"בכל דרכיך דעהו"

כ"ה ניסן תש"פ – כפ"ח

ברית יוסף שי' פריימן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

יוסף וסוד השש

יוסף שלנו הוא הבן הששי של המשפחה. יוסף הצדיק הוא הששי (בסדר האושפיזין של סוכות, לאחר שלשת האבות ומשה ואהרן שכנגד חג"ת נו"ה) – הוא ספירת היסוד (הששי במדות הלב), "וצדיק יסוד עולם"[ב] (נוהגים להעלות את הצדיק ל"ששי" בקריאת התורה). יותר מזה, כתוב ש-יוסף בגימטריא שש פעמים הוי' ב"ה. יעקב אביו הוא ז"פ הוי' ויצחק סבו הוא ח"פ הוי' – סדרת כפולות של שם הוי'. זהו עוד ענין חשוב מאד שמלמד אותנו שהוא בחינת שש. גם המלה ברית (ברית מילה, תיקון היסוד) היא כפולה של שש – שש פעמים אמונה[ג].

יוסף הוא חב"דניק (יחסית אליו שאר האחים, יב השבטים, הם חג"תניקים, סוד יב גבולי אלכסון שבז"א[ד]), אז חוץ מכך שבמדות הוא ספירת היסוד השרש האמיתי שלו הוא במוחין – במוחין הוא ספירת הדעת. הדעת כוללת את כל שש המדות – היא נקראת בזהר "מפתחא דכליל שית"[ה].

ממתינים לברית המילה "עד שתעבור עליו שבת אחת"[ו] – בשבת הזו כל הנשים הצדקניות אפו חלות מפתח. מה הכוונה של חלת מפתח? על פי פשט פותחים את הקיץ, שיהיה קיץ בריא ופורה בגו"ר, אבל כתוב שמפתח בקבלה הוא ספירת הדעת שנקראת "מפתחא דכליל שית" [זו הברית היחידה שאכלנו מפתח – פתחתי את הברית עם המפתח].

דעת היא גם כפולה של שש – שש פעמים דעה. הרמב"ם כותב "הלכות דעות" – הדעות שם אינן שכלים אלא מדות (כמו שבחסידות אומרים שכל ומדות), כל מדה היא דעה אצל הרמב"ם ושש פעמים דעה בגימטריא דעת כי היא כוללת את כל הדעת – "ובדעת חדרים [חדרי הלב] ימלאו כל הון יקר ונעים"[ז].

כוונת הלולב והקשר ל"דברי חיים"

בכל אופן, יוסף הוא גם יסוד (במדות) וגם דעת (במוחין). כתוב[ח] שהיסוד עולה עד הדעת להמשיך מהדעת את ה"זרעא חייא וקיימא". לכן הערך הממוצע בין הספירות דעת-יסוד הוא זרע – הברית היא אבר הזרע, אך הזרע בא מהדעת (וכן אין קישוי ביסוד על מנת להוליד אלא מדעת[ט]).

זו כוונת הלולב – אנו יוצאים מפסח וכבר אפשר לדבר על הכוונות של סוכות. הלולב הוא הגבוה מארבעת המינים ועליו מברכים. אף על פי שההדסים הם כנגד האבות והערבות הן כנגד משה ואהרן, והייתי חושב שצריך לברך על האבות, על אברהם אבינו המאמין הראשון או על משה רבינו נותן התורה, אבל לא – מברכים על יוסף, כי הוא (הלולב) הכי גבוה בין המינים. הוא עולה מהיסוד לדעת, למעלה מחסד-גבורה-תפארת כו', להמשיך משם את "אלה תֹלדות יעקב יוסף"[י], כל התולדות של יעקב, כל עם ישראל, נמשכים על ידי נשמת יוסף[יא].

