כושי, עמלקי וטענת אונס

בע"ה

ליל פורים תשפ"ג – רמת אביב

התוועדות פורים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

את התוועדות ליל פורים המגוונת השתא חרזו כמה נקודות 'עבודה' עיקריות – תיקון האמונה והעבודה השחורה, בלי להחזיק טובה לעצמנו (בפרק א); ההכרה שהאדם מתבונן במציאות, מתכנן ויוזם, אך בסוף מגיע אליו מה שה' מתכנן (בפרקים ג, ה ו-ו); ועבודת "הדור קבלוה" בקבלת התורה מרצון גמור (בפרק ז). לצד זה באו התבוננויות בשתי סוגיות במסכת מגלה (בפרקים ב ו-ו), ועיוני ב'נגלה' בדין קבלת גרים מעמלק והמסתעף (בפרק ד) ובמחלוקת צדקיהו המלך וירמיהו הנביא לגבי 'טענת אונס' בימי בית ראשון (בפרק ז). לחיים לחיים!

א. תיקון הכושי בפורים

"אחרית וראשית" – מכוש עד הדו

לחיים לחיים, פורים שמח.

"ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש המֹלך מהֹדו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה". כתוב בכתבי האריז"ל[ב], בשם מדרש, שאחשורוש רומז לקב"ה – "שאחרית וראשית שלו". ככה דורשים את השם אחשורוש. כל פעם שכתוב "המלך" אז גם לפי חז"ל הפשוט[ג] רומז לה', למלך מלכי המלכים הקב"ה, אבל האריז"ל מוסיף שגם השם אחשורוש רומז לקב"ה "שאחרית וראשית שלו".

מה האחרית ומה הראשית אצלו? האחרית אצלו היא כוש והראשית שלו היא הודו. הרי "הוא המֹלך מהֹדו ועד כוש" – ככה פותחת המגילה, שזהו הגדר, ההגדרה, של אחשורוש, מלך שמולך מהדו ועד כוש. הראשית היא הדו והאחרית היא כוש, אבל פירוש השם אחשורוש הוא "שאחרית וראשית שלו", הכוונה שבתיקון שלו קודם צריך לתקן את האחרית ומהאחרית להגיע לראשית, בסוד אור חוזר ש"כל אור חוזר – חוזר לקדמותו ממש"[ד].

יש ביטוי במגלה "עד חצי המלכות"[ה], שאחשורוש מוכן לתת לאסתר המלכה שמוצאת חן בעיניו. מהי חצי המלכות שלו? ארץ ישראל, בית המקדש, ככה חז"ל מפרשים[ו]. למה? כי היא באמצע, בין הודו לכוש. יש ראש-תוך-סוף – הסוף של אחשורוש הוא כוש, ההתחלה היא הדו, והאמצע הוא ארץ ישראל, בית המקדש. הוא מתחיל דווקא מהסוף, כי הוא "מלך שאחרית וראשית שלו".

המגלה היא מגלה של יהודים, של "איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי"[ז], "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר"[ח], "ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם"[ט]. כל המגלה היא מגלה של יהודים. יהודים הם לשון הדו – לא הודים אלא יהודים, אבל אותו שרש, אותו ענין. אם הדו רומזת ליהודים של המגילה אז כוש רומזת לכושים. כלומר, יש משהו בפורים, בחג הזה המיוחד, "אחת בשנה"[י] עוד יותר מיום הכיפורים[יא], שהוא קודם כל בא לתקן את כוש, את הכושים. ומה הרמז? רמז מאד-מאד פשוט, שהמלה כושי שוה בדיוק פורים בגימטריא. תעשו את החשבון – כל אחד יכול לעשות את החשבון הזה, גם אחרי כמה 'לחיים'. כנראה שהחג הזה קודם בא לתקן את הכושי.

היהודים הכושים בתנ"ך

מי בתנ"ך הכושי? [שאול המלך.] חז"ל אומרים[יב] ששאול המלך נקרא כושי, "כוש בן ימיני"[יג], אבל יש עוד מישהו, עוד מלך, כושי. יש מי שנקרא "עבד מלך הכושי"[יד]. מי זה? "עבד מלך" הוא ברוך בן נריה[טו], תלמיד מובהק של ירמיהו הנביא, אבל ה"כושי" הוא צדקיהו המלך, בזמן החורבן, קצת לפני הנס של פורים – הקדמה לנס של פורים. חז"ל מפרשים – למה צדקיהו נקרא כושי? "מה כושי משונה בעורו כך צדקיהו משונה בצדקו"[טז]. כלומר, הוא צדיק גמור.

יש עוד כמה מקומות בחז"ל[יז] שאומרים שצדקיהו, כשמו כן הוא, היה צדיק גמור. אז למה בתנ"ך כתוב[יח] שהוא עשה את הרע בעיני ה', ככל המלכים הרשעים שקדמו לו, עבד עבודה זרה וכו'? אלה פסוקים מפורשים בתנ"ך! איך יתכן שכתוב במפורש שהוא היה מלך רע וחז"ל אומרים שהוא "משונה בצדקו" למעליותא, שהוא צדיק גמור? "צדיק גמור" בתניא[יט] הוא דרגה שקשה אפילו לשער אותה. הפירוש הוא שהוא בפני עצמו היה צדיק גמור, אבל היה בידו למחות בעם ישראל – הוא מלך, יש לו סמכות – והוא לא מיחה[כ]. היות שהוא לא מיחה בעם שלו, והעם שלו המשיך לעבוד עבודה זרה, לעשות את הרע בעיני ה' – הפסוק מייחס זאת אליו, שהוא עשה את הרע בעיני ה', כי מי שיש בידו למחות ולא מוחה נתפס באותו עון ונחשב כאילו הוא עצמו עשה[כא]. רואים שהפסוק רק מדבר על זה שהיה בידו למחות ולא מיחה, אבל הוא בינו לבין עצמו צדיק גמור – לכן קוראים לו הכושי.

קודם כל, יש פה לימוד מאד חשוב, שאפשר להיות צדיק גמור ושיהיה כתוב עליך בספר הזכרונות שאתה רשע גמור. חבל, לא צריך להגיע לזה. מה זה למחות? להשפיע, להיות שליח, להשפיע טוב, להאיר, לעזור לאנשים להתקדם, כמו הפתגם שלנו "מתקדמים ביחד"[כב]. מי שלא עושה את זה, מי שהוא רק 'א צדיק מיט א פעלץ', צדיק בתוך הבגד שלו, שלא יוצא החוצה להשפיע על הזולת, הוא כמו צדקיהו המלך. בכל אופן, זהו כושי.

אם כן, כתוב כושי גם על שאול, וגם על צדקיהו, ובכלל על כל בני ישראל כתוב "הלא כבני כשיים אתם לי"[כג], פסוק מפורש בהפטרה. משה רבינו התחתן עם "אשה כושית"[כד], ורש"י כותב[כה] שהיא היתה יפת מראה, רק שמכנים אותה כושית[כו]. אם כן, כמו שיש יהודים, יש כושים – "מהדו ועד כוש".

מאד מענין שיש אדם אחד בתנ"ך שהשם הפרטי שלו הוא "יהודי", כמו שגם היום נותנים את השם הזה כשם פרטי. מי ההורים שלו? מה היחוס שלו? כתוב בתנ"ך "יהודי בן נתניהו בן שלמיהו בן כושי"[כז]. הסבא רבא שלו הוא כושי והוא יהודי. אז יש כזה אדם, הוא היה שר בממשלה. ברוך בן נריה, התלמיד של ירמיהו, בא לבקש ממנו שיקרא באזניו ובאזני שאר השרים את המגלה שכתב ירמיהו – ירמיהו הכתיב וברוך כתב[כח], בעצם זו מגלת איכה[כט]. משמע מהפסוק שהוא בסדר, שהוא היה צדיק, היהודי הזה – יהודי בן נתניהו בן שלמיהו (שלמיהו הוא שלום, 'שלום עכשיו') בן כושי. עד כאן הפסוק מייחס אותו, מיהודי עד כושי, ממש "מהדו ועד כוש".

