תורת הנפש על פי שיחות הרבי – תולדֹת (2)
פרשת תולדות - התבגרות וגדילת מוחין
כ"ה חשון תשנ"ה – רחובות
התבגרות וגדילת המוחין
סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]
א. שלשת אפיקי החינוך של אברהם אבינו
הקדמה
הערב אנחנו נלמד מתוך פסוק בפרשת השבוע, פרשת תולדֹת. כמו שנהגו לתת כותרת, שם לכל שיעור מה נושאו – הערב הנושא הוא גדלות, הגדלה, גדלות מוחין, התבגרות. הנושא הוא חנוך בכלל, אבל המלה היא גדלות היות והיא באה מהפסוק "ויגדלו הנערים"[ב]. לאחר שבתחילת הפרשה נולדו ליצחק ורבקה שני הבנים שלהם – עשו ויעקב, כל אחד קיבל את השם שלו, עשו על שם שהוא עשוי וגמור[ג], ויעקב על שם ש"ידו אוחזת בעקב עשו" אחיו, כך הוא יצא מן הבטן. אחר כך הפסוק ממשיך ואומר "ויגדלו הנערים" – שני הנערים גדלו. מהי התוצאה? "ויהי עשו איש יֹדע ציד איש שדה ויעקב איש תם יֹשב אהלים".
כמו שלמדנו בשבוע שעבר[ד], אנחנו נקח קטע מהזהר הקדוש[ה] על הפסוק הזה, עליו יש פירוש[ו] מאביו של הרבי ועליו יש פירוש של הרבי[ז]. בעז"ה על הדבר הזה נרחיב את הענינים קצת.
דברי הזהר – "סטרא דאברהם", "זכותי' סייע", "מחנך לון".
וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים. סִטְרָא דְאַבְרָהָם גָּרִים לוֹן לְאִתְגַּדָּלָא וּזְכוּתֵיהּ סִיַּיע לוֹן, הוּא הֲוָה מְחַנֵּךְ לוֹן בְּמִצְוֹת, דִּכְתִיב, כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְגו' (בראשית יח), לְאַסְגָּאָה יַעֲקֹב וְעֵשָׂו.
הזהר אומר[ח] על המלים "ויגדלו הנערים" שכל הגדלה מ"סטרא דאברהם" – כל גדילה וגדלות בחנוך באים מצד אברהם אבינו. כלומר, הזהר אומר שבעצם מי שגרם ופעל את הגדלות בעשו ויעקב הוא לא כל כך האבא, יצחק אבינו, ואפילו האמא, רבקה אמנו שבודאי עוסקת בחנוך הילדים שלה וגם יצחק כמובן – אלא עיקר הכח הרוחני שפועל בהם את הגדלות, "ויגדלו הנערים", הוא דוקא הסבא, אברהם אבינו. כך הזהר אומר, שכל הגדלה מסטרא דאברהם – הוא גרם להם. כך הוא כותב.
ממשיך הזהר ואומר ש"זכותי' סייע לון" – לא רק שהוא מסטרא דאברהם והוא בעצם גרם את "ויגדלו הנערים", אלא עוד שהזכות שלו סייעה בגדלות שלהם. אחר כך הוא ממשיך ואומר דבר שלישי "והוא הוה מחנך לון – הוא גם היה מחנך אותם – שנאמר 'כי ידעתיו'[ט]". קודם בפרשת וירא כתוב שה' חיבב וידע את אברהם אבינו "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט" וכו'. כלומר, ה' בחר באברהם ויחד אותו כהיהודי הראשון תוך כדי ידיעה – תיכף נסביר איך הזהר מפרש את הידיעה הזו – שהוא יצוה את בניו ובני בניו ואת ביתו. כמה שהוא חי בעולם הזה, וכנראה שזכותו גם לאחר שהוא מסתלק מהעולם הזה, הוא-הוא העמוד שמצוה ומחנך את הילדים שלו לעולם ועד, "ושמרו דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט".
"אברהם הוליד את יצחק" – נתן ביצחק את כח ההולדה
מי זה אברהם? חסד ואהבה. יצחק הוא מדת היראה ואברהם הוא מדת האהבה. מה ההבדל בין אהבה לבין יראה? אהבה בעיקר היא כמו מים, טבע המים שנמשכים ויורדים ממקום גבוה למקום נמוך[י], מתיחסים לכולם באשר הם שם. היראה היא כמו אש שמסתלקת ומצטמצמת. לכן כל גדילה – כמו שמים מצמיחים כל גדילה – היא מכח החסדים, כח המים.
הפסוק הראשון של הפרשה, איך הוא מתחיל? כתוב "ואלה תולדֹת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק"[יא] – כתוב פעמיים, כפול. קודם כל רש"י מפרש, ואת זה נסביר בהמשך שכבר במשפט הראשון הוא לא אומר תיכף מי הם הילדים הוא רק אומר "ואלה תולדת יצחק בן אברהם" ורש"י כותב "יעקב ועשו האמורים בפרשה"[יב] – שניהם "תולדות יצחק בן אברהם". אחר כך הוא ממשיך משום מה ואומר עוד פעם "אברהם הוליד את יצחק". מהו הכפל הזה? בקבלה כתוב[יג] שהפירוש הוא שכח ההולדה שיש ביצחק בא לו מאברהם אבינו. "אברהם הוליד" – נותן ליצחק את הכח להוליד תולדות. "ואלה תולדת יצחק בן אברהם", שהם יעקב ועשו האמורים בפרשה. מי באמת נותן ליצחק את הכח להוליד אותם? אברהם.
ראשית כל, הוא הכח המוליד שבתוך יצחק עצמו. כלומר, בלי החסד והאהבה אי אפשר ליצחק להוליד רק מכח היראה שלו, הגבורה. לא ניתן להוליד מיראה היות ויראה היא אש, הסתלקות. אי אפשר להוליד ולא לגדל מכח היראה. יראה היא תהו בתיקון העצמי, "יגעת ביראה"[יד]. צריך ליגע, לעבוד קשה ליראת ה'. אבל בשביל הזולת, לטפח, לחנך ולגדל וגם קודם כל בשביל להוליד – צריך אהבה, חסד – אברהם. קודם כל "אברהם הוליד את יצחק" – נותן לו את הכח להוליד. אחר כך ממשיך הזהר ואומר "ויגדלו הנערים" – מה שגדלו הוא מכח הסבא.
בתחלת פרשת לך-לך, כאשר ה' מדבר עם אברהם אבינו ושולח אותו "אל הארץ אשר אראך"[טו], הוא אומר "ואעשך לגוי גדול" – הוא משתמש בַמלה גדוּלה. יש פסוק ביהושע "האדם הגדול בענקים"[טז] וחז"ל דורשים אותו[יז] על אברהם אבינו. אברהם נקרא "האדם הגדול בענקים". בתפלות שלנו אנחנו אומרים "לך הוי' הגדֻלה והגבורה והתפארת והנצח וההוד"[יח] – גדולה היא חסד. גדולה כתכונה בנפש – כמו שודאי הסברנו הרבה מאד פעמים – היא לב גדול שאוהב את כולם, רוצה להשפיע ולהטיב לכולם. רצון להשפיע של "טבע הטוב להטיב"[יט]. ככל שיש יותר "טבע הטוב להטיב", שהוא כמו מים שמצמיחים ומגדלים, יש יותר גדולה עצמית. הגדולה של האדם, "טבע הטוב" שלו, הוא להטיב, להוליד ולגדל.
וַיִּגְדַּל, וְגָדֵל, גָדַל – שלש גדילות – גבורות גשמים
אפילו שבהמשך הפרשה שלנו, לכאורה יש פסוק שקצת קשה. על יצחק אבינו – שהוא ההיפך, הוא מדת האש, היראה – כתוב "ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד"[כ]. אין פסוק כזה בכל התורה – שלש פעמים גדול גדול גדול, כמו "קדוש קדוש קדוש"[כא]. אין פסוק כזה עם המלה גדוּלה בכל התנ"ך. הוא נאמר בדוקא על מי? על יצחק, לא על אברהם. שוב, כתוב "ויגדל האיש" אחרי "ויגדלו הנערים", אחרי שנולדו לו הבנים. כתוב שעל פי פשט זה הולך על הרכוש שלו. כתוב "ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד" – מה זה "מאד"? בלי גבול, אין סוף, גדולה אין סופית. איך מפרשים את זה לאור האמור? הפירוש הוא שגם דבר זה בא לו מאברהם אבינו. אם הגדולה וגם הגדילה, ההתבגרות והחנוך של הילדים של יצחק, שהם הנכדים של אברהם אבינו – "יעקב ועשו האמורים בפרשה", באים מכח אברהם דוקא ולא מכח יצחק כל שכן לגבי הבן של אברהם. אם אמרנו שאברהם הוליד אותו, גם הזכות והסיוע והגורם לכך שהוא גדל עד שהוא "גדל מאד" – הכל בא לו מכח אברהם אבינו.
איך מסבירים את זה ליתר דיוק באותיות של קבלה? מהן שלש הגדולות 'גדול גדול גדול' שכתובות אצל יצחק בעצמו? יצחק הוא מדת הגבורה ואברהם הוא מדת החסד, האהבה. בגבורה יש את טבע האש, שהוא הטבע העצמי שלה, הטבע שמסתלק ומכלה את המציאות. הוא לא מטפח ומגדל אותה אלא מכלה אותה, פועל בטול בתוך המציאות. אלו הם "גבורות גשמים"[כב], יש גשם שהוא מים שיורדים בגבורה. ככל שהוא יורד יותר בגבורה כך הוא חודר יותר עמוק לתוך האדמה. גבורות גשמים הם גבורה, בלי גבורות גשמים הגשם לא יחדור, לא יכנס ולא יצמיח. צריך גבורה של גשם. מהו גשם? לקחת משהו רוחני ולהגשים אותו, לתרגם אותו למושגים של עולם הזה, לעולם שלנו. כדי לתקן את העולם הזה.
גבורות גשמים הן גם תכונה של גבורה, אבל גבורה שמקבלת את חומר הגלם שלה מהחסד, בגלל שגשם הוא מים. גבורות גשמים, שהן גבורה שפועלת מכח או על המים, הן ודאי וודאי גדלות בעצמן או מגדלות את הזולת. זהו יצחק מכח אברהם. גבורות הגשמים פועלות במיוחד על האדמה שהמים חודרים עמוק בתוכה כדי להצמיח, כדי לגלות בתוך האדמה את כח הצומח שטמון בתוכה.
