"באתי לגני" פ"ה

י׳ שבט ע"ה – כולל תורת חיים, כפר חב"ד

[לפני שחרית:]

נלמד את פרק ה של המאמר "באתי לגני", הפרק של השנה – הפרק האחרון של המאמר הראשון.

פרק ה"שטות דקדושה"

השנה הזו היא שנת ה-ה לפי המחזור של עשרים פרקי "באתי לגני", כבר בפעם הרביעית. יש את המאמר המקורי, אחר כך בשנת שטו"ת הרבי אמר פעם ראשונה מאמר על הפרק הזה – השגחה מאד יפה, שיצא שנת שטו"ת לפרק של "שטות דקדושה" – ואחר כך בשנת תשל"ה יש עוד מאמר שהרבי אמר. בפעם השלישית לא זכינו, וכעת כבר המחזור הרביעי, יותר מ'חזקה' של "שטות דקדושה".

כדי להביא משיח צריכים "שטות דקדושה" – מתאים למה שאנחנו לומדים בהמשך תש"ה (לפני שבעים שנה). עומדים ששים וחמש שנה מתש"י – בגימטריא "מאדך" כפי שדברנו אתמול. פסוק היחוד מסתיים ב"אחד" – מוסרים את הנפש באחד – והפסוק השני מסתיים ב"מאדך", שגם מוסרים את הנפש (ויותר). מאדך עולה ה"פ אחד, כדי להגיע מ-אחד ל-מאדך צריך להוסיף בהמה, להוסיף בן. למדנו לפני כמה ימים[א] את דעת רבי מאיר ש"בין כך ובין כך קרויים בנים", בין אם עושים רצונו של מקום ובין אם לא. עם ישראל בכללות הם "זרע אדם וזרע בהמה" – נשמות דאצילות ונשמות דבי"ע – וכולם "בנים אתם להוי' אלהיכם". גם הבהמה היא בן, ובמדה מסוימת יותר מהאדם – כי בהמה בגימטריא בן, בגימטריא אליהו, "הואיל משה באר את התורה הזאת" כפי שדברנו.

בכל אופן, "מאדך" היינו למעלה מטעם ודעת – לצאת מכל הגבולות – וממש מתאים לשטות דקדושה, אותו ענין. אנחנו עכשיו בשנת "מאדך" מהסתלקות הרבי הקודם וראשית הנשיאות של הרבי.

נקרא בפנים:

"שטות דקדושה" – הטיה שלמעלה מהדעת

ה) והנה כשם שיש הטיה למטה מן הדעת [כבר מאות ג של המאמר הוא מדבר על שטות. הוא התחיל מכך שהמשכן עשוי מ"עצי שטים עֹמדים", לשון שטות, וצריך להפוך את ה"שטות דקליפה" ל"שטות דקדושה" – אבל עיקר הפרק בענין הוא פרק ה. הוא הסביר ששטות ב-ש כמו סטיה ב-ס, ש"אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות". חז"ל עצמם מחברים בין שטות לסטיה – הטיה מדרך הישר, הדרך האמצעית.] שהוא נקרא בשם שטות דקליפה, הנה כמו כן ישנו הטיה למעלה מן הדעת, והוא שטות דקדושה [זה נושא הפרק, וכדי להביא משיח צריך את המדרגה הזו – הבהמה שלמעלה מהאדם, "בהמה רבה"[ב] שמוסבר אודותה גם בספר התניא, למעלה מן הדעת.].

ריקוד רבי יהודה בר עילאי

והענין הוא דהנה ארז"ל (כתובות יז ע"א) אמרו עליו על ר' יהודא בר' אילעאי שהי' נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה וכו' [הדוגמה הראשונה והעיקרית שלו ל"שטות דקדושה" היא לשמח חתן וכלה – "כיצד מרקדין לפני הכלה". צריך לרקוד לפני הכלה עם שטות דקדושה, ריקוד בכלל הוא הנהגה של שטות. במאמר הראשון שהרבי אמר על הפרק, בשנת שטו"ת, תשט"ו, הוא הקדיש את כל המאמר לסוד הריקודים – שבכלל לרקוד זו שטות, ובמיוחד שאדם רוקד עם בד של הדס או עם שלשה בדים של הדס שהוא זורק אותם וכו'. צריך לעשות את הריקודים האלה כדי לבנות בית נאמן בישראל בנין עדי עד – להמשיך את כח האין סוף לזוג, שיהיו בנים ובנות עדי עד. הלידה היא עיקר כח האין סוף, ולשם כך צריך להגיע למעלה מטעם ודעת – בחינת שטות.

במאמרים של הרבי הוא מביא את מאמר חז"ל שכל מקום בחז"ל שכתוב "מעשה בחסיד אחד" הכוונה או לרבי יהודה ברבי אילעאי או רבי יהודה בן בבא. הראשון שמציינים אותו כחסיד סתם – "חסיד אחד" – הוא רבי יהודה ברבי אילעאי.]