הכושי עשה את שלו – הכושי יכול ללכת

מה זה בעבודת ה' להיות כושי למעליותא? זו התבוננות של פורים, פורים שוה כושי. יש פתגם עממי 'הכושי עשה את שלו הכושי יכול ללכת'[ל]. מה זה אומר לי בעבודת ה' יתברך? שגם אני עשיתי את שלי – אני יכול ללכת. מה הכוונה? זו התודעה של אחד שעושה הרבה ולא מחזיק טובה לעצמו[לא]. זו משימה עילאית בעבודת ה' – שאדם לא יחזיק טובה לעצמו, 'לא עשיתי כלום', הרי "ממך הכל ומידך נתנו לך"[לב]. זו העבודה של להיות כושי בקדושה. כנראה שכך היו כל הכושים שכתוב עליהם שהם צדיקים, כל מי שה' קורא לו כושי למעליותא, מתוך חביבות – גם שאול היה צדיק גמור, גם צדקיהו צדיק גמור וכל בני ישראל "ועמך כֻלם צדיקים"[לג].

הכושי הוא מי שמחזיק את עצמו לא בהיר, לא לבן, אלא מחזיק את עצמו בשחרות. מה הכוונה? כתוב ש"כתר עליון אף על גב דאיהו אור צח אור מצוחצח איהו אוכם קדם עילת העילות"[לד]. הדרגה הכי גבוהה בנפש היא "כתר כל הכתרים", מה שמתגלה בפורים, "עד דלא ידע"[לה], "רישא דלא ידע ולא אתידע", אמונה פשוטה. אף על פי שזהו אור צח, אור מצוחצח, הוא שחור בפני עילת העילות, בפני ה' יתברך. זהו אותו ענין, אחד שהוא שחור בינו לבין ה', שאין לו שום בהירות עצמית, הוא מרגיש ההיפך – הוא אותו אחד שלומד הרבה תורה ועושה הרבה מצוות ועוזר הרבה לאנשים, מתנדב הרבה לעזור, ולא מחזיק טובה לעצמו.

ב. "איש יהודי... איש ימיני"

מהו ה"יהודי"? יש כמה פירושים בחז"ל[לו] ל"איש יהודי היה בשושן הבירה". הרי "איש יהודי" משמע שהוא משבט יהודה, ועל פי פשט הוא לא משבט יהודה, כמו שהפסוק עצמו מסיים "איש ימיני", שהוא משבט בנימין.

יש ארבעה פירושים בגמרא ליישב את הסתירה-לכאורה הזו בין "איש יהודי" ל"איש ימיני":

"מוכתר בנמוסו"

הפירוש הראשון, של רב נחמן – שאמר על עצמו שהוא ראוי להיות משיח[לז] – שהוא נקרא "איש יהודי" כתואר כבוד, תואר מלכותי, "מוכתר בנמוסו" בלשון רב נחמן. הוא "מוכתר בנמוסו" של מלכות והיות שיהודה הוא שבט המלכות התואר לאיש מלכותי, ראוי למלכות, הוא "איש יהודי".

אמהות מיהודה

אחר כך בא רבי יהושע בן לוי שאומר משהו פשוט – למה  הוא גם "איש יהודי" וגם "איש ימיני", מתייחס גם לשבט יהודה וגם לשבט בנימין? כי אמנם אכן אביו מבנימין, לכן הוא שייך לשבט בנימין, אבל אמא שלו מיהודה, לכן הוא מתייחס גם לשבט יהודה. סימן שהיחוס של האמא הוא חשוב מאד.

גם על שמשון הגבור כתוב כך[לח]: מאיזה שבט הוא? משבט דן. מי אביו? מנוח. מנוח הוא משבט דן. אבל מי אמא שלו? כתוב בפירוש בדברי הימים[לט] שאמו היא צללפונית, והיא משבט יהודה. כנראה הרבה מהשבטים התחתנו עם בנות משבט יהודה, שבט המלכות, ולכן יש יחוס ליהודה. לכן בעצם כולנו יהודים – הרי השם יהודי הוא על שם האמא, היחוס היהודי, סימן שרוב האמהות של כל השבטים הן בעצם מיהודה – לכן כולנו יהודים.

בכל אופן, זהו פירוש מאד פשוט, של רבי יהושע בן לוי, שמתחילים לייחס אותו על שם אמא שלו – "איש יהודי היה בשושן הבירה", יש פה בן אדם שאמו שלו יהודיה, יהודית, לכן הוא יהודי, ובסוף באים גם לאבא שלו, "איש ימיני". אחרי כל האבות, "בן יאיר, בן שמעי, בן קיש", שכולם מבנימין, מסיימים ב"איש ימיני".

בזכות מי נולד מרדכי?

הדעה השלישית בגמרא היא "רבנן אמרי", משהו אחר, שהמשפחות (השבטים) היו מתגרות זו בזו מי זכאי בצדיק הזה, במרדכי הצדיק:

שבט יהודה אומרים – אני זכאי, אני גרמתי ללידה שלו. איך מרדכי נולד? כתוב שהוא נולד משמעי בן גרא. הוא נקרא "בן שמעי" – מי השמעי הזה? שמעי בן גרא. מיהו שמעי בן גרא? אותו אחד שקלל את דוד המלך כאשר הוא ברח מאבשלום[מ]. היתה ביכולת דוד – כמו שאבישי בן צרויה רצה לעשות[מא] – לפגוע בו מיד, להרוג אותו, כי הוא מקלל את המלך. אבל דוד המלך, שהיה בבריחה מאבשלום בנו, אמר ש'כרגע אין לי דין מלכות' ו"הוי' אמר לו קלל"[מב]. יש על זה פרק שלם בספר התניא[מג], שהכח שלו לקלל – הכח שבא לפה שלו, לגוף שלו – בא מה', "הוי' אמר לו קלל". הוא לא שכח זאת. בסוף ימיו, בצוואה שלו, כשהוא מצווה את שלמה בנו[מד], הוא אומר לא לשכוח ש"הוא קללני קללה נמרצת", תדאג לגמור אתו את החשבון, וככה באמת שלמה עשה[מה]. בכל אופן, דוד היה יכול להרוג את שמעי על המקום. הוא שלט על עצמו, אפשר לומר שלט על היצר, ולא הרג אותו. מאותו שמעי, אחרי הסיפור הזה, נולד מרדכי הצדיק. לכן שבט יהודה באים ואומרים 'אני ילדתי אותו. אני, דוד המלך, זכאי בלידת מרדכי הצדיק, כי אם הייתי פוגע בו – הוא לא היה נולד, לא היה בא לעולם'[מו]. בנימין אומרים – 'מה פתאום? הוא ממני! הוא שלי!'. זו המשמעות של התגרות השבטים זה בזה מי זכאי בצדיק הזה, במרדכי.

לכן, כדי לצאת ידי שניהם, ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים"[מז], "צדק צדק תרדוף"[מח], גם אתה צודק וגם אתה צודק בסיפור הזה[מט], קודם אומרים לשבט יהודה 'אתה צודק', בכך שדוד לא הרג את שמעי – מרדכי הוא הזכות שלך. לכן מתחילים "איש יהודי" – זהו הביטוי העיקרי, "איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי" – ורק בסוף מוסיפים שהוא "איש ימיני".

יהודי – כופר בעבודה זרה

הכי מפורסמת היא דעת רבי יוחנן, הדעה הרביעית-האחרונה בגמרא. תעשו את החשבון ותראו שגם רבי יוחנן שוה פורים[נ]. הוא מופיע הרבה בגמרא בכלל ובפרט במסכת מגילה, יש הרבה פירושים שלו לפסוקים. רבי יוחנן הוא האמורא העיקרי של ארץ ישראל והמהדיר של התלמוד ירושלמי[נא]. תלמוד ירושלמי הוא מוחין דאבא[נב], "אוירא דארץ ישראל מחכים"[נג]. לכן רבי זירא צם מאה צומות כדי לשכוח את התלמוד בבלי ולזכות להגיע להבין את התלמוד ירושלמי[נד]. שוב, רבי יוחנן הוא האמורא העיקרי בתלמוד ירושלמי ואפשר לומר שהוא הדרשן העיקרי בפסוקי מגלת אסתר.

רבי יוחנן מסביר 'מיהו יהודי?' – "אמאי קרי ליה יהודי? על שום שכפר בעבודה זרה, שכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי". זו הדעה הכי מפורסמת, עד שכמעט לא מכירים את הדעות הקודמות. מרדכי נקרא "איש יהודי" כי הוא כופר בעבודה זרה. מיהו יהודי? מי שכופר בעבודה זרה. מי שמאמין בה' באמונה שלמה, ובהיותו "כופר בעבודה זרה" הוא גם מוכן ומזומן לקיים את מצות מחית עמלק. "כופר" הכוונה שהוא שונא אותו ומוכן לקיים את המצוה של ה' "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח"[נה].

