שיעורים במאמר "להבין ענין נרות חנוכה" תשכ"ו (ח"ה)

אותיות ט-י: ישר וחסיד – הדור השביעי הדור השמיני

כ"ז כסלו תשנ"ה – כינר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור מופלא, החותם את סמינר חנוכה תשנ"ה, ביאר הרב בצורה מיוחדת ומחודשת את שלש המדרגות שנתבארו בשיעורים הקודמים – צדיק, ישר וחסיד – כנגד ג' הרישין שבכתר, כאשר הגבוה מכולם הוא החסיד, השייך לימי החנוכה. בהמשך להקבלת השלשה בשיעור הקודם לשלשת סוגי בטול הגזירה, נסקרים כעת סוגי הבטול ממבט רחב יותר של השפעה על המציאות ובירורה בכלל – בירור בדרך כפיה, בדרך משיכה ובדרך גילוי עצמי. התמקדות בהבדלים בין הישר לחסיד ואופן עבודת בירורם מציפה את ההבדלים בין הנהגת הדור השביעי להנהגת הדור השמיני.

א.     שלשה סוגי בירורים: כפיה, משיכה, גילוי

שלש מדרגות בבירור המציאות

הגענו לפרק ט במאמר. פרקים ט ו־י הם פרקים חשובים שבעצם מסכמים את התוכן הפנימי של המאמר, וכדאי שנקרא אותם בפנים.

דיברנו עד עכשיו על שלשה סוגי המשכות: המשכה מאריך, המשכה מעתיק, והמשכה מפנימיות עתיק; כאשר כל המשכה מבטלת גזירה – אבל בצורה אחרת. שתי המדרגות התחתונות מבטלות את הגזירה בדרך פעולה אקטיבית. כלומר, או של פעולה או של משיכה, שמציאות התחתון משתנה כאשר נמשכת מעתיק או שמציאות התחתון לא משתנה אלא נשארת, כאשר נמשכת מאריך. לעומתם, יש בטול גזירה בדרך ממילא, כאשר ההמשכה היא מפנימיות עתיק.

בפרק ט הרבי מסכם את הנושא הזה מנקודת מבט קצת אחרת – איך נוצרים הבירורים. קודם הוא הסביר את הענין ביחס לבטול גזירה, ש"הקב"ה גוזר" – גזירה שקיימת בסדר ההשתלשלות, בטבע, "והצדיק מבטל"[ב] וראינו שיש שלש מדרגות של בטול.

עכשיו הרבי מסביר את אותו ענין ביחס לבירורי ניצוצות קדושים, וכאן הוא מתחיל להזכיר במפורש את שלמה המלך. כל מה שאנחנו רוצים להגיע אליו הוא ההבדל בין שלמה והשלום ששרר בזמנו, לבין השלום של המשיח; וממילא יהיה זה ההבדל בין הנר השביעי, שבעת נרות המקדש שבנה שלמה, לשמונת הנרות של חנוכה, המביאים לימות המשיח.

נתחיל לקרוא מפרק ט:

ט) והנה החילוק שבין ג' המשכות הנ"ל (אריך, עתיק ופנימיות עתיק) הוא גם בענין הבירורים [מה שדיברנו בענין בטול גזירות שייך גם לעבודת הבירורים]. דהבירור שעל ידי הגילוי דאריך הוא בדרך מלמעלה למטה.

כאשר יש כפיה או, כפי שאמרנו בשיעור הקודם, כאשר העם זקוק לאיש חזק שישלוט עליו ויעשה סדר – התקון והבירור בו נעשה מלמעלה, הכל מכח השולט. הוא פועל על המטה, אין כל כך שתוף פעולה מלמטה. אלא שבתיאור שתיארנו קודם המטה רוצה בכך שיהיה משהו מלמעלה שיעשה בו סדר. מה שלא הסברנו בשיעור הקודם הוא איך שלטון זה קשור עם צדקה – הרי אמרנו שהמודעות של הרצון היא של רגישות לחוסר. איך היא הולכת יחד עם ענין הרצון ששולט וכופה את המטה, ומברר אותו מלמעלה למטה.

יש לנו קצת רמז לכך בשורות האלו: הרבי אומר שלא שמציאות המטה באמת משתתפת בבירור, היא רק נותנת למישהו שיברר אותה. כמו חבוש, ש"אין החבוש מתיר את עצמו מבית האסורים"[ג]. הוא מחכה שמישהו יבוא ויוציא אותו, אבל המציאות שלו נשארת.

היינו שהבירור דהתחתון הוא לא מצד המציאות שלו אלא אדרבא, מפני שעל ידי שמאיר בו גילוי אור שאינו בערך אליו [בחינת סובב]

אריך אנפין הוא "סובב כל עלמין", כל כחות הנפש – מחכמה ומטה – הם "ממלא כל עלמין", האור הפנימי שמאיר בנפש; אבל הרצון הוא סובב, כמו שכתר הוא לשון כיתור, שגם הוא לשון לסובב ולְכַתֵר. תוקף הכתר הוא שהוא מכתר ותוקף, וכופה את עצמו, על דרך "כפה עליהם הר כגיגית"[ד], שגם הוא גילוי של אור סובב, שמתלבש מעל משהו. לא מתלבש בתוכו, אלא מלביש את עצמו על התחתון וכופה אותו והתחתון ממילא מתבטל.

לעומת בירור זה, הבטול הזה הוא לא פנימי ועצמי שחודר והופך את המציאות שלו; אלא הוא רק כביכול רק החושים של האדם מתבטלים, הוא לא שומע ולא רואה ולא מרגיש, אבל עצם המציאות שלו לא משתנה. כך קורה כאשר הרצון שולט על האדם.

שלש המדרגות בצדקה

אמרתי שכאן יש קצת רמז למשהו שלא כתוב כאן – איך להבין על דרך החסידות מהו הקשר בין כל זה בין צדקה. הרי קודם הוא אמר שהרצון הוא צדקה, תודעה של מילוי חוסר, לתת לו "די מחסורו אשר יחסר לו"[ה], אבל "אי אתה מצֻוה לעשרו"[ו], כי "לא יחדל אביון מקרב הארץ"[ז]. תמיד יהיו עשיר ועני, והעשיר מצוה לעזור ולהושיט יד לעני.

מה באמת קורה כאשר האדם מקיים מצות צדקה? כמו מדינת סעד, הוא תמיד נותן תקציב מסוים לעני, שיוכל להתקים, אבל כמו שידוע אצלנו – הוא בהחלט לא מעשיר אותו, הוא רק שומר שכל הזמן יחיה, "וחי אחיך עמך"[ח], שיוכל להחזיק מעמד, אבל הוא לא הופך אותו להיות עשיר. מהו הראש הזה של צדקה? שהעשיר נשאר עשיר, העני נשאר עני וכל הזמן היחס הזה מחייב את הזרימה הזו, שהעשיר נותן לעני, אבל בלי לשנות בעצם את המציאות שלו. אדרבא, בכך שהוא נותן לו הוא קצת מנציח את המציאות שלו, נותן לו להשאר לחיות בתור עני, שימשיך להיות עני, שגם מחר לא יהיה לו – הרי כל יום אני רוצה לקים מצות צדקה ולתת כמה פרוטות בכיס, אז אני רוצה שהעני יבוא אלי לדלת. אולי אני הולך להתפלל בבית כנסת – עני אחד צריך להסתובב שם... אני לא רוצה שהוא יהיה עשיר, לא יהיה לי עני לתת לו כסף! אני צריך עני מזומן...

אם כן, יש משהו במצות הצדקה – המוטיבציה הזו נשמעת קצת גרועה, אבל בניתוח עמוק – של "אי אתה מֻצוה לעשרו", וממילא ניחא ליה שהעני ישאר עני והעשיר ישאר עשיר, וכל הזמן אני נותן לעני עוד פרוטה ועוד פרוטה, ועוד פרוטה. בסדר, מפרוטה לעני הוא לא יהיה עשיר אף פעם... "פרוטה לצדקה"... איך הראש הזה קשור עם הרצון כאן? שהרצון תמיד כופה את עצמו, שכחות הנפש יפעלו בהתאם להכתבה שלו. הוא מכתיב להם בדיוק את מה שצריך לעשות, והוא גם מטיב להם. כמו העם שרוצה איש חזק שישלוט עליו, לטובתו.

נתרגם זאת להשפעה הרוחנית. אמרנו שכמו שיש השפעה גשמית תמיד יש גם השפעה רוחנית, שהרי "אין עני אלא בדעת"[ט], וגם "אין עשיר אלא בדעת", ומי שנותן צדקה ברוחניות, כלומר שמלמד את בנו או את בן חברו או עוד יותר מכך – את בן עם הארץ, תורה[י] –הוא נותן לו צדקה ברוחניות, נותן דעת.

קצת לדאבוננו, יש הרבה רבנים שהראש שלהם הוא שיש מצוה ללמד, אבל גם בזה "אי אתה מצֻוה לעשרו", חלילה שהוא יהפוך להיות חכם כמוני! ברגע שהוא יהיה חכם כמוני, אני עלול להתפטר כאן מהעסק... בהחלט יכול להיות מוטיב בתת מודע ללמד בצורה כזו שאף פעם לא יהיה כמוני ולא ידע בדיוק מה שאני יודע, שתמיד יהיה זקוק לבוא אלי לשמוע עוד ועוד. כדי לשמור על הסמיכה שלי, על הכסא שלי.

זהו מוטיב שבדרך כלל קיים בתת מודע עמוק של מי שהולך לפי הראש של "אי אתה מצֻוה לעשרו". בראש כזה יש המון כפיה. ראש כזה יוצא מחיצוניות הכתר שנקרא "אריך אנפין", רצון, ותמיד כופה את עצמו מלמעלה. הוא גם מטיב תוך כדי הכפיה הזו, אבל כל הזמן הוא משאיר אותה במציאות שלך.