הדוגמה העיקרית ל"שטות דקדושה" – ברית מילה

אמש דברנו על מצות ברית מילה, שכל ענינה שטות דקדושה, החל מאברהם אבינו שמל את עצמו בגיל 99, ושכל המצוה הזו היא מסירות נפש למעלה מטעם ודעת. לכן אומות העולם התנגדו. אברהם פחד שאם ישמעו שהוא מל יבואו להתנגד ולמנוע ממנו לקיים את מצוות ה', ובסוף מל "בעצם היום הזה".

רואים שהקליפות הכי מתנגדות לשטות – שאתה יוצא מדעתך לעשות את רצון ה' – כי זה ההיפך הגמור מהן. הן שטות דקליפה – כל הנימוסים שלהם הם שטות. מתאים לפרק היומי ברמב"ם, שמסביר שכל כישופי הגוים הם שטויות, שמי שמאמין בהם הוא סכל, וגם יהודי שמאמין שיש בהם ממש ורק חושב שהתורה אסרה זאת הוא סכל, שנותן מקום לשטויות שלהם. כל התרבות שלהם היא שטויות, וכשהם רואים שיהודי מתנהג בשטות דקדושה – כמו אברהם אבינו שהולך למול את עצמו – מוציא אותם מדעתם לגמרי והם מתנגדים. לכן כתוב באברהם "בעצם היום הזה נימול אברהם" – לאור יום, נראה מי יכול למנוע. בכל אופן, ברית מילה – המצוה הראשונה שיהודי קבל – היא הדוגמה של "שטות דקדושה".

ריקוד רב שמואל בר רב יצחק

[כולם רקדו לפני הכלה, אבל מציינים אותו שעשה זאת בהידור גדול. רבי יהודה ברבי אילעאי הוא תנא, ואחריו בא אמורא:] רב שמואל בר רב יצחק מרקד אתלת (שלש בדין, זורק אחת ומקבל אחת, רש"י) [היתה לו אמנות מיוחדת. במאמר של שנת שטו"ת הרבי רק אומר שהתנא היה בדרגת אחדות גמורה – לא שלא ידע לעשות ג'אגלינג – ולכן לקח בד אחד, אבל האמורא רואה את הפירוט, את השלשה, ולכן הוא לוקח שלשה בדי הדס ומשחק איתם, זורק אחד ומקבל אחד.],

שלשת בדי ההדס כנגד "שלשה שותפים"

אפשר לומר[ג] – לא ראיתי בפירוש אבל אולי מישהו כותב – ששלשת בדי ההדס רומזים לשלשה שותפים באדם. היות שכאן מדובר בהקמת בית נאמן בישראל, בנין עדי עד, צריך לרמוז להם שהדבר תלוי בשלשה – החתן, הכלה ומעל גבי שניהם הקב"ה. כל התורה היא משולשת (בכל מצוה יש את המצַוה, הקב"ה, המצֻוה, חתן המצוה, והחפצא של המצוה, "חפצי בה", הכלה). כתוב שג"פ הדס עולה אור, אין סוף – כל המשחק כאן של "מרקד אתלת" הוא כדי לגלות אור אין סוף, למעלה מטעם ודעת. גם במצות לולב לוקחים שלשה הדסים (וגם כל הדס בפני עצמו הוא משולש בעלים, וכן תבת הדס, בת שלש אותיות, עולה ג פעמים חיה). יש הרבה צדיקים – צדיקי פולין – שברכת הלולב אצלם היא ריקוד שלם. לא שזורקים ותופסים שלשה הדסים אלא רוקדים בריקוד שמח מאד עם ארבעת המינים. יש לומר שהכח לרקוד עם הלולב והמינים בא מההדסים – "כיצד מרקדין לפני הכלה"[ד].

אצל רב שמואל בר רב יצחק שלשת השותפים שבאדם גלויים, אבל נחזור ל"חסיד אחד" שלוקח בד אחד – הוא רואה איך הכל נכלל בקב"ה, החתן והכלה אינם נפרדים. הדס כשר הוא משולש בעצם – שלשה עלים בקן אחד (כנ"ל) – אבל הוא לוקח רק בד אחד, שאומר שכל השלשה הם בעצם אחד, "והיו לבשר אחד", הכל נכלל באחד. האמורא כבר לוקח שלשה בדי הדס ורוקד איתם. [לוקח דווקא הדסים – ולא תפוחי אדמה למשל – כי בהם נעשית מצוה?] כתוב שלחתן ולכלה עושים כתרים של הדס – כנראה הכי קשור לחתונה.

הדסים בארבעת המינים הם עם ריח – לאתרוג יש גם טעם וגם ריח, אבל הטעם של הלולב-התמר והריח של ההדס יותר מהטעם והריח שיש לאתרוג ביחד. הדסים הם ענין של מסירות נפש. כתוב בזכריה "והוא עֹמד בין ההדסים" – הקב"ה עומד בין ההדסים, שחז"ל אומרים שהם חנניה מישאל ועזריה, שלשה שמסרו את הנפש על קידוש השם בשטות דקדושה (בזמן ששאר בני ישראל לא נהגו כך). הם היו מוכנים למות ולכן ה' עשה להם נס – כתוב שאם היו סומכים על הנס לא היה עושה להם נס. הריקוד של רב שמואל בר רב יצחק רומז גם ל"והוא עֹמד בין ההדסים" – כשהולכים להקים בית בישראל צריכים לחשוב על חנניה מישאל ועזריה.