ארבע הדעות בסוד הוי'

אלה ארבע דעות, שאפשר לכוון אותן גם כנגד י-ה-ו-ה:

הדעה הראשונה, ש"מוכתר בנמוסו", היא עצם ה-י, עצם השרש של יהודה – שרש המלכות הוא בכתר[נו], "כתר עליון איהו כתר מלכות"[נז], שהוא קוצו של י, ובחכמה[נח], ב-י.

הפירוש השני הוא פשוט – וכל המבנה בעצם מתבקש ממנו – פירוש רבי יהושע בן לוי שנקרא "יהודי" על שם אמא שלו, משבט יהודה. הפירוש הזה כנגד אמא, ה ראשונה של שם הוי'.

מריבת השבטים מי גרם ללידת מרדכי, מי זכאי למרדכי, היא כמו מחלוקת בין הקצוות, בין מדות הלב – ב-ו של שם הוי'.

אבל הכל הוא כדי ללמוד את הענין של כפירה בעבודה זרה, שאמרנו שהיא גם הכח למחות את עמלק – זו המלכות. הדעה של רבי יוחנן כאן, שיהודי הוא מי שכופר בעבודה זרה, היא המלכות כאן של המבנה, ה תתאה, לכן היא גם מה שהכי מתקבל ונזכר על דעת כולם.

שוב, במה פתחנו? בכך שצריך קודם להיות מלך שאחרית שלו – כוש. בעצם, זהו תיקון של אמונה. גם יהודי הוא אמונה, אבל כוש הוא השחרות של הרדל"א, שאף על פי שהוא אור צח ואור מצוחצח – אוכם איהו, שחור, בפני עילת העילות. הדבר מתבטא, כפי שאמרנו, בכך שהכושי עובד בנאמנות ואחר כך הולך – שהוא לא מחזיק טובה לעצמו. כל אחד צריך ללמוד מהמדות הטובות האלה, מכאן חוזרים להודו, ה"יהודי". שוב, צריך להבין שבאותו אחד בתנ"ך בין היהודי לבין הכושי יש נתניהו ושלמיהו – אלה האבות שלו – "יהודי בן נתניהו בן שלמיהו בן כושי". "יהודי" הוא "איש יהודי" ו"כושי" בגימטריא פורים. שיהיה לנו פורים שמח!

נגנו "פורים פורים פורים לנו".

ג. האדם מתכנן וה' צוחק

איפוק דוד ואיפוק שאול

מסכת מגילה מספרת את הסיפור של "איש יהודי היה בשושן הבירה", שבזכות שדוד המלך לא הרג אותו יצא ממנו מרדכי הצדיק – דוד התאפק. כנגד "ויתאפק המן"[נט] בקליפה, יש כמובן התאפקות בקדושה. בסיפור הזה היא מופיעה בעיקר אצל דוד ובזכותה נולד מרדכי הצדיק. באותה סוגיא דורשים חז"ל את המשך הפסוק "בן יאיר בן שמעי בן קיש" – שהאיר עיניהם של ישראל בתפלתו, ששמע א-ל לתפלתו, שהקיש על דלתי רחמים ונפתחו לו. בכל אופן, "בן שמעי" רומז במפורש לסיפור של שמעי בן גרא, שבזכותו יצא ממנו מרדכי.

באותו הקשר מספרת הגמרא שגם אצל שאול היה משהו דומה – שהוא לא הרג את אגג. האיפוק של דוד הוא מצוה והכאילו-איפוק של שאול, שנמנע מלהרוג את אגג, הוא עבירה. מה יצא ממנו? באותו לילה נולד ממנו ילד וממנו יצא המן הרשע שעשה צרות לעם ישראל.

כלומר, שני הגיבורים, הטוב והרע, של מגלת אסתר, מרדכי הצדיק והמן הרשע, שניהם נולדו מאותו סיפור – שניהם נולדו בנס. בסיפור דנן דוד לא הרג את שמעי ובסיפור השני שאול, המלך שקדם לדוד, לא הרג את אגג מלך עמלק. זה שמתוך מצוה יוצא מרדכי הצדיק – מילא, אני מבין. זה שמתוך עבירה יוצא המן – גם מובן. המן הוא כאן הכרחי לסיפור, אי אפשר מגלת אסתר בלי המן – לכן גם אוכלים אותו, נהנים ממנו, אזני המן. צריך מחית עמלק, אבל רואים שכל הכיף של פורים הוא המן, "המן העץ"[ס]. שניהם נולדו ככה.

"יֹשב בשמים ישמח"

יש ווארט, ביטוי באידיש – מענש טראכט און גאט לאכט, אדם חושב-מתכנן וה' צוחק, "רבות מחשבות בלב איש ועצת הוי' היא תקום"[סא], כמו שהארכנו להסביר בי"ט כסלו השנה. ככה הן גם לידות – "פרו ורבו" בא מאותו מקום ש"הוי' בשמים ישחק", ה' יושב ורואה את המעשים ואת המחשבות שלנו, את התכניות שלנו, את העצות שלנו, והוא צוחק עלינו. מזה נולד גם מרדכי הצדיק וגם המן הרשע.

שוב, חייבים את המן הרשע בשביל מרדכי הצדיק. בשביל שתתגלה היחידה שבנפש, עצם הנשמה של היהודי, שהוא מרדכי הצדיק, צריכים שהיהודים יעמדו במסירות נפש שלמה ומזה יצא נס פורים – המן גרם לו, הכל בזכות המן, וזרש אשתו, והיועצים שלו, והבנים שלו, שכולם תולים עכשיו על ה"עץ גבוה חמשים אמה", שמגיע עד שער הנון[סב]. בלי המן לא מגיעים לשער הנון – מסתפקים ב-מט שערים ולא מגיעים לשער הנון. רק המן עושה עץ גבוה חמשים אמה, לא מרדכי – המן יודע לעשות זאת ואנחנו לא. אחר כך תולים אותו על אותו עץ שהוא הכין למרדכי.

בכל אופן, כל זה הקדמה שפורים בכלל הוא חג של שמחה ושחוק, "ישב בשמים ישחק". כמו שכל אחד הוא כושי בפורים, כל אחד צריך להרגיש שה' צוחק עליו בפורים – איך שכל מיני דברים לא צפויים יוצאים ממנו, מהמעשים שלו, מהמחשבות שלו, לא לפי התכנון שלו. כל זה הקדמה להמשך של הדברים, בע"ה.

ד. קבלת גרים מעמלק

מחלוקת המכילתא והגמרא

יש מחלוקת מאד חמורה, בראשונים ובאחרונים, האם מותר לקבל גר מעמלק. יש מכילתא מפורשת[סג] שה' נשבע שמכל אומות העולם מקבלים גרים חוץ מעמלק. ממש מפורש שאסור לקבל גרים מעמלק. יש בזה המון לומדות, שלא נכנס אליה. אבל לפי פשט הרמב"ם[סד] – הוא לא פוסק ככה. כאשר קוראים את הרמב"ם כפשוטו אפשר לקבל גרים מכל האומות, גם מעמלק. המפרשים שמנסים להצמד לפשט מסבירים שבעצם זו מחלוקת[סה], והרמב"ם סובר שהבבלי שכותב ש"מבני בניו של המן למדו תורה מבני ברק"[סו] מתיר לקבל גרים מעמלק.

יש כמה גרסאות במאמר הזה, וגם מי שרוצה לעשות לומדות יכול להסביר ש"מבני בניו" לאו דווקא אומר הכל דרך האבא, אולי דרך האמא, ואז לא מיוחס לעמלק[סז], ועוד כל מיני תירוצים וסברות כאלה. אבל זהו לא הפשט – הפשט שאלה עמלקים שהתגיירו. רואים שעמלקים התגיירו ונעשו תלמידי חכמים ולמדו תורה בבני ברק. "ומאן ניהו?", מי בני בניו של המן שלמדו תורה בבני ברק? "רב שמואל בר שילת"[סח], אחד מגדולי החכמים של עם ישראל, שמסר את הנפש על חינוך ילדים[סט]. השם שלו, רב שמואל בר שילת, שוה בגימטריא "הוי' אחד" ברבוע. מסבירים[ע] שהרמב"ם סומך על פשט הבבלי, שלא מביא את המכילתא, ופשוט זו מחלוקת – והוא פוסק כמו הבבלי, שכן אפשר לקבל גר מעמלק.

