1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (139)

ד"ה "אשרי אדם עוז לו בך" (9)

כ"ט סיון ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

אנחנו בעמ' 108, לומדים על המעלה של התורה והמעלה של המצוות המעשיות. התורה היא כמו הדם, מקיף דחיה, "אורייתא מחכמה נפקת", והיא פועלת התכללות – דבר שבא לידי ביטוי בכך שהעוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה, כשעוסק בדיני המצוות כאילו עשה את המצוות. לכן הוא שואל מה המעלה המיוחדת שבמצוות, שיש בהן מעלה אפילו יותר מהתורה – שואל למה צריך קיום במעשה דווקא. הזכרנו אתמול את מאמר חז"ל הקשה שכל הלומד תורה שלא על מנת לעשות נח לו שנהפכה שליתו על פניו – שלא יצא לאור עולם. תכלית הכוונה של היצירה לאור עולם היא לקיים את המצוות בפועל ממש – וכן שמבטלים ת"ת למצוה שאי אפשר לעשות על ידי אחרים, סימן שיש מעלה במצוה יותר מהתורה וצריך להבין מה המעלה.

אך הענין הוא דהנה ידוע דעיקר הכוונה היא להמשיך את האור בכלים דוקא [אור בלי כלי לא מתגלה למטה, כמו שלמדנו אתמול על "בורא חשך",] וכמ"ש לא לתהו בראה [שבעולם התהו יש אורות גדולים וכלים מועטים, אז כאילו אין כלים כלל ואז האור גדול אך לא מתגלה לתחתונים כלל. רש"י כותב שתהו הוא לשון תהיה – שאדם מסתכל ותוהה, לא יודע מה יש כאן, לא רואה את המציאות.] אלא לשבת יצרה [התכלית היא "יצרה", גם לשון צורה – כשהאור נכנס לכלי הוא מקבל צורה שאפשר לראות, ואז הוא כבר לא תהו. כתוב בספר הבהיר שראשית התיקון היא במלה "בהו". על פי פשט "בהו" הוא חלק מה"צדיא וריקנא", אבל לפי הסוד ב"בהו" כבר מבחינים ש'בו הוא', שכבר יש כאן משהו. בתהו יש תהיה גמורה, אדם מסתכל משתומם, אבל בבהו מתחיל להופיע משהו – מתחילה להיות צורה למציאות, האור מתחיל להכנס למציאות.] שזה הי' כל כוונת הבריאה ונתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים [בכלים הכי תחתונים.], ועיקר הכלים הוא במעהמ"צ דוקא [איך עושים כלים לאורות של ה'? על ידי מעשה המצוות. מעשה המצוות גם מכיל את האורות הגדולים של התהו. על פי פשט מצוות הן עולם התיקון, רק בשביל האור הקטן יחסית של עולם התיקון – אורות מועטים בכלים רחבים – אך באמת כל מצוה גם מסוגלת להכיל את האורות הגדולים דתהו. בביאת המשיח כתוב "ושם נעשה לפניך... כמצות רצונך" – היום המצוות הן עדיין לא "כמצות רצונך", אך כך יהיה בעתיד. רצון הוא כתר, שהוא תהו כפי שכתוב באריז"ל – המצוות מכילות לא רק את האורות דתיקון, אלא גם את האורות דתהו, את הרצון התקיף של עולם התהו. אור התהו בא לידי ביטוי ב"במצותיו חפץ מאד", שלאדם שמקיים את המצוות יש בהן חפץ הכי עז ושמחה פורצת גדר, גם את הגדר של התיקון, וממילא הוא ממשיך את הרצון של