פרצוף ענינים בשער נס

ג. פרצוף ענינים בשער נס

ניסן ונישואין מלשון נס

חז"ל אומרים ששם החדש, ניסן, הוא לשון נס, ויש בניסן שתי נונין[ו] – נסי נסים, שגם הנס הראשון לטבע יחשב, וצריך נסי נסים. בשביל מלך ישראל, הגם שהרמב"ם פוסק שבתקופה הראשונה שיבוא משיח עולם כמנהגו נוהג (כדעת שמואל בגמרא), בכל אופן בשביל להגיע לכך – כל השלבים שהרמב"ם מונה, שהכל פשט, עד לשלב החמישי שיהפוך את כל העולם לעבוד את ה' שכם אחד – פשיטא שבשביל להגיע לכך, למי שמסתכל במציאות היום, צריך נסי נסים, הגם ש"עולם כמנהגו נוהג". לכן זה ראש השנה למלכי ישראל. זה תלוי בחתונה של "עוד ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים וגו'".

נתבונן בשער נס, היות שניסן זה נס, וגם לשון נישואין. יש כמה פעמים בתנ"ך ש-נסה כמו נשא, כפי שמסבירים על הפסוק "נסה עלינו אור פניך הוי'"[ז] (יש פה הרבה אור הפנים). אמרנו שניסן הוא נס, ונס קשור לנישואין, ויש כמה פסוקים שהם מתחלפים, כדוגמת "נסה עלינו אור פניך הוי'", שיש כמה מדקדקים שלא כותבים זאת בשרש נסה אלא בשרש נשא. יש פסוק "נשא נס"[ח] – צרוף של שתי המלים יחד, "נשא נס לגוים", שנסביר קצת יותר בהמשך. אבל יש "נסה עלינו", נסה-נשא באותה מלה.

"אין אֹנס"

לפי מה שאמרנו, יוצא שלהתחתן בראש חדש ניסן הוא ממש מעניני דיומא, להרים נס. לכן מתבקש להתבונן בשער נס, בשרשים ובענינים שלו. לגבי שרשים, בשיטת הרד"ק יש נסה, נסס (נסים), נוס, ואם נוקטים בכלל של המלבי"ם ועוד שאפשר להוסיף לשער כל אות מהאמנתיו אפשר להוסיף גם א בהתחלה, ואז מקבלים מלה לכאורה שלילית לגמרי, אנס. מי שלומד כתובות, הלכה, מכיר מלה זו, אבל בכל התנ"ך השרש אנס מופיע רק פעם אחת, וכולנו אמורים לזכור כי קראנו במגלה לפני שבועיים – "אין אֹנס"[ט]. האונס היחיד שיש בכל התנ"ך הוא אין אונס.

בכל אופן, לפי הכלל של המלבי"ם, מלה זו שייכת גם לשער נס, היא אחד הנסים של לשון הקדש (אפשר לומר שאנס גופא היינו אין נס, דבר והיפוכו באותו שער. ועוד, לפי קריאת הבעש"ט "אַיִן – מזל לישראל" גם אין נס היינו שבשרש העליון האין האלהי הוא הוא הנס, וכמבואר אמש). כתוב על מלך המשיח שיכוף את כל בני ישראל לחזק את בדק הבית, לשמור את התורה והמצוה – זו הפעולה הראשונה שהוא עושה מבין חמש הפעולות – אבל הרבי תמיד מסביר שה"יכוף" אינה כפיה דתית של אונס, אלא בדרכי נועם, "באופן המתקבל", בהסברה וכו' (מפתה ולא אונס). הכפיה של המשיח כולה כיף, אין אונס, השתיה כדת, "כרצון איש ואיש", שזה גם המן, כל אחד אומר לחיים כמה שהוא רוצה ואיזה משקה שהוא רוצה. אומרים לחיים למלך המשיח, אומרים לחיים לחתן ולכלה.