מצות "פרו ורבו" נקראת "מצוה רבה" – מבין כל המצוות יש שתים שנקראות כך, פריה ורביה ופדיון שבוים. [המספר שלש גם אומר שיש תולדות, מישהו נוסף חוץ מאבא ואמא.] ריבוי. סתם מספר הוא שלש (אף ש"מיעוט רבים שנים"). לכן הרבי מאד אוהב את המספר שלש – דברנו הרבה פעמים שהרמב"ם הכי אוהב את המספר ארבע והרבי את המספר שלש.

האות ש במספרים

אתמול מישהו שאל אותי, שאלה ידועה ומפורסמת – מלמד של ילדים, שרצה להסביר לילדים – למה בשמות המספרים חוזרת הכי הרבה פעמים האות ש. באחד אין ש, אבל שתים, שלש (שתי שינין), חמש, שש (גם שתי שינין), שבע, שמונה, תשע, עשר – רק באחד וארבע אין. מ‑1 עד 10 יש בדיוק 10 שינין – באחד וארבע אין אבל בשלש ושש יש שתים, וממילא מתקזז. כל המספרים קשורים לאות ש – למה?
כתוב שעיקר סוד המספר הוא המשולש. ש היא "אתא דאבהן" גם מצד הצורה – האות ש אומרת שלש, וגם שש, כי המספר שלש הוא המשולש של 2, 1‑2, והמספר שש הוא גם משולש, של שלש. אז בשלש ושש יש שתי שינין. המספר ש עצמו הוא משולש – משולש כד. לא רק זה, אלא שגם במספר סידורי – בנוגע לתופעה זו אין שום קשר בין המספר הרגיל לסידורי – הוא 21, משולש 6. והמספר הקטן שלו הוא 3, משולש 2. כלומר – כל הרמות של המספר של ה-ש הן משולש. סימן שיש משהו במשולש שקשור למספר בעצם, לשמות של המספרים. רק צריך להבין למה באחד וארבע אין ש, רק שה-ש שלהם מופיעה בשלש ובשש[ה].

"אתלת" – על שלשה דורות

בכל אופן, כל זה דרוש על כך שרב שמואל בר רב יצחק היה לוקח שלשה בדי הדס דווקא. אם הוא היה באמת אמן גדול באמנות הג'אגלינג יתכן מאד שהיה מסוגל לקחת יותר – אבל הוא לקח דווקא שלשה ושיחק לפני החתן והכלה. כאן הוא לא משתמש במלה משחק, אבל על דוד המלך – שגם נהג בשטות דקדושה – כתוב שהיה משחק לפני ה'. לגבי התורה עצמה כתובים שני משחקים – "משחקת לפניו בכל עת", משחקת לפני ה' (כנראה גם עם שלשה הדסים), וגם "משחקת בתבל ארצו ושעשֻעי את בני אדם", יורדת לשחק לפני בני אדם[ו]. אפשר לומר יותר פשוט – שרוקד על החתונה הזו, ועל חתונת הילדים ועל חתונת הנכדים. אם משהו נמשך שלשה דורות – כמו לימוד תורה – הוא כבר נעשה נצחי]

מאמר רבי זירא על רב שמואל בר רב יצחק

א"ר זירא קא מכסיף לן סבא (שמזלזל בכבוד ת"ח ונוהג קלות ראש בעצמו, רש"י) [רבי זירא קצת הקפיד עליו. רבי זירא לכאורה גם טיפוס של שטות דקדושה – הרבי שלו אמר לו לא לעלות לארץ ישראל והוא עלה בכל זאת, וגם היתה לו 'שטות' לצום מאה תעניות לשכוח תלמוד בבלי, ובכל זאת השטות דקדושה של רב שמואל בר רב יצחק היתה הרבה יותר, "לאו כל מוחא סביל דא".],

