בע"ה

שבע ברכות למ"מ וד"ל גינזבורג

אור ל-חי אלול סו – בית משפחת הרמתי (ראשל"צ)

סיכום שיעור מפי הרב יצחק גינזבורג[1]

שיחה ראשונה: חי אלול מכניס חיות בעבודת התשובה של אלול – שהכל יהיה בחיות ובשמחה. חי אלול הוא יום הולדת של "שני המאורות הגדולים" – הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן. "שני המאורות הגדולים" היינו לפני מיעוט הלבנה (ולעתיד לבוא יהיה ביתר שאת). לפי זה, הבעש"ט הוא השמש ואדה"ז הוא הירח לפני מיעוטו, כאשר הם "שוין בקומתן". הירח טענה ש"אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד" ואז הקב"ה אמר "לכי ומעטי את עצמך" – אדמו"ר הזקן ודאי לא טען טענה זו (לכן נשארו "שני המאורות הגדולים"), ניחא ליה ואף יודע ששני המלכים הם בעצם אחד ולכן ראוי "כתר אחד לשניהם". כתר זה הוא "כתר שם טוב [ש]עולה על גביהן" – הכתר של מלך המשיח. מלך המשיח ילמד תורה, ואף "תורה חדשה מאתי תצא" (בחינת משה, רעיא מהימנא), כתר תורה, והוא האוהב ישראל הכי גדול בעולם, ובכך דומה לאהרן, כתר כהונה, וכמלך בן דוד יש לו כתר מלכות כמובן. אז יש לו שייכות עצמית לכל הכתרים, ואף על פי כן עיקרו לא אחד מהם אלא רק ה"כתר שם טוב עולה על גביהם". מי שיש לו "כתר שם טוב" ניחא ליה לשמש בכתר אחד, ואף משתוקק שהלואי ואזכה עם הבעל שם טוב לשמש בכתר אחד.

אנו בשבע ברכות וצריך לייחד את הדיבור לחתן וכלה – שהדימוי הכי מובהק של שמש וירח זה לחתן וכלה. הקב"ה רוצה מכל חתן וכלה שיהיה בתחילה "משמח חתן וכלה" (בעולם הזה, שהשמחה מהחתן אל הכלה) ואחר כך "משמח חתן עם הכלה" (בעולם הבא, כאשר השמחה נשפעת מהכלה אל החתן). כך היחס בין השמש לירח, בין הבעש"ט ואדה"ז.

בדרך כלל חושבים – וזה גם נכון – שהחתן מביא את אור התורה אל תוך הבית, והכלה היא עמוד התפלה. כתוב "ואני תפלה" – המלכות היא התפלה – והז"א נקרא "עץ החיים", "עמודא דאמצעיתא", עמוד התורה. תפקידו להחדיר את התורה לבית והתפקיד שלה זה להעלות תפלות מהבית, מתוך אמונה בהשגח"פ, אמונה שה' שומע. כתוב "איהו אמת [ו'אין אמת אלא תורה'] איהי אמונה [שזה ענין התפלה, כמו ש'אמונות' זה סדר זרעים, שזורעים ומאמינים ומתפללים, וכך 'אמת מארץ תצמח']". כאן רואים משהו מיוחד, שביחס הבעש"ט ואדה"ז – שלכאורה זה שמש וירח, שני המאורות הגדולים – אז הבעש"ט, עם כל מה שהיה גדול עצום בנגלה ובנסתר, נתפס כאיש שעקרו אהבת ישראל, קירוב יהודים פשוטים וכו' (וזה בהשגח"פ, ומן הסתם הוא יצר את התדמית הזו, שלא עיקר ענינו זה גאונות – עד שאדה"ז היה צריך להוכיח למתנגדים את גאונות הבעש"ט בגלותו להם את למדנותו שהיו במוחין של האמורא אביי), ואילו עיקר תדמיתו של אדה"ז היא "הרב", גדול וגאון בנגלה ובנסתר. אנו מכירים אותו כ"בעל התניא", אך מחוץ לחב"ד העיקר אצלו זה שו"ע הרב (בחב"ד לא מכנים זאת כך). היו גאוני עולם במשך הדורות האחרונים שהפליגו במעלתו כאחד מגדולי הראשונים, אם לא יותר מזה, בתורת הנגלה, וגם בתורת החסידות כמובן ופשוט. רואים שהדימוי של מי שאמור להיות הכלה זה דמות של גדול בתורה – הכי גדול בתורה שיכול להיות – ואילו דמות החתן-השמש היא דמות שכשאר רוצים לציירה או שמספרים מופתים, או אהבת ישראל המיוחדת שלו, או, אם באמת רוצים לשבחו, משבחים בעבודת התפלה שלו, שסביבו בעת התפלה הכל היה חי ומתפלל (הכבשים בשדה עמדו, המים רעדו, הארץ רעדה, השיבולים עמדו – אין כזה דבר מאז בריאת העולם, עוצמת התפלה של הבעש"ט ואמונתו). כל מה שפעל מופתים – צדיקים פועלים מופתים על ידי תפלה (כמבואר בגמרא על גדול בעל המופתים בתנ"ך – אלישע – שעשה הכל ברחמי, הכל בתפלה, כך פועל צדיק אמת). אז יש כאן איזה "אחליפו דוכתייהו" – שהזכר הוא גדול התפלה והנקבה היא גדול התורה. יש כאן התכללות מאד יפה.