יש כמה מלים של נס שהן בלשון חז"ל, לקוח מיונית, כמו ננס או "נסים שבים". יש גם איזה ענין בגיור יונית, במיוחד בנוגע ללשון שלו – "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם" – אבל בכל אופן כשעושים פרצוף של משמעויות בדרך כלל עושים זאת רק מהתנ"ך, וכך נעשה היום לכבוד הנישואין.

התקדמות על ידי ניסוי ותהיה – "מי דקיימא לשאלה"

בקיצור: משה רבינו בנה מזבח וקרא לו "הוי' נסי"[י]. כולם שואלים איך קורא למזבח בשם ה'. גם ירושלים נקראת לעתיד לבוא "הוי' שמה"[יא]. המפרשים אומרים שכל מי שרואה את המזבח נזכר בה' ובנס שלו, שם הוי' הוא למעלה מדרך הטבע. כתוב "הוי' בחכמה", למעלה מהטבע. הוי' הוא הנס שלי, "הוי' נסי" (הערך הממוצע של שתי המלים "הוי' נסי" הוא חכמה). כתוב שהמושג נס הוא חכמה, מוחין דאבא, למעלה מהטבע. נסי נסים הם כמו קוצו של י על גבי ה-י, כתר שעל גבי החכמה – הקוץ שמצביע על דרגה אין סופית מעל, נסתרת, שאפשר רק להצביע עליה, כתר עליון, "ישת חשך סתרו". נסי נסים בכתר ונסים בחכמה.

ומה בבינה? כתוב שבבינה יש נסויים, והפסוק שמביאים הוא "הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי" – לידת העם, יציאת מצרים, ש"יכול מראש חדש". רש"י כותב על "הנסה" שה-ה הראשונה היא ה השאלה. בשם הוי' ה תתאה היא ה הידיעה ו-ה עילאה היא ה השאלה. לכל אות בשם הוי' יש שימוש מיוחד בלשה"ק[יב]. "י על שם המחשבה נאמרה", כמו שאומר רש"י על "אז ישיר משה", ומביא כמה דוגמאות בתנ"ך – שעלה במחשבה לעשות ועשה, או פעם אחת עלה במחשבה ולא עשה.

בזהר כתוב ש"מחשבה ויובלא תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". יש לנו כאן יובל (יום הולדת), שבאמא, ומחשבה ויובל הולכים יחד, חכמה ובינה, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". בהקדמת הזהר – שהחתן והכלה לומדים, כמו שאמרנו – כתוב על בינה "מי דקיימא לשאלה", אפשר לשאול אך לא תמיד מקבלים תשובה, זו ה עילאה שבשם, ה השאלה, וב"הנסה אלהים וגו'" הופעה עיקרית שלה. זו לידת העם מרחם האם.

בפסוק "הנסה אלהים וגו'" נסה הוא לשון לנסות, ניסוי. לא כמו נסיון שה' נסה את אברהם, שזה עוד פירוש, אלא לנסות לעשות משהו. כל המדע היום מבוסס על הסקת מסקנות והגעה לתגליות מתוך נסויים, ובזכות כך הוא מצליח ומתקדם. פעם לא ידעו זאת, לא ידעו את הסוד של מוחין דאמא. זה שכל סברא יש להוכיח על ידי נסוי שייך למוחין דאמא (והוא סוד "עשיה לעילא", וד"ל). זה שסומכים על הנס שייך מוחין דאבא. הסברנו אתמול שה' עושה נסים למי שעושה נסויים, במיוחד נסוי בענין הקמת תנועת התשובה (שהיו כמה נעדרים באספה אתמול בלילה, ומומלץ שיצטרפו כמה שיותר מהר, עוד היום – רק דמי חבר של מאה ₪ בחדש, מומלץ לכולם). אז עושים נסוי, ומי שעושה נסוי ה' יעשה לו נס – או שיצליח או להציל אותו... אחד משני הכיוונים. בכל אופן, היחוד של הנסים והנסויים הוא יחוד אבא ואמא.