כי נח נפשי' [כאשר נפטר רב שמואל בר רב יצחק, שהיה לפחות דור אחד מבוגר מרבי זירא, כפי שהרבי מסביר.] אפסיק עמודא דנורא בין דידי' לכולא עלמא וכו' [ומקובל בקבלה שעמוד האש מופיע רק על גדול הדור – לפי המסורת האריז"ל בא לצפת ממצרים ביום פטירת הרמ"ק, והוא העיד שראה על מטתו עמוד אש והסביר שרואים אותו רק על מטת גדול הדור. עמוד האש הפסיק בינו לבין העם – לומר שהוא בהבדלה, כמו "קדש מלה בגרמיה", שהוא נבדל למעליותא מכל העם. מה מבדיל אותו? השטות שלו, ההתנהגות שלו, המנהג שלו.], א"ר זירא [במה הוא זכה לגילוי של עמוד אש, שהוא גם גילוי אור אין סוף?] אהני לי' שוטי' לסבא (שוט של הדס שהי' מרקד בו, רש"י) ואמרי לי' שטותי' לסבא (שהיה מתנהג כשוטה, רש"י), ואמרי לה שיטתי' לסבא (שיטתו ומנהגו, רש"י) [לא רקד באופן חד פעמי עם שלשה בדים, אלא שזו היתה שיטתו – אולי כל ערב חפש חתונה, הלך לאולם שיש בו חתונה ורקד. לא השתטה פעם אחת אלא באופן קבוע, באופן שיטתי.],

הפיכת ה"מקודש" ל"תדיר"

מסבירים שיש פה סדר – קודם צריכים את השוט, החפצא; אחר כך צריכים שהגברא יתנהג למעלה מטעם ודעת, בשטות דקדושה; ובסוף שיהפוך להיות שיטה. שטות דקדושה חד-פעמית היא "מקודש" – יקד-אש, בחינת עמוד האש – ושיטה היא כבר "תדיר", כשהיא הופכת להיות תמידית, מנהג קבוע. אפשר להבין ממה שחז"ל אומרים בכלל על המושג מנהג – "מנהג ישראל תורה היא" ועוד יותר שיש "מנהג עוקר הלכה" (אחד מפירושי "דרך ארץ קדמה לתורה", קדמה למעליותא, ש"דרך ארץ" היינו מנהגי ישראל) – שכל מנהגי ישראל הם למעלה מטעם ודעת. שרש המנהג בשטות דקדושה, ואצלו הפך להיות מנהג – זו התכלית, שמהמקודש יהפוך להיות תדיר[ז].

איך אומרים זאת? שהבלי גבול יכנס בגבול – בחינת רבי. לחסיד יש בלי גבול, אבל רבי הוא שהבלי גבול נכנס בגבול – המקודש נעשה תדיר, השטות נעשית שיטה. הופך להיות "מנהג ישראל תורה היא". [אז מה שטות בזה?] יש סיפור של רבי נחמן על תבואת השגעון, שכל בני המדינה אוכלים חטה שמשגעת את כולם – כולם יוצאים מדעתם. בהמשך אומר הרבי הקודם ששטות היא שגעון. אם כולם משוגעים זו הופכת להיות נורמה, דור משוגע. רבי נחמן כותב שם שמי שרוצה לזכור שכולם משוגעים צריך לעשות סימן לעצמו, חוט על האצבע או משהו, שיזכור שכולם משוגעים. בכל אופן, השטות הופכת להיות שיטה תדירה.

שטות ושוטטות

יש עוד מלה שקשורה לשער שט – לא שוט ולא שטות ולא שיטה – יכול להיות שט על המים ויכול להיות לשוטט. בצבא יש שייטת. יש משהו בשטות שמשוטטת. כתוב "שבעה אלה עיני הוי' המה משוטטים בכל הארץ"[ח] – דווקא השגחה פרטית משוטטת. העינים הם המלאכים שמעלים את מעשי בני האדם למעלה. יש פסוק אחד שכתוב "משוטטים" בלשון זכר ויש פסוק שני שכתוב "משוטטות" בלשון נקבה – כתוב שאלה שני סוגי מלאכים, בתוך ההשגחה הפרטית יש השגחה זכרית והשגחה נקבית, מתאים לחתן וכלה. יש משהו בשיטוט שהוא גם שטות – צריך להתבונן מה הקשר. אם זו שייטת בצבא – זו מסירות נפש, וכל מסירות נפש היא שטות למעלה מטעם ודעת. אבל אם הפירוש משוטט סתם – שאדם משוטט – היינו שטות דקליפה.

כתוב בפירוש בזהר שאדם הראשון נפל וחטא – "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות", והראשון בכך הוא אדם הראשון – כי שוטט בהיכלות הטומאה. הוא היה מבקר בפאבים בתל אביב ורצה לראות בדיוק מה קורה שם, איך עושים חיים שם, בהיכלות הטומאה. יש ווארט בחסידות שמכאן רואים שאדם הראשון לא היה רבי – אם היה רבי לא היה מזיק לו, היה יכול לשוטט בהיכלות הטומאה ולראות מה קורה שם ולא היה מזיק לו, ואדרבא, לעשות תיקונים בכל מקום. אבל אם אתה לא רבי שוטטות כזו מזיקה לך. הוא היה יותר מדי סקרן לדעת מה קורה במקומות של הטומאה וזה מה שהפיל אותו – רצה לראות איך השדים רוקדים, נמשך אחרי השטות של הקליפה. זה הקשר למלה משוטט, שהיא כמו משתטה – נעשה שוטה על ידי השוטטות שלו.

