1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (113)

ד"ה "ויאמר ה' אל אברם לך לך" (4)

י"ז אייר ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

נגנו "בר יוחאי" של נדבורנא.

דברנו אתמול על שפלות וענוה, שהם הארץ בה ה' הטביע את כח הצומה. הוא הביא את הפסוק "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח" – שכמה שה' "מרום וקדוש" הוא שוכן דווקא את הדכא והשפל. הלשון של הפסוק היא שפלות, כמה שהוא מדבר על ענוה ושפלות וכו' – לשון הפסוק היא "שפל רוח".

משא"כ מי שהוא בישות וגסות אינו כלי לאלקות [אפילו אם הוא התלמיד חכם הכי גדול.] אדרבא ה"ה היפך אלקו' [מדגיש שהוא עצמו היפך האלקות, כמו שאדמו"ר האמצעי??? כותב בכמה מקומות שכל מה שהוא כאילו עובד את ה' – הוא עובד את עצמו, הופך עצמו לעבודה זרה כר"ל.], דהנה ענין הגסות הוא שתופס מקום לעצמו שמחשב א"ע איש המעלה [שאין יותר גדול ממנו.], ובד"כ הו"ע ההרגש שמרגיש א"ע לאיזה מציאות דבר מה [מרגיש ש'אני משהו מיוחד'.] ומשום זה הוא יקר בעיני עצמו [וממילא גם מגיע לו הכל, כי הוא מאד יקר.], והרגש זה שמרגיש ומחשיב א"ע הוא מקור לכל מיני רע [מכך שהאדם חושב שהוא משהו מיוחד ואדם יקר – יוצאים כל הדברים הרעים, מדות רעות, מחשבות רעות, דעות מסולפות ומעשים רעים. כל הרע יוצא מכך שהוא מחשיב עצמו למציאות יש ודבר חשוב. הוא אומר כאן במלים מאד חריפות, שאחד שהוא יש – לא משנה שהוא יהודי, לא משנה שהוא תלמיד חכם גדול – הוא בעצם עמלק. כמו שכתוב בזהר שיש אנשים שהם עמלק, גם בתוך עם ישראל, והם המעכבים את הגאולה. יש כמה סוגים של עמלקים. כעת הוא ממש יורד על הישות וגסות הרוח, ומביא את הפסוק שנאמר בעמלק:] וכמ"ש ראשית גוים עמלק וגו', דקליפ' עמלק היא הישות וההתנשאות [ברגע שיש למישהו ישות והתנשאות הוא שייך לעמלק.], דזהו הסיבה מה שבא להלחם בישראל [לכן עמלק הוא הראשון שהזדווג לישראל, בא אחרי יציאת מצרים וכל הנסים שהיו להלחם בישראל.] מפני שלא הי' יכול לסבול את הגדלות דנש"י [שיש מישהו יותר חשוב ממנו.] שיצאו ממצרים ביד רמה ושמעו עמים ירגזון וגו' [כל הנסים והנפלאות שהיו וכתובים בשירת הים.] דזה מה שנתעלו נש"י [כשיהודים מתעלים הם עדיין "כי אתם המעט מכל העמים" – לכן ה' בחר בנו – ממעטים את עצמנו, לא הופכים להיות מציאות של יש ודבר בפני עצמו. בכל אופן, אנחנו באמת מתעלים וכולם רואים שעם ישראל באמת החשוב והיקר, ואת עמלק זה מוציא מדעתו.] ונתגדלו ע"י הנסים ונפלאות שעשה להם הקב"ה לא הי' יכול לסבול זאת וכמו טבע גס הרוח שאינו יכול לסבול גדלות זולתו [לא יכול לסבול שמישהו פתאום מתרומם.], והיינו