בעל ההילולא – רבי חיים מצאנז

אם כן, יוסף הוא כנגד הדעת והוא גם בסוד הלולב שמחבר את היסוד והדעת יחד. לולב שוה חיים (רמז לזרעא חייא וקיימא שנמשך על ידי היסוד כנ"ל) – כוונה בכתבי האריז"ל[יב] שצריך לכוון כשנוטלים את הלולב. יש הרבה שיחות של הרבי למה יוסף הולך יחד עם יצחק – ו"פ הוי' וח"פ הוי' וכו'. בדרך כלל הרבי מסביר שיוסף הוא "יֹסף הוי' לי בן אחר"[יג], מחזיר בתשובה, ועל ידי זה הוא מרבה בעולם צחוק, יצחק. כאן יש כוונה מפורשת באריז"ל שהיא הקשר לשם חיים-יוסף. אצל אחינו בני עדות המזרח בדרך כלל השם הוא יוסף-חיים ואצל אשכנזים ואצל חסידים שם נפוץ הוא חיים-יוסף – שני השמות האלה הולכים יחד. והוא שם הסבא של הסבא של יוסף, הרך הנמול.

בהשגחה פרטית הברית יוצאת ביארצייט של אחד מגדולי החסידות – רבי חיים מצאנז זי"ע. היום לפני קדם – 12 ברבוע שנים, בשנת תרל"ו, כעשור אחרי הצמח-צדק (היה מקביל לו והאריך ימים כעשר שנים אחריו) – ההילולא שלו. היו לו הרבה ילדים – 15 ילדים, 8 בנים ו-7 בנות – זהו יום מסוגל להרבה ילדים. על אף שהיה רחוק מליובאוויטש – וספק אם התראה עם בן דורו הצמח-צדק – היתה ביניהם הערכה הדדית עצומה, הם פסקו ביחד בהיתר עגונה במקרה שהרעיש אז את כל אירופה, וכאשר הוא קבל מכתב מהצמח-צדק הוא התייחס אליו בחרדת קדש (הוא גם כינה אותו 'מחותני', משום שנין אדמו"ר האמצעי היה חתנו). בכל אופן, כ"ה ניסן הוא יום ההילולא שלו – זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן.

הוא היה רחוק מליובאוויטש – במערב גליציה, ליד הונגריה, והיה מאד משפיע. מכל הצדיקים בדור ההוא באזור שלו הוא היה הכי גדול. וגם, מכל אדמו"רי החסידות עד אז – אחרי אדמו"ר הזקן והצמח צדק (ועוד, כמו בעל ההפלאה והחידושי הרי"ם) – היה גדול מאד בנגלה, כפי שרואים מאלפי השו"ת שלו.

הוא אמר על עצמו שכאשר יבוא מלך המשיח הוא יהיה אחד משבעים סנהדרין. גדולי הדור מאז אמרו שזהו פלא, כי כל גדולי העולם יקומו לתחיה – להיות אחד משבעים הסנהדרין כאשר כל צדיקי וגדולי הדורות יקומו זהו דבר גדול מאד.

בכל אופן, יש התכתבויות בהלכה בינו לבין הצמח צדק, בפרט בעניני עגונות – הענין הכי סבוך וגם הם הכי מקודש בהלכה, להתיר עגונות. היה מקרה מאד משונה, שהרעיש את כל אירופה – אשה שבעלה נעלם וגדולי הדור פסקו שהוא איננו והתירו אותה להנשא. היא נשאה למישהו אחר על פי ההיתר. אחר כך הופיע מישהו שאמר שהוא הבעל – היא הכחישה, אבל היו לו סימנים מובהקים. אחד מגדולי הדור אז, רבי שלמה קלוגר – לא מהחסידים, אבל היה נח להם, הצ"צ מאד החזיק ממנו – פשוט אסר אותה ועשה את הילדים ממזרים, משהו איום ונורא. הסיפור הגיע לצמח צדק, לאחר שרבי חיים מצאנז כתב את דעתו להתיר, והצמח צדק הסכים לדעתו ושניהם התירו את האשה הזו – כלומר, לא האמינו לאותו אחד, אף על פי שהיתה לו עדות מובהקת. זהו אחד הפסקים הכי מפורסמים בדור של הצמח צדק. איני יודע את כל הפרטים – רק מכיר את הסיפור בכללות. [הוא בא מעולם האמת? לא רצה שאשתו תתחתן.] איני יודע מאיפה הוא בא. שייך לסיפור שקראנו במוצאי שבת (שנשמה מעולם האמת אמרה שלא ניחא ליה שאשתו תתחתן שוב, שזה עושה לא-טוב לנשמת הבעל למעלה. כמובן שפה למטה אין אנו מתחשבים בזה כלל אלא ההלכה קובעת שעלינו לפעול לטובת האשה העגונה להתירה להנשא שוב)...

