נבואת עמוס – נבואה יוצאת מהכלל

בע"ה

כ"ג מנחם-אב תשפ"א – כפ"ח

סיום ספר עמוס

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

השיעור שלפנינו, שניתן לכבוד סיום ספר עמוס, במסגרת לימוד פרק יומי בתנ"ך שהנהיג הרב לאחרונה, מאריך ביחודו ומעלתו של הנביא עמוס. פרק א מתייחס לפתיחה "דברי עמוס", ומתוכה גם לשני הספרים הנוספים שפותחים ב"דברי" – "דברי ירמיהו" ו"דברי קהלת". מוסבר ש"דברי" רומז למודעות העצמית הקדושה ולתוכחה שבספרים אלה, והפרק מקנח בהקבלה יפה ומתיישבת של שלשת הספרים לשלשת פירושי חז"ל ל"דבר הוי'". פרק ב עוסק בהקדמת המלבי"ם לספר עמוס, המעמתת את גישות הרמב"ם והאברבנאל לנבואה, ומציגה את עמוס כנביא יוצא-דופן, שנבואתו התחדשה יש מאין, מתוך צורך מיוחד של עם ישראל.

א. שלשת ספרי "דברי"

נאמר לחיים – יש פה יום הולדת וגם אפשערענעש. לחיים לחיים, שיהיה מזל גובר, "ופרצת", שתהיה שליח טוב של הרבי.

עמוס – פורענות ונחמה

בלימוד היומי שלנו אנחנו מסיימים היום את ספר עמוס בתרי-עשר. כמו כל סיום, "נעוץ סופן בתחלתן"[ב] – צריך לחבר בין הסוף להתחלה. רוב הספר הזה הוא פורענות, אבל הנביא לא מסיים בדרך כלל בפורענות, לכן באמת הפסוקים האחרונים כאן הם פסוקי נחמה, פסוקים חזקים, כמו "בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת וְגָדַרְתִּי אֶת פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם" ו"הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם הוי' וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה. וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם. וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר הוי' אֱלֹהֶיךָ".

שוב, כל הנבואות כאן הן על גלות עשרת השבטים, עליה הוא כותב "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל"[ג]. כאן, בסיום הספר, הוא כותב ש"אקים את סֻכת דויד הנֹפלת", והסוף הוא שאחזיר את עם ישראל לארץ ישראל, עם כל הטוב והשפע "ולא ינתשו עוד מעל אדמתם" – גאולה שאין אחריה גלות – "אשר נתתי להם אמר הוי' אלהיך". מלות הסיום כאן הן שם קדש, "אמר הוי' אלהיך" – תופעה מיוחדת של סיום בשם ה', "הכל הולך אחר החיתום"[ד].

הנבואה לפני הרעש

התחלת הספר היא "דברי עמוס אשר היה בנֹקדים מתקוע". באיזה שבט תקוע? מה עושים בתקוע? [שמן.] למי שייך? [אשר.] הרד"ק שם אומר שתקוע היא מנחלת שבט אשר. ברוב הנביאים כתוב שם אביהם ומקומם וכו', אבל כאן מופיע רק מקומו של הנביא, בלי שם אביו – הוא יחסית נביא אלמוני. יש עוד כמה כאלה בתרי-עשר.

נאמר בו "אשר חזה על ישראל... שנתים לפני הרעש". מהו "הרעש"? מופיע בכמה נבואות – אז כולם ידעו, זה היה אחד מהמאורעות הכי מפחידים בתולדות בית ראשון, והנבואה שלו היא "שנתים לפני הרעש". הוא נבא על הרעש ובכך הוחזק כנביא אמת. נביא אמת הוא מי שמוחזק שמנבא עתידות[ה].

מהו "הרעש"? שוב, מופיע בכמה מקומות בנביא. "הרעש" הוא באותו יום שעוזיהו המלך נכנס לבית המקדש להקטיר קטרת, להיות כהן, ואז פרחה הצרעת במצחו. לא כתוב בפירוש, אבל רמוז בכמה מקומות, שאז היה רעש – רעידת אדמה. בכל הארץ, ובמיוחד ביהודה, בציון, היתה כנראה רעידת אדמה מאד רצינית. זהו מאורע שזכור, לא לטובה, אצל כל בני ישראל של אותה תקופה. מי שנבא זאת, היה אז ביהודה, ואחר כך ה' שלח אותו לישראל, לצפון, הוא הנביא עמוס. הוא נבא עוד משהו – שיהיה רעב. שתי הנבואות האלה החזיקו אותו לנביא. שוב, כל הנבואות שלו כאן הן כמה שנים טובות אחרי הרעש, כשהוא כבר בצפון, אבל הוא התחיל להתנבא שנתיים לפני הרעש.