"שטות דקדושה" – ה"מאד" שלמעלה מה"אדם"

דשטות זו [של רב שמואל בר רב יצחק.] ה"ה למעלה מן הדעת, שהוא מדריגה גבוה ונפלאה במאד מאד [כאן רומז בפירוש למה שאמרנו ששטות דקדושה נקראת "מאד", "בכל מאדך", הסימן של השנה הזו – שנת מאדך מתש"י. על משיח כתוב "הנה ישכיל עבדי ירום ונשגב וגבה מאד" – לקחת את המשיח ולשים אותו בראש של אדם-דוד-משיח – ה-מ בראש התבה במקום בסופה. מה ההבדל? מן הקצה אל הקצה – אדם הוא שכל, מסודר, כפי שלמדנו במאמר בהמשך תש"ה, אבל מאד הוא למעלה מהשכל, בלי גבול, למעלה מטעם ודעת.

יש משהו ב-מאד שהוא יותר בהמה מאשר אדם. כתוב בתניא בפירוש ש"בכל מאדך" הוא גילוי שם סג. אדם הוא שם מה, אבל מאד הוא שם סג – עולם התהו, בו יש עוצמות אדירות הרבה יותר מאשר בעולם התיקון. דווקא משם צריכים להביא משיח, מ"בכל מאדך". התכלית היא להמשיך את האורות דתהו בכלים דתיקון – רבי, שממשיך בלי גבול בגבול, רק שהרבי הנחיל זאת כנוסחה מנצחת לכולנו, "אורות דתהו אבל בכלים דתיקון".

"מאד מאד" מתאים גם לפירוש הרמב"ן שהסברנו אמש, שאומר ש"בכל מאדך" היינו "רב רב", הרבה הרבה, "מאד מאד", לאהוב את ה' בלי גבול. לא כמו הפשט של חז"ל – "בכל ממונך" או "בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד" – אלא פשט פשוט, שמאד פירושו הרבה, בלי גבול, לאהוב את ה' מאד מאד, בלי גבול.],

עמוד האש מכח השראת "שכינה ביניהם"

דאיש ואשה הרי זכו הרי שכינה שרוי' ביניהם, דאיש הוא אש י' ואשה הוא אש ה', וכאשר זכו אז ה"ה י"ה כו' [קשרנו זאת אמש למצוה של השטות דקדושה, מצות ברית מילה, שהיא אותיות מל יה – מל כמו מול, לשון גילוי – שכאשר עושים ברית מילה מגלים את שם יה, השם של "איש ואשה זכו שכינה ביניהם".], (ובא בגילוי בבנין עדי עד [של "דור ישרים יבֹרך"] כו'), א"כ ה"ז מדריגה גבוה, לכן בשביל זה [שהוא פעל זאת] זכה לגילויים נעלים ביותר דאפסיק עמודא דנורא כו', שזהו בחינת גילוי אור בגילוי ממש כו' [כנ"ל שג"פ הדס עולה אור.].

"בהמות הייתי עמך" – למעלה מההשגה בשכל

וביאור הענין הוא דהנה אוא"ס הרי לית מחשבה תפיסא ביה כלל, והוא למעלה מגדר השגה, דכל השגה הנה גם היותר נעלית הרי הוא בגדר השגה עכ"פ [גם אם זו השגה הכי גבוהה, אם בגדר השגה הוא משהו שאדם יכול לתפוס בשכלו במדה מסוימת.], אבל מה שאינו בגדר השגה [אפילו לא מחשבה קדומה דא"ק – הוא אדם קדמון, בגדר אדם, אבל מאד הוא למעלה מ-אדם.] הרי א"א שיותפס בהשגה כלל, וכדאיתא בסש"ב פי"ח ולגבי הקב"ה שהוא למעלה מן השכל והדעת ולית מחשבה תפיסא בי' כלל הכל כפתיים אצלו יתברך כדכתיב ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך ואני תמיד עמך וגו' כלומר שבזה שאני בער ובהמות אני תמיד עמך [זו ה"בהמה רבה" שלמעלה מהאדם, למעלה מהאצילות.

כאשר מצרפים את הבהמה הזו לאחד (ממוצע כל אות ב-בהמה הוא אחד) מקבלים "מאדך". "הכל הולך אחר החיתום" – להגיע מחיתום הפסוק הראשון לחיתום הפסוק השני. הסברנו אתמול ששני הפסוקים האלה הם מצוה תמידית, מצות אחדות ה' (שלומדים מ"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", חוץ מקריאת שמע פעמיים ביום), שהיא גם המצוה להיות נכונים כל רגע למסור את הנפש על קידוש השם, שלכן משה רבינו אמר מצוה זו דווקא לדור שנכנס לארץ לכבוש אותה וליישב אותה, ומצות אהבת ה'[ט]. מ"אחד" צריכים להגיע ל"מאדך", איך? על ידי שמוסיפים בהמה. כתוב כאן "בהמות" – מצד אחד יש את הלויתן והבהמות שמתעמתים זה עם זה לעתיד לבוא. "בהמות" היינו שור הבר, אחד, אבל כתוב "בהמות" לשון רבים – סימן שיש שתי בהמות, מיעוט רבים שתים, שטות שלמטה מן הדעת שהופכת להיות שטות שלמעלה מהדעת, שתי בחינות בהמה (ב"פ שטות = 1430, הכל פעמים הוי' וכו'). האדם צריך להיות שתי בהמות בשביל "ואני תמיד עמך", לא מספיק בהמה אחת, אך "בהמות" היא בעצם חיה אחת. כמה שוה בהמות? מלך המשיח. אז, כאשר "בהמות הייתי עמך", "ואני תמיד עמך".],