את ההתכללות הזו נסביר הערב בע"ה – החתונה שייכת ליסוד תו"ת, שכעת נפתח כאן סניף שלה בע"ה, אשר נוסדה ב-טו אלול (יום החתונה) והתחילו ללמוד בה ב-חי אלול (היום). אם כן, שני הימים האלה באופן מיוחד קשור עם הישיבה "תומכי תמימים". עם נתינת השם אמר הרש"ב שהלומדים בישיבה יקראו "תמימים". התחלנו לדבר על כך מהחתונה, שלכאורה אנו "חסידים", והיו ראוי שמי שלומד בישיבה חסידית יקרא "חסיד" – למה "תמים"? השאלה מתחדדת כשמעיינים ב"יום יום" של יד כסלו – הקטע ששייך לענין הנישואין (שלכן הרבי בחר לשים אותו ביום החתונה של עצמו) – שם מבואר שיש צדיק-ישר-תמים-חסיד מלמטה למעלה (קיצור של שיחה מ"תורת שלום"), ואם כן "חסיד" זה למעלה מ"תמים"?! רוצה להקים דור של חילי בית דוד, של מלך המשיח (כפי שמדגיש הרבי בר"ת "מיד" שזה התחיל מהרש"ב), אז למה קורא "תמים" ולא "חסיד"? ידועים דברי אדה"ז שאם היה יכול היה מכנה את המקושרים לא "חסידים" אלא "בעלי תשובה" – שתהיה תנועה של תשובה, שכל מי שקשור הוא בעל תשובה. למה לא עשה כרצונו? כי אמר שאם אקרא לחבר'ה שלנו בעלי-תשובה, אז האחרים יפרשו שאנו חושבים שהם רשעים, ובאמת כוונתי שהאחרים הם צדיקים ואנו בעלי-תשובה – והיות שלא יבינו כוונתי איני יכול לקרוא לאנ"ש בעלי-תשובה. [בתנ"ך הביטוי איננו בעל-תשובה אלא "שב" – בתנ"ך תשובה או חזרה לארץ או תשובה אל ה', ומכיון שזה שני המובנים ברור שזה הולך ביחד].

אדה"ז רצה לקרוא לנו (הלוואי שהיינו זוכים לכל השמות הללו) "בעלי תשובה", התקבל בעולם "חסידים" (והרבי רש"ב אומר שזה הכי גבוה), ומשום מה כשהרש"ב מייסד ישיבתו של חיילי-בית-דוד קורא "תמימים". צריך להבין זאת.

לפני כן נסיים את החלק הראשון: יש שני מאורות הגדולים – הבעש"ט ואדה"ז – ושניהם נולדו באותו יום, בהפרש של מז שנים. דרש ביום הולדתו את הפרק שסיים, פרק מז, ואז דרש הפסוק "יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה" ואמר שעכשיו נולד "גאון יעקב אשר אהב סלה" (גאון שה' אוהב – כנראה שיש גאונים שה' לא כל כך אוהב את הגאונות שלהם...). רואים שאדה"ז היה גאון, אך הוא הירח – הוא הכלה?! נשים לב למשהו חשוב לגבי שני המאורות הגדולים: חי אלול = פה, ואם יש שני המאורות הגדולים שנולדו באותו יום אז דורשי רשומות דורשים שהסימן זה הפסוק "פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחדות ותמונת הוי' יביט [שמסתכל על המציאות מתוך עיני ה', שהיש האמיתי זה למעלה וכל המציאות 'כולא קמיה כלא חשיב', שהבריאה היא 'אין מיש' ולא 'יש מאין' כפי שאנו מרגישים]" (הפסוק המתאר את יחוד נבואתו של משה רבינו). "פה אל פה" זה יחוד נשיקין – היחוד הרוחני. בעולם הזה יש שני יחודים, אך לעתיד לבוא – מה שישאר לנצח – זה רק יחוד נשיקין, היחוד העליון שנקרא "פה אל פה" אדבר בו. "פה" אחד זה חי אלול של הבעש"ט וה"פה" השני זה חי אלול של אדה"ז.