"דברי עצמו"

הרד"ק כותב כאן בשם חז"ל[ו], משהו שרש"י לא מביא:

"דברי עמוס". כתבו רז"ל כי כשמתחיל הנביא במלת דברי הוא מדבר בדברי עצמו, וכן עמוס דבר על עצמו כמו שאמר לו אמציה כהן בית אל, ומה שהשיב לו,

התשובה שלו לאמציה – שלא נביא אני ולא בן נביא וכו'[ז] – היא דברי עצמו, סיפורים על עצמו.

יש בתנ"ך שלשה כאלה – חוץ מ"דברי עמוס" יש גם "דברי ירמיהו" ובכתובים "דברי קהלת":

וכן דברי ירמיהו כי הוא דבר בדברי עצמו, וכן דברי קהלת,

בירמיהו יש פסוקים שהוא 'בוכה על עצמו'[ח], וקהלת כמובן מדבר על עצמו הרבה.

בכל אחד מאלה הכותב מדבר על עצמו. זהו נושא מענין, שדברנו עליו הרבה פעמים[ט], שיש צדיקים שמדברים על עצמם ויש צדיקים שלא מדברים על עצמם כמעט. בחב"ד כמעט לא תמצא שהרבי מדבר על עצמו – אולי בשיחה משמחת תורה הרבי הרש"ב יכול להגיד משהו על עצמו[י], אבל בדרך כלל דבור על עצמו הוא 'מוקצה' – אבל יש צדיקים שדברו הרבה על עצמם. מי הדוגמה? רבי נחמן דבר הרבה על עצמו.

מה המלה הזו "דברי"? בדרך כלל "דבר" הוא קשה – אמירה רכה ודבור קשה יותר[יא]. עצם המלה "דברי" שוה גבורה. לאחרונה היה לנו שיעור[יב] שחפצא מצד החסד, "חפץ חסד"[יג], וגברא (מודעות עצמית, שיש גם בקדושה) מצד הגבורה. דברי עולה גבורה – רמז יפה שספר שמתחיל כך יש בו גבורות, אין נביא של גבורות יותר מירמיהו, ולגבי ממלכת הצפון זהו הנביא עמוס, ש'גומר אתם חשבון' לגמרי ולכן רצו לגרש אותו, אמציה הכהן אמר לו 'לך הביתה, תחזור ליהודה', הלשין עליו בפני המלך שם, סיפור שלם[יד]. לפי דברי חז"ל כאן יש קשר בין "דברי" לדבור על עצמו, מודעות עצמית של גברא. מי שיש לו גבורות נוטה לדבר על עצמו – צריך להבין זאת. מי שכולו חסדים לא מדבר על עצמו, אבל טבע הגבורות משתקף בכך שהוא מספר סיפורים על עצמו. [כמו שהרב הביא[טו] מהחוזה מלובלין[טז] ש'אני' היינו יראה.]

וכן אמרו רבותינו שלשה נביאים לפי שהיתה נבואתם דברי קנטורין נתלית נבואתן בעצמן, ר"ל בעצמן שדברו דברי עצמן והתחילה נבואתן דברי.

הספר מוכתב, וה' אמר שתתחיל את הספר שלך "דברי עמוס" – שיתייחס אליך, אני לא כל כך בעסק... אני פה, אבל בכל אופן תתחיל עם דברי עצמך, שיש פה דברי עצמך. ה' ודאי "חפץ חסד", לא אוהב את הקנטורין כל כך – יש בהם מן ההכרח, אבל הוא לא אוהב זאת.