פעם רבי חיים מצאנז קבל מכתב מהצמח צדק ומאד נחרד בקראו את המכתב בדחילו ורחימו (הוא אמר לבנו על אדמו"ר הזקן שהוא 'גדול האחרונים'.

בכל אופן, היום היארצייט שלו – כ"ה ניסן. זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן. קוראים לו חיים – לכן קשרנו את השם חיים לשם יוסף.

[נדמה לי שהוא גם במשפחה – יש קשר בינו לבין הבני יששכר שאצלנו שייך למשפחה.] הרבי מצאנז קלויזנברג, הדברי יציב, הוא נכד של הבני יששכר דרך אמו והרבי העכשוי נקרא צבי אלימלך על שם הבני יששכר.

הדברי חיים במכתב לצמח צדק מכנה את הצ"צ "מחותני". איך? נין אדמו"ר האמצעי היה חתן של הדברי חיים. היום היארצייט של הדברי חיים, מחותן עם חב"ד, אף על פי שלכאורה לא נפגשו.

"בכל דרכיך דעהו" – מלמטה למעלה

הארכנו קצת כדי לומר שיוסף שייך לדעת. קודם כל, שתהיה ליוסף שלנו הרבה דעת – דעת תורה, שיקול דעת. רש"י אומר[יד] – אצל בצלאל – שדעת היא רוח הקדש. חכמה היא מה שאדם למד מרבו, בינה היא מה שהוא מבין דבר מתוך דבר ודעת היא רוח הקדש. יוסף הוא דעת. פסוק חשוב של דעת, שהרבי עשה ממנו מבצע בשנים האחרונות[טו], הוא "בכל דרכיך דעהו"[טז] – שבכל דבר בעולם, גם החולין, "דרכיך" ולא דרכי תו"מ, צריך הכל להיות "חולין על טהרת הקדש", שיהודים עושים יחוד קוב"ה ושכינתיה (דעת היא יחוד) בכל דבר שעושים, במה שאוכלים, בכל דבר שבעולם.

כתוב בקבלה[יז] ש"דעהו" היינו דע ה-ו – לחבר את ה-ה ל-ו, ה-ה היא השכינה ו-ו היא קוב"ה. מתחיל דווקא מלמטה למעלה, דע ה-ו. כמו בפרשת שבוע (בחת"ת של היום), "אשה כי תזריע וילדה זכר... וביום השמיני ימול בשר ערלתו"[יח] – "אשה מזרעת תחלה יולדת זכר"[יט] ואז יש "וביום השמיני ימול בשר ערלתו".

משנה הליכות בכל יום

יש כמה פירושים יפים של בעל ההילולא, ה"דברי חיים", על פתיחת הפרשה. בתוך הדברים הוא אומר משהו כללי:

כתוב "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא, שנאמר 'הליכות עולם לו', אל תקרי 'הליכות' אלא 'הלכות'"[כ] – אם הוא שונה הלכות יש לו חלק לעולם הבא, "עולם לו". הוא אומר (בשם צדיקי הדור) ש"שונה" לא רק לשנות בפה, ללמוד, אלא גם לשון שינוי, ומכיון ש"הלכות" דורשים מהמלה "הליכות" הוא אומר שצריך להיות משנה הליכות בכל יום, שכל יום צריך לשנות את כל ההליכות שלך למוטב, למעליותא. כל יום צריך לשנות לטובה את כל ההתנהגות – הליכות הן כמו התנהגות, הרגלים, לשון רגלים, נצח והוד – לטובה. אז מובטח שכבר עכשיו, ברגע הזה, הוא בן העולם הבא.

בדרך כלל כתוב שצריך לעשות מצוה חדשה כל יום. כל יום הוא לבוש, כמו שנלמד[כא] מ"ואברהם זקן בא בימים"[כב], 'בא בלבושים'. כאן יש ווארט יפה שכל יום צריך לשנות את כל ההליכות – פנים חדשות באו לכאן לגמרי. זהו הענין של ברית מילה – פנים חדשות באו לכאן. כך צריך להיות אצל כל יהודי כל יום – כאילו היום אני נימול. גם אצל אשה, ש"כמאן דמהילא דמיא"[כג], היא צריכה להוולד כל יום מחדש "כמאן דמהילא".