גבורות גשמים – בנין פרצוף המלכות מן הגבורות
בלשון הקבלה והחסידות[כג] זה נקרא בנין פרצוף הנוקבא או המלכות. האדמה-ארץ היא המלכות. בנין הזכר, אם נקביל את הדברים למושגים כלליים כמו עם ישראל וארץ ישראל, אם כי בכללות שניהם שייכים למלכות, יחסית שייך לחסדים. כתוב "יבעלוך בניך"[כד], שהיחס בין העם לבין הארץ הוא כמו בין חתן וכלה. "ישיש עליך אלהיך כמשוש חתן על כלה"[כה], חתן וכלה הם עם ישראל ששב לארץ ישראל. יחסית כתוב[כו] שבנין הזכר, כל פעם שיש חיבור וזיווג, בא מן החסדים לגמרי, כלומר נטו, מאברהם. אבל לבנות את המלכות, את הארץ, שהמים צריכים לחדור בגבורה לתוך האדמה כדי לגלות את הכח הטמון בה, להצמיח, לבנות ולהרחיב אותה – זה דוקא על ידי הגבורות. זהו המושג בקבלה שבנין המלכות מן הגבורות, אם זהו בנין ולא הרס. אבל אם הגבורות הן אש הן הרס וכליון. אם אומרים בנין המלכות מן הגבורות הכונה היא על דרך גבורות גשמים, לא אש. הגשם הזה שיורד בגבורה וחודר עמוק לתוך הקרקע, אחר כך מצמיח ובונה את פרצוף הנוקבא.
לעניננו, נאמר שהיא כמו ארץ ישראל. הגבורה בונה את ארץ ישראל מלמטה למעלה. בלשון הקבלה כתוב שבנין המלכות-הנוקבא מתחיל מהיסוד ויש בו שלש גדילות. אנחנו עכשיו מפרשים את הפסוק, קצת בדרך אגב לעניננו, אבל זה חשוב לנו, הכל הוא חלק מפירוש של אביו של הרבי על הזהר הזה. מה שכתוב על יצחק אבינו "ויגדל האיש וילך הלוך וגדל על כי גדל מאד" – אלו שלש גדילות מלמטה למעלה, כמו שהאריז"ל כותב[כז]. האריז"ל מביא את זה בפירוש על הפסוק שהמלכות נבנית קודם בגדילה אחת מהיסוד שלה. כתוב שכל הגבורות יורדות קודם כל לתוך היסוד – שהוא כמו הרחם – של המלכות. אחר כך היא נגדלת מלמטה למעלה. מהיסוד יש גדילה א' לתפארת – כל הגדילה היא בקו האמצעי – מהיסוד לתפארת; אחר כך גדילה ב' מתפארת לדעת; לבסוף גדילה ג' – שהיא תכלית הגדלות של הפרצוף – מדעת לכתר. כמו שאנחנו מכירים את מבנה הספירות, הכל גדילה מלמטה למעלה על ידי הגבורות. הגבורות קודם חודרות ויורדות ליסוד ואחר כך עולות להפרות ולהרבות, כלומר, לבנות את פרצוף המלכות – מיסוד לתפארת, מתפארת לדעת ומדעת לכתר.
שלש העליות של "אחֹתי"– "רעיתי", "יונתי", "תמתי"
אם כן, הפסוק "ויגדל האיש" הוא לא כל כך עליו עצמו, אלא איך שיצחק, הגבורות, מכח המים בעצם הכל מים שהוא מקבל מאברהם אבינו, הכל חסדים. עוד יותר בלשון הקבלה: חסדים מצד אבא, מצד האבא הראשון שהוא אברהם אבינו. יצחק מקבל, אבל בגבורה שלו הוא מחדיר-מוריד אותם והם מגיעים עד ליסוד, כמו שהוא חופר בארות בפרשת השבוע. אחר כך זה עולה לגדל את ארץ ישראל או את פרצוף המלכות, מלמטה למעלה, בשלשה שלבים.
על זה כתוב "ויגדל האיש" – מה שהוא משפיע בגדילת המלכות מהיסוד שלה לתפארת שלה. תיכף נסביר קצת יותר מה זה באותיות של חסידות; אחר כך "וילך הלוך וגדל" – מהתפארת לדעת; "עד כי גדל מאד" – מהדעת לכתר.
איזה עוד פסוק או ענין אפשר להלביש על הסוד הזה כדי להבין ולהבהיר יותר טוב? "פתחי לי אחֹתי רעיתי יונתי תמתי"[כח], הפסוק עליו גם למדנו הרבה פעמים. "אחותי" היא המלכות בטבעיות הראשונה שלה, ביסודה. יש את טבעיות המלכות; אחר כך מהטבעיות צריך לעלות ולתקן ולהוסיף לה ממד יותר פנימי, ממד רגשי. הממד הרגשי, הלב, התפארת, נקרא "רעיתי"; אחר כך לעלות עוד יותר ולבנות לה את הממד הבא, הפרצוף שלה, אבל פרצוף יותר פנימי – פרצוף המוחין, הדעת, הוא "יונתי". "יונתי" הוא על דרך "עיניך יונים"[כט], תענוג בהסתכלות. הסתכלות היא מצד החושים הפנימיים של המוחין; אחר כך עוד יותר, "עד כי גדל מאד" הוא לעלות מ"יונתי" ל"תמתי". "תמתי" היינו תמימות הרצון שלמעלה מטעם ודעת.
"תמתי" קשור גם עם הפסוק שנלמד הערב. על "ויגדלו הנערים" כתוב לגבי יעקב "ויעקב איש תם" – "איש תם" הוא המדרגה בתוך יעקב שמתיחדת עם דרגת "תמתי", הכתר של המלכות. "ויגדל האיש" לפי זה היינו לבנות בכנסת ישראל, ושוב, אפשר לפרש כנסת ישראל עלינו, עם ישראל. אבל קודם אמרנו שאם רוצים גם לדבר על ארץ ישראל, היחס בין העם לבין הארץ הוא יחס של חתן וכלה. לבנות אותה מהיסוד, מ"אחֹתי" לבחינת "רעיתי", ללב, לתפארת – על זה כתוב "ויגדל האיש"; אחר כך מהלב למוחין, להסתכלות של "עיניך יונים", מ"רעיתי" ל"יונתי" – זה "הלוך וגדל"; לבסוף, להגיע לתמימות הרצון שלמעלה מטעם ודעת שזה מ"יונתי" ל"תמתי" – על זה כתוב "עד כי גדל מאד". תמיד "מאד", שהוא בלי גבול, הוא כינוי לכתר. "בכל מאדך"[ל] – למעלה מטעם ודעת לגמרי.
עד כאן אנחנו פירשנו את הפסוק הזה, כל זה היה מעין מאמר מוסגר על הפסוק "ויגדל האיש" של יצחק. כל זה היה כדי להוסיף. לפי הקבלה, כל פעם שכתוב גדולה היא תמיד באה מאברהם אבינו, תמיד מים. רק אם היא מתלבשת בתוך יצחק היא נעשה גבורות גשמים, אבל זהו לא טבע הגבורה מצד עצמה, האש שמסתלקת ומכלה את המציאות.
אברהם אבינו – מוחין דאבא – חלוקת הדעת לשנים
נחזור לפסוק שלנו ולקטע מהזהר שאמרנו קודם: הפסוק מדבר על "יעקב ועשו האמורים בפרשה". לפי הפשט, בעולם הזה עשו יצא ראשון, לכן גם בפסוק הזה, "ויגדלו הנערים", הוא מוזכר ומתואר ראשון. כתוב "ויגדלו הנערים ויהי עשו איש יֹדע ציד איש שדה". עליו כתובים שני תארים, פעמיים "איש". נסביר בהמשך למה צריך פעמיים – "איש יֹדע ציד איש שדה". אחר כך על יעקב אבינו כתוב "ויעקב איש תם" – גם הוא איש – "יֹשב אהלים".
קודם בפירוש הזהר, למה הזהר אומר כאן שלשה דברים ביחס לאברהם? קודם כל הוא אומר ש"ויגדלו הנערים" בא "מסטרא דאברהם", מהצד של אברהם, אחר כך הוא מוסיף ואומר שהזכות של אברהם סייעה לגדילה, אחר כך הוא אומר עוד יותר מזה, אברהם היה ממש מתעסק בחנוך שלהם, הוא היה מחנך את הנכדים שלו, כמו שהפסוק אמר וניבא את זה קודם, עוד לפני שנולד לו יצחק, הפסוק אמר "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת־בָּנָיו וְאֶת־בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָֽׁמְרוּ דֶּרֶךְ הוי' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט".
כמו שהזכרנו הרגע, כל גדילה באה מאברהם, מאהבה. אבל גם מהמקור של אברהם בדעת-בשכל שנקרא מוחין דאבא. יחסית השרש של יצחק הוא מוחין דאמא. יצחק משתייך לצד שמאל, שבשכל נקרא מוחין דאמא, בינה, אבל אצל אברהם שמתיחס לקו ימין, צד ימין – כל גדילה היא על ידי מוחין, זה המושג בקבלה, שכדי לגדל משהו צריך המשכת מוחין – עיקר הגדילה הוא מוחין דאבא. בכל מוחין יש חב"ד, חכמה בינה ודעת, כלומר, במוחין דאמא הכל מצד אמא ויש חב"ד, חכמה בינה ודעת, שכולם באים מצד אבא- יש את חב"ד של אברהם ואת חב"ד של יצחק. בחב"ד היותר עליונים של אברהם אבינו, הדעת בגלוי מתחלקת לשנים. ספירת הדעת לפעמים נשארת אחת, כלומר, יחידה אחת, אבל במצב יותר מפותח, יותר עליון, הדעת מתחלקת לשנים – "עיטרא דחסדים ועיטרא דגבורות"[לא], זוהי הלשון בקבלה, העטרה של החסדים שיש בדעת והעטרה של הגבורות. כלומר, בתוך הדעת יש את שרש האהבה ושרש היראה, שרש של חסד ושרש של גבורה.
כל החלק הזה של השיחה הוא מהאבא, הפירוש של אביו של הרבי על הזהר הזה. כאן הזהר רוצה לרמז איך שהנערים האלה גדלו מכח חב"ד של אברהם. חב"ד של אברהם היינו מוחין דאבא, הכל מצד חכמה. שם, גם הדעת בפירוש מתחלקת לשנים.