הכל קשור לסיפור שבא גר עמלקי וסיפר לדוד המלך ששאול נהרג, ושבעצם הוא הרג את שאול, ואז דוד המלך הרג אותו, את המבשר הזה[עא]. לפי פשט הוא הרג אותו כי פגע "במשיח הוי'"[עב], הרג את שאול, אבל המפרשים מסבירים שבעצם זה היה רק תירוץ. מי שסובר שאסור לקבל גר מעמלק, שהוא נשאר עמלק, מסביר שהוא הרג אותו כדי לקיים את המצוה של מחית עמלק, אך היה לו תירוץ – שהוא הרג את שאול. גם ההסבר הזה הוא לא על פי פשט, כשקוראים את הפסוק, ואם זהו לא פשט יש כאן עוד סימן שאפשר לקבל גר עמלקי. יש גם נסיונות לומר שהוא רק גר בארץ עמלק, ולא ממש היה מזרע עמלק, ועוד כל מיני כאלה. כאן המקום לומר שלא צריך ללמוד ככה תורה, צריך ללמוד בפשטות, לא לעשות ככה [פלפול מיט א גראבע פינגער].

גיור העמלקים במגילה

כתוב "ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם"[עג]. מי הם "עמי הארץ"? יש מסבירים, וזה באמת קרוב לפשט, שכל אלה שהתייהדו עשו זאת בינם לבין עצמם. גם שאלה האם היה שם בית דין של הדיוטות, שבדיעבד הגיור תופס[עד], או שגם זה לא היה, ואז לפי הלכה הגיור לא תופס. אף על פי כן, הפסוק אומר שהם התייהדו, נעשו יהודים. אם הכוונה שיהודי הוא הכופר בעבודה זרה – אני מבין מה הם יהודים.

בכל אופן, מי הם "ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם"? המפרשים אומרים[עה] שכולם היו עמלקים. מי לחש לך? פשוט מאד – "כי נפל פחד היהודים עליהם". כתוב בחז"ל שכל אלה שהיהודים הרגו, כל האלפים המנויים בסוף המגילה, היו עמלקים. לא פגעו באף גוי שלא ידעו בבירור שהוא עמלק. היהודים הרגו בשונאיהם רק גוים מזרע עמלק, לקיים את המצוה של "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים". אז מי פוחד מהיהודים? רק עמלקים. ממילא, מי מתייהד מתוך הפחד הזה? רק עמלקים.

שוב, זהו פשט טוב, שה"רבים מעמי הארץ מתיהדים [והפסוק מנמק] כי נפל פחד היהודים עליהם" הם רק עמלקים. מכאן סימן שאם מקבלים את ה"מתיהדים" שלהם, איך שלא יהיה, שנעשו באמת יהודים ואין לנו יותר מצוה להרוג אותם, למחות אותם, זהו עוד סימן שאפשר לקבל גרים גם מעמלק, נגד דעת המכילתא, שכתוב שה' נשבע שלא מקבלים גרים מעמלק.

הנסיון לגר – קבלת מצוות מחית עמלק

יש הלכה פשוטה שאצל גר, גוי שבא להתגייר, הדבר העיקרי בגיור הוא קבלת מצוות. אם הוא מקבל על עצמו את כל התורה כולה חוץ ממצוה אחת, הגיור לא תופס – זהו לא גיור[עו]. הוא חייב לקבל את כל תריג מצוות התורה.

בפרשת עמלק יש שלש מצוות, לפי הרמב"ם[עז], שהעיקרית ביניהן היא "תמחה". אם כן מקבלים גר עמלקי – זה לא פשוט, בשבילו, רחמנות עליו, על אותו גר עמלקי. כי עכשיו, אם הוא באמת גר, אם הוא רוצה שיתפוס הגיור – הוא צריך מיד לחזור הביתה ולהרוג את ההורים שלו ואת האחים שלו ואת כל המכרים שלו, ויש מי שאומר שאפילו את עצמו הוא צריך להרוג... כי גם אחרי ה"מתייהדים" הוא נשאר עמלק. אפשר גם להבין מזה את המאן דאמר שלא מקבלים גרים מעמלק, כי אי אפשר להעמיד אותו בנסיון הזה. אבל שוב, הפשט של הרמב"ם – וכן דעת הראב"ד, אין בזה מחלוקת – שכן מקבלים גר עמלקי. כמובן, אם מדברים על גיור, שצריך להיות כהלכה, מדברים על המהפכה הרביעית – להביא את התורה גם לאומות העולם כדי להוציא את כל הניצוצות.

מצות מחיה בעמלק שהתגייר

שוב, הרמב"ם פוסק שלפי הבבלי (שלא כמו המכילתא) אפשר לקבל גרים גם מעמלק, ולכן "מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק". בדרך מליצה, מה אני עושה עם מצות מחית עמלק אחרי שהעמלקי הזה מתגייר?

קודם כל, נעשה עוד חשבון נחמד של פורים. בפורים צריך לעשות הרבה חשבונות. הביטוי שמופיע בתנ"ך הוא "גר עמלקי", שבא לדוד המלך. כמה שוה "גר עמלקי" (שרואים שיש כאן כזה דבר)? מלך המשיח שגם שוה צדיק גמור ועוד כמה דברים טובים. אמרנו שהכושי, צדקיהו, היה צדיק גמור – כך כתוב בחז"ל. יש כזה דבר "גר עמלקי", אבל אם אני קורא לו ככה לא שכחתי שהוא עמלקי. מה אני עושה עם ה"תמחה"? כנראה שצריך לעשות לו מחית כפים... [מחאו כפים] לחיים לחיים.

אם כבר, נאמר שכפים מלשון אתכפיא. האתכפיא צריכה להביא לידי מחית כפים, זו תכלית האתכפיא – אתכפיא היא מחית עמלק[עח].

ה. הלבונה וחרבונה

החלבנה והלבֹנה

נאמר איזה ווארט מהפרשה שלנו, כי תשא:

בתחלת פרשת השבוע יש את שמן המשחה ואחר כך את קטרת הסמים. בקטרת הסמים יש "נטף ושחלת וחלבנה". מתוך יא סממני הקטרת יש ארבעה שכתובים בפירוש, שהם העיקר, ולוקחים מהם משקל שוה, "בד בבד יהיו", משקל גדול, "שבעים שבעים מנה", כי הם כתובים בפירוש. השלישי הוא החלבנה והרביעי, האחרון, הוא "לבֹנה זכה".

לבונה זכה וחלבנה הם בעצם דבר והיפוכו:

לחלבנה יש ריח רע. למה שמים חלבנה בתוך הקטרת, שהיא בשביל להעלות ריח ניחוח? כדי שלא נרחיק ולא נוציא מתעניתנו – כאשר עם ישראל מתענה ומתפלל לה', להושיע אותו בעת צרה, כמו בזמן של פורים – את פושעי ישראל. החלבנה מסמלת את פושעי ישראל ומלמדת שחייבים לצרף פושעי ישראל לתפלות שלנו, לתעניות שלנו. כלומר, בתודעה שלנו פושע ישראל הוא חלק אינטגרלי, עצמי, שלנו, עם ישראל – לא ח"ו להוציא אותו כי הוא פושע. זו החלבנה.

מהי הלבונה זכה שבאה אחריו? אור מקיף על גבי הכתרין דמסאבותא, ניצוץ של קדושה לגמרי, שאחרת באין ערוך משאר הסממנים. רואים שיש סמיכות ביניהם, ולא רק שיש סמיכות אלא שאותיות לבֹנה הן בעצם ארבע האותיות האחרונות של חלבנה, חלבנה היא ח-לבנה. רואים שהלבֹנה יוצאת מהחלבנה, המקיף של הקדושה יוצא מפושעי ישראל.

ישועת חרבונה-חלבנה

בפיוט שאחרי המגלה אומרים "וגם חרבונה זכור לטוב". ר ו-ל מתחלפות באותיות למנר בלשון הקדש, לכן חרבונה הוא כמו חלבנה. מה עושה חרבונה? מציל את המצב. פתאום בא אחד אלמוני, לעניננו, והוא גומר את הנס. מי זה? אחד פושע ישראל עושה זאת. לא יודעים בדיוק את היחוס של חרבונה, כתוב רק "וגם חרבונה זכור לטוב", אבל מכך שכתוב עליו "זכור לטוב" משמע שמתייחס לאליהו הנביא. אולי הוא בעצמו אליהו הנביא, ובכל אופן הוא דומה לאליהו הנביא, בשניהם כתוב "זכור לטוב", גזרה שוה.

חרבונה הוא בעצם החלבנה של הקטרת. כשעם ישראל בצרה צריך לדעת שהישועה שלנו, של כולנו, תצמח מאיזה פושע ישראל. לכן אל תוציא אותו אף פעם מהכלל, מכלל ישראל, מהתפלות שלנו – כי הוא מוכן ומזומן להציל את המצב, להציל לנו, לכולנו, את המצב. זהו החלבנה וזהו החרבונה.