ה', שהוא הכתר.], דמצות הן אברים [האברים החיצוניים של אדם העליון.] וע"י עשיית המצות עושים את הכלים וממשיכים בהם האור ["כי נר מצוה ותורה אור" – גם לפי סדר הפסוק, קודם צריכים להכין את הנר ואז להמשיך לתוכו את האור, הסדר של "נעשה ונשמע" כפי שיסביר.] ותורה [בלי מצוות] היא בחי' אור לבד [בלי כלים, בלי תכל'ס, כידוע שהמלה תכלית היא מלשון כלי. אחת ההקדמות היסודיות ביותר של לימוד הקבלה היא שיש י-ה-ו-ה של חמר-צורה-פועל-תכלית. החומר הוא היולי, שמקבל צורה בבינה – אבל זו עדיין צורה בהעלם, כי מדובר בעלמא דאתכסיא. אחר כך יש פועל – כח הפועל בנפעל – אבל התכלית היא ריבוי הכלים במציאות, כל המצוות שהן מצוות המלך. מצוות מלכי, גם אותיות כלים. כתוב שהאשה הראשונה של דוד המלך, מיכל – שלעתיד לבוא תהיה האשה העיקרית, אך בגלל מעשה שהיה לא זכתה לילדים בעולם הזה – היא אותיות כלים. מיכל עולה 100, צריך מאה כלים להמשיך את כל אורות הספירות העליונות למציאות – זה בנין המלכות.] והכלים לזה הם מעהמ"צ,

וכמו באברי האדם בגשמי' הרי יש בהם התכללות בגילוי שלמע' מהתכללות שנעשה בהם ע"י הדם הוא הנפש [למדנו בפרק הקודם שהרצון פועל באברים התכללות בגילוי – שכאשר הרצון הוא להזיז את האצבע כל האברים משתתפים בתנועה הזו. הרצון הוא מקיף דיחידה, למעלה ממקיף דחיה שמתגלה בדם.] והוא מה שכל האברים נשמעים אל הרצון בשוה [אין הבדל בתנועה בין הראש והרגל – הכל משתף פעולה יחד ומקבל את הפקודה מהרצון בשוה.], דזהו מבחי' מקיף דיחידה שהוא בחי' מקיף הרחוק שאינו בגדר מקור לנר"נ [החיה היא מקור לנר"נ, לכן היא מצטרפת לנר"נ – נרנ"ח – אבל היחידה אינה מקור לנר"נ, היא מקיף נרחוק. דווקא המקיף הרחוק, עצם הרצון, "כל הגבוה יותר יורד למטה ביותר" ו"נעוץ סופן בתחלתן ולא באמצען", ולכן הרצון יורד] ומתגלה [בעיקר] בחיצוני' האברים דוקא משום דנעוץ תחלתן בסופן דוקא, הנה כ"ה [כמו במשל כך בנמשל.] ברוחני' במעהמ"צ שהן בחי' אברים חיצוני' [דמלכא, דז"א.] יש בהם יתרון מעלה שנמשך בם אור עליון בחי' מקיף דיחידה שהוא בחי' כתר [כתר ותהו אותו ענין בקבלה – האור העליון שנמשך כאן הוא יחסית אור דתהו. פעם ראשונה שמזכיר כאן כתר, כמו שאמר שיש מקיף דחכמה שהוא מקיף דחיה מסביר שהמקיף דיחידה הוא כתר.] שנק' רעדכ"ר [מזכיר לראשונה גם את הביטוי רעוא דכל רעוין. גם בתורה יש רצון – רצון כפי שנמשך בחכמה, מוסבר בתורה, אבל הוא לא רעוא דכל רעוין. כשהכתר מתגלה לא מדובר ב'סתם' רצון אלא ברעוא דכל רעוין. כלומדים את המושגים באריז"ל רואים שבפרטיות רעוא דכל רעוין הוא אחד מ-ז תקוני גלגלתא. בפשט פירוש הביטוי הוא רצון כל הרצונות, אבל בפרטיות הוא אחד משבעת התיקונים – מהתלבשות ז"ת דעתיק בראש אריך – ורעוא הוא יסוד עתיק