שלשת פירושי "דבר הוי'" – שלשת ספרי "דברי"

חוץ מזה ש"דברי" שוה גבורה, דבר-י, יכול להיות קיצור של "דבר הוי'". יש עוד מאמר חז"ל[יז], שלשה ביאורים ב"דבר הוי'" – "'דבר הוי'' זו הלכה" (שהרבי תמיד מביא), "'דבר הוי'' זו נבואה" ו"'דבר הוי'' זה הקץ"[יח]. אם כן, מתאים ששלשת הפירושים האלה יהיו שלשת הנביאים שמתחילים "דברי":

פרק ח, פרק אחד לפני סיום עמוס, מתחיל בנבואה מיוחדת שנקראת "כלוב קיץ":

כֹּה הִרְאַנִי אֲדֹנָי הוי' וְהִנֵּה כְּלוּב קָיִץ. וַיֹּאמֶר מָה אַתָּה רֹאֶה עָמוֹס וָאֹמַר כְּלוּב קָיִץ וַיֹּאמֶר הוי' אֵלַי בָּא הַקֵּץ אֶל עַמִּי יִשְׂרָאֵל לֹא אוֹסִיף עוֹד עֲבוֹר לוֹ.

המפרשים אומרים[יט] שהדומה לכך בתנ"ך הוא תחלת ירמיהו[כ], שה' גם מראה לו כמה דברים – סיר נפוח, מקל שקד – ורוצה שיבין מה שרואה. יש משהו שרואים, המח מיד מתרגם למלים ובהן יש "לשון נופל על לשון" – וכך ה' מנבא בני אדם. זהו יסוד כל כתבי ר"א אבולעפיא, מתוך צירופים ולשון נופל על לשון. אם כן, המפרשים מדמים את נבואת "כלוב קיץ" לתחלת ירמיהו – כבר קשר בין "דברי ירמיהו" ל"דברי עמוס". מהו "כלוב קיץ"? כל ילד אמור לדעת... איך למדת בחדר? לא הגעת לשם? חושבים שכלוב הוא כלוב של כלב – אותן אותיות, יתכן שבאמת מעורר אסוציאציות עם כלבים. אבל סתם כלוב הוא סל. [סל תאנים?] יתכן סל תאנים[כא], אבל כתוב[כב] שקיץ היינו פירות קיץ – הולך לירקניה וקונה סל מלא פירות קיץ. ה' מראה כלוב קיץ לעמוס ורוצה שיבין, אבל הוא לא מבין וה' צריך לפרש לו – הראיתי לך כלוב קיץ כדי שתדע שבא הקץ, קץ לא טוב. כך ה' מנבא, לשון נופל על לשון. למה אמרנו זאת? יש כאן אסמכתא ברורה ש"דברי עמוס" היינו בחינת "'דבר הוי'' זה הקץ".

איך מתחיל ספר ירמיהו? "טרם אצרך בבטן... נביא לגוים נתתיך"[כג] – כך הוא מתחיל את הנבואה שלו. הוא בדיוק ההיפך מעמוס, שלא מתחיל מלהיות נביא – אין לו בכלל כשרון להיות נביא, כמו שתיכף נראה. בדיוק ההיפך, הוא נוער הגבעות לכל דבר – איזה בחור בלי שום כשרון, לא למד בישיבה, א פוסטע-בוחער שה' לוקח מאחורי הצאן. ירמיהו הוא הפוך, "טרם אצרך בבטן ידעתיך". ירמיהו מיועד מאז ומתמיד להיות נביא וצריך להלחם על זה – גם עמוס סבל, אבל ירמיהו עוד יותר, כמעט הרגו אותו כמה וכמה פעמים על הנבואות שלו[כד]. לכן היה צריך לעמוד כנגד אויביו חזק, כפי שה' אמר לו "ואני הנה נתתיך היום לעיר מבצר ולעמוד ברזל ולחֹמות נחֹשת על כל הארץ"[כה]. בכל אופן, "דברי ירמיהו" הם "'דבר הוי'' זו נבואה" – ה' גוזר עליו, 'אתה צריך להיות נביא', ולא רק לעם ישראל אלא גם לגוים, לכולם, השליחות שלך בחיים היא להיות נביא.

מה יוצא? משהו מענין ש"דברי קהלת" – השלישי – צריך להיות כנגד "'דבר הוי'' זו הלכה", עיקר מה שהרבי תמיד אומר. מה הקשר? מה יכול להיות הקשר? יש שם באמת הרבה "הולך" – הלכה לשון הליכה, "דור הֹלך ודור בא"[כו], "כל הנחלים הֹלכים אל הים"[כז], עוד הרבה הליכה[כח]. אבל מה הווארט העיקרי? איזו הלכה יש שם? קהלת הוא לא נביא אלא כתובים, והמסר בסוף הספר כמה שהכל "הבל הבלים" – 'רבותי, יש הלכה, תשמרו על ההלכה', "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם"[כט], ככה צריך להסביר.