שינוי מציאות המתברר במדרגות התחתונות

הוא תמיד גם מבטל אותך – זהו משחק, הוא משחק שני דברים באותו זמן. הוא פועל אצלך בטול, שתתבטל אליו, וגם משאיר אותך בדיוק איך שאתה. הוא לא משנה אותך, שתשתנה להיות כמוני ממש, אבל הישר שכן רוצה לעשרו, הוא רוצה להביא אותו להיות כמוהו ממש, ולא אכפת לו בכלל אם תשאר זקוק לו או לא. בכל זאת, גם בישר קיימת איזו 'נגיעה', כמו שנסביר בהמשך. היות שיש לו איזו כריזמה שמושכת אנשים, אליו על דרך "מלך ביפיו תחזינה עיניך"[יא], אפילו שיתכן מאד והוא בורח מן הכבוד – הרי "כל מי שרודף אחרי הכבוד הכבוד בורח הימנו"[יב] והישר הוא ודאי איש אמת שבורח מהכבוד – הרי כמה שלא יברח מן הכבוד הכבוד רודף אחריו. וגם, באיזה שהוא מקום, הוא נשאר "האיש הנערץ". יציאה ממעגל זה היא התכלית שאנחנו רוצים לסיים אִתה את המאמר היום, לדעת איך להנצל גם מפניה זו, "פניה לגרמיה"[יג].

שוב, לרצון יש בפירוש תמיד תודעה שאני נשאר עשיר ואתה נשאר עני. הישר לעומתו רוצה שכולנו נהיה עשירים, ליישר את פני השטח ואת פני האדמה, כפי שהסברנו בפעם הקודמת. אבל בכל זאת עדיין בפירוש כל הניצוצות נמשכים אל האבוקה, וכל האנשים נמשכים אל שלמה המלך. הוא נשאר בפירוש האיש הנערץ שכולם באים לשמוע חכמה מפיו, "החכם מכל אדם"[יד] וכו'. האלֹקות לא מתגלה בכל מקום בשוה. עד כמה שהוא רוצה שכולם יהיו עשירים והכסף לא נחשב בימיו וכולם שופכים זהב בראש כל חוצות – השויון האמתי, שהוא גילוי במדרגה שלמעלה ממנו עצמו, גילוי של עצמות האלֹקות בכל מקום – לא היה עדיין.

זהו המשך קו המחשבה שהתחלנו בשיעור הקודם. שוב: איך הוא מרמז לכך כאן? שאתה נותן, וגם פועל בטול, אבל מציאות הזולת לא מתבטלת במדרגה הראשונה. יש המשכת סובב של תוקף – מקיף הוא לשון תוקף – הוא כופה את עצמו ועל ידי כך הוא פועל בטול, אבל אין שינוי במציאות.

ולכן, גם לאחרי הבירור, זה שהתחתון אינו מנגד [הרי אם לא היתה כפיה היו לתחתון נוגדנים כל שהם, והעובדה שבסוף הוא לא מתנגד לעליון] הוא לפי שנתבטל ממציאותו [כמו שאמרנו, שהיה לו טשטוש חושים, הוא ביטל את כל החושים שלו] על ידי הגילוי אור, אבל לא שנעשה שינוי בהמציאות דהתחתון עצמו [זהו הבירור שנעשה על ידי אריך].

שאלנו כבר, לאיזה עולם שייך הבירור הזה? כמו שהסברנו, בירור זה שנעשה על ידי אריך שייך לעולם העשיה. הוא מתקן את עולם העשיה הגשמי, שיהיה כלי לעולם העשיה הרוחני. יש עולמות רוחניים – עשיה, יצירה, בריאה; ויש את העולם שלנו, הגשמי, שאנחנו חיים בו. מה שאמרנו הוא שלפעמים בעולם שלנו מאירה מדרגת העשיה, כלומר שמדרגת העשיה הרוחנית מאירה בעולם שלנו, יש יותר גבוה מכך, שבעולם שלנו מאיר אור מעולם היצירה הרוחני, יש אור שמאיר פה מהבריאה ויש לפעמים שמאיר בעולם שלנו אפילו אור מהאצילות. על כך כתוב "אצילות איז אויך דא"[טו], זהו הפתגם של הרב המגיד, שהאצילות נמצאת גם כאן, ורק צריך לגלות אותה.

עד כאן הרבי הסביר מה קורה כאשר הבירור למטה נעשה על ידי הרצון, מדרגת "אריך אנפין".

ב.     בירור עתיק – בירור בדרך משיכה

כפיה מצד העליון ומשיכה מצד התחתון

עכשיו הוא ממשיך למדרגה השניה:

והבירור שעל ידי הגילוי דעתיק הוא גם מצד ענינו דהתחתון עצמו.

כאשר הבירור נעשה על ידי עתיק זו בחינת ימי שלמה המלך והשלום של תקופתו; ואז בעולם שלנו הבירור פועל גם על המציאות של התחתון ומשנה אותו. כמו שלמדנו, מי שהשתתף בשיעורים על תורת הנפש[טז] – דיברנו הרבה האם האדם יכול לשנות את המדות שלו. יש פתגם בחסידות שהסברנו, שאת המדות הטבעיות אי אפשר לשנות, אבל את הטבעיות של המדות הקיימות אפשר לשנות[יז]. יש מדות טבעיות שלא ניתנות לשינוי, אבל הטבעיות – האופי הראשוני, הטבע הראשון, איך שהמדות הללו מופיעות אצל האדם – אותן הוא כן יכול לשנות. נושא זה היה נושא גדול שהקדשנו לו כמה שיעורים אז.

גם כאן, השינוי שנעשה על ידי גילוי עתיק, שינוי בעולם היצירה שהוא עולם המדות, פועל שינוי אצל האדם, אבל זהו שינוי של טבעיות המדות, נקרא ביידיש "אויס איידעלען זיך", לעדן את האישיות. שהאדם יהיה יותר עדין. עידון הוא באמת לשון עדן. מהו עדן? תענוג, כמו "גן עדן מקדם". ההתעדנות של המדות, לשנות את טבעיות המדות, נעשית על ידי גילוי של תענוג. גילוי התענוג הוא פנימיות הכתר, חיצוניות עתיק.

כך הוא כותב כאן:

דכיון שתענוג ([שהוא] עתיק) הוא הפנימיות והחיות דכל ההשתלשלות,

"כי הם חיינו"[יח] – הם דברי תורה, כי המדרגה כאן של עתיק נקראת "כתר תורה". אריך נקרא "כתר מלכות", כמו המלך החזק; עתיק הוא "כתר תורה"; ופנימית עתיק היא "כתר כהונה"[יט], "וחסידיך יברכוכה"[כ], כמו ברכת כהנים שהארכנו להסביר. כאן התענוג של "שעשועים יום יום"[כא], של התורה הקדומה, הוא הפנימיות והחיות, "כי הם חיינו ואורך ימינו", של כל סדר ההשתלשלות,

לכן, הבירור דהתחתון שעל ידי גילוי זה הוא באופן שנעשה שינוי בהתחתון עצמו [כלומר שינוי בטבעיות המדות, לעדן את האישיות].

איך שינוי כזה במדות מופיע? בדרך של משיכה אחר ה'. משיכה אמתית, לא רק כפיה.

וכמבואר בהמאמר בענין הבירור על ידי הגילוי שהאיר על ידי שלמה [כאן לראשונה הוא מביא לנו את שלמה המלך, שהוא העיקר לעניננו, להבין את השלום בימי שלמה. מה היה אצל שלמה המלך ששייך למדרגה זו?] [דהגילוי שהאיר על ידי שלמה הוא הגילוי דעתיק], שהגילוי אור משך אליו את הנצוצות, בדוגמת אבוקה שמושכת אלי' את הנצוצות. וכיון שהבירור הי' באופן שהנצוצות (שבהתחתון) נמשכו מעצמם [הניצוץ עצמו התעורר בחשק להמשך אחר האבוקה, הגילוי] להגילוי, הרי מובן, שהבירור אז הי' גם מצד ענינו דהתחתון [לא כמו בבירור הראשון, שעל ידי הרצון, אריך].

אלא שמ"מ, כיון שגם לגבי עתיק יש המציאות דהשתלשלות,

לא שמציאות ההשתלשלות התבטלה לגמרי ושיש כאן בטול אמתי. ישנה מציאות של השתלשלות, כמו שאמרנו שאת המדות הטבעיות אי אפשר לשנות. יש משהו במציאות שלא משתנה, יש רק איזה ממד פנימי, טבעיות המדות, שמשתנה ומתעדן על ידי גילוי העדן, בתענוג. אבל המדות הטבעיות עצמן אינן משתנות. אז המציאות עצמה עדיין קיימת. רק במדרגה השלישית של פנימיות עתיק כל המציאות – גם חיצוניות המציאות – כולה בטלה לה', כך שה' נמצא בכל אתר ואתר, גם בחיצוניות שבחיצוניות.

אבל כאן, כאשר התענוג מתגלה, הוא פועל על פנימיות המציאות. היות שפנימיות כל מציאות היא תענוג אלֹקי, שהרי התענוג האלקי הוא המחיה את כל המציאות, כאשר הוא מתגלה הוא פועל על פנימיות כל המציאות, טבעיות המדות של כולם, שהכל יתעדן. וכאשר הוא מתעדן הוא גם נמשך מאליו, כל הניצוצות בצד הפנים של המציאות, נמשכים אחר האבוקה. אבל הניצוצות שישנם בחיצוניות – הם נשארים עדיין חשוכים ברמת הגילוי הזו של עתיק. אמנם הגילוי של עתיק הוא של פנימיות הכתר בכלל, אבל הוא חיצוניות ביחס לרדל"א או לאור אין סוף שברדל"א. הוא מגיע רק לפנימיות המציאות, משנה אותה וגורם למשוך אותה אחריו.

אכן, הוא עוד אינו מגיע לחיצוניות המציאות, שהיא המציאות, ב־ה הידיעה, איך שהאדם מרגיש את עצמו, ה'אגו' ממש של המציאות – לשם הוא לא מגיע. אם יש שם ניצוצות, ויש שם כמו שנסביר, הם עדיין חשוכים, הם לא מתעוררים. יש ניצוצות בפנימיות והם מתעוררים.

הדלקת נר חנוכה ותקיעת השופר – ובאו האבדים

עכשיו גם נגיע לנושא מאד חשוב, שקיים גם בנשמות: יש נשמות שמשתייכות או דומות לניצוצות של פנימיות המציאות, ואותן נשמות – שהן כמו ניצוצות הפנימיות שעד עכשיו לא התעוררו, היו בתרדמה – כאשר בא ומופיע אחד כמו שלמה המלך, שהוא בחינת ישר – כתוב "ישר יחזו פנימו"[כב], דהיינו שהוא מגיע לפנימיות – הם מתעוררים ומאירים, ונמשכים בחשק אל אותו אור גדול, אל אותה אבוקה.