שוב, זו עוד דוגמה לכך שפורים הוא "עד דלא ידע", למעלה מטעם ודעת מה שקורה, לא לפי התכנית, לא לפי ההבנה, לא לפי השכל – "עד דלא ידע". הנקודה הזו מכניסה אותנו לנושא העיקרי שרוצים לפתח הערב. בינתים נאמר עוד פעם לחיים – לחיים לחיים לחלבנה ולחרבונה זכור לטוב, שממנו לבונה זכה. לחיים לחיים.

נגנו "שושנת יעקב".

ו. "מהיכן קורא אדם את המגילה"

המחלוקת המרובעת והלכה כרבי מאיר

יש משנה במסכת מגילה פרק ב "מהיכן קורא האדם את המגילה ויוצא בה ידי חובתו" – מאיפה הוא צריך להתחיל לקרוא את המגילה כדי לצאת ידי חובת מקרא מגילה? "רבי מאיר אומר כולה", צריך לקרוא הכל מהתחלה, "ויהי בימי אחשורוש", עד הסוף. "רבי יהודה אומר מ'איש יהודי'" – רבי יהודה דווקא אומר מ"איש יהודי". "רבי יוסי אומר מ'אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש את המן וגו''".

במשנה יש שלש דעות – דעת רבי מאיר שצריך לקרוא הכל, דעת רבי יהודה שמ"איש יהודי" ודעת רבי יוסי שמ"אחר הדברים האלה". הגמרא מביאה ברייתא עם דעה רביעית, דעת רשב"י, שצריך לקרוא מ"בלילה ההוא נדדה שנת המלך" – ממש חצי מגילה. אם כן, יש ארבע דעות.

לא תמיד הגמרא פוסקת את ההלכה, זה נשאר לפוסקים, אבל לפעמים הגמרא כן פוסקת "הלכה כמאן". כאן, במחלוקת הזו בין ארבעת גדולי התנאים, רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון, הגמרא אומרת שהלכה כרבי מאיר, שצריך לקרוא את כולה. אי אפשר לעשות קיצורי דרך במקרא מגלה, לקרוא רק מ"איש יהודי" או מ"אחר הדברים האלה" או מ"בלילה ההוא נדדה שנת המלך". אם כן, אומרת הגמרא, ההלכה ידועה – כך נפסקה הלכה.

בכל אופן, צריך לעיין בסוגיא ולהבין מה קורה כאן, בפרט שלכאורה היא הולכת נגד כללי הפסיקה. במחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה – בדרך כלל פוסקים כרבי יהודה. במחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי – בדרך כלל פוסקים כמו רבי יוסי. בשלש הדעות במשנה רואים ממש הפוך – שפוסקים כאן דווקא כרבי מאיר. סימן שיש קשר עצמי בין רבי מאיר דווקא למקרא מגלה. רבי מאיר "מאיר עיני חכמים בהלכה" ושאר החכמים, חבריו של רבי מאיר, "לא עמדו על סוף דעתו" – מתאים לפורים. שוב, זהו כבר פלא שבפשטות פוסקים כאן כרבי מאיר נגד רבי יהודה ורבי יוסי. בתוספתא יש גם את הדעה הרביעית, של רשב"י. כל דעה כאן היא יותר מתקדמת, כלומר צריך לקרוא פחות מהמגילה כדי לצאת ידי חובה.

חשוב לומר שלפי כל הדעות, הגמרא ממשיכה ואומרת, שהמגילה שאתה קורא מתוכה צריכה להיות כתובה מהתחלה. המחלוקת ביניהם היא רק מאיפה אתה פותח את המגילה הזו. צריך להיות כתוב הכל, אחרת לא יוצאים ידי חובה, והמחלוקת רק מאיפה אתה פותח וקורא עד הסוף ויוצא ידי חובה.

רבי יוחנן ורב הונא

הגמרא שואלת מה המחלוקת של התנאים ומביאה שני הסברים. ההסבר הראשון הוא של רבי יוחנן שלנו, שכבר אמרנו שהוא בגימטריא פורים – רבי יוחנן הוא מוחין דאבא, תלמוד ירושלמי. ההסבר כתוב כאן בבבלי, כמובן, אבל זהו ענינו של רבי יוחנן. ההסבר השני הוא של רב הונא, מגדולי אמוראי בבל, מחסידי בבל, התלמיד המובהק של רב, הדור השני של אמוראי בבל. הוא ירש מרב את הישיבה הגדולה בבבל, ישיבת סורא אז, שלמדו בה אלפי תלמידים. קשה היום לתאר את הישיבות של בבל של אז, במיוחד הישיבה הזו, בסורא – הישיבה של רב שרב הונא אחריו פיתח אותה עוד יותר. רבי יוחנן היה בטבריה, בארץ ישראל, וגם היתה לו ישיבה גדולה – אבל לא אלפי תלמידים כמו שהיו בסורא. בכל אופן, המחלוקת כאן היא בין רבי יוחנן בארץ ישראל ורב הונא בבבל. חשוב שנבין ככה את שני האישים כאן שחולקים. זו מחלוקת מאד יפה ויסודית בחז"ל, בין בבל לארץ ישראל.

לפני שנמשיך, מה היחס בין הונא ל-יוחנן? יוחנן הוא בדיוק פעמיים הונא. איך קוראים ליחס הזה? "שלם וחצי". אמרנו שרבי יוחנן שוה פורים. כמה שוה רב הונא? הוא מבבל, לכן הוא רב, ולא רבי – "כל רב מבבל וכל רבי מארץ ישראל". אם היו קוראים לו רבי הונא הוא היה שוה מרדכי, אבל עכשיו כשהוא רב הונא הוא רק מרדכ, בלי ה-י בסוף. כמה עולים ביחד רב הונא ורבי יוחנן? הם משלימים ביחד בדיוק ל-600, מספר חשוב בקבלה. ההפרש ביניהם הוא חסד, שם עב. הכנף היא לו, ו ברבוע.

אם זהו יחס של "שלם וחצי", נמשיך הלאה את הסדרה הזו: מהו היסוד של הסדרה הזו? החצי של הונא. הונא הוא מספר זוגי, אז יש לו חצי – שם א-ל. א-ל הוא כבר לא זוגי, הוא גם מספר ראשוני. אז יש לנו אל, הונא, יוחנן – מה בא אחר כך? אברהם. מה בא אחר כך? מלכות. מהו אברהם? חצי מלכות... "עד חצי המלכות". רואים שהסדרה הזו רמוזה במגלה – סדרת "עד חצי המלכות". יש מלכות, יש חצי מלכות, שהוא אברהם, יש חצי אברהם, שהוא יוחנן, חצי יוחנן הוא הונא וחצי הונא הוא א-ל. כל המגלה היא "עד חצי המלכות", אז צריך להגיע עד למלכות. "חצי המלכות" הוא אברהם, לו נאמר "לך לך... אל הארץ אשר אראך", הוא צריך להגיע עד לארץ, עד למלכות. עקדת יצחק היתה בהר הבית, מקום המקדש, המקום של "חצי המלכות", ושם כתוב "אברהם אברהם", בגימטריא מלכות. כל המדרגות עד כאן, עד המלכות – א-ל הונא יוחנן אברהם מלכות – שוות יחד א-ל ברבוע. יש עוד סדרה כזו ששוה א-ל ברבוע, שמתחילה במספר ואחרי התקדמות של חמשה אברים בצורה הזו יהיה שוה אותו דבר? בכל מספר שנתחיל ונתקדם חמש פעמים באופן הזה – המספר בעצמו (אפשר לומר המספר כפול 1), המספר כפול 2, המספר כפול 4, המספר כפול 8 והמספר כפול 16 – הסך הכל יהיה שוה א-ל פעמים המספר הראשון (1 ועוד 2 ועוד 4 ועוד 8 ועוד 16 שוה 31), אבל רק כאשר נתחיל מא-ל הסך הכל יהיה א-ל ברבוע, כמובן. הגענו כאן עד מלכות, דרך "חצי המלכות". מלכות היא א-ל במשולש. הכלל בחשבון הוא שכל רבוע של n הוא משולש n פלוס משולש n-1. כלומר, 31 ועוד הונא ועוד יוחנן ועוד אברהם הם בעצם המשולש של 30, ואחר כך ה-מלכות היא משולש 31 וביחד הכל עולה 31 ברבוע.