התרוממות הנישאים – "הכל מן האשה"

נקפוץ ל-ה תתאה. מתי רואים בלשון חז"ל שמשתמשים ב-נסה במקום נשא? בכמה מקומות בחז"ל[יג] כתוב שהאשה "נסת" במקום "נשאת". אמרנו שאשה היא בחינת ארץ, "שרצתה לעשות רצון קונה", שהיא בתנועה של "רצוא" מלמטה למעלה – "נסה עלינו אור פניך הוי'", "האשה נסת" – נשים במלכות, ה הידיעה. היינו באמצע שם הוי' על פי דקדוק, שער בסוד הוי' ליראיו. י על שם המחשבה, ה השאלה, ו החבור (יש גם ו ההיפוך – לפעמים כתוב שה-ו מתחלקת לשתים), ה הידיעה. במלכות צריך ידיעה, שזהו-זה. יש נישואין שהם נשיאת הפכים, וזה הולך על שניהם שנישאים יחד, אבל נישואין לשון התרוממות – עיקר תנועת הנשיאה כלפי מעלה שייכת לכלה, לשון כלות הנפש. בכך שהכלה נשאת היא מזכה גם את החתן שלה להנשא, כמשל אדמו"ר הזקן[יד] שאם רוצים להרים בנין – וכאן בונים בנין עדי עד – צריך לתפוס מלמטה. משל הליווער, המנוף, שכל הרמה מתחילה מלמטה. כך בנישואין האשה נשאת וכך הכל עולה.

בחיצוניות התנשאות, בפנימיות שפלות

אם כבר התחלנו, נגמור עם המלכות: פשוט שהתנשאות שייכת למלכות, כתוב שהגדרת המלכות מצד החיצוניות היא התנשאות על עם. מצד פנימיות המלכות היא שפלות, "והייתי שפל בעיני", אבל מצד החיצוניות "שום תשים עליך מלך" שתהא אימתו עליך, ו"מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול", והוא חייב לנהוג בהתנשאות[טו]. לא התנשאות של גאוה ושתלטנות אלא התנשאות חיובית של מילוי התפקיד. צריך גם השראה של "שמו נקרא עליהם". צריך גם הרחבת הגבולות של מה שהמלך מסמל, ואם מדובר על מלך ישראל טוב הרי שהוא משמש צנור להמשיך גילוי אלקות בעולם. הוא חייב להיות עם התנשאות, השייכת למלכות.

כמו הרבה דברים, במיוחד דברים עדינים – לא עדינות, אלא מושג שמתפרש בשני פנים, טוב ורע – כל המושגים האלה שייכים למלכות. כי מלכות, במיוחד בתורה, מתחילה "ברישא חשוכא והדר נהורא". כתוב שבראשית קשורה מלכות ("ראשית ממלכת"), ובבראשית הראשון, בבריאת העולם הסדר "ברישא חשוכא", בתחלה "תהו ובהו וחשך", ואחר כך עובר שלבים עד שמתקן. מתחיל תהו, ואז "ורוח אלהים מרחפת על פני המים", יש התעוררות שאולי אפשר לעשות תנועה להפוך את המציאות, ואז "ויאמר אלהים יהי אור" – ה' עושה נס. המציאות היא תהו ובהו, מתעוררים לעשות משהו ולהביא משיח – "ורוח אלהים מרחפת", "רוחו של מלך המשיח", של האנשים שרוצים משיח – ואם זוכים, ופועלים עם השפלות הפנימית הרצויה, מעוררית את מאמר "ויאמר אלהים יהי אור", זה כבר הנס.

זהירות, סכנת שבירה!