במעשה בראשית, המלה הראשונה שה' אמר במאמר פתוח היא "יהי" – בעשרה מאמרות בהן נברא העולם מופיע "יהי" (שהיא לשון התהוות חדשה לגמרי) רק שלוש פעמים ("בתלת זימני הוי' חזקה"): "יהי אור" ביום ראשון, "יהי רקיע" ביום שני, "יהי מאורות ברקיע השמים" ביום רביעי (אחרי כל מה שנברא כתוב "ויהי" – "ויהי אור" בפעם הראשונה, ואח"כ בכל פעם "ויהי כן", "ויהי ערב ויהי בקר", אך לשון הציווי "יהי" רק ג"פ הנ"ל). למה רק אלו? מה המיוחד בהם? יש הרבה בקבלה על סוד אמ"ר – אור מים רקיע (ה"פ כל אחד ביום ראשון ושני של הבריאה, סוד המשכת הזרע) – אך זה סוד לא כל כך מפורש כמו סוד ג ה"יהי", שמפורש בתורה 'חלק'. קשר אור-מאורות ברור – המאורות, שאחרי האור הראשון החשוב, עליהם כתוב שמהתעבות האור נתהוו הכלים. המאורות מאירים את האור וגם מחזיקים אותו – משמע שהתהוו מהתעבות האור. אך יש משהו במאור שגם יותר מהאור – אפילו האור הראשון, גם אם נאמר שהוא אור אין סוף שלפני הצמצום, אם נאמר שהוא האור הכי גבוה, יש לפניו מאור (העצם). לכן יש משהו במאור שיותר מהאור. מה הרקיע בא לעשות? להבדיל בין מים למים. אך אם יש סוד של יהי אור-יהי רקיע-יהי מאורות – אז הרקיע ממוצע בין האור והמאור. כתוב בפירוש שהרקיע הוא סוד הממוצע – יש ממוצע מפריד ויש ממוצע מחבר (כמו רבי). הרקיע הוא הממוצע – בתחילה מפריד בין מ"ע למ"ת, אך תכליתו (כמבואר בקבלה ובחסידות) שבסוף יחבר אותם יחד וימתיק את המרירות של המ"ת במתיקות האלקית של המ"ע ("טעמין מרירו למיתקא"). כמו שיש רקיע בין מים למים, יש גם פעולה ברקיע שמחלק את האור הראשון לשנים – ל"שני-אור" (שמו של אדה"ז, בעל היום הולדת השני של היום – שגדולתו שמחבר שני אורות, אור תורת הנגלה עם אור תורת החסידות, כפי שאמר עליו הבעש"ט, ולא רק שיחבר את שני האורות אלא שיהיה "זלמן" הממשיך זאת "לזמן", לתוך המציאות). ברגע שיש שני-אור, אז כשמתעבה יש שני מאורות. כשאומרים "יהי אור" זה ניחא – "יהי" לשון יחיד ו"אור" לשון יחיד (וכך גם ב"יהי רקיע"), אך "יהי מאורות" זה חידוש, כי היה צריך לכאורה "יהיו מאורות". "מארת" כתיב חסר ו, ויש בכך פירוש לגריעותא שזה לשון מארה, אך יש גם פירוש למעליותא – כמו שמ"לחת" חז"ל לומדים ששניהם שוים, וכאילו שהם אחד ממש, וכך גם ביחס לשני המאורות (וזה יותר פשט מאשר הדרוש שלגרעיותא) שכתוב חסר כי היו שוין. בלשון הקבלה או"א "כחדא נפקין כחדא שריין". לפני מיעוט הירח שני המאורות רומזים ליחוד י-ה – על זה כתוב "איש ואשה זכו שכינה ביניהם" (יחוד של אש-י עם אש-ה). יחוד זה, של "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", על זה כתוב "כחדא נפקין כחדא שריין", ולכן ראוי לכתוב "מאורות" בלי ו – דווקא – ועוד יותר מודגש בכך שכתוב "יהי מאורות" בלשון יחיד, זה אחד ממש. הלימוד כאן שתכלית השתלשלות של ג"פ "יהי" זה להגיע למצב שיש שנים שמאירים כאחד וכתר אחד לשניהם – הכתר מאחד אותם והאור שלהם מאחד אותם (הירח מקבלת את אור השמש, ולא רק שמחזירה את האור אלא גם משפרת אותו – "שפרו מעשיכם" בשופר של "יסוד נוקבא" – בדיוק מה שאדה"ז עושה לאור שקבל מהבעש"ט).