שטות – הגדרת הבטול שלמעלה מטעם ודעת

דבכדי להגיע לעצמותו ית' הוא ע"י ביטול הרצון שלמעלה מטעם ודעת [יש בטול הרצון שעל פי טעם ודעת – שהשכל שלי אומר שהרצון לא טוב, "מח שליט על הלב" – ויש בטול הרצון שלמעלה מטעם ודעת, לא כי השכל שלי אומר שצריך לבטל את הרצון. פשוט שמתגלה אצלי המקיף, היחידה שבנפש, ומבטל לי את כל הרצונות – רק לעשות את רצונו יתברך.], ולכן נקראת בחינה ומדריגה זו בשם שטות,

וזהו גם כן מה שהנביא נקרא בשם משוגע, וכמ"ש מדוע בא המשוגע הזה [את הנביא שבא להמליך את יהוא, מי שעתיד להיות מלך, מכנים משוגע. פסוק מענין. יש כאן מלך שבתחלה היה בסדר ואחר כך – כמו כל מלכי ישראל – הפך להיות מאד לא בסדר. בכל אופן, יש כאן מועמד למלכות – אפשר לחשוב גם על המלך האמתי, מלך המשיח – וכתוב שהרוממות העצמית לא מתגלה מעצמה, צריך סבה. יש כמה סבות שמגלות, אבל הסבה הכי טובה היא נביא שיבוא ויאמר – ה' אמר שאתה מלך. כאן מי שהנביא בא ואומר לו שהוא מלך חושב שהנביא הזה משוגע. מאד משמעותי שדווקא בהקשר הזה כתוב כך – שאותו נביא שרוצה לעשות ממני מלך אני חושב שהוא משוגע. בכל אופן, מהפסוק וההקשר הזה לומדים שכל נביא מכונה משוגע.],

גילוי הנבואה על ידי פשיטת לבושי הנפש

דהנה בעת התגלות הנבואה הי' צ"ל בהפשטת הגשמי' [גם הגשמיות כפשוטה, הבגדים שלו, וגם הגשמיות הרוחנית יחסית – השכל והמדות שלו, טעם ודעת.], והיינו הפשטת השכל והמדות ולהיות בבחינת ביטול שלמעלה מטו"ד [שהוא שטות.], דזהו ג"כ ענין הפשטת הלבושים בעת הנבואה, וכמ"ש בשאול ויפשט גם הוא את בגדיו ויתנבא [קודם דובר על נביא שבא לומר למישהו שהוא מלך, וכאן מדובר במלך עצמו. שאול הוא המלך הראשון בעם ישראל, ודווקא שמואל שמשח אותו למלך אמר לו שתלך וכו' ותנוח עליך רוח הנבואה. מה הסימן הראשון שהוא מתנבא? שהוא משתגע, מתפשט מבגדיו. בשביל נבואה צריכים להיות משוגע, צריכים התפשטות הגשמיות, להגיע לבטול שלמעלה מטעם ודעת.],

לבושים – תוצאה של חטא עץ הדעת טו"ר – מודעות עצמית

דהלבושים הם באים מצד החטא עה"ד [השטות דקליפה הראשונה, שהיה משוטט ואז נפל.] דקודם החטא כתיב ויהיו שניהם ערומים כו' ולא יתבוששו, וע"י חטא עה"ד נתחדש ענין הלבושים [לפני החטא לא היו בגדים, לא היו לבושים. כתוב שעצם המלה בגד היא לשון בגידה – הבגדים הם רק תוצאה של בגידה, של חטא. כמו כן, כתוב שמעיל – סוג של בגד – הוא לשון מעילה. יש מעילה ויש בגידה, והכל נגרם על ידי החטא הראשון, חטא עץ הדעת.], וידוע דעיקר החטא הוא ההרגש המעורב בטו"ר [מודעות עצמית, שהוא מרגיש את עצמו ובתוך הרגשת עצמו מרגיש תערובת טוב ורע.], וכתיב וידעו כי עירומים הם [פתאום יש להם מודעות עצמית, שלא היתה קודם.] שנתחדש בהם ההרגש המעורב בטו"ר [המודעות העצמית היא להרגיש את תערובת הטוב והרע.