רק כדי לראות כמה יפה הולך יחד המבנה שעשינו עכשיו: דברי עמוס קץ דברי ירמיהו נבואה דברי קהלת הלכה – תשע מלים – עולה 1944, תשע פעמים (ממוצע) דברי! רמז יפהפה.

ב. נבואה יוצאת מהכלל

אחרון אחרון חביב, יש פה נושא מאד חשוב, שאני בטוח שיש שיחה של הרבי עליו[ל] (אולי מישהו כאן יודע איפה). אני קורא את המלבי"ם:

אברבנאל: עמוס – פרכה לשיטת הרמב"ם בנבואה

המלבי"ם פותח את פירושו על עמוס בציטוט דברי רבי יצחק אברבנאל[לא] שמשיג על דברי הרמב"ם ביחס לנבואה – דברים שנמצאים גם במשנה תורה[לב], אבל יותר באריכות במורה נבוכים:

הרי"א [רבי יצחק אברבנאל] השיג בכאן על המורה (פל"ב ח"ב) שהניח יסוד מוסד שאי אפשר שתחול הנבואה רק על האדם המוכן אליה, אם בהכנה טבעיית כפי מזג גופו ומוחו וכח דמיונו, ואם בלימוד החכמות וטוב המדות,

הרמב"ם אומר שאדם שרוצה להיות נביא צריך הכנות מלידה והכנות של האדם מצד עצמו. הנביא צריך מזג גוף זך וכח מדמה מבורר – "ביד הנביאים אדמה"[לג] – ולא "דמים עכורים" שהם דמיונות שוא[לד]. אם הכל אצלו מוכן – זו הכנה טבעית שה' ברא אותו, סוג אחד של הכנה. סוג נוסף של הכנה שנצרך הוא גם הכנה מצד עצמו, לא תלוי בטבע שנולד – שאדם למד הרבה חכמה וגם הרבה ספרי מוסר, מדות, וקיים מה שלמד, הפנים את החכמות ופעל בגופו את עידון ותיקון המדות שלו.

ואמר מהרי"א שדעת זה בנוי על דברי הפילוסוף שהנבואה היא דבר טבעיי מגעת לאדם כשאר הצורות הטבעיות שלא יחולו בנושאיהם כי אם אחרי ההכנות הראויות אליהם,

אריסטו ושאר הפילוסופים סוברים שנבואה היא טבעית – אם אתה עושה כך מגיע אליך כך, אם אדם מזכך ומכין את עצמו הנבואה יורדת עליו אוטומטית. [גם הרמב"ם לא מחייב שתשרה עליו נבואה.] נכון, אבל הוא אומר שבלי ההכנה הנבואה לא יכולה לשרות. כפי שיאמר, עמוס הוא ההוכחה שהדברים לא עובדים כך – שיכול להיות אחד פשוט, נוקד, רועה צאן, ובולס שקמים, וה' לוקח אותו כי הוא הכי טוב. כמובן, צריך להסתכל בכתבי האריז"ל מה הענין המיוחד של עמוס – הוא לא הסתכל... (האריז"ל נולד אחרי פטירת ר"י אברבנאל). לפי האברבנאל, עמוס הוא דוגמה המפריכה את כל דברי הרמב"ם – והמלבי"ם מסכים עמו. [שאלה: גם אלישע רץ אחרי אליהו באמצע שהוא חרש, מאחרי הבקר.] זה לא אומר שהוא לא הכין את עצמו. [אולי גם עמוס הכין את עצמו.] חלק מהסיפור של עמוס על עצמו הוא – 'תדעו, רבותי, לא הכנתי את עצמי. אני נוער הגבעות, לא למדתי'.

טוען האברבנאל:

ואין זה דעת תורתנו כי אין הנבואה דבר טבעיי

יש גם טבע רוחני, אבל בסופו של דבר הרמב"ם רוצה להפוך הכל לטבע – תעשה כך ויקרה כך – וגם הנבואה היא טבעית יחסית. האברבנאל חולק עליו.