על פי סוד ג"פ "יהי" זה חב"ד (עשרה מאמרות כנגד כל י"ס, ויש בנגלה שה' ברא את העולם בעשרה דברים, אך בחגיגה כתוב גם שה' ברא את העולם בשלושה דברים, בחכמה בבינה ובדעת – שעיקר הבריאה בחב"ד, כמו שבצלאל עשה את המשכן, שהוא כל מע"ב בזעיר אנפין, בחב"ד, וזה כללות הבריאה): "יהי אור" זה חכמה – ברק המבריק על השכל. "יהי רקיע" – בינה, רקיע מבדיל. מאורות – שנים שהם אחד – זה דעת, "והאדם ידע את חוה אשתו". "יהי מאורות" זה "יהי הזוג האידיאלי" – שניהם אור, ואור הירח אפילו משביח את אור השמש. הדעת מחברת חכמה ובינה (חכמה בינה = חמה לבנה, מדובר על יחו"ע). חכמה בינה = 140 = ממוצע כל מלה ב"והאדם ידע את חוה" (= ד"פ 140). יחוד זה, בו כתוב "כחדא נפקין כחדא שריין", זה הדעת עליון המחברת חכמה ובינה (ד"ת – חיבור מוחין ומדות. ד"ע – יחוד תמידי בין חו"ב, יחוד נשיקין "פה אל פה"). עוד דבר שיוצא מכאן – הדעת משקפת את הכתר. זה מה שאמרנו קודם ש"מאורות" – אף שבא בסדר מע"ב הרבה אחרי "אור", ולכן צריך לומר שבפשט זה התעבות האור – זה עצם המאור הקודם לאור, המאורות שהם התעבות האור (ובדעת תרין עטרין, חתן וכלה) משקפים את המאורות שבכתר, שהם העצם ממנו מאיר האור.

נסיים חלק זה ברמז: מה אפשר לעשות גם ג"פ "יהי" (= ה בריבוע, סוד "ב-ה בראם")? או לחבר – ואז עולה עה (= כהן = לילה) – או לעשות הכאה פרטית (שזה חיבור הרבה יותר חזק). י פעמים י פעמים י (1000), ה פעמים ה פעמים ה (125), י פעמים י פעמים י (1000) = 2125 = יהי פעמים פה (חי אלול פעמים יהי).

אמרנו שיש "אחליפו דוכתייהו" בין הבעש"ט ואדה"ז, בין הדמות הזכרית לדמות הנקבית. כשיש גילוי של "אחד" יש תופעת "אחליפו דוכתייהו". בחלק הבא רוצים לדבר על יחוד ומעלת התמים גם לגבי חסיד, ובתמים יש זכר ונקבה – תמים ותמימה. דווקא ב"תמימה" כתוב "תורת הוי' תמימה" – הנקבה היא בחינת התורה. "תמים" זה "תמים תהיה עם הוי' אלהיך" – מפסוקים הכי חביבים של הבעש"ט, שמתאר יהודי פשוט עם אמונה פשוטה בהשגח"פ, שלא חוקר אחר העתידות וכו'. רואים שה"תמים" הוא תמים ופשוט, וה"תמימה" זה תורה. ביחד "יחדיו יהיו תמים". הרבי הביא ב"היום יום" ארבע המדרגות ביום הנישואין – כנראה שלכל זוג ארבע רמות: צדיק-צדיקה, ישר-ישרה, תמים-תמימה, חסיד-חסידה. זה הנושא של מחר, בע"ה.