זה היה מאמר מוסגר של חשבון יפה מיהו רבי יוחנן ומיהו רב הונא ולמה הם קשורים. בכל אופן, המחלוקת שלהם היא מאיפה למדו ארבעת התנאים הגדולים הללו כל אחד את השיטה שלו, את הדעה שלו.

רבי יוחנן: "את כל תֹקף"

רבי יוחנן אומר שכולם דרשו מקרא אחד, פסוק אחד – "ותכתֹב אסתר המלכה בת אביחיל ומרדכי היהודי את כל תֹקף וגו'". יש מדרש שב"כל תֹקף" המלה "תֹקף" – תכונה שגם מאד חשובה לנו – היא כמו עיקר, "תֹקף" הוא עיקר. ב"ותכתֹב" יש ת גדולה. יש כמה אותיות גדולות וגם קטנות במגילה, ובפסוק הזה יש תופעה מיוחדת של ת גדולה, האות השניה של הפסוק, "ותכתוב". "כל תֹקף" הוא כל העיקר של המגילה. בשביל לצאת ידי חובה בקריאת המגילה צריך לקרוא את העיקר והשאלה היא מהו העיקר, מהו ה"תֹקף". מה המחלוקת של התנאים?

רבי מאיר אומר – "תוקפו של אחשורוש". עיקר התוקף, עיקר המגילה, הוא "תוקפו של אחשורוש". זה מתחיל מההתחלה, "ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש המֹלך מהֹדו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה". שוב, אנחנו פוסקים שעיקר המגלה הוא "תוקפו של אחשורוש". כלומר, שעלינו בפורים להתייחד עם התוקף, עם העוצם, של אחשורוש – הוא העיקר בסיפור, הוא התוקף כאן, ולכן צריך לקרוא את כל המגלה.

מה אומר רבי יהודה? "תוקפו של מרדכי". עם מי אני מזדהה כשאני קורא את המגילה? מי העיקר כאן? מי התוקף? מרדכי.

שוב, מאד חשוב שפירוש תוקף הוא עיקר. לא נשכח, מי אומר את הדעה הזו? רבי יוחנן, מרא דארעא דישראל. כאן בארץ ישראל התוקף הוא העיקר – "תקיפי דארץ ישראל". מזל אדר הוא מזל תקיף, מזל בריא ומזל תקיף. עיקר המזל שלנו היום הוא תוקף. צריך לדעת מה עיקר התוקף, מהו העיקר, וזו המחלוקת לפי רבי יוחנן.

נחזור: לפי רבי מאיר העיקר הוא "תוקפו של אחשורוש" ואילו רבי יהודה סובר שעיקר התוקף, העיקר, הוא "תוקפו של מרדכי". רבי יוסי, שבדרך כלל הלכה כמותו – רבי יוסי הוא המלכות, כמו שנסביר – אומר "אחר הדברים האלה", "תוקפו של המן". אותו המן, שכמו שהסברנו קודם נולד בטעות, מתוך "בן קיש" שלא חסל את אגג מלך עמלק, כמו שנצטווה מפי ה', מפי הנביא – הוא התוקף, "וינשאהו", "אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש את המן בן המדתא האגגי וינשאהו". זהו עיקר הסיפור כאן. לפי הדעה הזו אין הכוונה שנזדהה עם המן אלא שנרגיש את התוקף של המן הזה, של עמלק. כנראה בשביל למחות את עמלק צריך להרגיש כמה שהוא חזק, כמה הקליפה הזו חזקה – זהו העיקר, זה מה שמביא אותנו לשנאת עמלק כדבעי וממילא למחית עמלק. לכן, אומר רבי יוסי, אפשר לצאת ידי חובת קריאת המגילה כאשר מתחילים "אחר הדברים האלה", כי משם מתחיל "תוקפו של המן".

עד כאן במשנה. בא רשב"י בתוספתא ואומר מ"בלילה ההוא". איזה תוקף זה? שוב, לפי רבי יוחנן כולם דורשים אותו פסוק, "ותכתֹב אסתר את כל תֹקף". חז"ל אומרים שרשב"י סבור "תוקפו של נס". לא תוקפו של מישהו מבין האישים הפועלים בתוך המגלה אלא התוקף של הנס. בעצם לומר "תוקפו של נס" זהו תוקפו של ה"אל מסתתר", "אסתר מן התורה", הא-ל שמסתתר והוא הפועל את הנס. לפי רשב"י מה העיקר? צריך בפורים להתייחד ולהתעצם עם בעל הנס, עם הנס, עם התוקף של הנס. צריך להכיר כמה חזק הנס הזה, שמלובש בדרכי הטבע. הוא יותר תקיף, וממילא גם יותר בריא לנו, גם מהנסים הגלויים של שידוד חוקי הטבע, כמו הנסים של עשר מכות וקריעת ים סוף, נסי יציאת מצרים. התוקף הוא "תוקפו של נס", שמתחיל מ"בלילה ההוא נדדה שנת המלך".

ככה מסביר רבי יוחנן – מוחין של ארץ ישראל – שהמחלוקת כאן היא מחלוקת של תוקף, מה עיקר התוקף, מה העיקר כאן במגילה.

רב הונא: "ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהם"

בא רב הונא, מחסידי בבל – הוא קצת אחרי רבי יוחנן בסדר הדורות, וממילא הוא גם מכיר את דעתו של רבי יוחנן – ואומר משהו אחר. גם לשיטתו כולם דרשו מקרא אחד, פסוק אחד, אבל לא את "ותכתֹב אסתר... את כל תֹקף" אלא פסוק שמופיע קודם קצת במגילה – "ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהם". המגילה באה לספר לנו סיפור של אנשים, "ומה ראו על ככה ומה הגיע עליהם".

הענין כאן הוא ממש כמו שהתחלנו להסביר ש'א מענטש טראכט און גאט לאכט', "יֹשב בשמים ישחק", שאדם מתכנן, "רבות מחשבות בלב איש", אבל "ועצת הוי' היא תקום". כל אחד פועל לפי מה שהוא רואה, איזה "ככה" אחד, ומה שמגיע לו הוא לא לפי מה שהוא חושב, לא לפי מה שהוא תכנן. יש פה בעצם שלשה דברים: מה שהבן אדם רואה, "ומה ראו", והוא רואה בגלל משהו שנקרא "על ככה", ומה קורה אתו, מה "עצת הוי' היא תקום" שלו, "ומה הגיע אליהם". יש כאן בפסוק "ראו... ככה... הגיע" – דילוג מילים.

זהו כלל גדול בנפש ובאמונה שלנו בהשגחה פרטית של הקב"ה. כבר נאמר שבספירות הענין שייך לנצח והוד – "כליות יועצות". מה שאני רואה לעשות משהו בגלל דבר שקרה – קרה משהו ואני רואה אותו ועכשיו מחליט לעשות משהו, להגיב ל"ככה" הזה – הוא הנצח של האדם, שהוא 'הולך על משהו', מחליט לעשות משהו לפי מה שהוא רואה איזה "ככה" אחד. אבל מה שמגיע אליו, שלא לפי התכנית שלו – הרבה פעמים פשוט ה' צוחק עליו – שייך להוד. אם הוא עובד את ה' כדבעי הוא צריך להודות לקב"ה שבאמת מה שהגיע – מגיע. ידוע שהכלל הגדול של החסידות הוא ש'לא מגיע לי כלום', ומה שהגיע לי – באמת הגיע לי... הגיע לי מהקב"ה. שוב, ההבנה שלי שמה שמגיע מגיע היא ההוד בנפש ומה שקודם חשבתי שאעשה משהו בגלל משהו הוא הנצח בנפש. הביטוי הוא "מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם". את כל זה מסביר רב הונא. עוד פעם, לפי רבי יוחנן המחלוקת היא בתוקף, מהו "כל תֹקף", אבל אצל רב הונא אפשר לומר שהמחלוקת הרבה יותר נפשית, פסיכולוגית, "מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם".