שמתלבש במצח דאריך, שלכן נקרא "מצח הרצון". מתי מתגלה רעוא דרעוין? בסעודה שלישית בשבת, זמן רעוא דרעוין, שהוא השבת דלעתיד לבוא. כתוב שיש שלשה זמנים בשבת – סעודת הלילה כנגד שבת בראשית, השבת של העבר; סעודת היום כנגד השבת של מתן תורה, ש"לכולי עלמא בשבת נתנה תורה לישראל", שלכן בשחרית אומרים "ישמח משה במתנת חלקו". השבת של מתן תורה מתחדשת בכל יום, "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", ולכן היא השבת של ההוה. גם מעשה בראשית הוא בכל יום, אך מתן תורה עוד יותר בהוה, בכל רגע; רעוא דרעוין היא השבת שלעתיד לבוא. דומה למה שאמרנו על "ושם נעשה לפניך... כמצות רצונך" – שלא רק האורות דתיקון בתוך הכלים דתיקון, אלא גם האורות דתהו נמשכים בכלים דתיקון. לפעמים בקבלה מחלקים בין הביטויים רעוא דרעוין לרעוא דכל רעוין – כפי שכותב כאן – ומסבירים שרעוא דכל רעוין זו מדרגה עוד יותר גבוהה. בכל אופן, כאן לא נחלק, ונסביר שרעוא דרעוין היינו היסוד דעתיק שמתלבש במצח הרצון דאריך ושם יש רצון תקיף בקיום המצוות. זה הרצון העליון שמאיר בכל קיום מצוה כאשר זוכים לקיים את המצוות "כמצות רצונך".] שהוא מקור כל רצוה"ע שנמשך בהמצות שלמע' מבחי' א' דם דתורה [התורה היא "זאת התורה אדם", א-דם, וכאן נמשכת מדרגה שיותר גבוהה מא-דם של התורה.], ולכן עיקר העבודה [בפועל] הוא עבודת המצות [לשם כך ה' ברא אותנו בעולם הזה התחתון, שאין תחתון למטה הימנו – כדי לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, שהיא על ידי עבודת המצוות] בקבעומ"ש בדרך עבודת עבד דוקא [שהיא ממשיכה את הרצון העליון שלמעלה מתורה.] בלי שום טעם [טעם הוא חכמה, טעם ודעת.] וכוונה פרטי' שבמצות [כל כוונות האריז"ל הן טעמים. בלימוד תורה הכי חשוב הטעם – אדה"ז כתב הלכה בטעמה – ולע"ל יתגלו טעמי תורה, אבל עיקר התכלית הוא קיום מצוות בקבלת עומ"ש למעלה מכל טעם וכוונה פרטית] בהמשכת האור שע"י המצוה [לא לכוון שום טעם, מה קורה למעלה כשאני מקיים את המצוה – כמו המשכת מוחין לז"א בהנחת תפלין, זה טעם בהמשכת האור.] כ"א [רק] מפני שנצטווה לעשותה וע"ז דוקא [על יהודי שמקיים מצוות בפשיטות, בקבלת עומ"ש, כי ה' אמר.] אמרו נח"ר לפני שאמרתי ונעשה רצוני [לא כי מכוון את כל הכוונות, שהוא מקובל גדול, אלא כי עושה מצוות בפשיטות. קצת חידוש, לא כתוב תמיד, שעיקר הנחת במצוות הוא מקיום המצוות בפשטות, בעבודת עבד וקבלת עול. ווארט, שאדם חכם ומקובל – צדיק אמת – שמקיים את המצוות בהשגה, לא עושה נחת רוח כמו יהודי הכי פשוט שעושה את המצוה רק כי אמרו לו. נחת הרוח היא "שאמרתי ונעשה רצוני", בעשיה, ולא בכוונות. (מה הציור מצד ה' בזה?) בטול – יש בטול פשוט של העבד שמקיים, אפילו בלא מודע, הוא בטל בעצם. הוא נשמע