באותיות של קבלה, לפני החטא היו בשליש העליון של התפארת, המכוסה ביסוד אמא, ושם אין מודעות עצמית, והוא נקרא "עץ החיים". אבל על ידי החטא ירדו מהשליש העליון של התפארת לשני השלישים התחתונים, שאינם מכוסים ביסוד אמא, ולכן מתחיל להרגיש שם את עצמו ומרגיש טוב ורע. יחסית הטוב והרע הם שני השלישים המגולים של התפארת, שנקראים עץ הדעת טוב ורע. השליש העליון הוא "עץ החיים" ושני השלישים התחתונים הם "עץ הדעת טוב ורע". [מה טוב ומה רע? הטוב היה בלי הלבושים?] לא, הוא אומר שעל ידי החטא הוא מרגיש את עצמו, וחלק מהתוצאה – חלק מעץ הדעת – שמרגיש את היצר הרע. בעץ החיים לא מרגיש את עצמו כלל, לא טוב ורע, אלא רק את ה'. עצם ה"אני" הוא כבר טוב ורע – סוד קליפת נגה.

אם אדם הראשון היה מחכה לשבת לטעום מעץ הדעת הוא היה מתעלה, כמו שכל קליפת נגה עולה בשבת. אבל היות שהוא אכל לפני שבת, כשהיה אסור לאכול, הוא קבל מודעות עצמית שהיא תערובת של טוב ורע, הכל קליפת נגה. ואז ידעו שעירומים הם והיו צריכים לבושים לכסות את הערוה, את הבושה. כמו שבגד הוא לשון בגידה ומעיל הוא לשון מעילה, כתוב שלבוש הוא לא-בוש. בלבוש יש הרגשת בושה, רק שאתה שולל אותה. זה חוזר להיות קשור לרבי זירא, שאמר לו "אכסיף לן סבא" – הרבי מדבר על כך במאמר משנת שטו"ת, הוא מרגיש את הבושה של החתונה, ואומר שכאשר אתה עושה ממנה יותר מדי שטות אתה מבייש. זו דרגה נמוכה.],

תנאי לקבלת הנבואה – יכולת לפשוט את הלבושים

שזהו ג"כ ענין הלבושים, ההרגש המעורב בטו"ר, ובשרשו הוא הרגש השכל והמדות [הרב המגיד אומר שרע הוא מה שלמטה – "מלרע" – וטוב הוא מה שלמעלה. יחסית שכל ומדות הם טוב ורע – השכל בראש, למעלה, והמדות הן התאוות שבלב, יחסית למטה – אבל שניהם מעץ הדעת טוב ורע.],

ולכן בעת הנבואה היה צ"ל הפשטת הלבושים שהו"ע הפשטת ההרגש דשכל ומדות, והיינו להיות בבחינת ביטול הכחות והחושים, וכמבואר ברמב"ם הלכות יסוה"ת, מיסודי הדת לידע שהא-ל ית' מנבא בנ"א, והנבואה חלה על חכם וגיבור המתגבר על יצרו, ואין יצרו מתגבר עליו בשום דבר [שולט לגמרי על כחותיו ולבושיו.], וכמבואר שם בארוכה,

הפיכת ה"שטות דקליפה" ל"שטות דקדושה"

ולכן נק' בחינה זו שטות [מה שלמעלה מטעם ודעת, למעלה מההרגש טוב ורע, הוא שטות.], שזהו ההטי' למעלה מן הדעת וההשגה, ולהיות שהעבודה במשכן ומקדש הוא לאהפכא חשוכא לנהורא דהחושך עצמו יאיר [וכאן החשך הוא השטות דקליפה, וצריך להפוך אותו.], והיינו דמהשטות דלעו"ז יהי' בבחינת שטות דקדושה. לכן היה המשכן מעצי שטים דוקא [לשון שטות.], והיינו הלמעלה מן הדעת המתברר ונעשה מן הלמטה מן הדעת [כאן יש חידוש, אולי עיקר החידוש, שמה שאנחנו זוכים לשטות דקדושה הוא בעצם בירור של השטות דקליפה – להתעסק עם השטות דקליפה ולהפוך אותה לקדש. כלומר, אין שטות דקדושה נטו, בפני עצמה, אלא תוצאה של הבירור בו אתה עוסק בשטות דקליפה, ההטיה שלמטה מטעם ודעת, כדי להפוך אותה להטיה שלמעלה מטעם ודעת. יש כאן שתי שטות – לשוטט – למטה מטעם ודעת שהופכת להיות למעלה מטעם ודעת.].