אף שהוא גדול ומנושא בעצם [כמו נשמות ישראל, כמו אדם שהוא חשוב מצד עצמו – הוא בן מלך, הוא נסיך.] לא שהוא מנשא את עצמו [לא עושה עצמו גדול, ובכך מרגיז מישהו אחר, אלא שהוא גדול בעצם, הוא בן מלך.], וגם הגסה"ר יודע מזה שזולתו הוא אדם גדול בתורה ובחכמה וביראת שמים אמנם מהצד הגסות וההתנשאות שלו הנה לא זו בלבד שאינו יכול לסבול אותו [את הגדול בעצם, שאם הוא מסטרא דקדושה הוא גם ענו, אבל לא משנה לעמלק – הוא לא יכול לסבול אותו.] אלא עוד זאת עושה כל מה שיכולתו למעט בגדולתו של המנושא בעצם [הוא מדבר כל מיני דיבורים של זלזול. בחז"ל מהחטאים הכי גרועים הוא מי שמבזה תלמידי חכמים, סתם בשביל להוריד מהערך שלהם, שהם לא כל כך תלמידי חכמים. מדובר בתלמידי חכמים אמתיים, ענוים, והוא מבזה אותם ואומר שדבריהם לא נכונים. לכן יש הרבה סיפורים של מלגלג בדברי חכמים ש'נתן עיניו בו ועשהו גל של עצמות' – זה חיוב מיתה, בקיצור. מי שמזלזל ומלגלג חייב מיתה – היו צדיקים שגמרו איתם חשבון על זה, כמו רבי יוחנן באחד הסיפורים.] ובפרט אם הגסה"ר הוא עז פנים בטבעו [חוץ מכך שיש לו גסות, גם יש לו עזות פנים בטבע – כך הוא נולד –] אז הוא פוגע בכבודו של המנושא [לא רק מזלזל, אלא עושה מעשים של פגיעה.] וכל חיותו הוא מה שמחרף ומגדף את המרומם ומנושא [הוא חושב שזו השליחות שלו בחיים. הוא בעד שויון, דמוקרטיה, ואם יש מישהו גדול בעצם זה פוגע בכך – חושב שכולם צריכים להיות שוים. קצת היה כך אצל הקומוניסטים, כולם שוים, אין אחד גדול יותר – לכן כל השקפת החיים שלהם היא ליישר, שאם יש מישהו גבוה צריך להשפיל אותו. יתכן שבצד השני גם – שמנסים להרים מי שנמוך – אבל העיקר שלא יהיה מישהו יותר גבוה. זו פילוסופיה, לא סתם – זה עמלק, חלק מהדעה שלו. אומר שיש לו שתי מדות – גסות רוח ועזות פנים.], וזהו עיקר קליפת עמלק [ויש אנשים בתוך עם ישראל שגם שייכים לקליפה זו, ר"ל.] שהוא גסה"ר ועז פנים וכמ' יודע את רבונו ומכוון למרוד בו [באמת בחז"ל לא מצאנו לשון זה לגבי עמלק – נאמר לגבי נמרוד ועוד – אך בחסידות תמיד מובא על עמלק. משמע שאפילו גדולת ה' מפריעה לו – לא סובל שיש מישהו או משהו יותר גדול ממנו.], ומרידת עמלק הוא מה שמקרר בהדרך דתורה ומצוות [כמובן, הוא לומד זאת מהפסוק "אשר קרך בדרך", שאחד מפירושי "קרך" הוא לשון לקרר. מהי ה"דרך"? דרך עבודת ה' שלנו, דרך התורה והמצוות. הוא בא ומקרר, כל הזמן רוצה להוריד.], דכשם שהוא בגשמי' שגס הרוח ועז פנים שמבטל את המרומם והמנושא בעצם הנה הוא מבטלו באופן של קרירות [אחד התטכסיסים שלו לבטל את הגדול הוא מסביב, לא ישירות, בעקיפין – שהוא מוריד אותו על ידי