בכל אופן, התנשאות על עם היא מושג מאד לא סימפטי בהתחלה, שמישהו מתנשא. איך אני יודע? היו שבעה מלכי תהו שמלכו לפני מלוך מלך לבני ישראל. ניסויים להקים מלכות. אנחנו מסבירים שכל אחד משבעת המלכים מסמל איזו שיטה פוליטית, אחד קומוניסט וכו' – כל אחד מסמל שיטה לתקן את החברה, לפי כח המדמה שלו, וכל אחד "וימלך... וימת", כל אחד מתמוטט. הכל לפני מלך מלך לבני ישראל. [הדר הוא דמוקרטיה?] אחד מהם הוא דמוקרטיה. כמה שמתים, אחד אחרי השני, כל אחד משאיר ניצוצות – מהשבירה שלהם, שבירת הכלים, יורדים מהם רפח ניצוצין, ומלך ישראל שבא אחריהם צריך לקבץ את הנדחים, הניצוצות. כלומר, יש ניצוץ בכל אחת מהשיטות האלה. את הניצוצות שיש בדמוקרטיה, ובכל שאר השיטות שהזכרנו ולא הזכרנו, מלך ישראל צריך לגייר כהלכה. לכן באמת חייב להיות "ברישא חשוכא", שכל הניצוצות יתגלו ויפלו, ואחר כך יבוא מלך ישראל ויאסוף ויסדר אותם.

כל אחד מהמלכים אמר "אנא אמלוך". אנשים שפוחדים מתנועות פוליטיות נבהלים מאמירה כזאת – כל אחד אומר אני אמלוך והעסק נשבר. "אנא אמלוך" הוא הסימן המובהק שההנהגה באה מהסטרא אחרא, לא מהקדושה, והראיה לכך, שבסוף העסק מתמוטט ולא עולה יפה. מאיפה בא הבטוי "אנא אמלוך"? זה תרגום של בטוי בתנ"ך, בפסוק החמישי של ספר מלכים – "ואדניה בן חגית מתנשא לאמר אני אמלך". "אנא אמלוך" הוא תרגום של בטוי זה, שמופיע רק פעם אחת בתנ"ך. שם יש את פגם המלכות.

אמרנו הכל כדי להסביר ש-נס במלכות פירושו התנשאות – שההתנשאות היא במלכות – וכמו שאמרנו, הכלל הגדול לגבי תופעות מלכותיות שהן מתחילות "ברישא חשוכא", שהמהדורה קמא של המושג היא לא בתקון, ולכן אחר כך צריכה לבא מהדורה תנינא, וכולי האי ואולי שהיא תהיה גם מהדורה בתרא, של מושג מלכותי זה בתקון, היינו עם השפלות הרצויה בפנימיות וההתנשאות בחיצוניות.

כשהיא מלכה – אתה מלך

"חתן דומה למלך", כמו שאמרנו קודם. יש ווארט ששמעתי רבנים אומרים תחת החופה לחתן ולכלה. איני יודע בדיוק מה המקור שלו, זה ווארט עממי. שואלים כמה זמן החתן הוא מלך – רק בחופה, בשבע ברכות וכו'. אם זה באמת זמן קצר מאד זה נשמע כמו "וימלך...". נותנים מוסר השכל לחתן תחת החופה, כמה זמן מגיע לך להיות מלך, ועונים את התשובה הנחמדה ביותר – שכל זמן שהחתן עושה מהכלה שלו מלכה אז הוא מלך. רק פונקציה של הכלה, אם היא מלכה – החתן הוא מלך (הייתי שמח שמישהו יאמר לי מה מקור הווארט).

כתוב שאותם מלכים שמלכו ומתו לא היו נשואים, ובראשון שכתוב "ושם אשתו מהיטבאל" כתוב "וימלך" ולא "וימת". זו אסמכתא מובהקת שאם רוצים שהמלכות תמשך, עד חיים נצחיים, הכל תלוי באשה – "ושם אשתו מהיטבאל", הכל מן האשה. קפצנו לנשא-נסה של המלכות.