שיחה שניה: הרבי מביא משיחת הרש"ב ש"תמים" זה הבחינה של "טעם עצו ופריו שוה". קודם כל, יש כאן מושג של שויון, כמו "שוין בקומתן" – הטעם של העץ והפרי שוין, זה מה שהקב"ה רצה בבריאה של יום שלישי, אך הארץ חטאה והוציאה "עץ עושה פרי" ולא "עץ פרי". היתה לארץ סברא – הבינה שהעץ זה המשפיע והפרי זה האשה-המקבל. רצתה שכל הפוריות – הטעימות והעדינות – יהיו מרוכזות באשה, ושהאיש המשפיע יהיה "עץ", בלי צורך בטוב טעם ובעדינות. דוד המלך תקן זאת, כשהיה "עדינו העצני" – שהיה מעדן עצמו כתולעת בבית המדרש, ומתקשה כעץ כשיוצא לקרב. היה לו גם את העץ וגם את הפרי – גם את הקושי וגם את העדינות. את עיקר הפירות עושה דוד בבית המדרש, "פרו ורבו" בדברי תורה – שמלמד ומחדש בבית המדרש דברי תורה בעדינות רבה. אצל דוד זה עדיין שני מצבים וזמנים שונים, שבבית מדרש יתעדן ובקרב "ארדוף אויבי ואשיגם/ואשמידם ולא אשוב עד כלותם", ומשיח יתקן זאת עוד יותר. דוד תחילת התיקון, ואצל משיח זה ממש בו זמנית – שיא התיקון. "לעולם יהיה אדם רך כקנה ולא קשה כארז" יחד עם "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה" – "אורות דתהו" (קשה כארז) ב"כלים דתיקון" (רך כקנה). כשיש יכולת לבנות כלים דתיקון הקושי בסדר, רך-קשה עולה אדם במילוי (יהי בריבוע), "לעולם יהיה אדם...". בדרך כלל זה חילוק המינים – שהזכר קשה והאשה רכה, ושניהם ביחד נקראו "אדם", היינו שאדם השלם כולל גם איש וגם אשה, אך התכללות אמיתית צריכה להיות שכל אחד כולל את שתי הבחינות. הארץ חטאה – העץ נשאר קשה והפרי רך.

הכי חשוב ללמוד בחב"ד – כדי להכנס לאוירה (גדול שמושה יותר מלמודה) – זה לקו"ד של הריי"צ ותורת שלום של הרש"ב (לקרוא "תורת שלום" בעברית זה חטא – זה לא אותו ספר שביידיש). ב"תורת שלום" הרבי הרש"ב כותב שתמימות שונה מכל המדות – על כל מדה אפשר לעבוד כדי לקנות אותה, חוץ מתמימות, שמי שלא נולד עם זה כמעט בלתי אפשרי לקנות זאת. דיבור קצת מייאש. שונה מכל מדה אחרת, כולל ממדת חסיד – אף אחד לא נולד חסיד, ועובד עד שנהיה חסיד, משא"כ תמים. ז"א שיש משהו ב"תמים" שיותר עצמי מ"חסיד". פה יש לנו איזה פתח – שמה שאדה"ז אומר שיש ד מדרגות של צדיק-ישר-תמים-חסיד – בגילויים (שזה דבר שאפשר לעבוד עליו) חסיד יותר גבוה מתמים, אך יש משהו עצמי ב"תמים" שלמעלה גם מ"חסיד". שומעים הרבה את המלה "עצמות", מה זה? לשון "עצמי" – הוא בעצמו. או שאתה כזה, או שלא. איך זה עובד עם יסוד ישיבת "תומכי תמימים"? מי יבוא לשם – מה אם מישהו לא כך? צריך לומר שכל תיקון מדה אחרת תלוי בעבודה של "עצם והתפשטות" – חסר לך משהו, ואתה לוקח אותו מאיזה מקור ומחדיר לעצמך (דרך השכל וכו') עד שאתה משתנה להיות כמותו. אך להיות "תמים" תלוי בסדר של "העלם וגילוי" – אני באמת כזה, רק שהרבה עפר ואבק מכסה על טבעי האמיתי, וצריך להוריד ממני את העפר והאבק ולגלות מה אני באמת. הרבי הרש"ב האמין שכמה שמדת התמימות היא עצמית – זה קיים אצל הרבה אנשים (אולי אפילו אצל כל היהודים), ורק צריך להוריד את הקליפות המכסות כדי שהיהלום יתחיל להאיר ולגלות את אורו באופן טבעי. זה "טעם עצו ופריו שוין" (ע"ד "שוין בקומתן" – מעמד האיש והאשה בימות המשיח, עכשיו). לפי זה, ביום שלישי של הבריאה ה' אמר לארץ לעשות "שוין" – אך לא התקיים אפילו לרגע, כי הארץ חטאה – ואילו ביום רביעי התקדם לכך שהיו "שוין" לזמן מה, עד מיעוט הירח.