אבל יש ניצוצות, שהן נשמות של יהודים, וגם נפשות של שאר אומות העולם, שהן בחיצוניות של המציאות. אפילו הרבי הגדול הזה, שלמה המלך, לא אומר להן כלום, לא מגיע אליהן בכלל. רק המשיח יגיע גם אליהן, כמו שנסביר. רק המשיח, שיבוא ויגלה את בחינת פנימיות עתיק, יעורר בדרך ממילא גם את הניצוצות שבחיצוניות של חיצוניות המציאות. ולכן, כמו שנסביר –זו הקושיא הראשונה של המאמר – למה הדלקת נרות חנוכה, "הדלקה עושה מצוה"[כג], היא דוקא בחוץ. הזמן הוא משתשקע החמה, ומאותו רגע – אמנם צריך תשהיה כמות שמן שהנר ידלוק זמן מסוים, אבל התקון נעשה בעצם באותו רגע, "הדלקה עושה מצוה", כאשר מדליקים בחוץ. כשמדליקים בחוץ הכונה היא שמעוררים את הניצוצות האובדים, "ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים"[כד].

אמרנו שחנוכה הוא גילוי תקיעת השופר של ראש השנה.וגם בתקיעת השופר של ראש השנה יש הרבה מדרגות ואפשר להקביל את המדרגות שאנחנו לומדים כאן למדרגות השופר, אבל על השופר הכי גדול נאמר "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹֽבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַהוי' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָֽם". "יתקע" היינו בדרך ממילא: יש "לתקוע בשופר", מצות תקיעת שופר, תקיעה היא פעולה, אבל יש "יתקע". יש רק פסוק אחד שאומר "יתקע", מעצמו, בדרך ממילא, בכלל לא כתוב מי התוקע. בכלל זהו גם לא שופר רגיל, זהו "שופר גדול" – פעם יחידה בתנ"ך שכתוב "שופר גדול". אם כן, יש גם "יתקע" בלשון ממילא, וגם "שופר גדול" יותר מכל השופרות שבעולם, אפילו יותר מהשופר של מתן תורה. כתוב בחז"ל שהשופר של מתן תורה עשוי מהקרן השמאלית שבאילו של יצחק אבינו, של העקידה[כה]. אבל השופר הגדול של המשיח, "ביום ההוא יתקע בשופר גדול", הוא הקרן הימנית שבאילו של יצחק.

ברגע שיתקע בשופר גדול יבואו האובדים. סימן שגם בימי שלמה, למרות שהוא משך ניצוצות רבים מאד, אפילו מלכת שבא למשל, אבל יש ניצוצות שנדחים לגמרי לעת עתה, והם יתעוררו רק על ידי ש"יתקע בשופר גדול", שופרו של המשיח. שוב, הוא יותר גדול אפילו מהשופר של מתן תורה. זהו אותו גילוי שכתוב כאן, הגילוי של פנימיות עתיק.

הרבי כותב זאת בפנים כך:

אלא שמ"מ, כיון שגם לגבי עתיק יש המציאות דהשתלשלות [חיצוניות המציאות, שהיא המציאות עצמה, לא משתנה, כמו שמדות האדם לא משתנות], ומצד סדר ההשתלשלות, גדר התחתון הוא שהוא תחתון (היפך דעליון [יש מציאות של תחתון, שלא רק שאינו עליון אלא ההיפך מעליון]), לכן הגילוי אור דהעליון שנמשך בו [ובמילא, גם הבירור שנעשה על ידי הגילוי] הוא כמו דבר נוסף עליו.

החסרון בעתיק: חוסר שויון גמור בין המשפיע למקבל

נחזור למשל של העשיר: אמרנו שהישר רוצה שכולם יהיו עשירים ולכן הוא משוה עושר לכולם. זה שנותן צדקה קצת מנציח ומחיה את העניות של העני, שגם מחר הוא יהיה עני וגם מחר אני אצטרך לתת לו צדקה. אבל הישר רוצה לעשות אותו עשיר, אז הוא עושה אותו עשיר. מהו בכל זאת ההבדל בין זה שנעשה עשיר לבין עשיר הראשון?

יש מושג בעולם, מושג שהיה אצל הצרפתים, מושג מאד חשוב, של "עשירים חדשים". עשירים חדשים הם לא באותה רמה כמו עשירים ישנים, עשירים מעודם. זהו בדיוק ההבדל שהוא מסביר כאן: אפילו שעשיתי אותו עשיר נשארה לו איזו קלפה גסה. מה היתה הבקורת של הצרפתים העשירים הישנים על העשירים החדשים? העשירים החדשים הם "גראבע יונג" ביידיש, עדיין גסים, לא כל כך ראוי ומגיע להם העושר. העושר אמור לעדן אותם, והם לא עדינים.

מצאנו כאן את הקשר בין עשירות לבין עדינות. העשיר אוכל בכל הנימוסים, הוא בתכלית העדינות. העשיר חושב שהוא הכי עדין בעולם, ומי שהוא עני הוא גראב, הוא בגסות. ברגע שיש עשירים חדשים, 'עשירים מקרוב באו', אז הפעולה והבקורת הזו היתה שהעשירות לא באמת מעדנת אותם, הקליפה הגסה והחיצונית, "מאין באת"[כו], עוד נשארה. אולי העושר משנה משהו...

לאור מה שהוא אומר כאן במאמר צריך להסביר שאפילו שאני אעשה אותו עשיר – העושר הזה פועל רק על הפנימיות שלו, כמו ענין תיקונו רק את טבעיות המדות, אבל לא משנה את המדות עצמן. ממילא אפשר להבין, שמי שעושה אותך עשיר עדיין נשאר למעלה ממך. כלומר, הרבי כותב כאן שגם אחרי שהוא עשה אותך עשיר אתה נשארת תחתון והוא נשאר עליון. יש עדיין יחסים, ערך אחר. עד כדי כך שהעליון והתחתון הם שני הפכים זה מזה. עד כמה שהוא התעדן, הוא עדיין בתחתוניותו ואתה עוד בעליונותך. זו הכוונה בדברי הרבי שהוא "כמו דבר נוסף עליו" – הוא נשאר תחתון והוא נשאר עליון.

עד כאן הבירור השני, שעל ידי עתיק, של שלמה המלך.

ג.     בירור פנימיות עתיק: גילוי האלקות בכל מקום

אבל יש בירור שלישי, של משיח:

והבירור שעל ידי הגילוי דפנימיות עתיק, כיון שפנימיות עתיק ([שהיא] א"ס שברדל"א) הוא (בכללות) עצמות אור אין סוף, דלגבי עצמות אור אין סוף אין שייך מציאות שחוץ ממנו [לא פנימיות ולא חיצוניות], ואדרבא, אמיתת המצאו ית' היא המציאות של כל הנמצאים [זהו "יסוד היסודות ועמוד החכמות"[כז] של הרמב"ם, שהזכרנו קודם, בגימטריא פנימיות עתיק], לכן, על ידי גילוי פנימיות עתיק, נרגש בכל דבר שהמציאות שלו גופא היא אלקות.

לא צריך לשנות כאן כלום, עדיין אפשר לקיים כאן את הפתגם שהמדות הטבעיות עצמן לא משתנות. אבל מתגלה שהן, כמו שהן, מבלי לשנות אותן, הן אלקות. גם בקליפה הכי חיצונית שלך אתה ה'. אתה אלקות. זהו הגילוי של פנימיות עתיק – ש"מאמתת המצאו נמצאו כל הנמצאים".

שוב, זהו הגילוי של "יפוצו מעינֹתיך חוצה"[כח], וזהו הגילוי שמתגלה כאשר מדליקים את הנרות ומניחים אותם "על פתח ביתו מבחוץ"[כט] דוקא, והדלקתו משקיעת החמה והלאה דוקא.

בירור גמור לכל הניצוצות על ידי משיח

נמשיך לפרק י. בפרק זה חוזר הרבי לשלום של שלמה המלך, ומה צריך להיות יותר ממנו בימות המשיח.

יו"ד) וזהו שבימי שלמה נתבררו רק נצוצות אלו שהי' בהם איזה ענין של אור ולעתיד לבא יתבררו כל הנצוצות [זהו הענין שאמרנו הרגע],

צריך להמשיל זאת לרבי וחסידים. בכל הזמן הזה – כלומר, כמו שנמשיך להעמיק, עד הדור השביעי ועד בכלל, מאדמו"ר הזקן ועד לרבי – מי שנמשך אל הרבי, אל החסידות, הוא נשמה שקצת שייכת לאור. אבל אחד שהאור לא אומר לו כלום, לא מדבר אליו בכלל, התורה לא מענינת אותו בכלל – לא נמשך כלל.

גילוי היחידה במפגש הראשון עם אור ה'

יש אחד שהוא תינוק שנשבה, הוא לא יודע מתורה כלום, לא יודע מהאור כלום, הוא חונך על ברכי התרבות הזרה לגמרי. אבל לעצם הנשמה שלו – אור מדבר אליו, רק שהוא לא פגש את האור, הוא לא זכה אף פעם לפגוש את האור. אבל ניצוץ כזה של אור באמת מדבר אליו משהו. לכן, ברגע הראשון שה' יתברך יזמין לו בהשגחה פרטית מפגש עם האור – הוא מיד ידבק אל האור.

עד כדי כך, שאדמו"ר האמצעי כותב בקונטרס ההתפעלות שבפעם הראשונה שיהודי רחוק, שאף פעם לא שמע מושגים בקבלה ובחסידות, לא משנה בכלל אם הוא דתי או חילוני, אחד שאף פעם לא ידע שיש כזה אור פנימי והוא פוגש אותו פעם ראשונה בחיים – יש לו התעוררות שבאה מהיחידה שבנפש[ל].

בתניא כתוב שהיחידה שבנפש מתעוררת מול קדוש השם[לא], כאשר אומרים לו 'השתחוה לצלם או שנהרוג אותך'. באותו רגע היחידה שבנפש מתעוררת, אפילו אצל הקל שבקלים. זה התניא. אבל המיטעלע רבי, הבן שלו, אדמו"ר האמצעי, אומר שיש עוד זמן בו היחידה שבנפש מתעוררת. המצב הזה הוא הפעם הראשונה שיהודי שומע מושג עמוק בפנימיות התורה. פעם ראשונה שהוא פוגש – רבי אמתי או אפילו משפיע אמתי, שפותח לו את ספר התניא או משהו אחר, אולי את הזהר הקדוש, ובפעם הראשונה שהוא רואה שיש כזה אור הנשמה שלו נדלקת עד כדי גילוי היחידה שבנפש, בדיוק כמו יהודי שעומד למות על קדוש השם. אם כי, אלו שני מצבים שונים ואולי הפוכים לגמרי.