ואין ההכנה צריכה אליה, כי הנבואה דבר נסיי בהכרח, כי כל כח משיג יש לו יחוס שמור ומוגבל עם הדבר המושג אליו, ונפש האדם אין לה יחוס ולא ערך על הסידור האלהי שתקבלהו בדרך טבעיי אם לא בדרך נס, וא"כ ההכנות הטבעיות מהמזג וכן לימוד החכמות אינם תנאי אל הנבואה,

למה האברבנאל כל כך מתנגד לרמב"ם? כי לדבריו הנבואה היא מעל לכל מה שהאדם יכול להשיג, באין-ערוך. אם אצל האדם הנבואה גובלת במה שהוא יכול להשיג – זהו רצף טבעי של השתלשלות. נכון שאחרי כל ההכנות ה' יכול בסוף לא לתת לו נבואה, אבל זהו רצף אחד – ברגע שאתה הופך זאת לרצוף אתה הופך זאת לטבע[לה]. לזה האברבנאל לא מסכים. הוא אומר שהנבואה היא באין-ערוך לאדם, ולכן אין קשר להכנה. [בעצם, לדבריו, הנבואה הופכת להיות לא תלויה בעבודת האדם?] תיכף נראה מה שהוא כותב. שוב, הנבואה לא באה באופן אוטומטי, וכל ההכנה לא מוכרחת. בדבר נסי ה' מחליט הכל לבד – אתה לא חלק מההחלטה של ה'.

מי הדוגמה שמפריכה לדעתו את דברי הרמב"ם?

והלא עמוס עם היותו בנוקדי הצאן (כי בעל הצאן נקרא נוקד) והיה בנוקדים, ר"ל משרת אצל הנוקדים ולא למד חכמה ולא היה לו כבוד ועושר ומכל מקום התנבא.

הוא מפרש ש"בנֹקדים" היינו נער שמשרת את הנוקדים – עמוס לא היה ראש הנוקדים, או נוקד של צאן שלו, אלא מישהו הביא אותו לשמור על הצאן של אחרים. הוא לא היה תלמיד חכם, וגם לא היו לו תנאים נוספים שהרמב"ם כותב שצריכים להיות בנביא[לב], כבוד ועושר, ולמרות זאת הוא היה נביא! עד כאן דברי האברבנאל נגד הרמב"ם.

נבואה פרטית ונבואה לצורך הכלל

מוסיף המלבי"ם משהו חשוב, שמתחיל להתקרב קצת לחסידות, 'להריח' חסידות:

ולדעתי יש בזה הבדל בין הנביא המנבא לצורך עצמו ושלימותו ובין הנביא שהוא שליח לצורך הכלל,

אלה שני סוגי נביאים. יש נביא שהנבואה שלו לצורך עצמו, לתיקון עצמי. אנחנו לא מכירים כל כך הרבה נביאים כאלה כי הנבואות שלהם לא נכתבו – היו רבבות כאלה, אבל לא נכתבו. בספרי הנבואה נכתב רק מה שנצרך לדורות, אבל היו בלי-סוף נבואות[לו].

עמוס כותב[לז], שלעתיד לבוא יהיה צמא – לא ללחם ולמים אלא לדבר ה'. מה הכוונה? כל התרבות היתה נבואה – רוב הנבואות היו פרטיות ומעט לצורך הכלל, ורק מה שגם לצורך הכלל וגם לצורך דורות נכתב. בכל תקופת בית ראשון 'טעם החיים' היה הנבואה. לכן כתוב שם על הבתולות היפות והבחורים – שבלי נבואה החיים שלהם לא היו חיים. כל תענוגי העולם הזה לא היו שוים שום דבר בלי רוח נבואה.

שוב, יש נבואה לצורך הפרט ויש נבואה לצורך הכלל:

כי שינבא ה' את האדם הבלתי מוכן אל הנבואה הוא כבריאת יש מאין,

המלבי"ם מסכים עם האברבנאל, שיתכן שה' ינבא אדם בלי שום הכנה, שלא כדברי הרמב"ם, אבל נבואה כזו היא כבריאה יש מאין, כאילו בוראים משהו מחדש – אין לו שום הכשרה ופתאום הופך להיות נביא. נסים כאלה ה' לא עושה למגנא[לח], לחנם:

וזאת לא יעשה ה' רק לצורך גדול, כי כל הנסים שעשה ה' היו בריאת יש מיש ע"י המרת הצורות כמו שבארתי במק"א,

הנס הכי קרוב ליש מאין הוא קריעת ים סוף, כמו שכתוב בתניא[לט], אבל גם היא לא יש מאין. כל נסי התורה הם המרת יש מיש. ה' יכול לעשות משהו חדש, ולפעמים עושה, אבל צריך צורך מאד גדול שה' יעשה יש מאין ממש.