בעל אור החיים הקדוש – שגם נקרא חיים, ואומר ש"משיח שמו חיים"[כד] – אומר על הפסוק "אשה כי תזריע וילדה זכר" כי על ידי זריעת צדקה האשה – כל יהודי הוא האשה של הקב"ה – נעשית זכר בעצמה, "איש ואיש יֻלד בה"[כה], היא יולדת את עצמה כזכר, דהיינו כמשפיע. כתוב "זֹרע צדקה שכר אמת"[כו] (הפסוק הבא הוא "כן צדקה לחיים") – השכר של מי שזורע צדקה הוא "אמת", "איהו אמת"[כז], אסמכתא לאור החיים שמי שזורע צדקה כל יום, עושה מצוות, הוא עצמו זכר. על ידי שאנחנו זורעים צדקה ומעשים טובים כל אחד נעשה זכר – נמשכת עלינו רוח של קדושה מלמעלה וכל אחד נעשה משפיע, כמו שהרבי אומר שכל יהודי הוא משפיע בעצם[כח], כל אחד הוא שליח. אין לך שינוי הליכות עולם יותר מהפיכת האשה לזכר. ה"דברי חיים" ממשיך את אותו רעיון ואומר ווארט חזק – כדי להיות זכר כל יום צריך לשנות למוטב את כל ההליכות, כל סדר היום, לעשות 'אוברול' כמו לרכב... (היינו העיסוק התמידי ב"מעשה מרכבה", תמיד להיות בטל לרוכב ולרצונו, שעשוי לשנות כיוון כל רגע).

מילה המחברת ניסן ואייר

נחזור לעיקר: "דעהו" היינו לדעת לחבר (דע) את ה תתאה ל-ו. "דעהו" בגימטריא מילה, ברית מילה שאנו עושים עכשיו. כתוב בספר יצירה שלכל חדש יש אות בה ה' ברא את החדש. הוא ברא את חדש ניסן ב-ה ואת חדש אייר ב-ו[כט]. לכן הזמן העיקרי של השנה ל"דעהו", לעשות ברית מילה, הוא בין שבת מברכין אייר – סיום ניסן – לראש חדש אייר, כי זהו הזמן שמחברים את ה-ה של ניסן ל-ו של אייר. גם השיחה המופרסמת של כ"ח ניסן היא בבחינה הזו – בתוך הימים של "דעהו", של ברית המילה, חיבור ה-ה של ניסן עם ה-ו של אייר. בימי ניסן ואייר, ימי האביב, העולם בפריחה וצמיחה (לכן מברכים "ברכת האילנות") וצריך להגיע לעבודת ה' של "בכל דרכיך דעהו" מתוך העולם – כתוב[ל] שזו גם הסבה שאומרים פרקי אבות, להנצל מהמשיכה הלא-טובה לעולם ולזכות בזמן זה ל"דרך ארץ קדמה לתורה"[לא].

כמה שוה דעת ועוד יוסף? 630 – לכבוד הסבא, שוה יצחק פייוויש, יהודי במשולש. זו ברכה מיוחדת, קשר מיוחד שלנו.

שוב, מילה עולה דעהו וביחד – ב"פ מילה – עולה ניסן, חדש הגאולה. הדברי חיים כותב בתחלת הפרשה שבחדש ניסן לכל אחד מישראל יש התעוררות תשובה לקראת הגאולה, היינו חווית לידה מחדש. בחדש ניסן יהושע בן נון מל את העם שנית – יש בניסן לידה ומילה. הלידה היא האמונה של ניסן (חדש ניסן הוא חדש האמונה, המצה של חג הפסח היא מיכלא דמהימנותא[לב], וכן על פה-סח נאמר "האמנתי כי אדבר"[לג]). מילה היינו דעת, כמו שהוסבר לעיל בסוד יוסף ולפי הרמז הנ"ל שמילה עולה דעהו וביחד עולים ניסן. נמצא שניסן הוא חדש של לידה ושל מילה, כמו שהרבי נולד ונמול בניסן, וכן אביו של הרבי נולד ונמול בניסן, וכן יוסף שלנו נולד ונמול בניסן.