כל המלים כאן קשורות, כי אין הרבה שרשים, אבל לפי המפרשים יש עשרה ענינים שונים, שאפשר לבנות מהם פרצוף. אמרנו שבחכמה וגם בכתר יש נסים על טבעים, נסים בחכמה ונסי נסים בכתר. "הנסה" במובן של נסוי בבינה. בעברית, במיוחד היום, לנסות פירושו גם להשתדל. מלה שחוזרת הרבה בזהר, "לאשתדלא באורייתא", ואומרים שהכוונה היא גם כמו לשדל-לפתות ("בשופר אפתנו", שופר זה יסוד אמא). הנסיון וההשתדלות לזכות לתורה, "אילת אהבים ויעלת חן", "אשת חיל מי ימצא", היינו נסיון והשתדלות ושידול של אמא, בינה.

דעת: "נסה את אברהם"

מה זה דעת? כתוב שנסיון במובן של "עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו" שייך לדעת. זה פסוק מפורש – "כי מנסה הוי' אלהיכם אתכם לדעת" (וגם בסוף העקדה כתוב "עתה ידעתי"). כתוב[טז] שכל נסיון הוא באמונה, הכוונה שנכנסת קליפת עמלק להטיל ספק באמונה, והנסיון הוא להתגבר על הספק באמונה, ואז האמונה הופכת להיות דעת. מה שהיה מקיף, אמונה היא מקיף, נכנס בפנימיות. תכלית הנסיון היא לדעת. אפילו על פי פשט, הכוונה שה' מנסה כדי לדעת אם אני אוהב אותו. אבל אדמו"ר הזקן בא ומפרש שה' יודע, והכוונה, המטרה של הנסיון היא שאני אדע. אבל גם בפשט הכוונה שהנסיון בשביל דעת – או של ה', או שלי. שוב, אותו שרש כמה "הנסה אלהים", אבל במשמעות אחרת, "והאלהים נסה את אברהם"[יז]. אפשר להבין כמו שמנסים מכונה אם עובדת, קשור, אותו שרש, אבל מכל מקום הוא קובע ברכה לעצמו – להעמיד מישהו בנסיון.

נצח: "כי לא נסיתי"

תיכף נאמר שימוש שלישי, מאד קרוב, אבל המפרשים מחלקים. כבר נאמר: להתרגל למשהו גם נקרא לנסות. כך דוד אומר לשאול[יח]: "וילבש שאול את דוד מדיו ונתן קובע נחשת על ראשו וילבש אֹתו שריון. ויחגר דוד את חרבו מעל למדיו ויֹאל ללכת כי לא נסה ויאמר דוד אל שאול לא אוכל ללכת באלה כי לא נסיתי ויסרם דוד מעליו". "לא אוכל ללכת באלה כי לא נסיתי" היינו לא התרגלתי. גם כאן הכוונה שלא עשיתי נסוי, אולי יש בזה גם איזה פן של נסיון, אבל בכל אופן זה מובן אחר לפי הפשט (וכן כתוב במפרשים).

יש מובן של נסוי, יש מובן של להתרגל, ויש מובן של "והוי' נסה את אברהם" – מנסים אותו. "הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי" שמנו בבינה, "כי מנסה הוי' אלהיכם אתכם לדעת" מפורש בפסוק ששייך לדעת, ובאיזה ספירה נשים את "כי לא נסה... כי לא נסיתי", לשון הרגל? בנצח. למה? קודם כל, המשמעות שם היא להתרגל – שייך לרגל. כתוב שנצח זו רגילות. גם ההקשר של הפסוק הוא יציאה לנצח מישהו (ובפירוש נאמר "לא אוכל ללכת באלה" – הליכה ברגלים, כאשר ההליכה לנצח היא בעיקר בכח רגל ימין, בטחון פעיל, ספירת הנצח).

