1

בע"ה

מוצאי שבת שבע ברכות מרדכי וחנה בת שבע פריימן (5)

י"ט שבט ס"ח – כפר חב"ד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

היום זה היום של הזית. יש שאלה, שכבר שאלנו, למה ב"פרק שירה" אין את השיר של הזית? יש שלש דרכים להסביר את זה שהשיר של הזית לא מופיע במפורש: הכי פשוט, כפי שכבר הסברנו פעם, שיש שיר של "אילנות השדה", ויתכן שהזית כולל את כולם והשיר של כולם זה גם השיר שלו בפרט, אבל לכאורה זה לא הסבר כל כך טוב. דרך שניה זה "מקום הניחו לנו אבותינו להתגדר בו" – אם יש את כולם וחסר הזית צריך שאנחנו נשלים את השיר של הזית. דרך שלישית, שיוצאת מפורש מכתבי האריז"ל, שכותב שכל שבעת המינים זה נקבי ורק הזית זה זכרי (פרק שירה זה נקבי, אז זה מסביר בכלל למה הוא לא במפורש בפרק שירה). הוא מסביר שהסוד של הזית זה סוד – שמופיע גם הרבה בחסידות, גם ב"באתי לגני" – של הקוץ האחורי של האות ד. ב"באתי לגני" מוסבר ההבדל בין הדלת לריש, בין דל לרש, ש"לרש אין כל" – לאות ריש אין את הקוץ האחורי שכן יש לאות דלת. מה זה ה"כל" הזה? איזו הכרה של הדל שגורמת לו בטול למי שגורם לו חסד. חז"ל דורשים "גימל-דלת – גמול דלים", כאשר ה-ד מפנה עורף ל-ג מתוך בושה וה-ג רץ להעניק לו, וה-ד מכיר בכך ואינו כפוי טובה – מלא תודה לה' וגם לשליח שנותן לו צדקה. זו הנקודה האחרוית, נקודת הבטול שיש ב-ד ואין ב-ר, ונקודה זו נקראת "כל". כל זה היסוד, "כי כל בשמים ובארץ", כמו כל ממוצע מחבר הוא אוחז גם בקצה העליון וגם אוחז ממש ונמצא ממש בקצה התחתון, "דאחיד בשמיא ובארעא". זה שהוא בארץ, זה הקוץ העליון-האחורי שבאות ד. האריז"ל אומר שכל הפירות זה השפעה מז"א למלכות ואחר כך הם צומחים מהמלכות, וגם הזית הוא השפעה כזו אבל אוחז באחורי ה-ד של המלכות – זה משהו מיוחד. הזית הוא הפרי היחיד שיש בו שתי מלים – "זית שמן" – והשאר זה רק מלה אחת. בגפן לא כתוב יין אלא רק גפן ובמלכות לא כתוב תמר אלא רק דבש (עד שאפשר לטעות שזה דבש דבורים, אף שכמובן זה אילן). ה-דבש מתחיל ב-ד, והקוץ האחורי שלו זה אחיזת הזית ב-ד. אפשר לומר שמה שכתוב "ארץ" פעם שניה זה כי שני האחרונים הכי דבוקים זה בזה (אפילו ברמון לבד יש תופעה של "אין עושין מצוות חבילות חבילות"), ואולי אפילו אפשר להלביש את זה על השיחה של הרבי על שבעת המינים.

יש קושיא: הדבש זה התמר, והשירה שלו בפרק שירה זה "צדיק כתמר יפרח" – שואלים, אם התמר זה מלכות למה שרים "צדיק"? צריך להיות צדיקה, כלה, או משהו של מלכות – צדיק זה הרי יסוד בדרך כלל. לעניננו התירוץ הוא כפתור ופרח, כתוב "צדיק" לפני "כתמר" – הקוץ העליון של ה-ד הוא לפני כל האות ד, זה ההכרה של המשפיע בתוך המקבל, הכרת התודה למשפיע בתוך המקבל היא הכרת המשפיע עצמו בתוך המקבל. לכן אפשר לומר שבתוך השיר של התמר יש גם את הזית, שהוא ה"צדיק". הזיווג בין הזית לתמר זה זיווג יסוד ומלכות. איך יודעים שהפירוש השלישי – אחר כך נחזור גם לפירוש השני – נכון? פירוש זה יוצא מפורש מהאריז"ל בדרוש של שבעת המינים, כי כותב בפירוש שהזית היא הנקודה הזאת ב-ד, כנ"ל. אבל יש לזה פסוק, שלא מביא אותו ב"באתי לגני" (שם מביא רק את הפסוק "ולרש אין כל"), והוא הפסוק העיקרי באריז"ל לתופעה זאת – "טוב שכן קרוב מאח רחוק". הוא אומר ש"שכן קרוב" זה היסוד ביחס למלכות ו"אח רחוק" זה התפארת ביחס למלכות. הוא אומר ש"שכן קרוב", יחוד היסוד והמלכות, זה סוד ה-ד עם הקוץ שלו. הוא לא אומר, אבל אפשר להסביר זאת בנוגע להרבה דרושים שיש גם ביין משמח זה – של החתן והכלה שלנו (ונשארו עוד להבאים) – שבזמן הריחוק של האיש והאשה זה נקרא "אח רחוק" (בחינת "אחתי"), ובזמן הקירוב של החתן והכלה זה "שכן קרוב". "טוב" זה יסוד – "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו" – והוא ה"טוב שכן קרוב". "טוב שכן קרוב מאח רחוק", הבעל שם טוב הרבה פעמים מפרש "מן..." או "מ..." שזה נמשך ממנו – כמו "יפה כח הבן מכח האב", שיפי כח הבן לקוח מכח האב – וגם כאן אפשר לדרוש שה"טוב שכן קרוב" בא מה"אח רחוק". כל הזמן יש אחוה, יש קרבה, אבל היא מתגלה בעיקר בזמני הריחוק, ומזה גם הכח של "שכן קרוב". האריז"ל אומר לגבי "טוב שכן קרוב מאח רחוק" שהזית-היסוד מקבל מה-שע נהורין של הכתר לצורך הזיווג – ה"שכן קרוב", שהוא "טוב", מקבל שע נהורין מאור פני אריך אנפין, "באור פני מלך חיים", והוא אומר שזה הגימטריא של שכן.