הדרך לבירור נפשות שלא שייכות לאור

הרבי כותב כאן שהכל טוב ויפה ביחס לניצוצות, הנשמות שיש להן איזו שייכות לאור. אבל לדאבוננו יש גם נשמות כאלה שאין להם בכלל זיקה לאור. אפשר לומר שאולי נשמות כאלה הן נפשות של אומות העולם, שבישראל אין נשמות כאלה. אבל היות שיש גם "הגוי אשר בקרבך"[לב], יש גם התערבות של גוֹיוּת גם בתוכנו שצריך לתקן אותה, יש איזה אחוז ערב רב גם בתוך העם היהודי, כלומר בתוך כל אחד מאתנו[לג], שצריך לתקן. ערב והתערבות הם גם מלשון ערב, חשך. יש ניצוצות שהאור פשוט לא מדבר אליהם. אם אור לא מדבר אליך, האבוקה לא תמשוך את הניצוץ שלך. האבוקה מושכת רק ניצוצות שמתפעלים מאור, אבל אם יש ניצוץ שלא מתפעל מאור, לא תעזור האבוקה.

אני חוזר על כך כמה וכמה פעמים, כי זהו ענין מאד מאד יסודי כאן.

הוא אומר שזהו ההבדל בין ימי שלמה המלך לבין ימות המשיח. שלמה המלך הוא רק כמו אבוקה, וממילא הוא יכול להדליק רק ניצוצות שמתפעלים מאור. אבל אם יש ניצוצות שלא מתפעלים מאור, הוא לא יעשה לו כלום, הוא ישאר בחיצוניותו.

אבל כאשר מתגלה פנימיות עתיק שמגלה שהכל הוא אלקות, גם החשך, גם הניצוץ החשוך ביותר הוא אלקות, הוא לא אור, ואם הוא כן אור – הוא בגדר אור חדש, כמו שהסברנו, שבכלל לא היה בגדר אור אלא בגדר עצם. כאשר הוא מאיר, הוא מגיע גם לניצוצות שאינם נמשכים לאבוקה בכלל.

נקרא זאת שוב מתחילת סימן י:

וזהו שבימי שלמה נתבררו רק נצוצות אלו שהיה בהם איזה ענין של אור [איזו זיקה, שייכות לאור, בהיות שהניצוצות הללו שייכים לפנימיות של המציאות, כמו טבעיות המדות שכן ניתן לשנות] ולעתיד לבא יתבררו כל הנצוצות כי בירור הנצוצות שעל ידי גילוי חיצוניות עתיק [התענוג] [שהגילוי שהי' בימי שלמה הי' הגילוי דחיצוניות עתיק] הוא לא מצד הנצוצות עצמם [לא שהניצוץ עצמו מתעורר] אלא מצד זה שהגילוי מושך את הנצוצות אליו [זהו הגילוי שהיה בימי שלמה. גילוי זה לא החזיק מעמד, כפי שדיברנו, הוא נחרב בסוף], ולכן נתבררו אז רק נצוצות אלו ששייכים להרגיש גילוי אור.

פנימיות עתיק – גילוי השייך לעתיד לבא

לפני שנמשיך, אולי לא הסברנו שכאשר כתוב בכתבי האריז"ל המושג "פנימיות עתיק" הוא-הוא הגילוי של העתיד שעוד לא היה מעולם. כך הוא כותב בכוונות קריאת שמע[לד]. מי שלומד את כתבי האריז"ל, פרי עץ חיים או שער הכוונות, יודע שקריאת שמע, שבמדה מסוימת היא הגילוי הכי גדול של אחדות ה' – בעולם הזה אפשר להגיע בקריאת שמע רק לכוונות בחיצוניות עתיק, אבל לפנימיות עתיק אפשר להגיע רק לעתיד לבוא. זהו הדבר היחיד שכתוב בכתבי האריז"ל שאי אפשר לכוון עכשיו, כי אפשר לכוון אותו רק לעתיד לבא.

אבל הוא מוסיף ואומר באותו מקום בפרי עץ חיים ש"פנימיות אבא פנימיות עתיק"[לה]. כלומר, שפנימיות עתיק היא עצמה פנימיות אבא. הרבי אמר זאת במאמר זה כך: החסיד, שמייצג כאן את פנימיות עתיק, הוא בתכלית הבטול. פנימיות עתיק היא האמונה הפשוטה ופנימיות אבא היא חכמה, בטול. ולכן "איזהו חסיד? המתחסד עם קונו"[לו], שהוא בטל לגמרי ורק חושב על קונו, כמו העני שמשפיע לעשיר שהזכרנו. כך הרבי רמז לנו במאמר שלפנינו את הכלל "פנימיות אבא פנימיות עתיק".

שוב, כתוב בקבלה ובכתבי האריז"ל שזהו הגילוי של העתיד לבא, לזה אנחנו מחכים. גילוי זה מאיר קצת בחג החנוכה, בשמונת הנרות, סוד השמונה של חנוכה. בשיעור הראשון הזכרנו[לז] כמה 'שמיניות' בתורה: שמונה ימי מילה, שמיני עצרת, שמונה ימים של הפרשת כהן גדול, שמונה ימים של פרה אדומה[לח]. יש כמה שמיניות, אבל שמונת ימי חנוכה אלו שמונה שגבוהים יותר מכל השמיניות. זהו עיקר השמונה.

שמונה הוא הוא "רקיע תמינאה"[לט], הרקיע השמיני שנמצא בכל מקום. חז"ל מדברים על שבעה רקיעים, והגבוה ביותר, הגדול מכולם, הוא הרקיע השביעי, "רקיע ערבות"[מ]. אבל כתוב שיש גם "רקיע תמינאה". אבל אם השביעי הוא הכי גבוה, היכן נמצא הרקיע השמיני? לא יתכן שהוא למעלה מהשביעי! אלא הוא פשוט נמצא בכל מקום. הוא כמו גילוי העצמות, גילוי "אמתת המצאו", ממנה "נמצאו כל הנמצאים". זהו "רקיע תמינאה", שעיקר הגילוי שלו הוא בחג החנוכה.

נמשיך במאמר:

והבירור שעל ידי גילוי פנימיות עתיק הוא שעל ידי הגילוי דפנימיות עתיק מתגלה בכל דבר שהמציאות שלו גופא היא אלקות, ולכן לעתיד לבא שאז יהי' הגילוי דפנימיות עתיק [כאן הוא כותב שזהו גילוי ששייך לעתיד לבא], גם הנצוצות שנחשכו יתעלו ויוכללו בקדושה, ויתירה מזה, שגם הדברים הגשמיים עצמם (לא רק הנצוצות שבהם)

יש בקבלה סוד אנך, ר"ת אורות ניצוצות כלים, זהו אחד השערים ב"עץ חיים"[מא]. בעולם התהו שנשבר האורות הסתלקו, הכלים נשברו ונפלו למטה, ובתוך הכלים השבורים נפלו גם ניצוצות שמחיים את שברי הכלים. הרבי כותב כאן שלעתיד לבא לא רק שהניצוצות הכי חיצוניים והכי רחוקים גם יתעוררו להכיר ב"אמתת המצאו", אלא שגם שברי הכלים שמחוץ לניצוצות, גם החומר עצמו, גם הגשמיות, שמחוץ לניצוצות – הרי יש שברי כלים ויש את הניצוצות. שברי הכלים הם החומר עצמו, המציאות עצמה – גם היא תכיר.

אם כן, יש פה שלשה דברים: יש ניצוצות פנימיים, כמו נשמות שיש להן זיקה לאור, שאפילו שהוא תינוק שנשבה שאף פעם לא זכה להרגיש אור – ברגע הראשון שירגיש אור הוא 'ידלק עליו' וימשך אל האבוקה; ויש נצוץ חיצוני שאפילו כל האור שקיים בעולם מאז ששת ימי בראשית לא יאמר לו דבר ולא יעורר אותו בכלל; ויש עוד יתר מכך – החומר העולם עצמו, שהוא תוצאה משברי הכלים, שהם חוץ מהניצוצות. לעתיד לבוא, כאשר יתגלה שהכל אלקות, לא רק שהגילוי ישפיע על הניצוצות הרחוקים, אלא גם על עצם הגשמיות. כך הרבי כותב כאן.

יהיו בתכלית ההתאחדות באלקות, כמשנ"ת בד"ה פדה בשלום שנאמר בי"ט כסלו.

בירור האדם ממקומו בפנימיות עתיק

כעת הרבי מוסיף עוד חילוק:

ועוד חילוק בין הבירור שהי' בימי שלמה להבירור שיהי' לעתיד לבא, דבירור הנצוצות שבהעמים הי' על ידי שבאו אליו.

הבירור נשלם רק כאשר הניצוץ הגיע. כמו שאמרנו קודם על אחד שנרדם, הוא בתרדמה גמורה ולא מרגיש דבר, ופתאום משהו מעורר אותו. כאשר הוא מתעורר מהשינה הוא עדיין קצת מטושטש, הוא רואה מרחוק רק איזו קרן אורה והוא נמשך ומתחיל ללכת. אבל הבירור שלו הוא רק כאשר הוא מכיר באמת, הרי הוא חותר לאמת. הוא מתברר ומכיר באמת לא בהתחלה. הוא באמת מתעורר, נדלק ונמשך, אבל הבירור קורה רק בסוף, כאשר הוא מגיע.

כמו מלכת שבא, ששמעה "את שמע שלמה"[מב], וזה כל כך עורר אותה עד שהיא קמה מכסא המלכות שלה – הרי היא המלכה ויושבת על הכסא, יש לה כל טוב סלה, הכל בסדר, יש לה גם חכמה רבה, אבל שמיעתה "את שמע שלמה" הספיק לה להתעורר לקום מהכסא עם כל הפמליה שלה ולנהור אחרי שלמה המלך. עם זאת, עדיין יש לה קצת ספק בלבה האם כל מה ששמעה אכן אמת ונכון. היא עוד לא התבטלה. זוהי עוד נקודה, בירור הוא הכרה תוך כדי התבטלות. עיקר ותכלית ההתבטלות שלה, ההכרה של כל מה שהיא שמעה על חכמת שלמה, קרו בסוף כאשר היא הגיעה.

הרבי אומר שזהו הסדר במדרגה השניה. היא באמת מדליקה ומעוררת ניצוצות ששייכת לפנימיות המציאות בהיותם אי שם, והם נמשכים אל האבוקה, אבל התקון שלהם נעשה רק כאשר הם מתקרבים ונכללים בתוך האבוקה. רק אז הם מתבררים, עד כמה שהם יכולים להתברר.