מהפסוקים החשובים על יוסף (בברכת יעקב ליוסף) הוא "משם רֹעה אבן ישראל"[לד] – רועה את האב ואת הבנים – ראשי תבות מאיר, שהוא גם "רוח אפינו משיח הוי'"[לה]. שיוסף יזכה להיות מפרנס את עם ישראל, גם בגשמיות וגם ברוחניות. משה הוא רועה האמונה, לכן לקח את עצמות יוסף עמו.

נעשה עוד תרגיל לסיום – הכאה פרטית של ארבע אותיות דעהו וארבעה אותיות מילה: ד פעמים מ, ע פעמים י, ה פעמים ל, ו פעמים ה – שוה בדיוק 1040, כפולה של שם הוי', מ פעמים הוי', ה"פ יצחק (יצחק פנים ואחור). יוסף הוא למעלה מהטבע, למעלה מהאבות, כי הוא כנגד המלך הדר, המלך השמיני, סוד "וביום השמיני ימול בשר ערלתו". שבעת המלכים דעולם התהו מתו, אבל הדר חי וקים – הוא בחינת משיח, בחינת יוסף. האות-ברית-קדש נקרא "הדורא דגופא"[לו]. עכשיו עשו ברית מילה, גילו את העטרה – זהו ההדר של הגוף, יוסף, המלך הדר. "ושם עירו פעו ושם אשתו מהיטבאל"[לז] – לעיר של הדר קוראים פעו, בגימטריא יוסף. "ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד בת מי זהב" – לאבא שלה (לשווער של הדר) יש הרבה זהב.

נעשה חצי של כל אות ביוסף – חצי י הוא ה, חצי ו הוא ג, חצי ס הוא ל וחצי פ הוא מ. אותיות "הגמל" – רמז של ברית מילה ויוסף, "ביום הגמל את יצחק"[לח], ביום הג מל את יצחק[לט] – קשר מובהק בין יוסף ליצחק.

דעת יוסף – פקיחת עינים ושבעים לשון

[יוסף ראשי תבות סבר פנים יפות ומאירות – קשור לפרקי אבות אתמול, שכתוב "סבר פנים יפות".] בתורה, בקריאת השם יוסף, כתוב בלי ו – "יֹסף הוי' לי בן אחר"[מ] – ר"ת "סבר פנים יפות"[מא] (שהזכרנו בפרקי אבות בשבת). אחר כך גבריאל בא ולימד אותו בלילה אחד את כל שבעים הלשונות, הוסיף לו ה בנוסף ל-ו[מב], סוד "דעהו". שיוסף יהיה בקי בכל הלשונות.

ר"א אבולעפיא אומר שמשיח צריך להכיר את כל שבעים הלשון, כי צריך ללמד גם את כל הגוים – זהו יוסף. צריך הרבה דעת לשם כך. שבעים הלשונות היינו האות ע שבתוך המלה דעת – ע בתוך "אש דת למו"[מג]. הרמב"ם קורא לכל התורה "דת האמת" – דת, "אש דת למו". צריך את ה-ע כדי לתרגם את ה"דת" לכל שבעים הלשונות – ללמד לכולם. זהו החוש של יוסף.

שיוסף שלנו יהיה בקי ביורה דעה – יוסף הוא בחינת דעת, יש לו הרבה דעה להורות לעם ישראל. ע היא גם לראות בעין – ראה את דמות דיוקן אביו[מד] בעין, ב"עין השכל שבלב"[מה]. הרבי אמר לפקוח עינים – זו הוראת דעה, שיורה לכולם את הדעה איך פוקחים את העינים ורואים את המשיח, "הנה זה בא", זהו יוסף (שמו של הרבי הקודם, שהרבי אומר גם ש"נשמתו בי"[מו], וגם לא מפסיק לומר שהוא נשיא דורנו ואותו צריך לראות בא).