מזה נעבור לפירוש השני, שיש פסוק מיוחד לזית: יש הרבה פסוקים עם זית בתנ"ך, אבל הפסוק הכי חשוב לגבי הזית זה הפסוק שיש בו "זית רענן". יש הרבה "עץ רענן" בתנ"ך, אבל העץ הרענן זה "זית רענן". פלא שהאריז"ל לא כותב זאת, כי אומר שכל הענין של הזית זה "שכן קרוב", ושמקבל שע נהורין, ולא מציין שזה "זית רענן". הפסוק הטוב של זית רענן זה בתהלים – "כזית רענן בבית אלהים בטחתי בחסד אלהים עולם ועד" – אז אפשר להציע שזה הפסוק הכי מתאים להיות הפסוק של הזית, רק שזה בגדר "הנסתרֹת להוי' אלהינו" שלא מופיע בפירוש בפרק שירה. אין עוד פסוק טוב של זית, שגם מתאים לכוונת האריז"ל, שמתאים לך. יש משהו שנוסך בנפש בטחון כאשר רואים זית רענן. בטחון או שזה בנצח והוד, או – כידוע – יוסף הצדיק הוא גם בחינת בטחון, כמבואר בחסידות (ועל מה שבטח בשר המשקים היה צריך לשבת עוד שנתיים בבית הסהר, ואף שהאבות כן בטחו בסיבות טבעיות, הוא, שענינו בטחון באופן נסי, צריך להיות יותר גבוה בבטחון שלו גם מהאבות, ומכיון שלא בטח כך אלא שם את מבטחו ברהבים-במצרים התחייב לשבת עוד שנתיים בבית הסהר), כי בטחון זה לשון דבקות, מתאים ליסוד. נצח זה בטחון פעיל-יוזם והוד זה בטחון סביל שיהיה טוב (חשוב טוב יהיה טוב), וביסוד הבטחון זה דבקות במטרה – בוטח, דבוק בבטחון, וכך דבק במטרה. גם כאן אפשר וצריך לומר ש"זית רענן בבית אלהים בטחתי" זה הבטחון של יוסף הצדיק. גם אצל חתן וכלה צריך להיות "כזית רענן בבית אלהים בטחתי". קודם כל צריך שהכל יהיה רענן, עם שתי משמעויות – הבעל שם טוב אמר שכל ענינו רק לעשות את היהדות טריה ורעננה (פרישקייט), וכן שהרעננות נוסכת בנפש בטחון ודבקות (הדבר הרענן גורם לדבקות). "בית אלהים" זה הבית חב"ד שכעת החתן והכלה מייסדים, "אני אמרתי אלהים אתם". זו הזדמנות להתחיל מחדש – החתונה זה לידה חדשה, הזדמנות להתחיל מחדש את רצון ה' – ובתוך ה"בית אלהים" צריך להיות "זית רענן" המסמל דבקות ובטחון, דבקות בין החתן והכלה, וכמובן הדבקות בהקב"ה, דבקות ברבי, כל מה שקשור לביאת המשיח (המטרה בה דבקים). כאמור, יש קשר בין הזית והדבש יותר מכולם.