קרירות.], ער מאכט קאלט [הוא עושה את כל הענין קר, מקקר את הנושא, את הענין שלו.], ועושה מלאכתו זאת בערמומית ובתחבולות שונות [עמלק הוא מאד ערמומי, הוא הנחש הקדמוני, שכתוב עליו "ערום מכל חית השדה". המפרשים אומרים שהפשט של תחבולות הוא ריבוי עצות מכל כיוון, מכל זוית, לא רק עצה אחת. כתוב "בתחבולות תעשה לך מלחמה ותשועה ברב יועץ" – כך בקדושה, אבל "את זה לעֻמת זה". לפעמים מספיקה עצה אחת, אבל תחבולות היינו כמו אחד שמחפש שח, שלוקח בחשבון כל האפשרויות של מה שיעשה האויב ויש לו מהלך מוכן נגד זה. זה הפירוש של תחבולות – ריבוי עצות שונות לכל מצב שיכול להוולד.], וכמו שאנו רואים במוחש בטבעי הכופרים בה' [כעת מוסיף עוד עוקץ – לא רק גסות רוח ועזות פנים, אלא כפירה (שהיא עיקר העמלק בתוך עם ישראל שמעכב את הגאולה). לא כותב, אבל כפירה גם לשון קור – בין ריבוי פירושי שרש כפר – וממשיך את הקרירות שמדבר עליה. לפי הסדר שלו, מי שהוא עמלק מתחיל מגסות רוח, אחר כך מוסיף עזות פנים, וכעת מגיע לעיקר הקליפה הכי קשה, כפירה. זה מי שלעת עתה מנהל פה את הענינים, ה' יביא לנו משיח מחדש. הוא כותב יש כופרים. הרבי הקודם, מי שכתב זאת, היה מאד סלחני. קרב גם את מי שכתוב עליהם "מורידין ואין מעלין". שאלו אותו איך אתה מקרב כופרים, מוסרים וכו' שכתוב עליהם "מורידין ואין מעלין". הוא ענה שההלכות האלה כתובות בסוף חשן משפט, סוף השו"ע, ואחרי שתקיים את כל התורה עד שם נדון בהלכות האלה. דבר שני שהוא אמר, שפשוט גם אצל הרבי, שהיום כולם תינוקות שנשבו – מצד אחד זו מדינת הכופרים, ומצד שני כולם תינוקות שנשבו. יש פה הרכב, כמה שמדבר כאן חזק ותקיף מדובר גם בתינוקות שנשבו וצריך לקרב את כולם. בתוך האישיות של הרבי הקודם דווקא יש הרבה נשיאת הפכים. יש לו המון תוקף, דינים לכאורה, ומצד שני הוא הכי לבבי והכי עממי מכל הרביים, הכי אוהב את כולם. צריך להבין איך זה הולך יחד. בכל אופן, כעת הגיע לעיקר הווארט – נגד הכופרים, שהם עמלק. כופרים הם לא רק גסי רוח ועזי פנים, אלא שהם חכמים מחוכמים לקרר את הקדושה ואת ההתלהבות, זה ענין עמלק, כופרים לשון כפור.] וכל ענינם להעביר ח"ו את ישראל על דעת קונם [כמו שהיה בתחלת המדינה, שעיקר המגמה היתה לקחת ילדים קטנים ולגזור להם את הפאות, לומר שמתו, לשלוח לקיבוצים – כמו שעשו לילדי תימן.], הנה ראשית פעולותיהם הוא לקרר כללות ענין התומ"צ ולפעמים הנה בשביל לקרר ולבטל הם מתחילים בתנועה הפכית [כעת אומר ווארט מאד יפה בפסיכולוגיה, בתורת הנפש, איך לקרר. הוא רוצה לקרר מאלקות, ועושה זאת מאד חכם – בצורה לכאורה הפוכה לגמרי. קונטרה-אינטואטיבי – הייתי חושב