שלשה מרכיבים בגדילה
ההסבר הוא כך: קודם נסביר את זה על פי פשט, גם הרבי מסביר עוד יותר על פי פשט את דברי אביו. זה שאומרים מלשון הזהר שאיזו תופעה נגרמת מסטרא דמישהו או דמשהו – הכונה שהיא קורה בעצם בלי השתדלות, בלי מעשה. אם אומרים שהגדילה הזו באה מסטרא דאברהם – זוהי לשון הזהר – הכונה שיש כאן פעולה בדרך ממילא, בלי שום מעשה, שום השתדלות, רק באה מסטרא דאברהם. ברגע שאני אומר שהזכות שנוספה לכך היא של אברהם והיא מסייעת כאן – הזכות היא כבר דברים שאברהם עשה בחיים, הנסיונות שהוא עמד בהם בחיים שלו. הוא עמד בעשרה נסיונות, יש לו ריבוי אין סוף של זכות.
גם על הלשו, "סטרא דאברהם", שהגדילה הזו באה "מסטרא דאברהם", כתוב "גרים לון" – גרמה להם, לשון גרמא, סיבה. הצד של אברהם הוא הסיבה לגדילה שלהם. מה שאין כן לגבי הזכות של אברהם כתוב שהיא סייעה, היא עזר. מה ההבדל בין לגרום לבין לעזור, לסייע? לגרום זה גם ממילא וגם מרחוק. אפילו יש מחלוקת בגמרא לגבי גרמא[לב], האם חייבים עליה או לא, מי שגורם משהו בסיבה מרחוק, האם הוא חייב במעשיו, האם התוצאה, הדבר הנגרם נחשב לו כמעשה שלו ממש או לא. לגרום זו סיבה מרחוק, יחסית, אבל לסייע פרושו להתערב במציאות, לסייע, לעזור, לקחת יד מקרוב.
יש כאן שלשה מרכיבים שפועלים בגדילה: יש את סטרא דאברהם, עצם הכח של אברהם שעומד וגורם כמו סיבה מרחוק את הגדילה; יש את הזכות שלו שמסייעת; יש את הדבר השלישי שהוא הכי קרוב, הוא מתעסק בפועל ממש, הוא מחנך אותם, יושב ולומד איתם – "והוא הוה מחנך לון דכתיב 'כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו'".
חנוך הילדים בדרך צדקה ומשפט – הדעת הנחלקת לשתים
הוא מסביר כאן על דרך הקבלה, והרבי מסביר את זה יותר על דרך הפשט, ש"סטרא דאברהם" היינו החכמה שבמוחין. כל מערכת המוחין של אברהם היא מוחין דאבא שנקראים גם "אלהי אברהם"[לג]. אברהם עצמו הוא חסד ואהבה, אבל האלקות שמתגלה דרכו היא חכמה. הרי אהבה היא ענף החכמה. החכמה נקראת "אלהי אברהם", גילוי האלקות של מוחין דאבא, חכמה – "אלהי אברהם", מוחין דאמא – "אלהי יצחק". הצד העצמי של אברהם הוא החכמה שלו, הזכות העצמית שלו. מה שאומרים שיש לו זכויות אלו לא זכויות דוקא בכך שמתמסר ליצחק או ליעקב ועשו בשביל לחנך אותם, אלו הזכויות שלו, מה שהוא עמד בעשרה נסיונות. אבל הזכויות שלו והמעשים הטובים שלו בלי קשר ישיר לחנוך מסייעים לחנוך. זה בא מהתכללות אמא שבאבא, מה שנקרא הבינה שבמוחין דאבא. מה שהוא מתמסר לחנוך של הילדים ממש – זה הדעת. החנוך ממש הוא לקחת את הילד ולחנך אותו, להכיר בכל הנערות שלו, כל הקטנות-קטנוניות שלו, כל היצרים שלו, כל "יצר לב האדם רע מנעֻריו"[לד] שלו ולחנך אותו. ידוע ההבדל שכתוב באריכות בחסידות[לה] בין חנוך להוראה, שלחנך זה לא להורות, לא רק ללמד אותו ספר, לחנך פרושו להתעסק עם כל מערכת המדות שלו, כל האישיות שלו, לגדל אותה – כל זה בא מצד הדעת.
איך אני יודע שזה בא מהדעת? בגלל שכתוב בפירוש, וזה הפסוק שהזהר מביא, "כי ידעתיו". בקבלה[לו] הפירוש ל"כי ידעתיו" הוא לא שאני ידעתי שאברהם יעשה כך וכך, או אפילו לפי פירוש רש"י שאני חבבתי אותו, זהו גם פירוש מאד יפה, אלא הכונה בקבלה ל"כי ידעתיו" הוא שאני נתתי לו את הדעת הזו, אני השפעתי בו והחדרתי בו את הדעת – "כי ידעתיו" – המשכתי בו דעת "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט למען הביא הוי' על אברהם אשר דבר עליו".
"כי ידעתיו" – נתתי לו את הדעת שהיא עיקר שלמות המוחין. דעת היא רוח הקדש. אף על פי שלפי הסדר היא באה בסוף בכל זאת יש בה מעלה לגבי החכמה והבינה. הדעת משקפת מה שלמעלה מהחכמה והבינה – את הכתר. כמו שרש"י כותב[לז] לגבי בצלאל: "חכמה" היא מה שאדם לומר מרבו; "בינה" היא מה שאדם מבין דבר מתוך דבר; אבל "דעת" היא רוח הקדש שבו. רוח הקדש שהיא יותר מהחכמה ובינה נשפעת ונמשכת בו מה', "כי ידעתיו". באופן מיוחד אני נותן לו את הדעת הזו "למען אשר יצוה את בניו את ביתו אחריו".
אמרנו שבאבא הדעת בפירוש מתחלקת לשנים, לכן מסביר אבא של הרבי, מהי הדעת? לחנך את הילדים, הבנים ובני בנים, לשמור דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט. הוא אומר ש'צדקה ומשפט' אלו החסדים והגבורות, ה"תרין עטרין שבדעת". הצדקה היא הטוב והחסד והמשפט, "לעשות... משפט", הוא דין על פי פשט והוא מצד הגבורות של הדעת – "לעשות צדקה ומשפט". הדעת, "כי ידעתיו", המשכת הדעת לאברהם אבינו כדי לחנך את הדורות שלו, הילדים שלו, מתחלקת ומתגלה בפירוש כצדקה וכמשפט – "ושמרו דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט".
ירושת הבן את תכונות אביו
איך הרבי מפשיט ואומר את זה יותר בכללות? יש דברים שהבן יורש מהאבא, גם בגשמיות. זה נקרא "האב זוכה לבנו"[לח], כך וכך דברים, כתוב בחז"ל. גם בגשמיות יש נחלה שהבן יורש מהאבא ועוד יותר – תכונות נפש, יש כל מיני תכונות שהבן יורש ומקבל אותם ישר, ממילא. יש תכונות של האבא שהבן יורש, גם בלי השתדלות שלו, שהן בטבע מתבטאות אצלו יותר מאשר אצל האבא. כלומר, אצל האבא הן היו יותר טמונות, יותר בלא-מודע, ואצל הבן מיום הלידה שלו התכונות מתגלות ומתבטאות יותר. אם התכונות הן טובות – על זה כתוב "יפה כח הבן מכח האב"[לט]. כמו שדורשים[מ] את "יפה כח הבן" – הוא יורש אותן מהאבא רק שאצל האבא הן לא היו כל כך בגלוי ואצלו הן מתגלות יותר.
יש דברים שהבן מקבל מהאבא. הדברים והתכונות שהבן מקבל ממנו ודאי עוזרים לו בגדילה, הם כדי לגדל אותו. כאן הבן הכונה לכל הבנים, והאבא הוא אברהם אבינו, האבא הראשון, האהבה, "טבע הטוב להטיב", רצון להשפיע לכולם. זהו עיקר התכונה היהודית שיורשים מאברהם אבינו הראשון. זה מה שמגדל את האישיות, "הולך וגדל".
לאחר שהבן יצא מאביו, נולד ויצא לאויר עולם הזה, אף על פי שהוא כבר אישיות ובעל מודעות נפרדת – הבן הוא לא חלק ממודעות האבא – בכל זאת עדין קיים קשר עצמי של הבן לאביו. זו כבר לשון הרבי בשיחה זו. בכל מצב, יכול להיות קשר שלא מודע לו שיתגלה לו בזמן שהוא צריך למסור את הנפש בשביל לפדות את האבא, בלשון חז"ל[מא]. פתאום יתגלה כמה הוא קשור לאבא. הרבה פעמים נדמה לילדים שהם לא קשורים לאבא בכלל, אבל בעת מבחן מתגלה שהבן הזה בכל עת ובכל שעה קשור – גם כשהוא לגמרי נפרד, גם אם הוא בצד השני של העולם, גם בגשמיות וגם ברוחניות, הוא במקום אחר לגמרי מהאבא, פרש ממנו – עדין קיים קשר עצמי של הבן לאבא.
מה זאת אומרת? כעין טלפתיה, כלומר, בקשר על שכלי – כל מה שהאבא עושה הוא עדין משפיע על הבן, ביודעין או שלא ביודעין. כלומר, גם כשהבן כבר נולד, אם האבא עושה דברים גדולים, חשובים וטובים, זה משפיע או ביודעין או שלא ביודעין. היות שקיים קשר בין הבן לבין האבא, הוא משפיע על הבן, הן לטוב והן למוטב. זה נקרא שהזכות מסייעת.
שתי בחינות אלו נקראות החכמה והבינה. הדברים שעוברים בירושה ממש הם כמו שמבואר בפרק ב' של ספר התניא – היות שהבן הוא טיפת החכמה של האבא הוא מדבר דוקא על טיפת החכמה. אבל מה שהאבא זוכה, הזכויות, כל המושג 'זכות' בקבלה הוא תמיד קו שמאל.
היכל הזכות – גבורות
יש מושג בקבלה שנקרא היכל הזכות[מב]. הוא המקום בו נמצא בית הדין שלמעלה בשמים, שם דנים את האדם. היכל הזכות בקבלה נמצא בספירת הגבורה, צד השמאל. רק מה? בתוך היכל הזכות יושבים סנהדרֵי גדולה של השמים, הסנהדרין – הם בינה, בסוד הפסוק "אני בינה לי גבורה"[מג]. הבינה היא הסנהדרין שיושבים בהיכל הזכות, הגבורה בלשון הקבלה.