ולכן לא יבחר ה' להשפיע רוח נבואה על איש רק בהיותו מזומן לה שאז יוסיף ברכתו בההכנה הנמצאת בו ביתר שאת ויתר עז להשלימו, כמ"ש אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה,

כעת המלבי"ם קצת מתקרב לרמב"ם, ואומר שבדרך כלל ה' כן אוהב שיש לאדם את כל ההכנות – גם מצד המזג וגם מצד הלימוד ותיקון המדות שלו – כי אז השראת הנבואה היא לא כל כך חידוש, וה' אוהב למעט בחידוש. על כך כתוב "יָהֵב חָכְמְתָא לְחַכִּימִין"[מ] – לא שה' לא יכול לתת חכמה למי שאין לו חכמה, אבל הוא מעדיף לתת חכמה למי שכבר יש לו הכנה מסוימת, שהוא כבר חכם. המלבי"ם אומר שהדבר נכון באמת גם לגבי נבואה – בדרך כלל. אמנם הדוגמה של עמוס היא פשוט יוצאת מהכלל – 'יתכן שאתה יוצא מהכלל, עמוס הנביא' ('קען זיין אז דו ביסט א יוצא מן הכלל, עמוס הנביא'). אצל הרמב"ם היוצא מן הכלל הוא נמנע, וכאן המלבי"ם מסכים לאברבנאל שיתכן, כמו בעמוס, שיש נביא 'יש מאין'. מתי ה' עושה זאת? רק כשיש צורך גדול לדור – כשאין מישהו יותר טוב.

אבל בעת שיצטרך ה' לשלוח נביא אל הדור ולא ימצא איש המוכן לזה בטבעו מלידה ומבטן ומהריון וע"י הכנתו, יבחר את אשר יקרב אליו מצד צדקתו ויגדל הנס,

אין מישהו מוכן, אז מה ה' יעשה? ה' ודאי רואה ללבב – ורואה שזהו אדם טוב. בחור הגבעות שאמרנו – הוא הכי טוב שיש, מצד הפנימיות, שרק ה' רואה ללב.

נבואת עמוס – יוצאת מן הכלל

ומזה המין היה נבואת עמוס שלא נבא לצורך רק לצורך הכלל,

עמוס אמנם דבר על עצמו – זו תכונה מסוימת, אופי מסוים, אבל הנבואה שלו עצמה היתה לצורך הכלל, נבואה על עשרת השבטים (ועוד קודם נבואה על הרעש).

הוא מוסיף לכך משהו. חז"ל אומרים[מא] שבאותו פרק נבאו ארבעה נביאים – מיכה, ישעיהו, הושע ועמוס – אבל ה' רצה את ארבעתם:

שהגם שכבר נבאו עוד שלשה נביאים באותו פרק, רצה ה' ששני נביאים ינבאו ביחוד לעשרת השבטים והם הושע ועמוס ושנים ינבאו ליהודה והם מיכה וישעיה, ורצה ששני אלה יהיו מעשרת השבטים הושע היה משבט ראובן ועמוס היה מתקוע שהוא בחלק אשר ולא מצא אז מוכן ממנו בערך יתר העם, ואחר שהוצרך לשלחו בשליחות כולל הוסיף ברכה ושפע קדש על ההכנה המעטה שמצא בו וישפוך את רוחו עליו.

ה' לא מצא מישהו יותר טוב מעמוס, ואז הוסיף על הדברים הטובים שכן מצא בו. זהו כבר חידוש, לא בדיוק כמו האברבנאל שאומר שהוא היה 'פּוּסט' לגמרי. הרי ה' כן הסתכל בלב שלו וראה שהוא בחור טוב – זו הכנה מועטה, עליה ה' הוסיף "ברכה ושפע קדש".

טבע ונס-טבעי

כעת המלבי"ם טוען נגד האברבנאל:

ומה שטען הרי"א על שלא תמצא הנבואה באו"ה ולא בישראל אחר החורבן, הגם שאי אפשר שלא ימצא איש מוכן לזה.