לאדון, כמו אבר שלו. כתוב ש"האבות הן הן המרכבה" – כמה שזה פשוט ורחוק מהמקובל הגדול, אבל הבטול שלו כל כך גדול שהוא כמו מרכבה, כמו אבר של ה', שמה שה' אומר הוא עושה מיד, בלי לחשוב. זו נחת רוח הכי גדולה. (אדמו"ר הזקן אומר שהמעשה פועל גם בלי כוונה, אבל בדרך אחור. לא עדיף בדרך פנים?) מצוה בלי כוונה היא כגוף בלי נשמה. מי שעושה בלי כוונה יוצא ידי חובה, אך בדרך אחור. בעשיה בלי כוונה יש שני אופנים – יש אופן שלא מתכוון אלא עושה כמצות אנשים מלומדה, מתוך הרגל. אבל כאן מדובר על משהו אחר – שעושה מתוך תודעת עבד, כי ככה ה' אמר, וזו הכוונה שלו באופן מודע. כתוב ב"היום יום" שיש ענין ללמוד את כל כוונות האריז"ל, אבל לא לכוון בפועל – נמצא באיזה מקום ברקע, אבל אני עושה כי ה' עושה. זו בחינת פנים – עבד שעושה כי ה' אמר, במודע, הוא בבחינת פנים ולא בבחינת אחור. (זה מה שאדמו"ר הזקן אומר שיש בן הוא גם עבד?) בדיוק, בן שהוא גם עבד הוא מי שלמד את כוונות האריז"ל אבל כאשר בא לקיים בפועל הוא עושה זאת כיהודי פשוט, כי ה' אמר. (כך גם ביחס לתפלה?) זו הכוונה ב"היום יום", לומדים את כוונות התפלה, אבל בתפלה מכוונים את פירוש המלות בפשטות. אם כי אצל חסיד לא כל כך ברור מהו פירוש המלות – הוא כל כך חדור בפנימיות, עד שכאשר הוא קורא את המלה הפשט שלו מואר ומלא תוכן בחסידות. (אבל בכל דבר יש שני פנים, מתחילים בקבלת עול ואז יש כוונה.) זה מה שיכתוב, שמתוך נעשה בא לנשמע. אבל החידוש הוא שהנחת רוח לאב היא מהעשיה. יש גם "בן חכם ישמח אב" – שהאבא שמח מבן חכם שמצליח מבחן – אבל נחת הרוח של ה' היא לא של "בן חכם ישמח אב", פסוק מפורש, אלא "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני".] ובשעה שהקדימו נעשה לנשמע ירדו מה"ש וקשרו להם שני כתרים [על הראש של כל  יהודי. אמרנו אתמול ש"תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים" – שתי בחינות, תשובה ומעשים טובים, ששייכות לכתר שלמעלה מחכמה.], דנתינת הכתרים הוא מפני שהקדימו דוקא נעשה ["נשמע" הוא חכמה, לא כתר, אך היות שהקדימו "נעשה" – שהוא כתר – קבלו כתר גם על ו"נשמע", שגם בו נמשך אור הכתר, מקיף דיחידה.] בעצם מעהמ"צ בעשי' בקבעומ"ש קודם דנשמע בכוונה פרטי' שבה [אם כן, יש פה סדר כזה, כמו ב"בן שנעשה עבד", שאדם לומד ומבין, ואחר כך בא לקיים את המצוה בפועל ומקיים אותה בבחינת "נעשה" ואחר כך מקבל עוד יותר הארה של גדלות מוחין. כמו שבמוחין יש גדלות א' וגדלות ב' וביניהם צריכה להיות קטנות ב' – כלל גדול בקבלה, ששייך מאד לכוונת ספירת העמר אבל גם לכל השנה – מה שאדם למד והבין את הענין  לפני שהוא בא לקיים את המצוה נקרא גדלות א' (יש בזה הרבה מדרגות, גדלות א' מצד אבא ומצד אמא, אבל בכללות זו גדלות