זאת אומרת, כאשר דנים אדם ויש לו כך וכך זכויות הכל בקו שמאל, הוא הדן והוא השופט. קו ימין כולו חסד, רצון להטיב לכולם. לכן זה שלאברהם יש זכויות, כמו שאמרנו, שהיות ויש קשר עצמי של הבן לאביו גם לאחר שהוא נולד ונפרד ממנו – זה מצד הבינה, כמו שאת התכונות העצמיות הוא יורש מצד החכמה. החכמה עומדת מרחוק. יחסית זה כמו אבא ואמא בתוך האבא. כתוב שבחנוך האבא משגיח על הבן יותר מרחוק, הוא סיבה, ואילו האמא מטפלת בבן יותר מקרוב. האמא שבתוך האבא היא הזכויות, כל מערכת הזכויות של האדם.
שלש סיבות לכשל בחנוך
גם חשוב מאד לדעת: יש הרבה הורים שטוענים שלא הצלחתי עם הילדים שלי, לא הצלחתי לחנך את הבנים. יש שלש סיבות: או שלא חינכתי אותם ממש, לא התעסקתי אתם מספיק, לא התמסרתי אליהם מספיק; או בעיה שלי שאין לי זכויות, ואם חסר לי זכויות זה משפיע על הילדים ולא יעזור, זו בעיה שלי; או שזו לא בעיה שלי אלא בעיה של מן איזה גורל מן השמים, מעצם הנשמה שלי שהורישה לילדים שלי כאלה וכאלה תכונות. ככה הוא הגורל מן השמים. כמובן הוא בשביל תקון.
הכחות בילד וקבלת הדעת באור חוזר
בתוך ילד יש שלשה כחות פועלים: יש מה שהוא יורש מהאבות; יש מה שהזכויות של האבות משפיעות עליו. לא יעזור, אתה לא יכול לחנך אותו אם אתה לא בסדר בעצמך – "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים"[מד]; ויש את ההתמסרות בפועל – לקחת אותו בידים, לשבת אתו, להקדיש לו זמן ומאמץ נפשי לחנך אותו. שלשה אלה הם דוגמא מצוינת מה זה חב"ד. חב"ד הם שלשה דברים האלה: מה שבדרך ממילא בירושה הוא חכמה; הזכויות שלי ביחס להשפעה שלי על הזולת בכלל ועל הילד שלי בפרט הן מצד הבינה; ההתמסרות בפועל ממש היא מצד הדעת, עליה כתוב "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט" – צדקה היא החסדים שבדעת ומשפט הוא הגבורות שבדעת.
כמו שה' אומר "ידעתיו", שהמשכתי ונתתי בו דעת כדי שיחנך, ברור שזה הולך גם בכיוון השני, ההפוך, שככל שאדם מתמסר לחינוך הוא זוכה ליותר ויותר דעת בעצמו. צריך דעת בשביל להתמסר לחינוך, וכמובן שזהו גם אור חוזר, שאדם מקבל דעת.
רכישת דעת על ידי התמסרות לחנוך או על ידי עמידה בנסיון
יש עוד פסוק מאד חשוב בסוף התורה לגבי דעת, פסוק שנדרש רבות מאד בחסידות[מה] "כי מנסה הוי' אלהיכם אתכם לדעת"[מו]. ה' נותן לאדם נסיונות בחיים כדי לדעת "הישכם אוהבים את הוי' אלהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם". גם כאן בפירוש הקבלה, והחסידות במיוחד, אין הכונה שה' צריך לדעת, ה' יודע. גם פה בפסוק של אברהם אבינו "כי ידעתיו", על פי פשט הכונה שאני יודע, אבל ה' לא צריך לדעת. "כי ידעתיו" היינו השפעה והמשכה. עוד יותר דורשים כך לגבי אותו פסוק, שמה שה' נותן לאדם נסיונות בחיים הוא כדי להביא אותו, לזכות אותו, שיגיע לדעת. בלי לעבוד ולעמוד בנסיון האדם יכול להיות החכם והמבין, הפקח הכי גדול בעולם, אבל אף פעם לא יזכה לדעת את ה' באהבה ויראה אמתיות.
לכן, מה הרעיון שם, שהוא יסוד גדול מאד בתורה? אדם רוכש-קונה דעת רק בזכות נסיונות שהוא עובר בחיים. כך היא הנקודה, הווארט שם. כאן כתוב חידוש מאד יפה וחשוב לנו: כמו שה' נותן דעת בשביל לחנך ולגדל – ודאי שאדם גם מקבל את הדעת בחזרה, ביתר שאת, כאשר הוא יוצא מעצמו להתמסר לזולת. מה אפשר ללמוד מכך? קודם כל אפשר ללמוד שאפשר קצת לחסוך בנסיונות על ידי התמסרות לחנוך, בגלל שהם פועלים לכאורה אותה פעולה. זהו לימוד אחד פשוט: אחד שרוצה לחסוך בנסיונות כדי לקנות דעת – אנחנו מתפללים כל בוקר "ואל תביאני לידי נסיון"[מז] ולא רוצים נסיונות, אם כי שבנסיון האדם מרויח המון אם הוא זוכה לעמוד בו, אבל לא צריך לחפש נסיונות, אסור אפילו – התמורה היא להתמסר לחנוך, "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך הוי'".
עוד דבר, עוד פירוש. אמרנו שבדעת גופא יש שתי בחינות: יש את צד הימין שלה ואת צד השמאל שלה, החסדים והגבורות של הדעת, האהבה והיראה. אפשר לומר שמה שיש שני פסוקים של דעת בתורה – בתחלת התורה אצל אברהם אבינו ובסוף התורה, בספר דברים, לגבי כלל ישראל, כתוב על הכח לעמוד בפני פיתוי נביא השקר שמסופר עליו שם בפרשת ראה. אפשר לומר שלקנות בעיקר את החסדים שבדעת – שוב, החסדים הם האהבה שהיא רצון להטיב, "טבע הטוב להטיב" – בעיקר קשור לחנוך. לעומת זאת, לקנות את הגבורות שבדעת – גם אותן צריך – צריך עמידה בנסיון. הגבורות שבדעת הן הדעת מה לדחות, כמו שרה אמנו, ולומר "גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא ירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק"[מח]. יש דעת של "שמאל דוחה" ויש דעת של "ימין מקרבת"[מט]. לרכוש בשלמות את הדעת, גם את החוש של "עיטרא דגבורות", המשפט – אמרנו שבתוך הדעת יש צדקה ומשפט. את הצדקה בעיקר זוכים-קונים על ידי התמסרות לחנוך, לזולת, ואת הגבורות על ידי העמידה בנסיון. אלו שני פירושים מהם שני פסוקים הדעת. בהשקפה ראשונה הם כתובים בסגנון כזה שה' יודע, אבל היות וה' כבר יודע לכן מפרשים אותם לא שה' יודע אלא שה' נותן לנו דעת, או כאשר מתמסרים לחנוך או כאשר עומדים בנסיון.
נעבור לחלק השני של השיחה. עד כאן החלק הראשון היה להסביר את חב"ד של הגדילה – החכמה שנקראת "סטרא דאברהם"; בינה שנקראת "זכותיה דאברהם"; דעת – "והוא הוה מחנך לון".
ב. בירור עשו – בירור עולם התהו
מה טעם השקעת אברהם (על ידי חב"ד שלו) בעשו?
נשאלת שאלת התם בפסוק: נאמר "ויגדלו הנערים ויהי עשו איש ודע ציד איש שדה ויעקב איש תם יֹשב אהלים" – מי גדל בפסוק הזה? לא רק יעקב אבינו שהיה צדיק, גדל גם עשו שהוא הרשע. הוא גדל כל כך עד שעל פי פשט יצא לתרבות רעה. הפסוק הזה אומר שהוא כל כך גדל וכל כך התבגר שעכשיו הוא הולך וצודה את הבריות, רוצח ועושה דברים הכי בלתי רצויים שיש בעולם. כל הדבר הזה מתיחס לתוצאת הגדילה שלו, הוא גדל להיות לסטים. הוא גדל להיות רשע. עד כאן היה החלק הנחמד של ההסבר, עם כל החב"ד, אבל פה יש את שאלת התם: מה אתה מיחס כאן לאברהם אבינו ולכל הדברים הגדולים שדברנו עכשיו, כל החסדים? מה יוצא תכל'ס מהגדילה הזו? יוצא שעשו נעשה "איש יֹדע ציד איש שדה" וגם יוצא ש"יעקב איש תם יֹשב אהלים".
פסוק זה לא בא להבדיל ביניהם. כלומר, זה הרשע שיצא לדרכו הרעה וזה הצדיק שיצא לדרכו הטובה, בגלל שאם הוא היה בא להבדיל לא היה צריך להיות כתוב "ויגדלו הנערים" – בצותא, ביחד, אלא היה צריך להיות פסוק של הבדלה. אם הוא בא להדגיש הבדלה בין הרשע לבין הצדיק – הבדלה שייכת ליצחק, לגבורה. אבל כאן אמרנו שהפסוק הזה מתיחס לכח של אברהם, זה החידוש של הזהר. אברהם הוא לא הבדלה, גם פשט הפסוק לא בא להבדיל. הוא אומר "ויגדלו הנערים" – זה נעשה כך והשני נעשה כך. אפשר בדרך ממילא להבין שזה יצא לדרכו הרעה וזה יצא לדרכו הטובה, אבל דגש הפסוק הוא על "ויגדלו הנערים", שהכל בא להם מאברהם אבינו, הסבא שלהם.
אם כן, השאלה היא איך אברהם, שיש לו שני נכדים, משקיע את כל החב"ד שלו גם בעשו כמו שהוא משקיע ביעקב? גם ה"סטרא דאברהם", גם עם כל הזכויות שלו וגם כל ההשתדלות שלו לחנך בפועל "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו". הוא ודאי מתעסק אתו בפועל והוא גדל, יש לעשו תוספת מוחין, הוא נעשה גדול, מתבגר, אבל בסוף בשטח זה מתבטא ב"איש יֹדע ציד איש שדה". איזה שבח יש כאן לאברהם אבינו?
עוד יותר: אנחנו יודעים[נ] שה' סילק את אברהם אבינו מהעולם הזה חמש שנים לפני הזמן שלו כדי שלא יראה בפירוש את עשו הנכד יוצא לתרבות רעה. לפי מה שאמרנו זה עוד יותר מחודד – לאחר כל המאמצים, הכחות והאנרגיה שהוא משקיע בו, בסוף יוצא עשו הרשע. על כן – זהו החלק השני שעוד יותר חשוב לנו – חייבים לומר שבהעלם והסתר על כל פנים טמון משהו חיובי. אם אברהם משקיע כל כך, את כל החב"ד שלו, גם בעשו כמו ביעקב צריך להיות יוצא בסוף משהו חיובי בעסק, לא רק שלילי. זאת אומרת שגם בתופעה של "איש יֹדע ציד איש שדה" צריכים לחפש את הפן החיובי שיש בו.