האברבנאל מקשה על הרמב"ם: בפשטות, במשך אלפי השנים הללו ודאי היו צדיקים שמלאו את התנאים האלה, התעלו במעלות רוחניות. הוא רומז שאפילו אצל הגוים היו אנשים כאלה, ודאי לפי הרמב"ם עצמו שמאד העריך אותם[מב]. הרי הרמב"ם עצמו נסה למלא את התנאים האלה, שהוא עצמו יהיה ראוי להיות נביא בישראל – הוא כמעט כותב זאת בפירוש[מג]. ודאי וודאי היו כאלה שהיו ראויים ואף על פי כן ה' לא נתן להם – מכאן סימן שלא כדעת הרמב"ם, שאומר (לפי הבנת האברבנאל) שאם אתה ממלא את התנאים אתה מקבל אוטומטית נבואה[מד]. לשיטתו, זו הפרכת כל התיאוריה של הרמב"ם.

על כך המלבי"ם כבר חולק:

אינו טענה, שממה שכתב הרמב"ם שאי אפשר שינבא רק המוכן לנבואה, לא נוכל להוליד שכל המוכן לנבואה מוכרח שינבא, כי גם חלות הנבואות על המוכן תלוי ברצון אלהי, כי גם המוכן לנבואה אינו מוכן לזה כדברים המחוייבים בטבע, כי גם נבואת המוכן הוא נס ופלא, רק שאינו נס גדול כ"כ כנבואת הבלתי מוכן, כמו שהנס שישלח ה' ברכה בזרע הארץ לעשות בשנה אחת תבואה לשלש השנים אינו נס גדול כ"כ כנס אלישע שמעט השמן שבאסוך ימלא כל הכלים.

האמירה שרק מי שמוכן לנבואה יכול להתנבא והקביעה שכל מי שמוכן יתנבא – הן שני דברים שונים. הרמב"ם לא אומר שמי שמוכן בהכרח יתנבא – גם הוא מאמין בה' ובכך שבסופו של דבר הנבואה תלויה ברצונו. קראנו לנבואה לפי ההכנה טבע, אבל הוא אומר שבטבע יש 'צווי דינים', שני סוגי טבע. יש טבע ממש מוכרח – אם אתה מוכן, אוטומטית תקבל נבואה – אבל הנבואה היא לא כזה טבע. זהו טבע רק במובן שיש כאן השתלשלות של רצף, כפי שאמרנו קודם, ולא באין-ערוך. יסוד החסידות הוא שהאלקות היא באין ערוך.

יש לו המשך לגבי נבואתו שנתיים אחרי הרעש, אבל זהו עיקר תורף דבריו. כמו שאמרתי, ודאי יש התייחסות של הרבי לענין. מה שנוגע לעניננו – עמוס הוא היוצא מהכלל. מכל נביאי ישראל, יש לעמוס מקום מכובד ביותר – אחד שאין לו שום הכנה להיות נביא וה' בורא אותו יש מאין, בלי הכנה, להיות נביא.

עמוס – נביא עם אורות דתהו

אמרנו שאי אפשר לסיים את הסוגיא בלי להסתכל בכתבי האריז"ל מיהו עמוס – אולי שם יש איזה רמז איך הוא יכול לקבל נבואה בלי להיות ראוי לה? האריז"ל אומר[מה] שעמוס הוא "מן הנֹקדים" – מעולם הנקודים. דברנו על הענין הרבה פעמים[מו] – עולם הנקודים הוא עולם התהו. עמוס הוא מאותם רפח ניצוצין שנפלו לתוך העולם שלנו מעולם התהו, שיש להם עוצמה רבה ביותר. יש ב-רפח כמה ניצוצין שנבלעו בתוך הטומאה, נפלו לקליפות, אבל יש גם כמה שבאופן יחסי עוצמת התהו נשארה בהם אבל בלי שהוטמאו, הם לא הפכו להיות קליפות קשות. זה בדיוק מה שהרבי אומר[מז] שמשיח הוא "אורות דתהו אבל בכלים דתיקון".

עוד משהו מענין, שהאריז"ל גם אומר[מח] שעמוס הוא גלגול של יאיר בן מנשה. זו אסמכתא לכך שהוא מנוער הגבעות. מה עשה יאיר בן מנשה? פתח חוה. בעל החוה המקורי בתורה הוא יאיר בן מנשה והאריז"ל כותב בפירוש שעמוס הוא גלגול שלו. אף על פי שעמוס הוא מתקוע, שבנחלת שבט אשר על פי הרד"ק, ויאיר משבט מנשה. מענין ששני אלה שנבאו באותו זמן שייכים לעבר הירדן: הושע בא מראובן[מט], אחד מהשבטים שנחלו "נחלה מבֹהלת"[נ] בעבר הירדן – ראובן, גד וחצי המנשה – איפה שהיה יאיר בן מנשה. עמוס לא מהשבטים האלה, אבל אם הוא גלגול של יאיר – שניהם מאותו מקום, גם יחסית עולם התהו[נא]. כלומר, עמוס הוא נביא עוצמתי.