אבל, בירורו של המשיח אינו כך. הבירור של המשיח הוא "על פתח ביתו מבחוץ", האור מאיר שם, אור חדש לגמרי, אור שאומר שגם אתה כמו שאתה, גם הניצוצות החיצוניים ביותר וגם עצם הגשמיות שלך – הכל הוא אלקות. הבירור הזה נעשה שם, אצלך.

אמנם אחר כך כולם יבואו לעבוד את ה' "שכם אחד" בירושלים, אבל זו רק תוספת יוקר, עצם הבירור כבר נעשה שם. כך צריך להיות בימות המשיח. זהו הגילוי של המשיח, וזהו הגילוי של חנוכה.

עכשיו נקרא זאת כאן בפנים:

אבל קודם שבאו אליו לא נתבררו עדיין [לפני שבאו לשלמה, למרות שהם התעוררו לבוא, עוד לא נתבררו. הבירור, כמו שאמרנו, הוא הכרה ובטול]. דהגם שהגילוי שהאיר על ידי שלמה האיר גם בהנצוצות שבמקומות הרחוקים ומשך אותם לבוא אליו, מ"מ, הבירור שלהם בפועל הי' דוקא לאחרי שבאו אליו. כמובן מזה שגם לאחרי שמלכת שבא שמעה את שמע שלמה, הוצרך להיות ותבוא ירושלמה, ורק אז נעשה הבירור.

עכשיו הוא מסביר יותר, שבמדרגה השניה בירור של מחיצוניות עתיק הוא לא מצד עצמם, למרות שהוא פועל שינוי על המציאות הפנימית שלהם, אלא רק מצד הגילוי שמאיר בהם. אמנם לא כפיה, אלא גילוי שמאיר בהם ומושך אותם, אבל עדיין לא מצד עצמם.

דכיון שהבירור שלהם הי' לא מצד עצמם אלא מצד הגילוי שהאיר בהם, לכן, הבירור שלהם הי' כשבאו להמקום ששם הוא הגילוי. והבירור דלעתיד לבוא, כיון שהבירור אז יהי' על ידי שיתגלה אמיתית המציאות של הדברים המתבררים עצמם, לכן, אז אהפוך אל עמים (כמו שהם במציאותם ובמקומם) גו' לעבדו שכם אחד.

כל פעם שכתוב אז – "אז אהפך אל עמים"[מג] – זהו רמז ליום השמיני של חנוכה, כמו "זאת חנוכה", כך כתוב בקבלה[מד]. "אז ישיר משה ובני ישראל"[מה], לעתיד לבא[מו]. אז שווה שמונה וזהו גם "רקיע תמינאה" – הוא ה־א לעומת ה־ז[מז], הוא הרקיע השמיני, אבל כמו שאמרנו – הוא לא הכי גבוה, למעלה, אלא הוא בכל מקום ביחס ל־ז הרקיעים. גם פה יש "אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם הוי' לעבדו שכם אחד".

כפי שהסברנו בשיעורים הקודמים, "אז אהפך אל עמים", בדרך העלאה, הוא עדיין בסוד ההודאה של "יודוך", שאם היינו מדייקים זו מדרגת התמים שלפני החסיד. היות שהחסיד הוא כבר ברכה, מלמעלה למטה, גילוי מדרגת האצילות בעולם שלנו.

"אז אהפך" הוא עדיין גילוי מפנימיות עתיק, שרק עולם הבריאה יתגלה בעולם שלנו, בתוך מציאות עולם הזה הגשמי. אבל מכך בא בדרך ממילא – הרי כל התהליך הזה הוא בדרך ממילא – מ"יודוך הוי' כל מעשיך", מהתמים, ונמשך "יברכוכה".

חנוכה – חג גילוי העצם

עד כאן בעצם גמרנו את עיקר הסבר וביאור המאמר. אחר כך הרבי מחבר זאת עם ענין הפצת המעינות, ששייך ליום יט כסלו, הענין של "יפוצו מעינותיך חוצה", וגם עם ענין נר חנוכה, שמניחים אותו על פתח ביתו מבחוץ ומדליקים אותו משתשקע החמה. זה מה שהוא מסביר כאן בהמשך.

עוד רמז חשוב הוא על השמן. הוא מביא כאן, בסוף אות יא, שהשמן הוא מצד אחד הכי נבדל מכל המשקים, שהרי השמן לא מתערבב בשום משקה, ומצד שני הוא מפעפע בכל דבר. זה גם מסביר שהתכונה של גילוי האלקות – המציאות האמתית של כל דבר היא עצם האלקות – היא בסוד השמן שמפעפע בכל דבר. זה הוא עצמו, לא רק התפשטות, עצם השמן מגיע לכל מקום, למרות שהוא לא מתערבב בשום דבר.

כלומר, מצד אחד הוא קדש קדשים ומצד שני הוא נמצא, ממש הוא, בעצמותו, בכל דבר ודבר. לכן צריך להעיר, אפילו שפשוט, ששמונה לשון שמן. זהו שרש השמונה. לכן עיקר חנוכה הוא חג השמן, שגם האור בו הוא אורח חדש. השמן-המאור מתגלה. זו לא איזו מן הברקה חיצונית, התפשטות של האור, אלא עיקר גילוי השמן עצמו, איך שהשמן עצמו מפעפע בכל דבר.

בירור "רגלא דתרמודאי"

בסוף הרבי מסביר את ענין "כליא רגלא דתרמודאי"[מח], שגם אותו הסברנו בשיעורים הראשונים, שהנר הזה מגיע עד לקליפת המורדת, שהיא הרגל של תרמודאי. מוסבר שבימי שלמה, למרות שהיה שלום וכולם נהרו אחריו – יותר מאשר בדרך כפיה  אלא בדרך משיכה כפי שהסברנו, גילוי עתיק – אבל בכל זאת כתוב שהיתה לו כת של עבדים שבהסתר מרדו בו[מט]. לא העזו להרים ראש למרוד נגדו בפרהסיא, אבל בתוך לבם התנגדו ומרדו במלכות שלמה המלך. אותם עבדים הלכו לתרמוד, עיר מסוימת, אותיות מורדת[נ] ומשם אחר כך צמחה המרידה ממש נגד שלמה, עד כדי כך שמשם השתלשל לבסוף חורבן הבית. חורבן הבית התחיל מאנרגיה שלילית של עבדים מסוימים של שלמה המלך בעצמו, שבסתר מרדו בו. מוסבר בקבלה שאותה אנרגיה, אותו כח של העבדים המורדים בשלמה המלך, של תרמוד-מורדת, מתקטנים על ידי נר חנוכה.

לכן מצות נר חנוכה היא להניח את הנר כך שיאיר "עד שתכלה רגל מן השוק", ומפרשים בגמרא שהכוונה היא עד ש"כליא רגלא דתרמודאי", הרגל של אותם סוחרים שבאים מאותו מקום, הם "תרמודאי", אותם עבדים – שהרגל שלהם תכלה. אותיות מורדת.

מה הכוונה שהרגל תכלה? כפי שהסברנו בשיעורים הקודמים, לחסל את הרגל שלהם, כלומר ההֶרְגל הרע שלהם, ופירוש שני – לפעול גם בהם "כלות הנפש", "כליא", לאלקות. גם אותם להפוך – "אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם הוי' לעבדו שכם אחד".

קלפת נגה, ג קלפות הטמאות, קלפת תרמוד

מטרתן של כל מצוות התורה היא לתקן, להכליל את קליפת נגה בקדושה. לא לתת לה לינוק מהקדושה ולהעביר כח, אור ואנרגיה, לקליפות. היא כעין גשר. כל המצוות הן על מנת להכליל את קליפת נגה בקדושה.

מעליה יש את ג הקליפות הטמאות לגמרי. ל־ג הקליפות הטמאות לגמרי יש ניצוץ שמחיה אותן מבחינת אור מקיף, אבל לא נכנס בהן. גם את אותו ניצוץ של אור מקיף המחיה את ג הקליפות אפשר למשוך באמצעות גילוי של עתיק; אבל יש גם בהן עצמן ניצוצות פנימיים, שבלעדן לא היו יכולים להתקיים במציאות. הניצוצות הקיימים של ג הקליפות הטמאות חשוכים לגמרי, אלו אותם ניצוצות עליהן אמרנו שגם בימי שלמה המלך הוא אינו מסוגל להגיע אליהם כלל, בגלל שהם ניצוצות שאור לא מדבר אליהם בכלל.

יותר גרוע מכך, כתוב שמרוב שהניצוצות הללו נכללו בתוך הרע, עד שכרע יחשבו. זהו ניצוץ אלקי שכל כך שקוע בתוך הרע ונכלל בו, עד שלעת עתה הוא עצמו נקרא רע. כלומר, הוא מקיים את הרע כל כך עד שהוא עצמו רע. אלא שלעתיד לבא גם הוא יתברר. איך הוא יתברר? רק כאשר תתגלה האמת לאמתו של "אמתת המצאו" של הקב"ה, אשר הוא המציאות של כל הנמצאים ו"אין עוד מלבדו".

שוב, בתוך ג הקליפות גופא יש שתי מדרגות: יש ג קליפות הטמאות סתם, עם הניצוץ החשוך הפנימי, ויש עוד יותר גרוע מכך – את ה"מורדת", תרמוד. המורדת הזו קובעת קללה לעצמה, גם בתוך ג הקליפות הטמאות לגמרי, והיא על דרך קליפת עמלק, קליפת סנחריב. יש כמה קליפות שהן כפירה ומרידה גמורה בה', שיותר גרועות גם מכל ג הקליפות הטמאות לגמרי.

אבל נר החנוכה מגיע גם עד שם – "עד שתכלה רגל מן השוק", עם שני הפירושים. קודם כל עם הפירוש הפשוט של כליה, לחסל כפשוטו, ולאחר מכן עם מה שנוגע למאמר ולתקון הזה שלנו – "עד שתכלה" מלשון כליון של כלות הנפש.

עד כאן הקפנו בערך את כל המאמר.

ד.     שמונה מדרגות היחס – הדור השביעי והדור השמיני

יש רק עוד נקודה אחת מאד חשובה להוסיף, בהמשך למה שדובר קודם. הענין שעכשיו אנחנו נכנסים לדור השמיני, הדור של חנוכה. מה זה אומר ביחס לחסידות חב"ד, ומהו הקשר בין השביעי לשמיני עד כדי כך שכאחד יחשבו.