"שטות דקדושה" בעבודת כל אדם

וזהו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם בתוך כאו"א, וזה בא ע"י עבודת האדם בעבודת הבירורים שלו, שפועל לאהפכא חשוכא לנהורא, והיינו להפוך את הלמטה מן הדעת דעולם (פון וועלט), שיהי' מזה למעלה מן הדעת [היו עד כה שתי דוגמאות לשטות דקדושה – ריקוד רב שמואל בר רב יצחק והנבואה – וכעת תהיה הדוגמה האחרונה, שהכי שייכת לכל אחד, שאדם עושה קביעות בחייו ומתעקש עליה למעלה מטעם ודעת, בלי לחשוב כלל. יש לו מנהגים והרגלים והוא משועבד להם לגמרי. אם ההרגלים הם עניני העולם הזה הם שטות דקליפה, ומכך גופא צריך ללמוד – "ממנו נקח", "מאויבי תחכמני" – איך צריך לקבוע עתים לתורה, ושכל ההרגל והעקשנות יהיו בעניני קדושה. בשיחת כ"ח ניסן, "אורות דתהו בכלים דתיקון", הרבי אמר שצריכים עשרה עקשנים. עקשנות, "עם קשה עורף" למעליותא, זו הדוגמה השלישית שלו, שכל מי שמתעקש על מסירות נפש, מתעקש על קדושה, הולך על כך במנהג תדיר, זו שטות דקדושה שכולנו זקוקים לה.],

להפוך את הגשמיות לעראית ואת הרוחניות לקבועה

דישנם כמה דברים באדם שהוא נוהג ועושה כן וויילע אזוי טוט וועלט [יש הרבה דברים שאדם עושה רק כי כולם נוהגים כך.], והדברים האלה הם כמו חוק שבלתי מזיזים אותו ממקומו לפי דכן הוא הנהגת העולם, וכמו בכמה עניני נימוס והדומה כו', הנה את זה [הרגלים כאלה שיש לכל אחד.] צריכים להפכו אל הלמעלה מן הדעת בעבודה [בהתבוננות למה אני נוהג ככה.], וכמו עד"מ זמני האכילה וזמני השינה [מתאים לפרק הזה לשיר "עסן עסט זיך" – על מה שכותב כאן יש ניגון מיוחד לחסידי חב"ד, שהחסיד מתבונן ולא מבין למה אכילה ושתיה ושינה נעשים מעצמם, ומה נעשה שלא 'לומד מעצמו' ו'מתפלל מעצמו'. זה ממש הווארט שהוא אומר כאן – מתאים לשנה הזו לנגן את הניגון הזה.], הנה מצד הרגש העולם הם קבועים בעתים וזמנים, וגם כשצריך להתעסק במו"מ ומ"מ הנה זמנים האלו ע"פ הרוב בלתי ניזזים ובלתי נידחים כלל ועיקר. וזמני הקביעות של תורה ותפלה הם נדחים ואין להם קבע [הם עראי. יש משהו קבוע, כמו דירת קבע, ויש דירת עראי. הוא חי את החיים של הקדושה בבחינת עראי ואת חיי הגשמיות כמו דירת קבע, הקבוע שלו – אין שטות יותר מזה, שהופך את היוצרות.], ויש שהם נדחים ח"ו לגמרי [יש יום אחד שבכלל אין לו זמן ללמוד, נדח לגמרי.],

"אתהפכא" מכח ה"אתכפיא"

הנה האדם אשר נותן איזה חשבון לנפשו, האם יש איזה חכמה בהנהגה כזו, דמי הוא היודע עתו וזמנו, וכדאיתא במד"ר אין אדם שליט לומר המתינו לי עד שאעשה חשבונותי ועד שאצוה לביתי כו' ואיך יתן כל נפשו על דבר שאין בו ממש כלל [זמני האכילה והשינה.], ועל העיקר מה שהיתה הכוונה בירידת נשמתו למטה הוא שוכח לגמרי, והוא [ההנהגה זו] רק מצד הרוח שטות שמכסה על האמת, הנה זאת תהי' עבודתו להפוך שטות זה דעולם [אם כן, מה עיקר עבודת האדם במשך כל ימי חייו? לקחת את רוח השטות של הקליפה וללמוד ממנה איך צריך להתעקש על דירת הקבע. כתוב שקביעות עתים אינה רק בזמן, אלא שהתורה תהיה קבועה בנפש.], ויעמוד על נפשו ויקבע לו עתים לתורה, ואז הנה ושכנתי בתוכם [אז יהיה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", חוזר לדוגמה הראשונה של החתונה, "שכינה ביניהם", שם יה בין החתן והכלה. כל בית בישראל הוא מקדש מעט וצריך להיות "ושכנתי בתוכם".], שיאיר לו גילוי אור אלקי בנפשו,

וזהו כד אתכפיא סט"א [אמר בתחלת ההמשך שמדובר באתכפיא שמביאה לידי אתהפכא – רוצה להגיע לשרש השטות.], שע"י שפועל להפוך את השטות דנה"ב און דעם קאך פון וועלט [החמימות שבעניני העולם.] אל הקדושה בקיום התורה והמצות, אז אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין [האור שבכל העולמות בשוה, באצילות ובבי"ע, שממש משוה אדם ובהמה – "בין כך ובין כך קרויים בנים".], שמאיר ומתגלה אור הסובב כל עלמין.

קיצור. יבאר שטות והטי' למעלה מטעם ודעת דקדושה, וכמו הפשטת הרגש והשכל והמדות בעת הנבואה, המשכן מעצי שטים, אתהכפא דשטות דלעו"ז לשטות דקדושה, ועד"ז בעבודת כאו"א.