אם כך, למי מהשופטים הוא דומה? [יפתח.] בדיוק, הוא דומה ליפתח הגלעדי. עמוס נביא ויפתח שופט, אבל גם יפתח הוא אחד שה' רואה שהוא צדיק בלב – יפתח מגיע עם הנתונים הכי לא טובים והכי לא ראויים לעשות אותו שופט של עם ישראל, ולמרות זאת אותו ה' ממנה. לפי האברבנאל כל השופטים הם חלק משושלת הקבלה דרכה עוברת התורה[נב] – כל התורה כולה מגיעה דרך יפתח, לשיטתו (ולא כשיטת הרמב"ם[נג]). יפתח בין השופטים ועמוס בין הנביאים הם אותה בחינה – האריז"ל לא כותב כך, אבל כך יוצא.

למדנו לאחרונה[נד] – בדברי הרבי[נה], שמביא מתורה אור[נו] – ששתי הנשמות החשובות של תהו שירדו לעולם הזה הן חנוך ומשה רבינו, שירדו לתקן את העולם בגלל עוצמתן. כאן מפורש באריז"ל שגם עמוס מעולם התהו, מן הנוקדים – נשמה נקודתית עם הרבה עוצמה. הוא ירד בשביל לנבא – גם את הדברים הלא-טובים, אבל בסוף יתהפך הכל לטובה, כמו הפסוקים הטובים שהזכרנו מסיום הספר.

רמזי סיום

[שאלה: יש ליד תקוע ביהודה כפר ערבי עם מבנה שאומרים שהוא קבר עמוס. מתאים?] בפשט הוא מיהודה. נחלת אשר היא במקום אחר לגמרי, בצפון. [הרי אמרו לו שהוא מיהודה ולמה מתנבא על ישראל?] נכון, מקורו ביהודה, לכן אמרתי שכך יותר מסתבר – אבל כאן הרד"ק כותב שבא מאשר. [זאת אומרת שלא נכון?] לא משנה, העיקר שתקח את אותו מקום, צריך לרשת אותו – שיהיה אצלנו.

[היום יש ביטוי על מישהו 'עמך', פשוט, שהוא 'עמוס'.]

אם אתה אומר זאת, נעשה את הגימטריא החותמת: שתי המלים הראשונות הן "דברי עמוס" ושתי החותמות "הוי' אלהיך" (שאמרנו שיחודי). ביחד שוה 484, שלמות של 22 ברבוע. רק עמוס שוה 176 (מספר שכבר דברנו עליו). זו דוגמה שהוא גם אורות דתהו וגם בכלים מרובים דתיקון – זהו המספר הכי גדול בתורה (פסוקי פרשת נשא), בתהלים (פסוקים בפרק קיט) ובגמרא (דפי בבא בתרא, בהשגחה פרטית[נז]) – 176 עולה ח"פ 22.

בתוך עמוס, רק עמ עולה ה"פ 22 ו-וס עוד ג"פ 22. כלומר, ה-8 מתחלק ל-ה ו-ג, כמו "ביום הגמל את יצחק"[נח] שדורשים[נט] על מילת יצחק ביום השמיני, ביום הג – ח בחלוקת חתך זהב של 8 – מל את יצחק. ה-8 פעמים 22 בחלוקת חתך זהב. יש עוד שם בתנ"ך ששוה עמוס – עמינדב, אבא של נחשון[ס]. עמינדב מצד החסד, שהתנדב[סא], ועמוס מצד הגבורה – אבל בשניהם אותה חלוקה, מתחיל עמ, שני 'עמך', ה"פ 22 וממשיך בעוד ג"פ 22.

עיקר הפלא: "אלהיך" עולה ג"פ 22, אז עמוס-אלהיך עולה 11 פעמים 22 וממילא גם דברי-הוי' עולה 11 פעמים 22, בדיוק אותו מספר. זהו עיקר הפלא, שה-22 ברבוע מתחלק ממש חצי-חצי. ממש מכוון יותר בתחלת וסיום ספר עמוס, "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן".

עד כאן רבותי, שיהיה יום טוב.