מי שעוד אין לו את החולצה "יהודים בואו ננצח" אפשר לקבל ממישהו. כנראה שגם בשביל החולצה הזו צריך נסיון, איזה "נסיתי". אותו דבר, לא התרגלתי ללבוש מדי קרב מסוימים, מה שחילים נוהגים ללבוש, ואת המובן הזה הכי מתאים לשים בנצח. שוב, דלגנו על כמה ספירות.

חסד: "נס להתנוסס"

יש "נס להתנוסס"[יט], להרים דגל – "ונשא נס לגוים". מי הראשון שנושא נס לגוים? אברהם. את הפסוק בתהלים "נתתה ליראיך נס להתנוסס מפני קֹשט סלה" מתרגם יונתן: "יהבתא לדחליך נסא לאתנסאה ביה מן בגלל קושטיה דאברהם לעלמין". כל המתנסים בנסיונות מתנוססים ומתרוממים בזכות מדת האמת והיפי של אברהם אבינו, המתנסה הראשון, הקיים לעד.

הייתי חושב ש"יראיך" רומז ליצחק ("פחד יצחק") ו"קשט" (אמת ויפי, ראה מפרשים) רומז ליעקב ("תתן אמת ליעקב", והוא כנגד מדת התפארת). אבל חז"ל אומרים כאן שהכל תלוי באברהם, מדת החסד (שמכח אהבת ה', "אברהם אֹהבי", זוכים לעמוד בנסיון ולהתרומם). אברהם הוא זה שמרים את הנס לגוים, הוא "אב המון גוים", "האדם הגדול בענקים". נס במשמעות של הרמת דגל גם שייך להקמת תנועה, שהולכים להרים דגל. לכאורה הייתי יכול לשים בספירות, בנפש, בעוד מקומות את הפעולה הנפשית של הרמת דגל (והנפת דגל).

כתוב שאברהם הוא צדיק גלוי ויצחק צדיק נסתר, שפועל בצנעה. הוא פועל, מעורר אנשים, אבל בצנעה, כך שלא יודעים מאין ההתעוררות באה – הוא חופר בארות אצל אנשים ולא מכירים מי חפר את הבאר. אבל מי שהולך בריש גלי, מפרסם אלקות וצועק "הוי' אל עולם", "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם", זה אברהם אבינו. הראשון שהרים דגל של אחדות הוי' הוא אברהם אבינו. לכן, אם רוצים להרים דגל, גם של תנועה מלכותית, המסר הראשון צריך להיות חסד.

אני אומר בקיצור: אנחנו מסבירים בשלבי תקון המדינה[כ] שהחסד הוא הצהרה על ארץ ישראל שלמה, כאן בארץ, במציאות שלנו – מה שנקרא סיפוח שטחים. זה חסד. עושים חסד עם עם ישראל, לכל אחד יש נחלה בארץ, "התהלך בארץ" של אברהם אבינו, ברית בין הבתרים, עשרה עממים מהנילוס עד הפרת – זו ההבטחה, זה הדגל. הדגל בעצם הוא המפה של ארץ ישראל.

גבורה: אונס ("אין אנס"); תפארת: וילון (מפרש)

עוד משמעות של נס, משהו דומה אבל מחלקים לשני ענינים – וילון-מפרש על תורן של ספינה. זה מאד דומה, לכאורה אותו דבר, אבל זו משמעות מיוחדת. כתוב בקבלה שהתורן הוא "עמודא דאמצעיתא" והוילון הוא לא בשביל לנופף בו אלא בשביל לקבל את הרוח (בחינת תפארת) ובכך להוביל את הספינה בכיוון שרוצים לנסוע בו. את אותו וילון, איזה בגד (בחינה של "לכבוד ולתפארת" – במבנה "שרש-נשמה-גוף-לבוש-היכל"[כא] לבוש ממוקם בתפארת) ששמים על התורן, "עמודא דאמצעיתא", נשים בתפארת. אבל הרמת הדגל, "נס להתנוסס", הוא החסד של התנועה, ראשית התנועה.