ברור כאן שזהו איזה מעבר ממדרגת הישר לעצם החסיד, שהוא פנימיות עתיק. ממדרגה שניתן להגיע לידיעה של "ידעתיו הייתיו"[נא] אל מדרגה שגם זה לא שייך, למעלה גם ממנה. הוא מתחבר עמה, לעתיד לבוא הן תהינה אחת, אבל היא "רישא דלא ידע ולא אתידע", וממילא עם פחות גילוי ממוקד, בתוך גוף מסוים.

למרות שעדיין יש גוף וצדיק, כמו שננסה להסביר עכשיו, יחסית זהו דור חדש, פנים חדשות, פנים שאמורות לחבוק את כל המציאות ולגלות את הרבי בתוך כל אחד ואחד. לא בבחינת 'עשיר חדש', אלא "איתן האזרחי"[נב] – אחד שגם תמיד היה וגם שעתיד לזרוח.

נסביר יותר[נג]: "איתן" רומז לאותיות איתן המשמשות לעתיד לבוא, וכן "אזרח" הוא לשון עתיד, שאני עתיד לזרוח. מצד שני אזרח הוא מי שתמיד היה, "יושב הארץ". הוא לא גֵר, הוא לא "מקרוב בא". הוא תמיד היה, אבל הזריחה שלו עתידה להיות. אותו "איתן האזרחי" הוא זה שאמור בדור הזה להתגלות בתוך כל אחד ואחד.

אמרנו שהמאמר הזה הוא המשך למאמר קודם שהרבי אמר ב־יט כסלו של אותה שנה. המאמר הזה נאמר בשנת תשכ"ו. הוא נדפס ויצא לאור רק בתשנ"ב, חדשיים לפני שהרבי חלה. אבל הרבי אמר אותו בשנת תשכ"ו, 26 שנים לפני כן. באותה שנה, תשכ"ו, לפני שהוא אמר את המאמר שלמדנו עכשיו, הוא אמר עוד מאמר ב־יט כסלו. שני המאמרים האלו קשורים, ושניהם בנויים על מאמר של הרבי הרש"ב, שני דורות קודם. אותו מאמר של הרבי הרש"ב מתבסס, לפחות בחלקו – בחלק שנוגע לנו עכשיו – על שער ב"עץ חיים", בכתבי האריז"ל, שנקרא שער מעוט הירח[נד].

פנימיות ההיסטוריה

חשבנו שיהיה לנו יותר זמן בסמינר הזה, אבל הזמן אוזל והולך ולכן צריך לקצר. חשבנו שנוכל להקדיש לפחות שיעור שלם, כמה שעות, לדבר על שער מיעוט הירח – בגלל שהוא יסוד היסודות של כל מה שנאמר כאן במאמר שלמדנו. אז רק נאמר כמה מלים.

מי שמענינת אותו היסטוריה, תולדות עם ישראל, מבריאת העולם ועד לביאת המשיח בכלל, המקום בו לומדים על כך הוא בשער מיעוט הירח. בדורות האחרונים, במיוחד מאז שיבת ציון, בנית ארץ ישראל, ועוד סימנים של גאולה, יש הרבה מודעות לענין של קורות העם היהודי – שינויים ותולדות, עליות וירידות, גלות וגאולה. מי שרוצה להבין זאת באמת צריך ללמוד בעיון את השער הזה בעץ חיים, כי הוא המקום היחיד בקבלה שמתייחס בפירוש לכל המצבים, כל השינויים, כל העליות והירידות שהיו מאז ימי קדם בתולדות העם היהודי, וממילא בתולדות העם כולו. כידוע, אנחנו הלב של העולם כולו.

בקיצור הכי נמרץ, הוא אומר שם שהעם היהודי, שהוא לב כל ההיסטוריה וכל מה שקורה מאז בריאת העולם עד סוף העולם – הכל קשור למצבים שונים של המלכות. זהו סוד הירח, המלכות של הקדושה, המלכות של עולם האצילות, כנסת ישראל. הוא אומר שם שלמלכות יש שבעה מצבים שונים. כל התקופות, כל העליות, כל הירידות, כל הגלויות וכל הגאולות – הכל עליות וירידות בתוך שבעת המצבים הללו של המלכות, של כנסת ישראל.

אם מדייקים, בשבעת המצבים של המלכות, כמו שאנחנו קצת נדייק, מזהים באמת שבעה שהם שמונה, רק שיש מדרגה אחת מבין השמונה שהוא לא מחשיב אותה כמדרגה בפני עצמה, כפי שנסביר תיכף. כמו שכתובים על המלכות שבעה מצבים ויש באמת שמונה מצבים – כלומר מספר שהוא בעצם שני מספרים ואם נחזור למושגים של תחלת המאמר אלו שבעת הנרות של בית המקדש ושמונת נרות חנוכה – כך יש גם במצב הכללי, בהיסטוריה הכללית של תולדות עם ישראל, שבעה שהם שמונה והם ודאי אמורים להתלבש ולהיות מקבילים לכל הסודות הללו של חנוכה ושל שבעה ושמונה.

המדרגה הכי גבוהה היא המדרגה השביעית או המדרגה השמינית. צריך להיות לנו גם איזה רמז של חיבור ואיחוד הדור השביעי שלנו לדור השמיני.

מהן המדרגות? נאמר בקיצור. לשם כך צריך לדבר קצת באותיות של קבלה, שהן אותיות קצת מגושמות. כשלומדים חסידות, דואגים מאד מאד להפשיט את הגשמיות מהגופניות שלה. בכל אופן, כדי לתאר זאת – במיוחד כשרוצים לעשות בקיצור, על רגל אחת, אין מנוס מלצטט את המקור, לשונו של האריז"ל, בתיאורו.

אם כן, המלכות היא בחינת האשה – אנחנו, עם ישראל, האשה של הקב"ה. גם בלימוד שלנו שלמדנו עכשיו, שהקב"ה גוזר והצדיק מבטל, כשאמרנו "הקדוש ברוך הוא" הכוונה היא לקב"ה כפי שהוא משפיע בסדר ההשתלשלות, בחוקי הטבע שלו עצמו. זהו הקב"ה. בקבלה הוא נקרא "זעיר אנפין"[נה] (ז"א) וכנסת ישראל נקראת "נוקבא דז"א", האשה של ז"א. הוא הבעל, האיש, והיא – אנחנו, עם ישראל – האשה.

ביחס בין האשה לבין האיש יש שבעה מצבים: שלשה מצבים של "אחור באחור", וארבעה מצבים של "פנים בפנים". רק שהמצבים של "פנים בפנים" הם בעצם ארבעה שהם חמשה, ולכן שבעת המצבים הם שבעה שהם בעצם שמונה.

מה הם שבעת המצבים?

שלש מדרגות "אחור באחור"

בתחלת האצילות של כנסת ישראל היא אך ורק "נקודה תחת היסוד", בצד אחור. הציור כאן הוא של תאומים סיאמיים שדבוקים בגב שלהם "אחור באחור". כך בתחלת האצילות, הכל משל בגשמיות, המלכות דבוקה בקב"ה כביכול "אחור באחור". היא דבוקה בפרצוף שלם, אשה שלמה, קטנת קומה, והיא עומדת מאחורי הגב שלו, מהחזה שלו ולמטה עד הארץ כביכול. הפנים שלה כלפי חוץ, כך ששני הפנים שלהם מסתכלות בכיוונים הפוכים. במצב זה, השני, של המלכות – יש לה שיעור קומה, אבל אין לה עדיין מוחין. בלי מוחין הם לא יכולים להזדווג. הכלל הגדול בקבלה הוא שכל זמן שאין לבני הזוג מוחין הם לא יכולים להזדווג. שׂכל הוא לצורך זווג ואם אין שכל – אי אפשר להתחבר.

יש גם אפשרות של חיבור "אחור באחור", לא רק של "פנים בפנים", אבל גם חיבור "אחור באחור" מנוע מלהיות כל עוד אין המשכת מוחין למלכות. אז במצב השני אין לה עדיין מוחין, וממילא אין חיבור, אין זווג אמתי שיכול להוליד משהו. במצב השני אין יכולת לקב"ה ולעם ישראל להוליד תולדה במציאות, וכל שכן במצב הראשון. בשני המצבים אין עדיין חיבור ואין עדיין תולדה.

אחר כך יש גדילה, שבהיותה לצד האחור היא מקבלת מוחין, דרך האחור, ואז היא הופכת להיות שוה בקומה אתו, אבל עדיין דבוקה בו "אחור באחור". בשלב זה יש סוד בקבלה של זווג היות ויש כבר מוחין, יש אפשרות של חיבור. "אחור באחור" מדובר פה בזווג רוחני, היות שבגשמיות אי אפשר להתחבר כך. כל מה שאנחנו מדברים כאן הוא רוחני, ובכל זאת יש כאן הבדל בין ה'כביכול' הגשמי והרוחני. אז כאשר יש "אחור באחור" אין אפשרות של חיבור במקומם, אבל כן ישנה אפשרות של חיבור רוחני, שגם מוליד משהו. זהו המצב השלישי של המלכות, כאשר היא עומדת "אחור באחור", שוה בקומתה לז"א ויש לה מוחין שהם מה שמגדל אותה במצב זה. עד כאן שלש מדרגות המלכות בהיותה "אחור באחור". אדם הראשון עצמו נולד מזיווג במדרגה ה־ג של "אחור באחור".

שוב, ההיסטוריה שלנו כולה עליות וירידות בין המצבים הללו.

חמש מדרגות "פנים בפנים"

עכשיו נעבור ל"פנים בפנים". גם על "פנים בפנים" אומר האריז"ל שיש באמת מצב של נקודה: כאשר המלכות חוזרת להיות "פנים בפנים", אחרי מעשה שמכונה בקבלה "נסירה", שאין כאן המקום בכלל להסביר אותו... אבל כאשר יש נסירה עוברת המלכות מ"אחור באחור" להיות "פנים בפנים", ואז היא חוזרת להיות נקודה, אם כי שקודם במדרגה השלישית היא היתה פרצוף שלם, עד לראש, שוה לז"א לגמרי. הנקודה הזו בקבלה היא סוד תפילין של יד. המלכות, כנסת ישראל, האשה, בהיותה נקודה בצד פנים, היא בסוד תפילין של יד. אני רק אומר הרבה מושגים בקבלה, בלי להסביר, אבל זה רק להמחיש שיש בהחלט מצב גמור, שקובע ברכה לעצמו, של נקודה במצב של "פנים בפנים" וכאשר האריז"ל אומר שיש שבעה מצבים, שבע עליות של המלכות, הוא לא מחשב את המצב הזה. אבל אנחנו כן נכלול אותו, הרי ראוי בפשטות לכלול אותו, וכך הם כבר הופכים להיות שמונה מצבים, כנגד שמונת ימי החנוכה, כמו שנסביר תיכף.