מצד אחד הרבי אומר על הרבי הקודם "נשמתו בי". מצד שני, הוא לא מפסיק לומר שהרבי יוסף יצחק הוא נשיא דורנו. [נמצא בדבר מלכות השבוע – שם מחפשים כל פעם את השם... – "ומה נענה אבתריה, יוסף שמו".] כשהרבי אמר לפקוח עינים ולראות משיח התכוון גם לעצמו וגם ליוסף, כי "נשמתו בי". יוסף הוא בחינת משיח. זו "אם הבנים שמחה" – אמא שיש לה ילד שהוא משיח, "משיחי", משיח אותיות ישמח וישַמח. שיהיה "אם הבנים שמחה" ואב הבנים שמח.

כאב המילה בכל יום

שיהיה הרבה מזל טוב, עד בלי די – "והריקֹתי לכם ברכה עד בלי די"[מז]. די היינו דעת-יוסף. כל יום צריך 'די' חדש. השם הקדוש של היסוד הוא שם שדי[מח], "שאמר לעולמו די"[מט] (שאמר = ישראל, לעולמו = יעקב, די = דוד). יש "די", כח הגבול שבאין סוף, ויש "עד בלי די", כח הבלי-גבול. זהו "שונה הלכות" – שכל יום צריך לשנות לגמרי את ההליכות למוטב.

מה הקשר בין יוסף ודעת? פרק א בקהלת מסיים: "יוסיף דעת יוסיף מכאוב"[נ]. איך אפשר להסביר את הפסוק באופן טוב? [שהכאבים מפסיקים...] הכאב הוא עכשיו, הכאב של ברית המילה. בברית מילה יש ענין של "צערא דינוקא"[נא]. מה המצוה של התינוק כשעושים לו ברית? כתוב שהמצוה שלו היא לבכות (בבכי הוא מעורר רחמים רבים שתבוא גאולה תכף ומיד ממש). יוסף קיים זאת [בהידור...] היינו סוד המלך השמיני, הדר. למה הוא בוכה? כי כואב. מי שכל יום עושה ברית מילה, משנה את עצמו לגמרי – מוסיף דעת, הדעת היא החיתוך (דעת לשון שבירה[נב], כנודע, שבקדושה היינו הכח לחתוך), ומוסיף כאב למעליותא (יוסף שלנו נולד ביום ההולדת של אבא של הרבי. מה יום ההסתלקות שלו? כ' אב – כאב. זהו המזל שלו).

[הרבי סיים את השיחה של כ"ח ניסן, שהוא בכה בה, "בשמחה ובטוב לבב" – כאב מצחיק.] כן, צריך להיות "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא"[נג]. כאב בגימטריא חדוה. [הנשימות של הלידה.] זכרת את זה? [אני עשיתי י-ה-ו-ה. אמרת שאפשר או חדוה או י-ה-ו-ה.] באמת י-ה-ו-ה יותר מהודר, הגם שחדוה עולה חיה, יולדת ("כי חיות הנה"[נד]) ומילדת. עשית? [בטח. צחקתי, אבל המילדת קצת נבהלה מהצחוקים אז אמרתי – טוב, נעשה קצת י-ה-ו-ה, בשבילה.] יפי.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• חלת המפתח של שבת אחרי פסח – פתיחת הקיץ – רומזת ל"מפתחא דכליל שית".
• עבודת "בכל דרכיך דעהו" היא מלמטה למעלה – חיבור ("והאדם ידע") ה-ה ל-ו – בסוד "אשה מזרעת תחלה יולדת זכר".
• כל יהודי יכול להיות "אשה כי תזריע וילדה זכר" – להפוך לזכר-משפיע על ידי זריעת צדקה ומעשים טובים.
• תיקון והפיכת הטבע באמת – להפוך לזכר-משפיע, "בן עולם הבא" – תלוי בשינוי כל ההליכות בכל יום, "שונה הלכות בכל יום".
• על כל יהודי להוולד מחדש ולמול את עצמו מחדש בכל יום.
• ניסן הוא תקופה של לידה ומילה.
• ימי החיבור בין ניסן (שנברא ב-ה) לאייר (שנברא ב-ו) הם ימי "בכל דרכיך דעהו".
• כח הדעת המשיחי של יוסף הוא להפיץ את "דת האמת" ב-ע לשון, לכל באי עולם, וללמד את כולנו לפקוח את העינים.
• השינוי והמילה העצמית בכל יום מחוללים כאב עליו נאמר "יוסיף דעת יוסיף מכאוב" למעליותא – כאב שכולו חדוה של שינוי והתעלות.