א'). אדם צריך ללמוד את הדינים כדי לקיים נכון וגם כוונות וכו' – כל מה שהוא למד והשיג הוא גדלות א', שבחסידות מוסברת כידיעת המציאות. גדלות ב' היא ראית המהות, אבל אי אפשר להגיע אליה ישר, בלי לרדת לקטנות ב'. קטנות א' היא אמונה פשוטה – אי אפשר לדעת שום דבר בלי שיהודי מאמין בה', מאמין בתורה. גדלות א' היא כל מה שאדם יכול ללמוד, בנגלה ובנסתר. אחר כך, כשאדם מקיים את המצוה בפועל הוא צריך לחזור למצב של קטנות ב', לקיים כמו עבד פשוט, כי ה' אמר, בקבלת עול מלכות שמים. זה ה"נעשה" שלפני ה"נשמע" בסוף, ואז ה"נשמע" בסוף הוא גדלות ב' – "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון", ראית מהות האור-הרצון שנמשך על ידי המצוה. גדלות ב' היא בפנימיות, "ונשמע" בהבנה בשכל. בכל אופן, קבלו שני כתרים כי הקדימו את ה"נעשה" לפני ה"נשמע".], וכמ"ש [מה ששמואל אמר לשאול בשם ה':] הלא שמוע מזבח טוב וגו' ["שמוע" כאן הוא בדיוק ההיפך מ"נשמע" – אפשר להתבלבל, ולחשוב ש"שמוע" הוא ה"נשמע", אך ה"שמוע" כאן הוא ה"נעשה", פשוט מלשון משמעת, תעשה מה שאומרים לך. כאן זבח הוא הכוונה – שאתה חושב שאתה יודע מה צריך לעשות, צריך להביא זבח. כאן הטעם הוא הזבח והלמעלה מהטעם הוא ה"שמוע" מלשון משמעת – המלים כמעט מתחלפות, כי הייתי חושב ש"זבח" הוא המעשה בפועל, שאדם זובח, ו"שמוע" הוא ה"נשמע". ממש הפוך, "הלא שמוע מזבח טוב" – העיקר הוא המשמעת.] מפני שבהמצוה בעשי' גשמי' בקבעומ"ש יש בה בחי' פנימי' ועצמו' אוא"ס [יסוד עתיק שמתלבש במצח הרצון דעתיק, תיקון רעוא דרעוין.] שלמע' מע' מבחי' אור דתו' בהכוונה וסודות עליונים דתומ"צ, ולכן בעשה"ד נאמרו דברים פשוטים דוקא [שלא צריכים הרבה להבין, אלא רק לעשות אותם בפועל. אתה תלמיד חכם הכי גדול בעולם, אבל מדברים אליך כמו אל האדם הכי פשוט שבעולם:] לא תרצח לא תנאף ולא תגנוב וגו' וכללות התו' נתלבשה בדברים גשמי' [מצוות מעשיות.] וניתנה למטה [לא למלאכי השרת אלא למטה בעולם הזה, שיש בו ערבוביא של טוב ורע והגוף הוא עכור, כפי שהסברנו שמצד הגוף מתגלה שפלות כולם בשוה.] דכ"ז הוא מפני שבתומ"צ גשמי' נמשך בחי' פנימי' ועצמו' אוא"ס [הכתר, מה שמתגלה בתוכו, פנימיות הכתר.] משום דנעוץ תחלתן [אוא"ס ממש] בסופן דוקא [במצות המעשיות.] דבחיצוני' האברים דוקא מאיר בחי' מקיף דיחידה, וז"ש תכלית חכ' תשובה ומעש"ט משום דהעיקר הוא העשי' דוקא [ה"שוב" של התשובה, שאחרי ה"רצוא" שהיא התשובה בביטוי.] לא המדרש עיקר אלא המעשה [המקור לביטוי שהרבי הכי אוהב, "המעשה הוא העיקר", שאינו ציטוט ממש בלשון זו.] של המצוה בפו"מ דוקא, אלא שבלא לימוד התורה לא ידע איך לעשות את המצוה [מדרגת גדלות א', כפי שהסברנו.], דהתו' מגלה את הרצה"ע דמצות שהוא בחי' חיות הפרטי' של