אחר כך יש מצב של גדילה "פנים בפנים", מהחזה ולמטה, אבל אין לה מוחין. כמו שאמרנו, הכלל הגדול בקבלה הוא שבלי מוחין אין אפשרות של יחוד. אחר כך קורה משהו בצד פנים שלא קורה בצד אחור – היא מקבלת "הארת מוחין". לא מוחין גמורים, אבל הארת מוחין, ונשארת באותו מעמד, מהחזה ולמטה. היא לא גדלה, היות שהיא לא מקבלת את המינון המלא של המוחין, רק הארה שלהם, אבל יש כבר אפשרות של יחוד. במצב זה צריך ז"א, בעלה, להתכופף – שוב, הכל משלים של האריז"ל – ואז הוא עומד במקום הנצח שלה, היא עומדת במקום ההוד שלו – ושם יש יחוד ותולדה. זהו המצב החמישי שהוא הששי, אם שמנו לב...

אחר כך היא מקבלת מוחין גמורים, אבל לא כמו בצד אחור. שם, ברגע שהיא מקבלת מוחין גמורים, היא גדלה עד לראש של ז"א והם עומדים שוים, אלא שהעמידה היא במצב של "אחור ואחור", ואילו במדרגה של "פנים בפנים", הששית שהיא השביעית, היא אמנם מקבלת מוחין שלמים ומגיעה עד לראש ז"א, אבל לא עד בכלל. היא נשארת קטנה מעט מז"א, עד המצח אבל לא עד הגולגולת לגמרי. זהו הדבר הקריטי כאן לעניננו.

ימי שלמה – שלימות שאינה מושלמת

עד למדרגה זו הגענו בשיא שלנו במשך כל ימות עולם. מדרגה זו – הששית של האריז"ל, ואם אנחנו כוללים גם את הנקודה בצד פנים היא כבר המדרגה השביעית – היא שהאירה בכל ימי בית ראשון שנבנה על ידי שלמה המלך. היא האירה גם בחול וגם בשבת. יש תקופות שהמדרגה הששית מאירה רק בשבת, אבל לא בחול, אבל בזמן שלמה המלך המדרגה הזו, הששית, בה היא גדלה עד לראש ולא עד בכלל בצד פנים – היא שהאירה במשך של תקופת ימי בית ראשון, הם ימי שלמה. כאשר יש אור כזה הוא כמו משל האבוקה, שכל הניצוצות נמשכים ונוהרים להתבטל ולהתכלל בתוכה.

אבל המדרגה השביעית של האריז"ל, שהיא המדרגה השמינית שלנו, תהיה רק לעתיד לבא. אלמלא חטא אדם הראשון, כך כותב האריז"ל, מיד בשבת הראשונה היו מגיעים למדרגה השביעית, לשלימות, למשיח. אבל היות שהוא חטא – העולם התקלקל, ולא מגיעים למדרגה השביעית הזו עד ימות המשיח.

הכי טוב שיש לפני ימות המשיח, הכי גבוה, הוא מה שהיה בימי שלמה המלך. כל המאמרים הללו בחסידות על שלמה ומשיח, אם מבינים אותם לעומק, מתייחסים כולם לאותו סוד שהאריז"ל מסביר בשער מיעוט הירח בהבדל בין ימות שלמה לימות המשיח. הבדל זה הוא בין מה שנקרא שם המדרגה הששית למדרגה השביעית, ואם אנחנו עושים מהן שמונה – בין השביעית לבין השמינית.

הראשון במאמרי החסידות ששואל ודן בכך בפירוש הוא הרבי הרש"ב, ואחר כך גם הרבי דן בכך במאמר שלפני המאמר שלמדנו, וגם הוא חוזר על החקירה והתרוץ של הרבי הרש"ב:

כתוב שבימי שלמה המלך "קיימא סיהרא באשלמותא"[נו], הוא הדור החמשה עשר, והירח היה מלא. אם הירח היה מלא, כתוב בקבלה שסוד מילוי הירח הוא שהאור של ז"א מגיע בירח, בפרצוף הנוקבא, לכל מקום. זהו מילוי הירח, אם המוחין לא חודרים ויורדים עד לתכלית המדרגות של המלכות, של הירח – אין כאן מילוי הירח. אז אם כתוב שבימי שלמה היה מילוי הירח – למה זו אינה המדרגה השביעית? איך יתכן מילוי הירח ועדיין אין שלימות?!

הנושא קשור לכל סוד השלום והשלימות שאנחנו לומדים כאן: הרי שלמה מלשון "מלך שהשלום שלו"[נז]! איך יתכן שאצלו, שהוא "איש שלום" וכו', עדיין אין הגעה לשלימות האמתית?!

צריך להסביר שמצד אחד יש "סיהרא באשלמותא", ומצד שני "עוד חזון למועד" לשלימות האמתית והמוחלטת של ימות המשיח. כלומר, השלימות שבימי שלמה עוד לא היתה השלימות הגמורה.

כלל המדרגות בעבודת ה'

לשם ההסבר נחזור רגע לציור של האר"י: האר"י אומר שבמדרגה הששית, או השביעית – אחת לפני הסוף – המלכות כבר עומדת "פנים בפנים "והיא עד הראש של ז"א, אבל לא עד בכלל.

קודם נאמר עוד מלה, רק טיפה כדי להבין את כל המדרגות הללו בשפת החסידות: שלש מדרגות "אחור באחור" הן כנגד עבודת ה' במחשבה דבור ומעשה. כך מוסבר בחסידות.

אם היהודי עובד את ה' רק במעשים, והדבור שלו פגום – הוא עושה מצוות, אבל אין לו עבודת ה' בדבור, וכל שכן שבמחשבה אני לא עובד את ה' בשלימות, המחשבה לגמרי מבולבלת, אבל במעשה אני מחזיק מעמד פחות או יותר, לא עובר עבירות – אז עבודת ה' במעשה בלבד, בלבוש המעשה היא המצב של נקודה תחת היסוד מצד האחור.

אם עבודת ה' שלי מגיעה גם לפה שלי, גם הדבורים הם בסדר – זה נקרא שאני נבנה מהחזה של ז"א ולמטה מצד אחור. זה נקרא שהאדם לא לומד רק שלחן ערוך, אלא גם שמירת הלשון, חפץ חיים... אבל חסידות הוא עוד לא למד. מחשבה, תקון אמתי ופנימי, שהם המשכת מוחין – אין לו, גם מצד האחור. כאשר הוא זוכה למחשבה של קדושה, לתקן את המחשבה שתהיה מלאה הכרה אלקית, הוא זוכה לתקן רק את הלבושים של הנפש. במצב זה הוא גדל להיות שיעור קומה שלם של "אחור באחור". עד כאן זו עבודת הבינוני של התניא, שכל העבודה שלו היא בלבושי הנפש. כל עוד אני לא מסוגל לעבוד את ה' בעצם המדות, בפנימיותן, בפנימיות המוחין – עצם המוחין ועצם המדות – הכל "אחור באחור". זוהי עבודת הבינוני. מאותה מדרגת הבינוני המושלם במחשבה, העליה השלישית, יש כבר זיווג והולדה – במדרגה השניה אין עדיין – אבל הכל עדיין "אחור באחור".

מהן חמש מדרגות "פנים בפנים"? זה נקרא השראה לגילוי של עצם הנר"נ ח"י. יש לבושים של הנפש, ויש נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה (נר"נ ח"י), חמש הרמות השונות של אור הנשמה עצמה. לא לבוש המחשבה ולא לבוש הדבור, וכל שכן לא לבוש המעשה בלבד, אלא אור הנשמה עצמו. באור הנשמה עצמו יש חמש מדרגות – נר"נ ח"י. הגילוי של חמש המדרגות הללו של אור הנשמה הוא של חמשת מצבי המלכות כאשר היא חוזרת "פנים בפנים".

כאשר יש גילוי רק של אור הנפש, שבאמת מקביל ללבוש המעשה, זוהי הנקודה של "פנים בפנים", סוד תפילין של יד; אור הרוח, שלמעלה מנפש, שמקביל ל"רוח ממללא"[נח], ללבוש הדבור שמצד אחור, הוא המצב השני של "פנים בפנים"; על אור הנשמה כתוב "נשמת ש־די תבינם"[נט], והוא מקביל ללבוש המחשבה במצב השלישי של "אחור באחור". אלו שלשת המצבים הראשונים של "פנים בפנים" המקבילים לשלשת מצבי "אחור באחור".

אבל שני המצבים האחרונים של "פנים בפנים" הם נבדלים וקדושים לגמרי, אין להם בדיוק לבושים. החיה והיחידה הם למעלה מהלבושים, הם מקיפים. אם כן, לפי מה שאנחנו לומדים, שלמה המלך הגיע לדרגת גילוי החיה, אבל משיח יגיע לגילוי היחידה שבנפש.

עלית המלכות ליסוד בימי שלמה

נחזור לתיאור הגשמי של האריז"ל: במדרגה האחת לפני האחרונה, של שלמה, הנוקבא עומדת ומגיעה עד הראש ולא עד בכלל. מה קורה? בדרך ממילא יש לה ספירה אחת שיוצאת החוצה מלמטה. אם הכתר שלה הוא כנגד החכמה שלו, והחכמה שלה כנגד הבינה שלו וכך הלאה, יוצא שיש לה ספירה אחת שיוצאת החוצה. היסוד שלה הוא כנגד המלכות שלו והמלכות שלה יורדת, אין לה ספירה מקבילה אצלו, היא לא מקבלת, מלשון הקבלה, משום ספירה אצלו. במדרגה האחת לפני הסוף שבימי שלמה, היות שהיא מגיעה עד הראש ולא עד בכלל, כלומר שהכתר שלה רק כנגד החכמה שלו – הדבר הזה מתבטא בכך שבסוף למלכות שלה אין שום ספירה אצלו כנגדה, היא למטה. אבל בכל זאת כתוב שבימי שלמה היה מילוי הלבנה!

שואל האריז"ל, איך יכול להיות שהמלכות שלה מוארת ממנו אם היא יצאה מחוץ לתחום ההקבלה? היות שהראש לא מגיע עד למעלה מעלה, גם למטה מטה יש ספירה אחת בסוף, המלכות שלה, שגלויה, לגריעותא, שלא מתחברת עם שום ספירה של ז"א, בעלה?! אז איך אני אומר שיש כאן מילוי הלבנה, כאשר הפירוש הוא שהאור אמור להגיע עד למטה מטה, ואין שום מדרגה חסרה, דהיינו שהכל מלא?!