ארבע הדעות לפי רב הונא

הוא מסביר בפרוטרוט את הדרשות של ארבעת התנאים לפסוק:

לפי דעת רבי מאיר עיקר הפירוש של הפסוק "ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהם" הוא "מה ראה אחשורוש שנשתמש [במשתה שעשה] בכלים של בית המקדש"? – מה הוא ראה להשתמש? הוא ראה "על ככה". "ככה" הוא "כתר כל הכתרים" לפי הבעל שם טוב – יש כאן משהו לא מובן. עברו שבעים שנה והוא ידע שהגאולה צריכה לבוא אחרי שבעים שנה. לפי החשבון שלו עברו שבעים שנה ולא נגאלו, "ולא אפרוק" – לכן אין להם יותר מה לצפות לגאולה ולכן הוא הוציא את כלי המקדש והשתמש בהם. אבל "מה הגיע אליהם"? מה הגיע אליו בגלל השימוש בכלי המקדש? הוא השתבש בשכל. מי שמשתמש בדבר של קדושה שלא ראוי לו, שבעצם הוא מועל, משתבש לו השכל. ומה הוא עשה אז? הרג את ושתי. ככה חז"ל אומרים וככה פוסקים להלכה, כי זו הסברא של רבי מאיר. מה הוא ראה להשתמש בכלים של בית המקדש? "על ככה", כי ראה "על ככה" שכבר עברו השבעים שנה ולא נגאלו. "ומה הגיע אליהם"? שהוא הרג את אשתו.

מה סובר רבי יהודה? "מה ראה מרדכי?". לפי רבי יהודה העיקר הוא מרדכי. לפי שתי הדעות הדיון הוא על עיקר פירוש הפסוק שדורשים. לפי רבי יהודה "מה ראו על ככה" הוא "מה ראה מרדכי דאיקני בהמן?" – מה ראה מרדכי להתגרות בהמן הרשע ולא להשתחוות לו. הרי לסתם שר או מלך מותר להשתחוות – מה הוא ראה לא להשתחוות? "על ככה", שהמן עשה עצמו עבודה זרה. מכיון שהמן עשה את עצמו עבודה זרה הוא נמנע, "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה". "ומה הגיע אליהם"? ה' עשה לו נס. זהו כל הסיפור של המגלה. זו דעת רבי יהודה במשנה, שאדם קורא את המגילה מ"איש יהודי" ויוצא ידי חובה.

מה אומר רבי יוסי? "מה ראה המן שנתקנא בכל היהודים?" – מה ראה המן לגזור גזרה להרוג להשמיד ולאבד את כל היהודים? "על ככה", משום שמרדכי לא השתחוה – זה הרגיז אותו, הוציא אותו מדעתו. כאן ה"על ככה" מפורש במגילה. "ומה הגיע אליהם"? שתלו אותו ואת בניו על העץ גבוה חמשים אמה.

אחרון חביב, שנקרא "תוקפו של נס" אצל רבי יוחנן, הוא דעת רשב"י שאפשר לצאת ידי חובה בקריאה מ"בלילה ההוא" והלאה. מה ראה אחשורוש להביא את ספר הזכרונות שיקראו לו בזמן שנדדה שנת המלך? "על ככה" – הוא ראה שאסתר המלכה הזמינה גם את המן למשתה שעשתה להם והוא חשב ופחד שאולי הם יוזמים ביחד ביניהם להרוג אותו. הוא עשה חשבון – למה האוהבים שלי לא אומרים לי כלום? אולי היה איזה אוהב שפעם עשה לי טובה ולא גמלתי לו תמורה ראויה על הטובה שהוא עשה לי, ולכן הוא לא חס עלי להודיע לי. לכן הוא קרא להוציא את ספר הזכרונות, ומכאן מתחיל הנס. לפי זה הפירוש של "ומה ראו על ככה" חוזר לאחשורוש, כמו שהדעה הראשונה, דעת רבי מאיר, היתה על אחשורוש. מה ראה אחשורוש להביא את ספר הזכרונות? "על ככה", כי הוא ראה שאסתר מזמינה גם את המן ולא הבין מה קורה כאן. "ומה הגיע אליהם?" מה הסוף? כמו הדעה השניה, שמדובר במרדכי, שנעשה נס על ידו – הנס נעשה בזכות ספר הזכרונות, שכתוב בו שמרדכי הציל את חיי אחשורוש מבגתן ותרש ואחשורוש לא גמל איתו חסד אז.

אלו ארבעת הפירושים של "מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם" וזו המחלוקת של התנאים.

לראש של מי נכנסים בפורים?

עוד פעם, לפי דעת רב הונא המחלוקת היא מה העיקר שאני צריך להתמקד בו בקריאת המגילה כשאני חושב על תהליך נפשי והקורות בעקבותיו:

לפי רבי מאיר אני צריך כאילו להכנס לתוך הנשמה של אחשורוש, להבין מה הוא חושב ומה קורה אתו בגלל המחשבות שלו, כולל גם בגלל השטויות שלו. הוא הרי היה גם מלך טפש, מהתחלה ועד הסוף. צריך להכנס לתוכו, לנפש שלו. לפי רבי יהודה צריך להכנס לראש של מרדכי הצדיק, מרדכי היהודי.

השאלה היא בערך כמו לומר למי כדאי להתחפש בפורים. לפי דעת רבי מאיר כל ילד, כל בן, העיקר הוא להתחפש לאחשורוש המלך. ככה באמת מנהג ישראל, זו ההלכה – הלכה כרבי מאיר, שהעיקר כאן הוא אחשורוש. שוב, לפי רב הונא המשמעות היא ממש להיכנס לתוך התהליך הנפשי שלו. לפי רבי יהודה העיקר הוא מרדכי. לכן כדאי שילד יתחפש למרדכי, לא למישהו אחר. אם הבן מתחפש למרדכי כמובן הבת צריכה להתחפש לאסתר המלכה.

רבי יוסי, שבדרך כלל הלכה כמותו, אומר שהעיקר הוא המן – צריך להכנס לראש של המן, כנראה בשביל לברר אותו, בשביל למחות את עמלק. פסיכולוג טוב הוא פסיכולוג שמבין טוב בעמלק ויכול לזהות, לשים אצבע גם על העמלק שבכל אחד ואחד, "הגוי אשר בקרבך", כדי לטפל בעמלק.

בסוף, הדעה האחרונה, מדובר בקדוש ברוך הוא, אבל שוב כפי שהוא מתלבש בתוך אחשורוש, לפי דעת רב הונא, זו המשמעות של "בלילה ההוא נדדה שנת המלך" (כדרשת חז"ל "נדדה שנת מלכו של עולם"). כאשר ה' אומר להביא את ספר הזכרונות הוא נוהג כמו בראש השנה. פורים הוא גם ראש השנה ויום כיפור, שיש בהם מלכויות, זכרונות ושופרות. צריך לומר שעד "בלילה ההוא" – בו צריך הבעל-קורא להרים את הקול, כי זהו עיקר הנס – היה מלכויות. עכשיו מתחיל זכרונות. אחר כך, כאשר כבר תולים את המן על ה"עץ גבוה חמשים אמה", מגיעים לשופרות – השיר של הנס בפועל ממש והתוצאה של "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", "כן תהיה לנו", הסיום של המגילה.

ארבע הדעות בסוד הוי'

בכל אופן, עכשיו למדנו את המשנה עם הדעות השונות, לפי שני ההסברים של רבי יוחנן ורב הונא. שוב, הכי מענין פה – נחזור להתחלה – הוא ההקבלה של התנאים לספירות[עט]:

איזה ספירה היא רבי מאיר בדרך כלל? חכמה, ש"מאיר עיני חכמים בהלכה". מיהו רבי יהודה? האריז"ל כותב שבתוך תלמידי רשב"י רבי יהודה הוא חסד. החסד הוא "יומא דאזיל עם כולהו יומין", "יומם יצוה הוי' חסדו" – הוא כולל את כל מדות הלב. באותו הקשר כתוב שרבי יוסי הוא המלכות, לכן בדרך כלל פוסקים כמותו – הוא התכל'ס, המלכות. אבל כאן פוסקים כמו רבי מאיר – הכי בולט כאן בסיפור שפוסקים כמו רבי מאיר.

החכמה כאן היא להבין שצריך לקרוא את המגלה מהתחלה עד הסוף. למה? כי ההתחלה, "ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש המֹלך מהדו ועד כוש", היא העיקר. זהו גם התוקף וגם המניע הנפשי והשכלי שהמגילה רוצה למסור לנו, לספר לנו, שנזדהה אתו, שנתקן אותו. כלומר, עיקר הפורים הוא לתקן את אחשורוש שבתוכנו. "כל ישראל מלכים", "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", כולנו מלכים, כולנו בני מלכים, וכולם מולכים מהסוף עד ההתחלה – לא מולכים מההתחלה עד הסוף. "מלך שאחרית וראשית שלו", "מהדו ועד כוש", אבל "אחרית וראשית" הן בעצם מכוש עד הדו.

נחזור: אמרנו שרבי מאיר הוא חכמה, רבי יהודה הוא חסד ורבי יוסי הוא מלכות. מיהו רשב"י? [דעת] באידרא רשב"י הוא הדעת, אבל הרבה פעמים רשב"י הוא הבינה, "זיהרא דאמא עילאה". לרבי שמעון בר יוחאי שייך הסוד של "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע", לכן הוא כתב את ספר הזהר.