אחיזה בעקב עשו – בירור ותקון עולם התהו
הזכרנו קודם שיעקב אבינו נקרא על שם ש"ידו אֹחזת בעקב עשו". כך הוא יצא מהבטן, עם ידו האוחזת בעקב עשו. בשביל מה הוא אוחז בו? מה הרמז, מה הסימן? הוא אוחז בו כדי לברר אותו. כמו שנסביר בהמשך, עשו מסמל לנו את עולם התהו בו יש אורות מרובים, יש לו כחות ואנרגיות עצומים, אבל הוא לא מתוקן, הוא גורם לשבירות. מהן שבירות? משברים, גם בנפש. האורות המרובים דתהו עושים כל מיני משברים בנפש. אבל יש שם המון אנרגיה – "אורות מרובים דתהו". מה התפקיד של יעקב? כך הוא נולד ממש, עם "ידו אֹחזת בעקב עשו". המסר בקבלה וחסידות[נא] הוא שהוא צריך לתקן ולברר אותו. זהו יעודו של יעקב – לברר את עשו.
הביטוי לכך הוא מאד-מאד חשוב – כולנו זוכרים מה אמר הרבי לפני כמה שנים – להביא את המשיח צריך להיות "אורות מרובים דתהו בתוך כלים רחבים של תקון"[נב]. הסוד הזה שצריך את האנרגיה של התהו ולנצל אותה, לאחוז בה ולהמשיך אותה לתוך התקון, לתוך "יעקב איש תם יֹשב אהלים" – הוא "אורות דתהו בכלים דתקון". בכך באמת תלויה ביאת המשיח. הדבר הזה היה ידוע כבר אז, כמו שיש הרבה קבלה וחסידות שגם אצל יעקב ועשו, יעקב כל הזמן משתדל וטוען אפילו לעשו 'אם רק תתן את עצמך לי לברר אותך – יבוא משיח'. אבל דא עקא: הוא לא מסר את עצמו, הוא לא היה מוכן להתקן.
בגרות הרע
יש כלל גדול שהרבי כאן מזכיר בשיחה, אבל הוא רעיון שמאד-מאד מפותח בספר שנקרא 'מי השילוח'[נג] של הרבי מאיז'ביצא – את הרע עצמו אי אפשר לתקן אם הוא לא מתפתח ומתבגר בכל הבגרות שלו. אם כי שהבגרות של הרע יכולה לעשות אותו יותר רע, על פני השטח – בכל זאת, מבלי לגדל את הרע, כלומר, להוציא ממנו את כל התכונות שלו, אי אפשר לתקן אותו. זהו סוד מאד-מאד חשוב.
גם פה: כדי שיעקב יוכל לטפל בעשו ולבררו צריך שגם עשו יגדל. לא מספיק שיעקב יגדל, חייב גם עשו לגדול ולהיות מה שהוא מוטל לעתיד להיות שהוא "איש יֹדע ציד איש שדה" – נסביר את זה יותר בהמשך – כדי ש"איש תם יֹשב אהלים" שהוא יעקב יוכל לאחוז בו ולתקנו. הרבי מסביר שלא צריך לחשוב שעשו ויעקב הם שני אנשים נפרדים, שניהם גם בתוכי, בתוכך, בתוך כל אחד, גם עשו וגם יעקב. כשמחנכים ילד מחנכים את שני הצדדים שלו – גם את העשו שבו וגם את היעקב שבו. כאן יש אסמכתא ל'ספורט בחנוך מנין'? – את העשו שלו צריך לחנך שיוכל להתפתח, שהגוף יתפתח ושיהיה בקדושה – כמו שנסביר מה הכונה בקדושה – "איש יֹדע ציד איש שדה". ואת היעקב שלו צריך לחנך להיות "איש תם יֹשב אהלים".
קדימת פיתוח הנשמה לפיתוח הגוף
על פי פשט עשו הוא הראשון שיצא, לכן גם בפסוק כותבים אותו קודם: "איש יֹדע ציד איש שדה ויעקב איש תם יֹשב אהלים". במסקנה של השיחה הרבי אומר שלפי התורה, הרי בפנימיות יעקב נכנס ראשון, טפתו של יעקב נכנסה ראשונה, רק שהיא יצאה אחרונה. לכן כשרש"י כותב בהתחלה על "ואלה תולדת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק" – רש"י מדגיש וכותב על "תולדת יצחק" – "יעקב ועשו האמורים בפרשה". הוא לא מקדים עשו ליעקב, להיפך – "יעקב ועשו האמורים בפרשה".
כלומר, מצד הפרשה, היינו התורה, מצד אמיתה של תורה יעקב קודם. לכן גם בחנוך, אם כי שצריך לטפח גם את הצד הגופני של עשו, בעיקר ודאי צריך קודם לחשוב על החנוך של הנשמה האלקית, של יעקב, לחנך את הילד לתורה ולמצוות. כמו שנסביר קצת בהמשך, כשיגיע לגיל עשרים – הרי כתוב בפרקי אבות "בן חמש למקרא בן עשר למשנה בן שלש עשרה למצוות בן חמש עשרה לגמרא"[נד] וכל זה תורה ומצוות – אחר כך "בן שמונה עשרה לחופה בן עשרים לרדֹף". מה זה לרדוף? יוצא לפרנסה, לעולם, יוצא לעבודת שדה. גם לפי פרקי אבות רואים באמת שלהכשיר את הילד לצאת לעולם, "איש שדה", שבשביל להיות "איש שדה" צריך להיות גם "איש יֹדע ציד" – כל זה בא אחרי עשרים שנות חנוך תורני של "יעקב איש תם יֹשב אהלים". אזי גם יעקב איש תם יֹשב אהלים יכול לצאת, לאחוז ולרשת את האורות המרובים דתהו של עשו אחיו, לנצלם לעבודת הבירורים.
"שוין בקומתן"
אברהם אבינו, החסד, מגדל גם את עשו יחד עם יעקב, שניהם. ודאי שבחנוך הוא השתדל לא להפלות בין הנכדים שלו. לא כתוב שהוא נפל לכאורה במשגה של יעקב אבינו שהעדיף את יוסף על גבי אחיו. אפילו יצחק ורבקה – כתוב שיצחק הראה-גלה יותר אהבה וחיבה כלפי עשו "כי ציד בפיו"[נה], "ורבקה אֹהבת את יעקב". אבל מסתמא הסבא, אברהם, הצליח להתיחס בשוה, כך מודגש. בשוה ממש לשני הנכדים שלו, לעשו ויעקב. כל זה בגלל שהוא לא רק סתם חסד. "טבע הטוב להטיב", שהוא עיקר הגדולה – כל מה שאנחנו לומדים היום הוא על גדולה – אם כי שגדולה היא חסד, בקבלה בפרט "גדולה" היא חסד של אריך, חסד של כתר, "רב חסד"[נו], חסד ששוה ומשוה, חסד שבהשקפה ראשונה "אם חטאת מה תתן לו"[נז] שאפילו לא מבחין בין רשע לצדיק, "כחשיכה כאורה"[נח] – הוא מתיחס בשויון, הוא חובק בשויון את כולם.
איך רואים את הדבר הזה בפירוש בתורה אצל אברהם אבינו? שהוא אמר "לו ישמעאל יחיה לפניך"[נט], חרה היה לו עד עומק הנפש לותר על ישמעאל, רק שרה היתה צריכה לבוא ולומר 'לא, כאן הגזמת'! כאן צריך את מדת הגבורה שהיא הבדלה. היא מתקנת אותו, גם הוא צריך תקון. גם לו יש שני בנים, יצחק וישמעאל, והוא רוצה שיוכל לגלות אהבה שווה לשניהם. אחר כך יש לו שני נכדים, עשו ויעקב. גם אותם בודאי וודאי הוא רוצה לאהוב בגלוי, לטפל ולטפח ולחנך אותם בשווה, בגלל שהוא אהבה, חסד דאריך.
כאמור, לפעמים גם מתוך גישה כזו יכול לצאת קלקול, אם אין שרה שתעמוד על המשמר לומר "גרש את האמה" ואז הקב"ה צריך להסכים. זהו אחד מהנסיונות של אברהם אבינו. הקב"ה צריך להתערב ממש ולומר "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה כי ביצחק יקרא לך זרע"[ס]. לא ברור שהוא הבין על דרך הפשט מה שחז"ל דורשים "'ביצחק' – ולא כל יצחק"[סא]. ה' כבר רמז ש"ביצחק" הכונה רק יעקב ולא עשו. בכך ששרה מגרשת את ישמעאל, בתשובה של ה', יש הפרדה גמורה בין עשו ובין יעקב שעתידים להולד. אבל אברהם בתכונתו העצמית של רצון להטיב לכולם ודאי לכתחילה הולך על שניהם בשווה, כמו אצל יצחק וישמעאל.
שלמות השויון – אצל יעקב אשר "מטתו שלמה"
הרבי כותב שהרצון להתיחס לשני הבנים – הבן שמתעסק בעולם הזה והבן שלומד תורה – והיכולת להתיחס באהבה שווה לשניהם באים לתקונם רק אצל יעקב אבינו, ש"מטתו שלמה"[סב], בשני בניו יששכר וזבולון. לא רק שאחד עסק בפרקמטיא ואחד ישב ולמד תורה, אפילו – כידוע – עשו עסקה ביניהם של שותפות גמורה, שחולקים גם העולם הבא שלהם, בגלל שזה שעוסק בפרקמטיא עוזר ותומך בזה שיושב ולומד תורה. בקבלה וכתבי האריז"ל כתוב[סג] משהו – אפשר לומר מדהים – על זבולון ויששכר: שרש נשמת זבולון יותר גבוה מאשר יששכר – זבולון מהכתר ויששכר מהחכמה. בסוד פתגם חז"ל "דרך ארץ קדמה לתורה"[סד], שדרך ארץ-פרקמטיא קדמה גם במעלה לתורה. היא, דרך ארץ, באה מהכתר ואילו תורה מהחכמה – "אורייתא מחכמה נפקת"[סה] כתוב שזבולון מהכתר ויששכר מהחכמה שלמטה מהכתר.