שמי שרוצה לקרר כל הזמן יוריד מהערך של משהו, אבל כעת אומר שיש דרך לקרר על ידי העלאת הדבר במקום הורדה שלו.] כמו בענין המופתים [השגחה פרטית – מישהו בא ואומר שה' עשה לי נס, השגחה פרטית מופלאה. איך הוא מקרר? אומר שה' כל כך גדול, יכול לעשות מה שהוא רוצה, ואין מה להתפעל מהנס שהוא עשה לך – זה שום דבר. ה' כל כך גדול, יכול לעשות נסים בשופי.] דענין הקרירות והביטול הוא באופן שהם מרוממים ומנשאים הענין דאלקו' עד שדבר כזה אינו ענין של פלא כלל [בשביל ה' זה כלל לא פלא – לך אין שכל, אז אתה מתפעל, אבל ה' כל כך גדול עד שאין כן שום פלא. הוא קורא לו כופר, אבל לא מדבר כאן נגד ה' – מגדיל את ה', כדי לומר שכל מה שרואים הוא לא פלא. יש גם ערמומיות של קדושה, כמו בעל התפלה שמקרב אנשים לאלקות בכל מיני סיבובים, וכך עמלק עושה הפוך – מקרר בתחבולות באופן מודע. (היו תחבולות בספרי לימוד ובהדרכה במעברות וכו'.) כן, צריכים לדעת נגד מי אנחנו משחקים.], אז אזא ענין איז גאר ניט קיין פלא פאר ג-ט ב"ה, וכוונתם היא לקרר את ההתפעלות מה שמתפעלים מענין אלקי, דמענין פלאי ומופת הרי טבע בנ"א להרבות לדבר מזה בהתפעלות [אנשים נקראים מדברים, ועל מה הם מדברים? על החדשות – אם יש משהו חדש מדברים עליו, האדם הוא 'מדבר' על נס והשגחה פרטית. ראוי כך לדבר – לשם כך ה' נתן לך כח הדבור, ושקורא נס צריך לדבר עליו, "כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח". ה' נתן לך פה כדי לפרסם אלקות, ואחת הדרכים העיקריות והקלות לפרסם אלקות בעולם היא לספר מופתים – לדבר כמה שיותר על סיפורי מופתים אמתיים ולקבל מכך חיות וכו'.] וכמו בענין דהשגחה פרטי' ומופת אלקי גלוי שמתפעלים ע"ז במאד הנה [באים] הכופרים [קליפת עמלק.] כל כוונתם לקרר את ההתפעלות [ואם ההתפעלות מתקררת מהנס – ממילא אין מה לדבר. ידוע שכל הקליפות, כמו במדינה, הן להשתיק. יש להשתיק עם חוקים – היפך חופש הדיבור, "זמן חרותנו", פה-סח, שאפשר להרבות ולדבר ביציאת מצרים. זו צורה גסה של השתקת הצבור הנגדי, ששמים אותך בכלא. כאן משהו מתוחכם, שמשתיק אותך בחכמה, בלי לשים אותך בבית הסהר – עוד יותר גרוע. לכן העיקר, מי שעובד את ה' ורוצה להלחם נגד הכפירה, הוא לדבר. מאד מחזק מה שכל הזמן אנחנו אומרים שעיקר הכח של עם ישראל הוא בפה שלו. צריכים לספר הרבה סיפורים, הרבה סיפורי צדיקים, הרבה סיפורים של גאולה. גם הרבה לספר איך שתיכף ומיד ממש כל המצב כאן יתחלף לגמרי, בעזרת ה' יתברך. כל הכוונה שלהם היא להשתיק על ידי קירור. בכלל, בשביל לדבר צריך חיות. עיקר החיות של האדם שהוא מדבר. אם אין לו חיות במשהו – אין לו אפילו כח לדבר. ברגע