הפירוש הכי פשוט של "תמים" זה "שלם" (כתרגום הפסוק "תמים תהיה" – "שלים תהוי") – שלמות של שויון. איפה רואים שבח של מישהו בטוב טעם? "ברוך טעמך וברוכה את" – שבח דוד לאביגיל. דוד ואנשיו שמרו על צאן לבן הכרמלי במס"נ עונה שלמה, ובסוף כשבקשו שכרם הוא כפר בטובתם ובעט בהם וסרב לתת להם מאומה, ואפילו גדף וחרף את עקבות משיחך ואמר שדוד מלך ישראל סתם עבד שמורד באדונו. דוד רצה לעלות למלחמה על נבל וביתו, והדבר גונב לאוזנו של אביגיל (נביאה חמישית, סוד ההוד, התמימות, רגל שמאל – גילתה שוקה וכו' – ט"ו אלול זה הוד דעקודים, תמימות של אהבת ישראל). הלכה והסבירה לדוד כמה רע יהיה שיהרוג את נבל, שזה יהיה כתם על מלכותו, ומבטיחה שה' יגוף אותו בלי שיצטרך לעשות מאומה (וכך היה – שעברו עשרה ימים, עשי"ת, ובסוף ה' נגף אותו ואחר כך דוד נשא את אביגיל לאשה, ואף ששלמה לא יצא ממנה יש משהו שהיא יותר מכל הנשים – ג' נשים מיוחדות בנשיו, מיכל בת שאול, בת שבע אם שלמה, אביגיל). אחרי שמנעה ממנו להרוג את נבל אומר "ברוך הוי', וברוך טעמך, וברוכה את" (= והאדם ידע את חוה אשתו = ברוך הוי' וברוך טעמך וברוך אתה). כנגד מה שלושת ה"ברוכים" הללו? "את" זה את עצמך – המסמלת את כנסת ישראל. "טעמך" – טוב טעם ודעת, השכל שלך ("מהוי' אשה משכלת"), התורה שלך. גבר הוא תורה שבכתב – עץ חיים – והאשה היא התורה שבעל פה. אז ה'-טעמך-את זה "ישראל אורייתא וקוב"ה" (או "תלת קשרין" או "כולא חד"). לגבי כל חתן וכלה, צריכים לומר "ברוך הוי'" – ששלח אותך ("מהוי' יצא הדבר" – בתורה, בנביאים ובכתובים "מה' אשה לאיש"). שלח אותך להציל אותי – הייתי נופל בפח לולי שה' שלח אותך, זה צריך להיות רגש של כל חתן. כל חתן שזוכה ל"אשה משכלת" מרגיש "וברוך טעמך" (הפסוק בכתובים, "מהוי' אשה משכלת"). כתוב בתניא שחתן יהודי אוהב כלה יהודיה בשל נפשה האלקית, לא כגוים שאוהבים את הגוף (כמובן הגוף היהודי הולך עם הנפש, אך עיקר האהבה והרחמים כלפי הנשמה, הפנימיות) – זה "וברוכה את". זה רגש שצריך להיות לכל חתן ביחס לכלתו ולכל כלה ביחס לחתנה. מתחיל מ"ברוך הוי'" על השידוך, "ברוך טעמך" הטוב, ו"ברוכה את/ברוך אתה" בעצמך. כאן רואים בתורה שעיקר הטעם אצל האשה – "ברוך טעמך" – מחזק זה שהאשה היא הפרי (ורק כשמקיימים "גורעין ומוסיפין ודורשין" וקוראים "ברוך הוי' וברוך טעמך וברוך אתה" זה נותן את הטעם לעץ, שיהיה גם הוא כטעם פריו). זה יחוד של תמימים. "עץ" זה "ילחם מלחמות הוי' וינצח" – תו"ת זה מכינה לחיילי בית דוד, שילחמו מלחמות ה' – אך העץ צריך להיות עם כל הטוב טעם של הפרי, עם כל העדינות והדקות, עם כל האדלקייט והחדושי תורה. זה המטרה – "איהו תמים ואיהי תמימה" וכל אחד כלול משניהם.