המצוה וכמו סוכה שתהי' לא פחות מז"ט ומשהו [ברוחב הדפנות.] ולא למע' מעשרים אמה והסכך יהי' מדבר שאינו מקבל טומאה וכדומה ואז הוא מצוה [רק אם מקיים כהלכה לכל פרטיה, ואחרת אינו מצוה.] וכמו"כ בכל המצות, הרי התו' מגלה אופן עשיית המצוה דבלא זה לא ידע איך לעשות את המצוה, ולכן הנה צ"ל חכמה בתו' ג"כ [צריך ללמוד תורה ולהיות חכם בה.] משום דתלמוד מביא לידי מעשה [היא מכשירה את המעשה.], והתו' היא האור והחיות של המצוה אבל תכלית חכ' היא עשיית המצוה בפועל משום דהמצות בעשי' דוקא שהן בבחי' אברים חיצוני' נמשך בהם בחי' פנימי' ועצמו' אוא"ס ב"ה ולכן המצות הנה לבד זאת שממשיכים אור התורה שיומשך בכלים הנה [מוסיף ווארט חשוב לסיום:] כללות ענין קיום המצות מאמתים את אמיתתם דע"י קיום המצות בהידור [הידור הוא גם חשק, עיקר ההידור הוא השמחה של מצוה והחשק, אבל הכוונה גם הידור כפשוטו, בהלכות שהן הידור.] ובחיות פנימי מכוון לאמיתתה של תורה [חוץ מכך שהתורה למדה אותך איך לקיים את המצוה בפועל, על ידי הקיום יש עוד משוב, עוד אור חזור, שמאמת את כל מה שלמדת. כתוב ש"חותמו של הקב"ה אמת" – למדנו שאמת, א-מ-ת, היינו ראש-תוך-סוף. השכל הוא ה-א, המדות בלב הן מ והמעשה בפועל הוא ה-ת, התכלית. כדי שהכל יהיה אמת, גם השכל יהיה אמת, צריך להגיע למעשה בפועל – ה-ת של אמת. כל התהליך, מהשכל עד המדות, מתאמת כאשר אתה מקיים את הענין בפועל. כשאדם מקיים בפועל בהידור הוא מכוון יותר ממה שמבין בשכל. אפשר להסביר שהאימות הזה הוא מעין מה שהסברנו קודם, מעין גדלות ב'. הידיעה קודם היתה ידיעת המציאות, אבל על ידי הקיום בעבודת עבד הוא מכוון לאמתתה של תורה. כל מה שלמד קודם, כמה שהבין – ועשה בהתאם לכך – האמת הפנימית של התורה מתגלה דווקא כשמקיים בפועל, בהידור וחיות. שוב, אפשר לומר שאמתתה של תורה שמתגלה בפועל היא גדלות ב'.].

קיצור. יבאר בטעם ההפרש בין מצות שהן תחת הזמן ["לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים".] ומחולקות זמ"ז כדוגמת האברים המחולקים ופועלים כל א' פעולה מיוחדת פרטית, ובין תורה שלמע' מהזמן וכוללת המצות דהעוסק בתורת עולה כאלו הקריבה, ויבאר דעם זה הנה מצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים מבטלין ת"ת בשבילה מפני שהכוונה העקרית [לכך שה' ברא עולם, שם אותנו כאן ונתן  לנו תורה.] היא המשכת אורות בכלים דזהו ע"י קיום המצות בקבעומ"ש [שהיא עיקר הכלי.] מפני שכך נצטווה ושבזה דוקא ממשיכים עצמו' אוא"ס, אמנם כדי לידע פרטי המצות ולקיימם בדיוק הוא ע"י התורה [גדלות א'.] ולכן הנה המהדר במצות [קטנות ב'.] מכוון לאמתתה של תורה [גדלות ב'. על ידי הקיום בפועל ובהידור זוכה ל"'והוי' עמו' – שהלכה כמותו בכל מקום" כפי שכתוב בדוד המלך.].