עכשיו צריך לחזור לשיחה של הרבי: הרבי אומר שיש פעם שניה "ארץ", כי בארץ יש שתי פעולות – יש מה שצריכים לחרוש בשביל לזרוע, ויש מה שכתוב במסכת שבת ב-יא המלכות של סדורא דפת "הזורע והחורש" (שכולם מקשים למה חרישה לא לפני זריעה, והתירוץ) שככה צריך להיות בארץ ישראל, חרישה גם אחרי הזריעה. בארץ האבנים יותר כבדות, כי יש יותר "עצם", וכך גם האדמה יותר עצמית, וזה מתבטא בכך שהיא יותר קשה, ולא מספיק שחורשים וזורעים אלא צריך לחרוש שוב בשביל שהאדמה תכסה את הזרע. המשנה מדגישה את המעלה של ארץ ישראל, שיש זורע לפני חורש. הרבי אומר שכמו שבארץ ישראל יש חורש-זורע-חורש, יש עוד משהו – בפעם השניה חורשים יותר לעומק מאשר בפעם הראשונה. חוץ מזה שהחרישה מרככת את האדמה, שתכסה יותר טוב את הזרע, יש בכך גם חפירה – חורשים בשביל להפיק תבואה אבל חופרים בשביל למצוא אוצרות. מלאכי, הנביא האחרון, אומר "תהיו אתם ארץ חפץ נאם הוי'". עם ישראל זה ארץ חפץ, וכפי שכתוב ב"היום יום" בשם הבעל שם טוב, יש בתוכם אוצרות. אמרנו שהערך הממוצע של כל שבעת המינים זה אוצר בלום – יש אוצרות בלומים באדמה, אבל בשביל זה צריכים לחפור בתוך כל יהודי. ה"ארץ" השניה בשבעת המינים זה לא רק בשביל לחרוש, אלא בשביל לחפור ולמצוא אוצרות. לכן, אומר הרבי, בשני הדברים האחרונים – ב"ארץ" השניה – יש גם מרירות, הזית מר מטבעו והתמר מתוק אבל גדל רק אחרי שבעים שנה (פלא שהרבי לא מביא את הרמז הידוע ש"תמר" זה תם-מר, אלא רק שהמרירות שם זה שהיגיעה להגיע לדבש זה באין ערוך יותר משאר הפירות, אבל) לכן יוצאת בסוף פנימיות ועצמיות שאין בשאר הפירות. כל הפירות זה לימוד תורה ביגיעה ובתענוג, אבל התורה של "זית שמן ודבש" זה רזין דאורייתא – שמן זה "רזין דרזין" ודבש זה "דבש וחלב תחת לשונך". ב"ארץ" השניה צריך לחפור עד שמוצאים את האוצרות באדמה, ולאוצרות יש איזה ביטוי ב"זית שמן ודבש". זה שני הימים האחרונים של השבע ברכות – עד עכשיו היה חרישה וכעת צריך חפירה.

ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, כן תהיה לנו – לחתן ולכלה ולכל הקרובים, שכולנו נהיה "שכן קרוב" וגם "אח קרוב", שהכל יהיה קרוב, "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" (גם בריחוק תהיה תחושה של קרבה).

עוד השלמה לגבי הרמון: הפסוק של הרמון זה "כפלח הרמון רקתך מבעד לצמתך" – אמרנו ש"רקתך", "ריקנים שבך", רומז לסוד הצמצום ומקום ריק. גם "צמתך" רומז לצמצום, יש כאן שני עדים. "אפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרמון" זה כניסת המאור במקום האור.

עוד דבר לגבי השעורה: השיר של השעורה זה "תפלה לעני כי יעטוף ולפני הוי' ישפך שיחו". חז"ל אומרים "אין עני אלא בדעת ואין עשיר אלא בדעת", אבל גם להיות "עני בדעת" זה טוב. הרבי מזכיר תמיד את המעלה שכל מה שנדמה לי שאני יודע – עדיין איני יודע. החטה זה שיש הכרה בין החתן והכלה, והשעורה זה כמו "תכלית הידיעה שנדע שלא נדע" – זה לחזור יותר גבוה מההכרה, לדעת שאיני יודע, בחינת רדל"א. כתוב בחסידות שאדם מרגיש שהוא לא יודע כאשר אחרי שמכניס משהו בפנימיות ונמשך לו מקיף חדש – המקיף חדש זה אמונה, ואם הוא זוכה להרגיש אותו אז הוא יודע שכל מה שהוא הפנים הוא עדיין לא יודע כלום. זה כמו פירוש הבעל שם טוב ל"תורת הוי' תמימה" – שכאשר יודעים שכל מה שלמדתי התורה נשארה "תמימה", לא נגעתי בה – ואז היא "משיבת נפש". כך "תפלה לעני כי יעטף" – כאשר מתעטף במקיף חדש אז הוא עני, ואז התפלה שלו הכי חביבה, ו"לפני הוי' ישפך שיחו", תפלת "אנא נסיב מלכא". גם בחיי נישואין צריך להיות כל פעם הפנמה של משהו, להכיר יותר טוב אחד את השני, אבל תוך כדי שאני מכיר עוד משהו באשתי אני ממשיך מקיף חדש – לא תמיד מרגישים את זה, אבל מי שזוכה להמשיך את זה יודע דווקא מתוך מה שמבין שהוא לא מבין כלום, שהוא עני, ואז הוא שופך שיח לפני הקב"ה, "שפכי כמים לבך נכח פני הוי'", וזה סגולה להמשיך את כל הדברים הלא-ידועים, שהעיקר זה משיח, אז זועק "עד מתי" מקרב איש ולב עמוק ומשיח בא תיכף ומיד ממש. אנו כבר בימות המשיח ורק צריך לפקוח עינים.

נסיים עם שיר שחובר בשביל החתן והכלה, כמה ימים לפני החתונה שלהם, ויש בזה גם "פוקח עורים".