הרצון שיהיו שני ילדים, אחד תלמיד חכם והשני סוחר – היום קשה למצוא רצון כזה, רוצים שכולם יהיו תלמידי חכמים – רצון כזה שאני אוכל להעמיק, לאהוב את שני הילדים שלי בשווה עבר כמה מדורים, שלש דורות: בפעמיים הראשונות הוא לא יצא מתוקן – הפעם הראשונה היא יצחק וישמעאל, השניה היא יעקב ועשו, רק בפעם השלישית, שעל יעקב כתוב "מטתו שלמה", כולם יצאו שלמים – אז יש את היכולת בקדושה לאהוב ולהתיחס לשניהם בשווה ממש. כמובן שיש התכללות ביניהם, כמו שמודגש בספר התניא[סו] ובכל ספרי החסידות[סז], שגם זבולון קובע עתים לתורה וגם יששכר עוסק בעסקנות צבורית של גמילות חסד.
"חד אריך חד קציר וחד בינוני"
היות והזכרנו שהחסד של אברהם כאן, שרוצה להתיחס בשווה ואוהב את שניהם, "ויגדלו הנערים" היינו שניהם "מסטרא דאברהם" – השרש של "ויגדלו" הוא חסד של אריך בלשון הקבלה, ו"הנערים", כמו שאמרנו קודם, הם קטנות מוחין, נערות, שך דינים. הנערות באה גם מצד שמאל בעוד שאריך, "חד אריך", החסד בא מצד ימין, כמו שהזכרנו כאן הרבה פעמים.
יש ב"פתח אליהו"[סח] משפט שמגדיר את היחס בין הימין, השמאל והאמצע. הוא אומר שהימין בכלל, שמשתלשל מפרצוף אריך אנפין שהוא הכתר, נקרא "חד אריך", בעוד השמאל נקרא "חד קציר". יש שלשה קוים בקבלה, ב"פתח אליהו": קו ימין, קו שמאל וקו אמצע. קו הימין מכונה "חד אריך", קו ארוך, אחד ארוך; הקו השמאלי נקרא "חד קציר", קו אחד קצר; והקו האמצעי נקרא "חד בינוני". לכן אחד הפירושים ל'ספר של בינונים', ספר התניא, הוא אחד שהולך בדרך הממוצעת, בשביל הזהב. "תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם"[סט] – התפארת, הקו האמצעי, "חד בינוני". אבל קו הימין מכונה "חד אריך". מהו אריך? הכונה שהוא פועל אורך רוח בכל חוית החיים, לעומת מי שחי בקטנות.
מה שאנחנו אומרים עכשיו הוא מאמר מוסגר, אבל הוא אחד מהדברים שאבא של הרבי מפרש כאן מהו ענין החנוך בכללות: מי שזוכר, שבוע שעבר דברנוד על אשליות ואחת מהאשליות שהזכרנו היא אשלית הזמן – הזמן משלה את האדם לחשוב שיש הרבה זמן בעוד שצריך להיות "חטוף ואכול"[ע]. כלומר, "אם לא עכשיו אימתי"[עא] ו"שוב יום אחד לפני מיתתך"[עב]. מה שלא הזכרנו הוא שלפעמים יש מצב הפוך בנפש בו נדמה לי שאין לי זמן, אם אני לא אספיק היום את הכל – אבוד. צריך להרגיע את אותו אדם שלחוץ על הזמן, הוא מאד לחוץ, ולהשפיע בו אורך רוח. מי שרק רואה דברים לטווח קצר נקרא קטנות מוחין, כך הוא מסביר. קו שמאל, הקטנות שנקרא "חד קציר" הוא מבט על המציאות בטווח קצר. מהו השמאל היום? הכל טווח קצר. שמאל הוא לבנות דברים ולהכריע ולהחליט החלטות – הכל לפי טווח קצר. זה נקרא "חד קציר". זהו סימן מובהק של קטנות מוחין, זה נקרא נער.
גם בקבלה, האריז"ל כותב[עג] שהנער, שהוא ש"ך, שווה גם אך-רק עם הכולל. בלשון הקודש יש שתי מלים שבאות למעט, נקראות מיעוטים, למעט, לצמצם – אך ורק. זהו הסוד בקבלה של אך-רק, שהם נער ע"ה, ש"ך ע"ה. השקפה על המציאות כל הזמן למעט ולקצר, מה שאין כן הימין. מה נקרא לחנך ילד? להכניס אותו להשקפה של טווח ארוך, עד כדי אריכות ימים לעולם הבא. עולם הבא מלשון בא תמיד לתוך העולם הזה, להמשיך איזו השראה. בלשון החסידות[עד] לזכור את העולם הבא, להכניס את האריכות לתוך עולם הזה. מה קורה באמת? שזה הולך ביחד, לא שזה סותר את הפירוש שפירשנו על האשליה. זה ממלא תוכן מקסימלי בתוך הזמן הכי קצר. מי שיש לו את האריכות, הגדלות, מאריך את ימיו, זה נקרא אריכות ימים, הוא מאריך כל יום ויום. הוא מרחיב את היום, את הזמן. הוא יכול להכניס לתוך הזמן אין סוף יותר מאשר אחד שבנוי על לחץ, שהכל אצלו טווח קצר ואת הכל צריך להספיק-להספיק-להספיק. באמת ההספק הוא כאשר יש אריכות.
זוהי דוגמא מהי גדילה. גדילה היא גם להגדיל את הזמן. להכניס את "חד אריך" לתוך מה שקודם היה "חד קציר". כל זה היה עוד כעין מאמר מוסגר לגבי מה שמוסבר כאן.
"איש שדה" – פנימיות הקליפה
לגבי "איש יֹדע ציד איש שדה ויעקב איש תם יֹשב אהלים": הרבי כאן מביא ממאמר של הרבי הרש"ב[עה] בו מוסבר שאיש "יֹדע ציד איש שדה", שתי התכונות של עשו, כאשר הן בקליפה, בסטרא אחרא – "איש יֹדע ציד" הוא המקיף של הקליפה בעוד ש"איש שדה" הוא הפנימי של הקליפה. מה הכונה פנימי? כל המדות הרעות – כעס, תאוה, פחדים רעים. כל המדות הרעות נקראות הפנימי של הקליפה. כמו שיש פנימי של קדושה – כל המדות הטובות, ז' מדות. כל מה שמברך את השדה. השדה היא המלכות[עו]. "איש שדה" בקבלה הוא מי שמברך ומשפיע לתוך השדה. בלשון הקבלה והחסידות זה נקרא יחוד זו"נ, שהמדות משפיעות במלכות, בתוך השדה. או שהיא שדה, "חקל תפוחין קדישין"[עז], "השדה אשר ברכו הוי'"[עח], השדה-מלכות של הקדושה שמתברכת על ידי כל המדות הטובות – האהבה הטובה והיראה הטובה, הרחמים – או שהיא השדה החרב של הסטרא אחרא שמושפעת ומלאה מכל המדות הרעות. זה נקרא "איש שדה", הפנימי של הקליפה.
"איש יֹדע ציד" – מקיף דקליפה
אבל יש "איש יֹדע ציד", הוא אומר שאיש יֹדע ציד הוא המקיף של הקליפה. כמו הפשט של חז"ל שהמקיף כאן הוא החוש, המרמה, היכולת לרמות. מתקשר גם עם מה שדברנו שבוע שעבר, רמאות ואשליה – הכח להשלות, הכח לרמות, הכח לצוד. מי שיש לו כח לצוד, לרמות ולהשלות הוא מקיף. הוא למעלה מהמציאות, הוא משתלט על המציאות בשכל שלו, בערמה שלו לצוד את המציאות. איך עשו משתמש בכח הזה? הוא "צודה את הבריות על מנת להחטיאם"[עט], זוהי הלשון. הוא הולך ומחטיא את הבריות. כמו אחד שמוכר סמים, הוא מתלבש על מישהו, מרמה אותו, נותן לו לטעום את הטעם של הסם עד שההוא לאט לאט מתמכר לסם ויוצא מדעתו, רחמנא ליצלן. זה כח המקיף של הקליפה.
עשו בבטן אמו – שרשו בקדושה
אמרנו שאת כל האורות המרובים של התהו צריך לנצל ולהמשיך בכלים של תקון. כלומר, אותו כח ממש, "יֹדע ציד" ו"איש שדה" – הכל צריך להיות מרוסן לצורך הקדושה. זוהי בעצם התוצאה החיובית של גדילת אברהם אבינו גם לגבי עשו. הרבי מדייק ואומר: הרי חז"ל אומרים ורש"י מביא[פ] את זה שאפילו בתוך הבטן "ויתרוצצו"[פא], היו מתרוצצים שניהם. כאשר רבקה אמנו היתה עוברת על בתי כנסת ובתי מדרש היה יעקב אבינו מתעורר ורוצה לצאת, נמשך בכל כחו, וכשהיתה עוברת על בתי עבודה זרה היה עשו מתעורר ונמשך, מתרוצץ לצאת החוצה. לכל אחד היתה נטיה מהבטן. הרבי אומר שלא יתכן שמהבטן הקדושה של רבקה אמנו ושתולדת הקדושה של יצחק אבינו שהם מרכבה לה' וכל אבריהם קדושים לה', ו"עובר ירך אמו"[פב] אז גם הוא נכלל בתוך המרכבה. איך יתכן שממצב של מרכבה נמשך עשו לעבודה זרה?! שוב הוא אומר שצריך להיות כאן שרש שנכלל בקדושה ורק אחר כך כשהוא יוצא ונפרד הוא מדרדר ויוצא לתרבות רעה. אבל יש כאן כח שבמקור הוא חיובי.
'צדיק' ו'בעל תשובה'
מה שאמרנו קודם, שיש ילד אחד שעתידו הוא להיות תלמיד חכם והשני להיות בעל עסק, יש עוד ביטוי עוד יותר נוגע – יש אחד שהוא צדיק וקדוש מרחם ויש אחד שהוא בעל תשובה. אפילו לאחד שהוא בבחינת מרכבה לה' יש את העבודה של בעל תשובה. איך? הרי הוא לא עבר עבירה, הוא לא עושה חטאים. הוא מסביר את זה בשנים: קודם כל הוא כל הזמן בשאיפה להתעלות, הוא אף פעם לא מבסוט מעצמו, הוא לא מוכן לעמוד במצב אחד לרגע, לשניה. כל הזמן הוא שואף לעלות "מחיל אל חיל"[פג]. זוהי עבודת התשובה, זה נקרא "כל ימיו בתשובה"[פד]. שנית, גם הצדיק עובר נסיונות, כמו אברהם. לא אמרנו קודם כשהזכרנו את שני הפסוקים "כי ידעתיו" ו"כי מנסה", שני הפסוקים של הדעת, שאין צדיק יותר מאברהם אבינו ששייך גם לפסוק השני. לא רק הפסוק הראשון "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו", אלא הפסוק השני עוד יותר שייך לו, יותר מכל יהודי אחר בעולם, בגלל שהוא בעל הנסיונות, הוא זה שעמד בעשרה נסיונות. "כי מנסה הוי' אלקיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים – מדת אברהם אבינו – את הוי' אלהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם". כשצדיק עובר נסיונות בחיים ועומד בהם הוא משיג את דרגת בעל תשובה, כמבואר באריכות בחסידות[פה].