שהוא מקרר אותך אין לך כח בכלל, לא בא לך לדבר.] ואח"ז הם מקררים מכללות ענין התומ"צ [הכל בשלבים, זו התחבולה שלהם – קודם מקררים מההתלהבות מהמופתים והנסים והשגחה פרטית. בשלב שני מקררים מעצם הענין. קודם הולכים איתך – אתה יכול להתפלל וללמוד וכו', אבל בקרירות. בשלב השני שואלים למה אתה בכלל צריך להתפלל ולשמור תורה ומצוות.], דכ"ז בא מקלי' עמלק שהיא ההעזה וחוצפא דגסה"ר שישנה בכל א' וא' בבני תורה [קודם דבר על בני תורה אמתיים, שמנושאים באמת, וכעת חוזר לכל תלמידי החכמים שהם עם גסות רוח ובעצם הם מחללים שם שמים בכל רגע – ככה יצא קודם. דווקא אצלם, אצל הרבה בני תורה, יש גם את עמלק באופן מיוחד – שיש להם גסות רוח.] וכמארז"ל ע"פ והנה שניהם לבדם בשדה דכל ת"ח הם כעשבי השדה בכ"ז הנה גסה"ר שהיתה בירבעם טרדתו מן העולם [הם בשדה, שפלות, ובכל זאת לירבעם היתה גסות רוח שטרדה אותו מהעולם. (איזו גסות רוח יש בתלמיד חכם?) הגאוה שלו שהוא תלמיד חכם. (יש גם הגאוה שאין התכללות, שמבטל כל שיטה וחוג אחרים. הוא רוצה להוריד אותו אז אומר שהוא כלום, עושה תחבולות.) זה גם, יש כל מיני תלמידי חכמים – איני יודע למי הוא התכוון כאן. יש 'מתנגדים', יש תלמידי חכמים שתומכים במדינת הכופרים – עוד סוג של תלמידי חכמים שעושים ההיפך מהרצון. (אפשר לומר שהגסות של תלמיד חכם היא הבדלה בלי הכנעה?) כן, ואז ההבדלה היא לא בקדושה – רק שהוא 'גרויס'. (אז הוא עדיין נקרא תלמיד חכם? לא מבטל את זה?) אם תעשה לו מבחן בהיכל שלמה – חלק מהממסד, דרך אגב... – הוא יצא תלמיד חכם. (אם יש לו גסות הרוח כבר אפשר לבזות אותם?) לא רק שאפשר אלא כתוב שזו מצוה... (אני אומר איפכא מסתברא, כעת אני יכול להגיד שאני רואה תלמיד חכם שהוא גס רוח, אז אני יכול לבזות אותו, אז אני כבר לוקח את הגסות שלי ומלביש על הגסות שלו ויש לי כבר הכשר.)].

קיצור. יבאר דהדיעה המכרעת בפלוגתא דקדימת שמים וארץ זה על זה אשר לבריאה שהיא מאין ליש הנה הרוחני' קדמה אבל לשכלול שהוא מיש לאין [והסברנו שלא שהארץ הופכת להיות ממש אין, אלא יש מזוכך, ולכן בעצם עובר מיש ליש, "מארצך... אל הארץ אשר אראך".] הנה הגשמי' המזוכך קדמה [יותר במעלה מהשמים, מהאין הראשון.], ויסביר במעלת הארץ שהכל דשין עלי' [שפלות וענוה.] ובה דוקא הטביע הקב"ה את כח הצמיחה ולא בשמים ["צמח שמו ומתחתיו יצמח", בחינת משיח.], ובעבודה ארץ ענוה [כח השפלות.] ובה כח הצמיחה יותר מבמשכיל [החכמה שבכתר, השמים.], יבאר כי גסה"ר היא מקור לכל מיני רע, עמלק והכופרים [כעת מחבר אותם.] ענינים לקרר תומ"צ [אבל עושים בתחבולה, כמה וכמה שלבים עד שמבטלים את התורה והמצוות.].