את האונס נשים בגבורה, אבל "אין אֹנס".

הוד: "וינס ויצא החוצא"

עד כה יש לנו כבר כתר, חכמה, בינה, דעת, חסד, גבורה, תפארת, נצח, מלכות. חסרים לנו רק הוד ויסוד. בהוד נשים את השרש נוס, לנוס מפני אויב – יש לנצח ויש לברוח, ויש לברוח גם במשמעות חיובית, כמו יוסף הצדיק שנס החוצה. כתוב באותו הקשר "וינס" ארבע פעמים, פעם אחר פעם, שהוא ברח החוצה – ניצל מהחטא, ניצל מהיצר, מהפיתוי. זה הוד, כי אם אדם לא בורח מתי שהוא צריך לברוח... יש בריחה שלילית, כשצריך ללכת למערכה, כמו שדוד הולך להלחם בגלית ולא בורח, ויש אחד שבורח מהיצר הרע.

הפירוש של ההוד, לנוס, קשור גם ל"הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי" שבאמא – "אמא עד הוד אתפשטת". ה' הוציא אותנו ממצרים, אבל באיזה מצב נפשי יצאנו? כתוב "כי ברח העם". העם היה כל כך תפוס במנטליות של עבדות, ובעל כרחו חייב לצאת לחירות, אז לא פשוט לו – צריך לברוח, עדיין בינוני שלא השתחרר מאחיזת היצר הרע, מהגלות, מהשעבוד, וצריך לברוח[כב]. יציאת מצרים מתחילה מ"הנסה אלהים לקחת לו גוי מקרב גוי" ונגמרת בהוד ב"כי ברח העם".

יש מנוסה טובה, כמו ניסת יוסף וכמו "כי ברח העם". לעתיד לבא "ובמנוסה לא תלכון" כתיב, אבל אז, ביציאת מצרים, כן היתה צריכה להיות מנוסה. הוד מסוכן, "הודי נהפך עלי למשחית" – או בניסה שלילית או כשלא נסים כאשר צריך.

יסוד: "מסס נסס"

ביסוד נשים לשון חד פעמית בתנ"ך, "כמסֹס נֹסס"[כג]. הרד"ק אומר ש"תחלת נפילה ניסה", ובכל קרב יש את נושא הדגל. אם הוא נמס – אזי הוא נוסס-מניס את השאר, כולם נסים-בורחים וממילא כולם נופלים. אבל רש"י[כד] כותב משהו אחר לגמרי – מסוס הוא כרסום תולעת, ו"נוסס" היינו תולעת. עם ישראל נקרא "תולעת יעקב", ומה תולעת כחה בפה כך כחנו להפיל בתפלתנו אויבים אדירים. יש שתי בחינות תולעת של קדושה. יש את "ואנכי תולעת ולא איש" במלכות, אבל "תולעת יעקב" היינו ספירת היסוד. יעקב הוא התפארת ו"תולעת יעקב" היא כמו הבטוי בזהר "גופא ובריתא חשבינן חד", שיעקב ויוסף, הגוף והברית, נחשבים אחד. הברית היא "שני תולעת".

אנחנו בפרשת מצורע, וכתוב שיש ארבעה מרכיבים בטהרת המצורע – שתי צפורים חיות טהורות ועץ ארז ושני תולעת ואזוב. רש"י כותב שלאזוב ולתולעת יש מכנה משותף, שמי שהגביה עצמו צריך להשפיל עצמו כתולעת וכאזוב. אבל בקבלה יש הרבה פירושים, ואחד מהם שהצפורים הן המוחין חו"ב, עץ הארז הוא התורן, עמודא דאמצעיתא, התפארת, שני תולעת ביסוד ואזוב במלכות. זו עוד כוונה של תולעת ביסוד.