"תמימה" בתנ"ך זה רק "תורת הוי' תמימה", אך ב"תמים" שלושה ענינים – "תמים תהיה עם הוי' אלהיך", "התהלך לפני והיה תמים", "הצור תמים פעלו". כתוב שזה כנגד חש-מל-מל – הכנעה-הבדלה-המתקה: "תמים תהיה עם הוי' אלהיך" זה ההכנעה העצמית (תמים זה תכונה עצמית). ברית מילה זה ההבדלה העצמית – "התהלך לפני והיה תמים". ההמתקה העצמית מצות "והלכת בדרכיו", "מה הוא תמים אף אתה היה תמים" – "הצור תמים פעלו וגו'" (זו ההמתקה, שאפשר להמשיך את עצמות ה' לתוכנו – "הצור תמים פעלו" שהוא ציר, וכשחתן וכלה מתחתנים הולכים לצייר ציור משותף, דור ישרים מבורך, ולשם כך צריכים להשרות את "הצור תמים" בתוך הבית).

שיחה שלישית: "מהוי' יצא הדבר" זה "ברוך ה'", "מהוי' אשה משכלת" זה "ברוך טעמך" ו"לא ידעו כי מהוי' היא" זה "ברוכה את". כשמקדשים אשה זה לא את ה' ולא את טעמה, אלא "הרי את מקודשת לי" – התכלית זה "ברוכה את". אחר כך ממילא זוכים לומר "ברוך הוי' וברוך טעמך". יוצא שקודם הפסוק מהתורה – "מהוי' יצא הדבר", אז הפסוק מהכתובים – "מהוי' אשה משכלת", ואז מהנביאים – "כי לא ידעו כי מהוי' היא" (התאהב בה – לא בטעמה ולא אלקי בגלוי). סדר תורה-כתובים-נביאים – כך בפסוקי מלכויות-זכרונות-שופרות (יש בקבלה טעמים למה כך, וכאן מתאים לסדר "ברוך הוי' וברוך טעמך וברוכה את").

יש רמז מופלא לגבי דוד ואביגיל: אביגיל = ד"פ דוד. בכלל היחס בין זכר לנקבה לבין שלמות העולם הנקבי האופף אותו זה אחד לארבע – בא לידי ביטוי מעשי ביעקב שיש לו ארבע נשים, מקיים "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה", פורץ לארבע רוחות על ידי ארבע נשים. כשיש אשה אחת היא כוללת ארבע רוחות – היא פי ארבע. דוד אביגיל = 70, כללות שנות חייו, "ראה חיים עם אשה אשר אהבת". בר"ת זה הפוך – היא א והוא ד – ללמד על ההתכללות. על זה כתוב "ואד יעלה מן הארץ". הכל נכלל באדם – דוד-אביגיל-והאדם ידע את חוה (א פעמים דוד, ד פעמים דוד, מ פעמים דוד).

בשבירת הכוס מכוונים שכל אות תשבר לשתים – מכוס לפעמים "יגל". שתי לשונות "יגל" בתהלים – "יגל לבי בישועתך" (לכלה) ו"יגל יעקב ישמח ישראל" (לחתן). באביגיל יש סוד נוסף – "גיל" זה אותיות יגל ("גילה רינה דיצה וחדוה" – העיקר זה גילה), ונשאר "אבי". אם מכפילים אבי זה בדך – אותיות כבד = הוי'. כוס = אלהים. אביגיל זה חצי הוי' אלהים – יחוד יבק.

דבורה לאה = טעם עדין. מנחם מענדל = טעם עדין טע (המלים עם הר"ת). מנחם מנעדל דבורה לאה = מצא אשה מצא טוב. דבורה לאה = 253 = כב במשולש (משולש כב אותיות התורה) = "מוצא פי הוי'" (הביטוי הכי יפה במספר זה בתורה). דבורה לאה זה דבור ומחשבה (לאה – אותיות המחשבה) – בחינת כב אותיות, ומ-א עד כב עולה "מוצא פי הוי'" (לחם = משולש יב, יב אותיות פשוטות). בהוספת עט (שזה דרוש אחר) = מנחם מענדל (הוא גם יכול להיות טעם עדין... "טעם עצו").