אם כן, החכמים שחלוקים כאן הם חכמה-בינה-מדות-מלכות, ממש י-ה-ו-ה. מענין שבמשנה רשב"י לא מופיע וצריך להשלים אותו מהתוספתא. הכי מענין, כמו שאמרנו כמה פעמים, שהלכה היא לא רשב"י ולא רבי יהודה ולא רבי יוסי אלא דווקא רבי מאיר, שבין כולם הוא הכי משיח.

יש פה הרבה חשבונות שלא אמרנו, כמו החשבון כל החכמים כאן, חוץ מסדרת רבי יוחנן ורב הונא שעשינו) – נשאיר אותם להשלמות.

ז. "הדור קבלוה בימי אחשורוש"

פורים – המעבר מאונס לרצון

רק נעשה עוד גימטריא מאד חשובה:

כתוב "הדור קבלוה בימי אחשורוש"[פ]. מה העבודה של פורים? מה עלינו לעשות בחג הזה? כתוב שזהו חג שמקבלים את התורה מרצון. עד עכשיו התורה היתה מאונס, "מודעא רבה לאורייתא", ה' כפה עלינו הר כגיגית. אפילו שחזרנו וקבלנו את התורה בברית בערבות מואב. המפרשים 'שוברים את הראש' – בעיקר בעל המשנה למלך, הפרשת דרכים[פא] – איך גם זה נקרא אונס. זה צריך עוד שיחה גדולה בפני עצמה.

מסבירים שעד פורים התורה היתה בעצם באונס. למה צדקיהו המלך לא מיחה בדור שלו? הפרשת דרכים מביא שני הסברים, בשם הרשב"א ובשם המוהרי"ק, והעיקר הוא שצדקיהו המלך סבר שעם ישראל קבל את התורה באונס, לכן אני לא צריך למחות בהם, כי הם פטורים, "אונס רחמנא פטריה". אבל מה כתוב בפורים? "והשתיה כדת אין אֹנס". פורים הוא כבר חג של "אין אֹנס", אין יותר טענת אונס, אין יותר "מודעא רבה", "כי כן יסד המלך על כל רב ביתו לעשות כרצון איש ואיש". מי הם "איש ואיש"? מרדכי והמן, כך חז"ל אומרים[פב]. אומר הקב"ה לאחשורוש – 'אתה טפש, אתה! איך אתה מדמה בנפשך לעשות כרצון איש ואיש, לעשות כרצון מרדכי והמן?!'. למה זה דומה? לשני אנשים ששניהם רוצים להתחתן עם בחורה אחת. אתה לא יכול לעשות "כרצון איש ואיש" – או כזה או כזה. בכל אופן, אחשורוש הוא למעלה מטעם ודעת. הוא גם מבטל את האונס, "אין אֹנס".

מחלוקת צדקיהו המלך וירמיהו הנביא

מפורים אין כבר טענת אונס, אבל קודם היתה טענת אונס. מה אומר ירמיהו הנביא? המחלוקת היא בין ירמיהו הנביא לצדקיהו המלך. שוב, צדקיהו המלך הוא כושי למעליותא, צדיק גמור, אבל הוא לא מיחה בדור שלו. יש לו סברא, הוא למדן, הוא יודע למה הוא לא מיחה – הוא לימד זכות על הדור, שכל היהודים אנוסים מאז מתן תורה, לא צריכים לקיים שום מצוה, יכולים לעבוד עבודה זרה.

מה אומר ירמיהו הנביא? נאמר בקיצור נמרץ. לדעת הרשב"א הוא אומר שהיהודים עכשיו בארץ ישראל ובארץ ישראל אין טענת אונס, כי היא נתנה לעם אחרי מתן תורה על תנאי. מהו התנאי? שיקיימו תורה ומצוות. אף על פי שבהתחלה קבלו מתוך אונס, אבל עכשיו יש משהו חדש – נכנסו ויושבים בארץ ישראל על תנאי, לכן הם חייבים. לכן, אומר ירמיהו לצדקיהו, צא לכשדים, מסור את עצמך לנבוכדנצר, תגלה לבבל, ושם תחזור טענת האונס. כלומר, לפי הרשב"א עד פורים בחו"ל יש טענת אונס, אבל בא"י אין טענת אונס, כי הארץ נתנה לנו על תנאי שנקיים את התורה ויהי מה.

המוהרי"ק חולק על הרשב"א ואומר שגם בארץ ישראל יש טענת אונס, כמו צדקיהו. אז מה הבעיה? התירוץ שלו כבר נוגע לנו להפצת תורה לאומות העולם. יש לו סברא חשובה מאד, שבעצם חוזרת לאיזו מחלוקת בין רבינו תם ור"י בעל התוספות. הוא אומר שטענת אונס היא רק על המצוות שנוספו לעם ישראל במתן תורה, אבל אין טענת אונס על שבע מצוות בני נח. כל מה שעברו בזמן המלכים הוא עבודה זרה, רצח ועריות, שלש העבירות החמורות, שהן משבע מצוות בני נח שאין בהן טענת אונס לכתחילה ולכן צדקיהו לא צודק.

לפי שני ההסברים יוצא שצדקיהו לא צדק וירמיהו אומר לו שאם יגלו זה יכפר. לפי הרשב"א אם יגלו לחו"ל יש טענת אונס ולפי המהרי"ק פשוט בגלות הם יתחפשו, ימצאו את עצמם, כמו שבאמת אנחנו רואים שהיהודים בגלות כבר לא עובדים את העבודה זרה וכו' כמו שהיה בארץ ישראל – חזרו לעצמם.

עד כאן בקיצור לגבי הענין הזה.

"הדור קבלוה" – להגיע למשיח

הגימטריא האחרונה היא הביטוי של חז"ל "הדור קבלוה בימי אחשורוש". מה רואים מהלשון הזה? אמרנו שעיקר העבודה של פורים הוא "הדור קבלוה", שצריך לקבל מחדש את התורה מרצון. בזמן מתן תורה היה "כפה עליהם", ואפילו בערבות מואב היה, לפי דעה אחת, "על פי הדבור", שנחשב גם כהכרח – שה' הכריח אותנו ולא קבלנו ברצון גמור. הרצון הגמור האמתי הוא בפורים "קימו וקבלו היהודים"[פג] – "קיימו מה שקבלו כבר"[פד], כולל הפירוש השני של חז"ל, "קיימו למעלה מה שקבלו למטה"[פה].

יש מסבירים ששני ההסברים הם לפי הכתיב והקרי כאן – כתיב "וקבל", בלי ו בסוף, וקרי "וקבלו", עם ו בסוף. הדרש "קיימו מה שקבלו כבר" היא לפי הכתיב, "וקבל", כמו שכתוב קודם "וקבל היהודים". דורשים "וקבל" כמו "משה קבל תורה מסיני"[פו], היחיד שקבל במתן תורה ברצון בעוד השאר השאר היו באונס, וכעת קבלו מה שמשה קבל. לפי הקרי, "וקבלו", היינו שהיהודים קבלו את ימי הפורים וכו' – ואת זה קבלו למעלה, ה' הסכים שהמגלה תהיה מצוה לנצח, ש"הימים האלה נזכרים ונעשים וגו'".

בכל אופן, כמה שוה "הדור קבלוה"? הדור שוה צדקיהו. "הדור קבלוה" שוה משיח. זה התכל'ס, עיקר העבודה של פורים הוא "הדור קבלוה", ש"אין אֹנס", אנחנו מקבלים מרצון ממש, ואז זכאים לחזור שוב לארץ ישראל, שהיא "ארץ... שרצתה לעשות רצון קונה". בארץ אנחנו רוצים, אנחנו "עושים רצונו של מקום" כאשר אנחנו רוצים באמת, מתוכנו, מלמטה למעלה, לעשות את רצון ה'. זו העבודה של "הדור קבלוה" וזהו משיח.

מענין שכתוב "הדור קבלוה בימי אחשורוש", לא 'בימי מרדכי ואסתר', כמובן לא כתוב 'בימי המן' וגם לא 'בימי הנס'. יש משהו שמקשרים בין ה"הדור קבלוה", שזה משיח, דווקא לאחשורוש. זו דעתו של רבי מאיר, שצריך לקרוא את המגלה כולה מהתחלה.

בזה נסיים הערב. שיהיה פורים שמח.

נגנו "ויהי בימי אחשורוש".