"הֶחסיד המעולה", "הכובש את יצרו"
הביטויים צדיק ובעל תשובה מאד שגורים אצלנו. הרבי מביא כאן את לשון הרמב"ם באחד החיבורים החשובים שלו, שמונה פרקים, הקדמה לפרקי אבות. שם הוא אומר[פו] שיש שני טיפוסי נשמות: לאחד הוא קורא "החסיד המעולה" ולשני הוא קורא "הכובש את יצרו". אחד הוא חסיד מעולה, זוהי לשונו, ויש אחד שהטבע והתפקיד שלו בחיים הוא כל הזמן להיות כובש את יצרו. מאד-מאד מזכיר את ההגדרה של התניא מיהו הבינוני. אחד שכל הזמן יש לו מלחמות[פז], הוא לא איש שלום, הוא איש מלחמות, כל הזמן יש לו מלחמות נפשיות בפנים והוא צריך לעמוד ולכבוש, "איזהו גבור? הכובש"[פח]. בגבורה הוא צריך לכבוש את היצר. זה גם בעל התשובה הכובש את יצרו. שניהם נמצאים בתוך הבטן הקדושה של רבקה אמנו בבחינת מרכבה בשרש.
"איש יֹדע ציד" – 'צד את הבריות להצדיקם'
איך אפשר להסביר בקדושה את זה שעשו נמשך לעבודה זרה? הדרך היחידה להסביר היא שהוא חב"דניק והוא עושה 'מבצעים' ובבית העבודה הזרה יש אנשים שצריך לצוד, צריך להחזיר אותם בתשובה. הוא נמשך לשם בגלל שיש שם את הציד שלו, הציד של הקדושה. כמו שעל עשו הרשע, שיוצא ונפרד בעולם הזה מיצחק ומאברהם, כתוב שהוא "צודה את הבריות להחטיאם" – צריך כנגדו כח 'לצוד את הבריות להצדיקם'. מאד מזכיר את הסיפור של רבי נחמן על בעל התפלה[פט]. הוא היה צריך המון המון חכמה, עד כדי ערמה ומרמה, להתלבש בלבושי המתברר כדי לאט לאט להשפיע עליו, להוציא אותו מעמקי הקליפות ולהחזיר אותו בתשובה.
לא שהוא עצמו חוזר בתשובה, גם אחד שעוסק בהחזרה בתשובה, שהיעד שלו הוא לעסוק בכך, בשרש הוא נמשך לבית עבודה זרה, בגלל שזהו היעד שלו, שם הניצוצות, שם הציד שהוא צריך לקרב, להתמסר.
"איש שדה" – התמצאות בעניני העולם
"איש שדה" על פי פשט הוא להתמצא בתוך עניני עולם הזה. הוא לא 'בטלן', הוא "איש שדה", הוא מתמצא בעסקים, גם בפנימיות. צריך את זה בשביל לברר את העולם הזה. יש פה שני ביטוים שצריך להתבונן בהם, "איש יֹדע ציד" ו"איש שדה". הערמה היא המקיף. איפה רואים אותה אצל יעקב בעצמו? שהוא ניצל אותה באמת לקדושה? כתוב "בא אחיך במרמה"[צ] – יעקב בא ולוקח את הברכות במרמה. מרמה היא חכמה, חכמה שלמעלה מהמציאות. הוא מצליח לצוד את המציאות לקדושה, כשצריך אותה לפעמים בעבודת ה'. כל עוד העולם עוד לא מבורר, כשיש עדיין רוח טומאה בעולם, כל עוד לא מתקיים הפסוק "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ"[צא] גם הקדושה חייבת את האורות דתהו של "יֹדע ציד" כדי לתקן את העולם. זהו כח מקיף של תהו שגם מנוצל על ידי הקדושה.
גם הכח להיות "איש שדה", להתמצא בתוך העולם – פשוט שהקדושה צריכה אותו. יש עוד פירוש למה היו מתרוצצים בבטן של רבקה – היו רבים על שני עולמות[צב]. מה קרה בסוף? עשו כשמו כן הוא – קיבל לחלקו את עולם העשיה, עולם הזה, ויעקב יורש את העולם הבא. הרבי מדייק כאן דיוק מוכרח: אם היו מתרוצצים סימן שלא כך רצו בהתחלה, אם היו רבים לא היה פשוט שיעקב לוקח לעצמו את עולם הבא ועשו את עולם הזה – אין על מה לריב, לכל אחד יש את חלקו ושלום על ישראל. אלא מה? כל אחד אמר – כמו המשנה הראשונה במסכת בבא מציעא – "כולה שלי"[צג]. פשוט שהריב שלהם, ההתרוצצות שלהם היתה בגלל שכל אחד רצה את שניהם. גם יעקב, שבעיקר שייך לעולם הבא, לענינים רוחניים, חייב ומרגיש עוד בבטן ש'אני חייב לעניני הרוחניים גם את העולם הזה'.
בשביל מה עשו צריך את העולם הבא? למה הוא רב גם על העולם הבא? הרי הוא אחר כך בז ברוחניות, בבכורה, כשהוא מוכר את בכורתו, "ויבז עשו את הבכורה"[צד] – בשביל מה הוא צריך את העולם הבא? כאן ישנה עוד הוכחה שהרבי מוכיח שבבטן הוא עדיין היה בגדר הקדושה. אחר כך, כשהוא בז לבכורה, הוא כבר באמת לא רוצה את העולם הבא, אבל בבטן הם רבים על שני עולמות ושניהם רוצים את שניהם. מה הכוונה בבטן? שיש כאן אחד שלפי התכונות שלו הוא יהיה צדיק מבטן, "החסיד המעולה" של הרמב"ם, ויש שני שהתפקיד, הנסיון והעבודה שלו בחיים יהיו "הכובש את יצרו", להתעסק, להיות בעל עסק בעולם הזה.
גם בעל עסק יודע שבלי רוחניות הוא לא יוכל להחזיק מעמד של יהודי שומר מצוות בפשטות בעולם הזה. אותו הדבר, גם הצדיק יודע שבלי עניני עולם הזה הוא לא יוכל להצליח בעניני עולם הבא. החל מ"אם אין קמח אין תורה"[צה] – בלי עולם הזה הוא לא יוכל בשקט להתמסר לתורה וכלה בכך – עוד יותר עמוק – שכל הבירורים שהוא מברר מתוך המציאות מוסיפים אורות ברוחניות. כך הרבי כותב: צדיק צריך את העולם הזה בשביל העולם הבא שלו ובעל תשובה צריך את העולם הבא בשביל עיקר העבודה בעולם הזה שלו.
'ירידה לצורך עליה לצורך ירידה'
למה הדבר דומה? מה שהסברנו במחזור הראשון שלנו שלמדנו[צו] על הנפש בכלל, שיש 'ירידה לצורך עליה' ויש 'עליה לצורך ירידה'. בדרך כלל זה איש ואשה. איש בדרך כלל הוא בסוד 'ירידה לצורך עליה' ואשה בדרך כלל בבחינת 'עליה לצורך ירידה'. כאשר מתחברים יחד נעשית שלמות של 'ירידה לצורך עליה לצורך ירידה'. יש חפיפה – העליה השניה של האיש חופפת לעליה הראשונה של האשה, שם הם מתחברים. האיש הוא 'ירידה לצורך עליה' והאשה היא 'עליה לצורך ירידה', העליה של האיש, שהיא הסוף אצלו, היא מה שמתחבר עם ההתחלה של האשה, העליה שלה, התנועה הראשונה שלה. החיבור הזה נותן יתר עז ותוקף וממילא הירידה שנמשכת בסוף היא עם כח האין סוף, "כימי השמים על הארץ"[צז] ממש, להמשיך גילוי עצמות למטה, שזו תכלית הכונה של דירה בתחתונים. האשה בפני עצמה תעלה, תרד ותוריד שפע, אבל לא תוכל להוריד עצמות. אבל האיש הוא ירידה לצורך עליה, היות והעליה אצלו היא התכלית – אצל האשה העליה היא רק האמצעי – כאשר העליה התכליתית מתלבשת, מתחברת ומזדווגת עם העליה האמצעית של האשה היא נותנת תוקף לאשה שבעלייתה תוכל להגיע עד לעצמות. עליה זו היא בסוד אור חוזר, "כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש"[צח], ולהמשיך למטה – זו התכלית שלה – את הדירה בתחתונים.
עיקר התקון – על ידי בעלי תשובה
אותו יחס ממש הוא היחס בין הצדיק ובעל התשובה. הצדיק הוא האיש ובעל התשובה הוא האשה. כתוב "בת תחילה סימן יפה לבנים"[צט] – בת ראשי תבות בעל תשובה. לכן בדור שלנו העיקר הוא הבנות, בגלל שהן בעלי התשובה. המשפט שרצינו לומר, תיקון העולם – זהו דבר שדברנו הרבה מאד פעמים – בדור שלנו על פי פשט, יש כאלו שעל פי הגורל, אותו גורל שהזכרנו בתחילת השיעור, נולדו בקדושה וטהרה לתוך משפחה שומרת מצוות, קבלו חנוך כשר והכל, אם כי שלכל אחד יש את עשו ויעקב שלו, ויחסית אלו הצדיקים של הדור. יש כאלו שעל פי הגורל נולדו רחוק, עד כדי תינוקות שנשבו שבקושי מוצאים את השרש וחוזרים ליהדות שלהם.
מהעיון בשיחה הזאת יוצא שעיקר תקון העולם, עיקר ביאת המשיח, עיקר ההתארגנות – כמו ההתארגנות במדינה הזאת, לתקן את המדינה – לעשות משהו ממשי בארץ, תוך כדי השגה שהארץ היא באמת התכל'ס, לא רק אמצעי שייכת לבעלי התשובה. אצל האיש, כמו יעקב, העולם הזה הוא בשביל העולם הבא ואילו אצל עשו בשרש, שהוא בעל התשובה, העולם הבא הוא בשביל עולם הזה. שניהם רוצים את שניהם ובסוף שניהם ישיגו את שניהם בגלל שיהיה זיווג ביניהם. מי שיכול באמת לתקן את הארץ, בגלל שהוא מכיר שהארץ היא התכלית, הוא בעל התשובה דוקא. לכן עיקר ההתארגנות – כמו כאן, לתקן את המדינה – הוא בעיקר עבודה של בעלי תשובה, "לתקן את העולם במלכות שדי"[ק], לעשות כאן מקום ראוי לדירה בתחתונים.