אומר האריז"ל, שזהו הסוד, שכתוב גם בהרבה מקומות בקבלה ובחסידות, של סילוק השכינה מהארץ עד לרקיע הראשון, מה שקרה על ידי חטא אדם הראשון[ס]. אחר כך השכינה המשיכה להסתלק מרקיע לרקיע עד למעלה מעלה, עד שבא אברהם אבינו והתחיל להוריד את השכינה למטה מטה, עד שבא הדור השביעי, משה רבינו, והוריד את השכינה עד לגמרי למטה, לארץ. אבל בהתחלה יש סוד של סילוק השכינה מהארץ לרקיע, שהרי "עיקר שכינה בתחתונים היתה"[סא].

אחד ההסברים בקבלה ובחסידות של מילוי הלבנה הוא שלמעשה כל ה התחתונות שלה מוארים על ידו. כלומר, גם המלכות מקבלת ממנו. איך האריז"ל אומר זאת? אני אומר עכשיו הרבה מלים ומושגים, תיאורים של קבלה... הוא אומר שבזמן שלמה המלך יש גם כן מעין זה, שהמלכות, כדי לקבל את האור שלו, צריכה לעלות להתכלל בתוך היסוד שלה. היא לא יכולה לקבל אור ממנו בעודה במקומה ורק כאשר היא עולה ונכללת בתוך היסוד של עצמה היא יכולה לקבל אור ממנו, בגלל שאז היא עומדת מולו. אבל בהיות המלכות שלה למטה היא אינה מקבלת.

להעיר, מלכות כאן היינו מלכות של המלכות. היא כולה המלכות ועכשיו אנחנו מדברים על מלכות של המלכות. כאן גם המקום להסביר פשט: מהי מלכות שבמלכות? הכוונה עצם המציאות שלה. כשאומרים מלכות של משהו הכוונה היא, כמו כאן במאמר, למציאות שלו לעצמו, כמו שהוא, בלי לבוא לשום מקום אחר. זוהי מלכות של כל פרצוף, המציאות שלך כמו שאתה.

אם כן, בימי שלמה האור של הקב"ה, של ז"א, לא יכול היה להגיע אל המלכות של הנוקבא. אבל צריך להיות כאן מילוי הלבנה, כולה צריכה לקבל – אז איך המלכות מקבלת? רק כשהיא עולה ונכללת בתוך היסוד שלה. כלומר, היא מתעלמת מלהיות דבר בפני עצמו ונכללת בתוך היסוד. היסוד שלה כן מקבל מהמלכות שלו. איך מסבירים זאת הרבי הרש"ב והרבי במאמרים? זהו המאמר הקודם, שלא קראנו. ההסבר הוא בדיוק מה היה בימי שלמה המלך, כאשר המלכות של המלכות מקבלת רק על ידי התעלות, כשהיא נכללת בתוך היסוד שלו, היינו שהיא לא מסוגלת לקבל אור בהיותה היא, אלא רק כאשר כולה במצב של נהירה והתקשרות.

חידושו של דור השמיני

מהו יסוד? יסוד הנוקבא היא התקשרות למשפיע. בדיוק כמו חסיד שמקושר – זהו המושג מקושר – לרבי. שוב, צריך ללמוד זאת בעומק, הוא מסביר נקודה כזו: בימי שלמה אפשר לקבל אור רק על ידי בטול המציאות שלי כמציאות עצמאית, ואך ורק כאשר כל מציאותי היא התקשרות לרבי. זוהי בדיוק התכלית, שיא השפיץ, שמדובר ביחס לחסידים ורבי. אין לי שום מציאות לעצמי, מה שאני הוא 'חתיכת התקשרות' לרבי. בהיותי כך, אני מקבל אור וגם מאיר את האור הלאה – הרבי הזה מאיר דרכי את האור. הרבי כאן הוא הקב"ה, אני רק מביא משל, והחסיד הוא עם ישראל. מתי עם ישראל מקבל אור מהקב"ה? רק כאשר הוא שום דבר בפני עצמו. לכאורה זה טוב, אין לו שום ישות עצמאית. המלכות שלה עולה להכלל בתוך היסוד שלה, והיא מקבלת רק בדרך של התקשרות וזיקה אליו.

זה מה שהיה וזה נקרא מילוי הלבנה בימי שלמה המלך. לכן, המצב בימי שלמה המלך צריך להיות שהתקשרות העם בכלל וההתקשרות לקב"ה היא על ידי בטול מציאותו. אותו דבר לגבי הרבי עצמו, שלמה המלך עצמו, רבי בשר ודם עצמו – הכריזמה אצלו וכולם נוהרים אליו. כל אחד בפני עצמו הוא גארנישט, כמו חסיד טוב, שבהיותו עצמו הוא גארנישט, הוא חתיכת כלומניק. כל כולו הוא אך ורק כמה שהוא מקושר לרבי. זוהי המדרגה השישית, השביעית.

מהו החידוש של המשיח, השביעי שהוא השמיני? שאתה מקבל את האור דוקא במציאות שלך. מה קורה במדרגה השביעית? לא שהמציאות הזו נשארת למטה, כללות המלכות עולה בדרגה אחת. עכשיו הכתר הוא כנגד הכתר, החכמה כנגד החכמה, "פנים בפנים" – זהו גילוי היחידה שבנפש. כאשר הכתר הוא מול הכתר גם המלכות היא מול המלכות ולכן במצב כזה, המושלם, אין שום צורך למלכות להתעלות ולהכלל בתוך היסוד שלה, בגלל שהיא כנגד ז"א, היא לא צריכה להתעלות. אם היא למטה, היינו שבמקומה היא נפרדת, היא באמת צריכה להגיע להרגשה של 'כלומניקיות', להיות עצמה ולעלות להכלל בתוך היסוד. אבל עכשיו, במעמד הסופי האמתי, היא עומדת בדיוק מולו, במלכות – מלכות מול מלכות! גם למעלה, כתר מול כתר. מה הכוונה? "שני מלכים משתמשים בכתר אחד"[סב]! יש שני כתרים ויש גם שתי מלכויות והם מחוברים יחד.

מהי התופעה? שהאלקות מתגלה לה במציאות עצמה. זו המציאות הכי חיצונית של עצמה, בלי שום צורך שהמציאות הזו תתעלה למדרגה של התקשרות מודעת. את היסוד עדיין יש, הוא נשאר. היסוד הוא הרגשת התקשרות, שבלעדיה אני לא כלום. זהו חוט התקוה שלי, מה שמחזיק אותי הוא ההתקשרות. בלעדיה אני נופל, מת. זו הרגשת היסוד. אבל הרגשת המלכות היא מלכות ישראל בהיותה – בלשון הידועה לנו – "עם חפשי בארצנו", ש"ארצנו" היא בכל אתר ואתר לעתיד לבוא. לאט לאט היא מגיעה לכל אתר ואתר, וגם עכשיו עושים לכך הכנה, שבכל מקום ומקום העם הזה הוא-הוא האלקות, מקרין את ה'.

"ישראל וקודשא בריך הוא כלא חד", וממילא גם חסיד ורבי כלא חד! לא שחלילה הכונה היא שאין רבי בשר ודם, שאין מלך בשר ודם – הרי המשיח הוא בשר ודם! אבל המשיח הזה, שהוא בשר ודם, הוא למעלה משתי הבחינות הקודמות. הוא לא צדיק ולא ישר, הוא חסיד. אבל בהיותו חסיד הוא גם כולל את הצדיק והישר, הוא נושא הפכים. הוא גם עושה סדר, וגם בעל כריזמה. החסיד הזה, שהוא המשיח, הוא הכל!

כתר מלכות – גילוי אלקות בישראל ולכל העולם

ודאי שגם יש בו כח לעשות סדר, גם זה נכלל אצלו, וגם שהוא קורן אור שכולם רוצים לראות אותו, "מלך ביפיו תחזינה עיניך". אבל עיקר הענין שלו הוא גילוי אמתי של "איתן האזרחי" שבכל אחד ואחד, שגם אתה רבי כמוני! הוא לא מחדש את זה מעצמו, הוא גם לא יכול לחדש זאת מעצמו.

כל זה קורה בזכות עלית המלכות. ענין זה שייך לסדר הדורות, להיסטוריה. מגיע זמן, "בעתה אחישנה"[סג], בו זוכים שהמלכות כולה, כל פרצוף הנוקבא, עם ישראל, עולה להיות "שוין בקומתן" עם ז"א, כתר מול כתר, "שני מלכים משתמשין בכתר אחד"[סד], כמו לפני מיעוט הירח, ואז יש גם מלכות מול מלכות. זהו כל הרעיון, שכאשר יש כתר מול כתר יש גם מלכות מול מלכות, ואז המלכות אינה זקוקה להתעלות ולהכלל ביסוד, כלומר בהתקשרות המודעת, כדי לקבל גילוי אלקות. אדרבא, מתגלה שהיא-היא אלקות, במציאות שלה. זהו הגילוי של "יסוד היסודות ועמוד החכמות" – ש"מאמתת המצאו נמצאו כל הנמצאים".

כמובן, גילוי זה מתחיל מישראל והם מאירים אותו לכל הגוים, אבל קודם מתגלה בישראל ש"ישראל וקוב"ה כלא חד", וממילא חסידים ורבי – גם כן "כלא חד"! למרות זאת עדיין ישנו סדר של הארה, איך שהאור הזה מאיר ואיך הוא מתפשט. לא רק בדרך של "עצם והתפשטות", כמו שדובר על הרחבת תחום הגילוי, אלא הכל בדרך של "העלם וגילוי", ובכל זאת גם ב"העלם וגילוי" ישנו בדר. הוא מתחיל להתגלות מנקודה, שהיא הצדיק, המשיח, ומגיע לעם ישראל – בהיותו מציאות של "עם קדוש להוי'" – ומעם ישראל הוא מגיע לכל העולם כולו.

אם כן, זהו הסוד של חנוכה.

אני חושב שעכשיו, ממש ברגע זה, בסיעתא דשמיא כבר אפשר להדליק, הגיע הזמן של נר חנוכה. אז נסיים ונאחל לכולנו חנוכה שמח, ושבמהרה בימינו ממש נזכה למלכות האמתית של הקב"ה, של עם ישראל.