נאמר עוד ווארט בחז"ל כדי להעמיק טפה: חז"ל אומרים ששני תולעת – צבע השני – לא חייב לבוא מתולעת, אלא מכל דבר שיש בו רוח חיים. כל דבר חי בעולם שאפשר להפיק ממנו צבע שני הוא כשר. כך חז"ל אומרים "מה תולעת דבר שיש בו רוח חיים אף כל דבר שיש בו רוח חיים". אם כן, התולעת מסמלת חיים. לפי זה התולעת קשורה לצפורים. האזוב קשור לארז – מין הצומח – מי שהגביה עצמו כארז ישפיל עצמו כאזוב. כמו ששתי הצפורים הן המוחין חו"ב, וכן שני המוחין שבדעת, עיטרא דחסדים ועיטרא דגבורות, היסוד הוא התולעת וכדי להמשיך את הזרעא חייא וקיימא הוא עולה לדעת.

שוב, יש כאן מבנה שכולו קשור לקו האמצעי: שתי צפורים חיות (על דרך הלימוד בחז"ל שעצמי ל"שני תולעת" שיש בו רוח חיים) בדעת; עץ ארז בתפארת (כאן מפרשים הכל בקדושה); שני תולעת ביסוד, הברית, שזו "תולעת יעקב" (ולא "ואנכי תולעת ולא איש"); ואזוב במלכות. עצם השפלות, שכנגד ה"גבוה כארז".

הרעיון שאמרנו כעת הוא, כמובן, מוסר השכל לכל יהודי בכלל, ולכל חתן, בפרט בפרשת מצורע, שיש את הארז דלעו"ז שצריך להשפילו כאזוב, פנימיות המלכות, ואז יש סיכוי שנושא הדגל של התנועה יחיה ויתחתן עם מהיטבאל, הכל מן האשה, שתיטיב את דרכיו כרצון הא-ל.

הארכנו בענין התולעת רק לומר שיש פה פירוש רש"י, חד פעמי בתנ"ך, ש"נסס" פירושו תולעת. יש משהו נסי, וממילא ניסני, ב"תולעת יעקב". כנראה שהתולעת מוכשרת להוציא צבע של מלכות – שני הוא אדום, משהו מלכותי. דוד המלך הוא אדמוני. התולעת מסוגלת לייצר מלכות, גוון של מלכות.

פרצוף הענינים בשער נס

כך בקיצור סקרנו, עשינו התבוננות, בכל המובנים שיש בנס של ניסן. ולסיכום:

	כתר נסי נסים
חכמה נס (מעל הטבע)		בינה נסוי ("הנסה אלהים")
	דעת נסיון ("כי מנסה... לדעת")
חסד נס-דגל ("נשא נס לגוים")		גבורה אנס
	תפארת נס-וילון (מפרש)
נצח נס-הרגל ("כי לא נסיתי")		הוד מנוסה
	יסוד נסס-תולעת
	מלכות התנשאות ונשואין ("נסה עלינו")

שהקב"ה יזכה אותנו, "נעוץ סופן בתחלתן", שמנסי נסים של כתר עליון נגיע לנישואין. כתוב שרק אחד יכול לומר "אנא אמלוך" וזה קיים – הקדוש ברוך הוא, אצלו יש "אנא אמלוך" לפני הצמצום. מי שלומד ספרי קבלה, עוד לפני שמגיע ל"אנא אמלוך" שנשבר בתהו, הפרק הראשון של עמק המלך הוא שברצון ה' לברוא את העולם יש מחשבת "אנא אמלוך" ובלעדיה אי אפשר לברוא את העולם. שנזכה שבנישואין תהיה דירה ל"אנא אמלוך" של הקב"ה וירדו נסי נסים מהכתר עליון. הכל מהאשה, ובזכות התנשאות האשה גם החתן מתנשא, ובא לציון גואל.