פירושי "איש שדה"
נסיים: "איש יֹדע ציד" שבקדושה הוא לצוד את הבריות להצדיקם, להחזיר בתשובה. גם להחזיר את עצמי בתשובה וגם להחזיר את כל העולם, את הזולת בתשובה. לכן יש אפילו משיכה לבתי עבודה זרה בשביל הדבר הזה. זה ה"איש יֹדע ציד". את כל זה אפשר לכלול בעמוד גמילות החסד.
"איש שדה" – חוץ ממה שאמרנו קודם, ש"איש שדה" הוא התמצאות בשדה, במציאות החיצונית, שדה הוא ברייתא, מציאות החוץ, חוץ לכתלי הישיבה, חוץ לכתלי הקדושה, התמצאות. הוא עוד לא הערמה הפנימית איך לצוד, הבאה מאור מקיף, היא פשוט ההזדהות, ההתמצאות שם.
יש עוד פירוש לשדה שקשור ליצחק עצמו שהיה אוהב את עשו. כתוב "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב"[קא]. גם בתחלת בריאת העולם, בסיפור השני של מעשה בראשית כתוב "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ"[קב] וכתוב[קג] ש"שיח השדה" פרושו גם "לשוח בשדה". כתוב בזהר[קד] ש"שיח השדה" הוא משיח – "ויצא יצחק לשוח בשדה".
אם כן, "איש שדה" בברסלב הוא מצוין, כאחד שיוצא לשדות לעשות התבודדות כמו יצחק אבינו. "איש שדה" הוא אחד שהולך להתפלל. על מה הוא מתפלל? על ביאת המשיח, על "שיח השדה" שיופיע, שיצמח, "צמח שמו ומתחתיו יצמח"[קה].
יש פירוש ש"איש שדה" בקדושה הוא איש תפלה ואילו "איש יֹדע ציד" הוא אחד שעסוק עם הבריות. הדוגמא הכי טובה לזה היא – תקראו את הסיפור של – 'בעל התפלה' של רבי נחמן. איך הוא נכנס בערמה, אבל הכל מתוך טוב לב אין סופי. הוא מתלבש לגמרי בתוך המנטליות של הזולת ולאט ולאט מקרב אותו ומעלה אותו, צד אותו ברשת הקדושה.
עץ בין שתי ידים
יש אפילו רמז מאד-מאד יפה בביטוי "יֹדע ציד". אם תכתבו את המלים "יֹדע ציד" כתוב "יֹדע" בלי ו, חסר, במלים יֹדע וציד אני רואה שיש יד בהתחלה, יד בסוף ו-עץ באמצע. בביטוי "יֹדע ציד" יש סוד של עץ בין שתי ידים. "יֹדע ציד" בא מ"עץ הדעת טוב ורע"[קו]. מהן שתי הידים כאן שפועלות? הן הביטוי שהזכרנו קודם "שמאל דוחה וימין מקרבת"מו. יש פה ויסות ואיזון כשמקרבים וצדים משהו, כמו בכל ערמה צריך רצוא ושוב, דחיה וקירוב. יש פה עץ בין שתי ידים, בין יד ימין שהיא היד של "יֹדע" ובין יד שמאל שהיא היד של "ציד". בין שתיהן יש עץ, מלשון עצה, אבל זהו "עץ הדעת טוב ורע".
מהו ההבדל בין עשו כפי שיצא לתרבות רעה לבין עשו בשרש שהוא בעל תשובה? כשהוא יצא לתרבות רעה, איך צדים? אמרנו קודם שלצוד את הבריות פרושו כמו אחד, רחמנא ליצלן, עבריין שמוכר סמים. הטכניקה, המקיף, שפועל על הזולת לאט לאט דוחים ומדחיקים תכונות טובות ובו זמנית לאט לאט מבליטים תכונות רעות. הוא לוקח אחד שהוא "לוח חלק"[קז], כמו ילד, בתוך הילד יש דברים טובים ויש דברים רעים. יש לו כח להדחיק בתוך הנפש את הנטיות החיוביות שלו ובאותו זמן להבליט ולהוציא את הנטיות הרעות שלו, כך הוא צד אותו.
להבדיל, בקדושה זה הולך אותו הדבר רק הפוך: מי שרוצה לעבוד עם בעלי תשובה צריך את החכמה-ערמה איך לאט לאט להדחיק את הרע שבו, לשלול אותו, לדחות את הנטיות הרעות שלו ובו זמנית להבליט יותר ויותר את הנטיות הטובות שלו. זה נקרא עץ בין שתי ידים, "יֹדע ציד". או שהוא בקדושה, או שהוא ב"לעומת זה".
האבות בשלשת עמודי העולם
בכללות "איש ידע ציד" הוא ההתעסקות עם הזולת, לקרב אותו; "איש שדה" הוא יצחק אבינו, 'איש תפלה'; אחר כך, כדי לברר את שניהם, נמשך ה"יֹשב אהלים". בדרך כלל חז"ל אומרים[קח] שהאהלים של יעקב הם אהלי שם ועבר, אהלי תורה, אבל יש פירוש בקבלה[קט] שהאהלים של יעקב, "יֹשב אהלים", הם "אהלי קדר"[קי], האהלים של ישמעאל ועשו. מהו "יֹשב אהלים"? הוא לוקח את האהלים האלה ומישב אותם. הוא ממשיך את האורות המרובים של תהו, גם את החשיכה של אהלי קדר, לתוך כלים של תקון.
לפי הפירוש הזה, בו אנחנו נסיים, יש ממש את שלשת האבות. "על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים"[קיא] – אברהם הוא עמוד גמילות חסדים; יצחק הוא עמוד התפלה; ויעקב הוא עמוד התורה. כך הוא בפסוק: "יֹדע ציד" בשרש הקדושה הוא עמוד גמילות חסדים, לקרב את כולם, להחזיר את עצמי ואת כולם בתשובה. התעסקות עם עשו שבפנים ועם עשו שבחוץ, להחזיר בתשובה. מי יכול לעשות את זה? אחד שהוא עשו בעצמו. מי שיש לו טבע של עשו יכול גם לצוד את הבריות לטובה ולהצדיקם. זהו עמוד גמילות החסדים של אברהם.
יש אפילו רמז שכתוב בקבלה שעשו באופן מיוחד מתיחס לאברהם. איך רואים את זה? הרי יצחק הוא כפולה של שם הוי', ח פעמים הוי', יעקב הוא כפולה של שם הוי', ז פעמים הוי', יוסף הוא כפולה של שם הוי', ו פעמים הוי' – אבל אברהם הוא לא כפולה, הוא רמח, 248. אבל כשמחברים אותו לעשו הוא נעשה כפולה של שם הוי'. אברהם הוא אחד יותר מכפולה של 13, שהוא המספר הראשוני של הוי', ואילו עשו הוא אחד פחות, לכן כשמחברים אותם יחד יוצא כד פעמים הוי'. זהו בפרטיות הקשר בין אברהם ועשו.
עשו – הרגל הרביעית במרכבה
כתוב אפילו עוד יותר מזה: אם הגענו לכך שעשו בקדושה הוא בעל התשובה, הוא אמור להיות עמוד המלכות. ידוע שיש את סוד המרכבה, "האבות הן הן המרכבה"[קיב], אבל חסר בה את דוד, חסרה מלכות. מרכבה היא ארבע, לא שלש. לכן, או שמשלימים את המרכבה באברהם-יצחק-יעקב-רחל, זה בחמשה חומשי תורה. אבל בתנ"ך, לאחר שנולד דוד, הוא משלים, הוא הרגל הרביעית של המרכבה, המלכות. אבל מה שאמור להיות בשרש הוא שעשו הוא הרגל הרביעית של המרכבה ואז כל המרכבה כולה היא כפולה של שם הוי' – אברהם-יצחק-יעקב-עשו. עשו הוא השרש. מה שדוד הצליח לעשות, דוד הוא יותר מכולם, הוא המלך, הוא זה שבירר את עשו, לכן דוד הוא "אדמוני"[קיג] – "עשו הוא אדום"[קיד]. בירור העשיה, בירור המלכות, בעל התשובה, ההתעסקות לכתחילה, התכלית, הירידה התכליתית, מה שאמרנו 'עליה לצורך ירידה'.
תקון "איש יֹדע ציד" ו"איש שדה" על ידי "איש תם"
'איש יֹדע ציד" הוא השרש של אברהם אבינו, עמוד גמילות החסדים; "איש שדה" לפי הפירוש השני שאמרנו, על דרך "ויצא יצחק לשוח בשדה", הוא עמוד העבודה, התפלה. אלו הימין והשמאל ושניהם מתבררים על ידי "איש תם", תם ושלם.
הרבי הרש"ב אומרסח והרבי מביא את זה, שבקו האמצעי בקדושה המקיף והפנימי מתחברים. בקליפה יש הפרש בין המקיף לבין פנימי, הם שנים, שני אישים, פיצול אישיות בתוך הקליפה. בקליפה, מיניה וביה יש פיצול אישיות של מקיף ופנימי. בקדושה אין את הפיצול, יש רק איש אחד, "איש תם". המלה "תם" היא גם תמימות הרצון, שהוא המקיף, וגם תמימות במעשה, שהיא הפנימי. הוא "יֹשב אהלים" – מישב ומוריד את האורות המרובים של "איש יֹדע ציד" ו"איש שדה" וממשיך אותם לתוך הקדושה.
אם כן, השלמות כאן היא הגדלות והיא גופא כנגד חכמה, בינה ודעת: החכמה העיקרית היא "יֹדע ציד", "אלהי אברהם", השרש של עמוד גמילות החסד. "איש שדה" הוא הבינה; "איש תם יֹשב אהלים" הוא הדעת שבאמצע. הכל המשכת מוחין דגדלות, הגדלה.
בזה אנחנו נסיים. ה' יעזור שנזכה לגדלות האמתית בביאת גואל צדק.
© כל הזכויות שמורות למכון גל עיני. הטקסט מיועד ללימוד ולשימוש אישי בלבד.