1

בע"ה

שבע ברכות מרדכי וחנה בת שבע פריימן (2)

ט"ז שבט ס"ח – כפר חב"ד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בדבר מלכות של חמשה עשר בשבט, בסוף, אחרי שהרבי מסביר את כל שבעת המינים בעבודת ה', הסיכום של השיחה – הפועל היוצא – זה השמירה על ארץ ישראל, על שלמות הארץ. הלשון שהוא כותב בשיחה זה "לבטל כל קס"ד [כותב בר"ת, לכן אנו רוצים לעשות מזה רמז יוצא דופן] של מסירת שטחים מארץ ישראל לידי אומות העולם". היות שהוא מזכיר את שלמות הארץ, אומר גם שזה הולך יחד עם שלמות העם ושלמות התורה – שלש שלמויות יחד – אבל העיקר זה שלמות ארץ ישראל, זה מה שמתקשר למינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל.

לפני שנאמר את הרמז והקשר לשבעת המינים, יש שלשה שותפים באדם – חתן וכלה והקב"ה. אם יש שלשה שותפים באדם מסתמא אפשר להקביל זאת לשלש השלמויות של התורה, ש"לא סגי הא בלא הא", כולם תלויים זה בזה. הנביא אומר שבני ישראל וארץ ישראל זה חתן וכלה ("כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך"). לפי זה אפשר לומר שהחתן זה שלמות העם והארץ זה שלמות הארץ. אם היו רק חתן וכלה, בלי שותף שלישי, היינו אומרים שהחתן זה התורה והכלה זה העם. אבל הכל יחסי, והיות שיש שלשה שותפים ורוצים להקביל לשלש שלמויות, אז מה שנכון שהחתן הוא פרצוף ז"א – שבעת קני המנורה של שרשי נשמות ישראל, שלמות העם – והכלה, שהיא המלכות, זה ארץ ישראל, כמפורש בנביא. לפי זה "אורייתא וקוב"ה כולא חד", השותף השלישי שחופף כחופה על החתן והכלה זה מה ששניהם צריכים להיות על פי תורה, שהיא "רחמנא אמר" כלשון חז"ל. גם ישראל וקוב"ה כולא חד, אבל יש בחינה מיוחדת, מעלה מיוחדת וגילוי מיוחד של אור אין סוף ב"ה ב"תורה אור", ועל זה כתוב בכל המקומות רק "אורייתא וקוב"ה כולא חד". אז כך אפשר לפתוח שחו"כ זה עם ישראל וארץ ישראל, ואם עיקר הענין של ט"ו בשבט זה שלמות הארץ, לענינו זה שלמות הכלה. אבל שלמות הכלה זה ארץ ישראל עם כל שבעת המינים, שהאריז"ל אומר שהם קישוטי כלה שהיא מקבלת מהחתן. היא מקבלת מז"א שבעת המינים, ואז היא מתעצמת עם זה – כזרע שנשתל וצומח מהארץ – ואז זה צומח והצמיחה הזאת היא השפעה בעולמות התחתונים בי"ע. שוב, ז"א זורע את זרע שבעת המינים במלכות-הארץ, ואז הזרע מתעצם בארץ והארץ משביחה את הגרעין שקבלה מז"א, ויוצאים שבעת המינים המשובחים, וכאשר זה גדל ויוצא מהארץ זה משפיע לעולמות התחתונים. זה בעצם גדל כלפי מטה, כמבואר בקבלה שבעולם העץ גדל מלמטה למעלה, אבל עץ החיים גדל הפוך – השרשים עליונים וכו'. כך הארץ העליונה זה המלכות, ושבעת המינים הצומחים ממנה זה לעולמות בי"ע. זה פירות, תולדות, תורה ומעשים טובים, שהכל יתגלה עד למטה מטה – עד לעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה הימנו, "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים". תכלית נישואי חתן וכלה היא "לעושת לו יתברך דירה בתחתונים". זה בכללות הסדר והענין של שבעת המינים בארץ ישראל, והכלה היא הארץ. זו היתה הקדמה – "שלשה שותפים באדם".

הרמז ה'מוזר' שנעשה עכשיו: צריך לבטל את הקס"ד של מסירת שטחים מא"י לאו"ה – זה לשון הרבי. ר"ת קס"ד בצירוף אחר יוצרים מלה בלשה"ק – סדק. קא-סלקא-דעתך זה מחשבה ראשונה שבטעות יסודה, איזו הוה אמינא שעולה על הדעת ואינה על פי תורה, אינה רצון ה'. הסוד הכללי של המינים באריז"ל, מתחיל משני המינים הראשונים שהם תבואה, לפני פירות האילן (הרבי עושה חילוק זה בשיחה). לכאורה, ר"ה של התבואה זה לא ר"ה לאילן – המעשרות של האילן לפי ט"ו בשבט ושל התבואה לפי ר"ה ב-א תשרי. בכל אופן, היות שזה כתוב ברצף אחד, צריך לומר שודאי שיש פה קשר, ולא סתם קשר – שני מיני התבואה זה ההתחלה, הראש של הפירות האלה. יש רמז יפה שכתוב על זה (והרבי לא מביא), שהמלה תבואה רמוזה בפסוק הראשון של הסיפור השני של מעשה בראשית – תבואה זה גם לשון ביאה, מה שהאדמה מביאה (קודם יש ביאה-זיווג, ואז יש צמיחה – "צמח שמו מתחתיו יצמח") – בראשי תיבות של חמש המלים הראשונות במע"ב השני "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" (תבואה אותיות ואהבת, עולה ב"פ אור). השמים והארץ רומזים לחטה ושעורה, שרש החתן והכלה, מה ו-בן (מאכל אדם ומאכל בהמה). מיד אחרי ה-ב יש ה קטנה (שעתידה להינתן לאברהם, סוד בהבראם-באברהם) – רמז ל-ה הפירות שבאים אחרי שני מיני התבואה. הכל מצטרף לברוא – גם לשון בירור ותיקון – את המציאות, "ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים" (שם ארץ קדמה, כדעת בית הלל, השעורה לפני החטה). בכל אופן, מה שרצינו לומר שהכללים זה התבואה, עוד לפני ה פירות האילן.

האריז"ל אומר שכל סוד שבעת המינים האלה מתחיל מסדיקה של החטה והשעורה. בעולם התהו הקדמון, ששמה אירעה שבירת הכלים, ידוע שהכלים נשברו רק מהדעת או החסד למטה – רק הז"ת – ואילו החכמה והבינה לא נשברו, אלא רק נפלו האחוריים שלהם. מה שנשבר נפל למטה, לתוך בי"ע, אבל חכמה ובינה לא נשברו לגמרי – לא מתו, לא נפלו לבי"ע, לא נקברו בעולמות התחתונים, אלא נשארו בתחום האצילות (כמו שמסביר האריז"ל בפרטות) – אחורי החכמה הלכו למקום החסד (איפה שהיה החסד לפני שבירת הז"ת) ואחורי הבינה נפלו למקום הגבורה. לכן מחד האריז"ל אומר שחטה ושעורה זה חכמה ובינה, אבל לפי הסדר הפשוט – שגם כתוב בתחלת הדרוש של המינים – זה חסד וגבורה. את כל זה הרבי כותב בהערה בשם אביו, כי מי שקורא בכתבי האריז"ל קצת קשה לו, כי שם משמע שיש חכמה בינה ודעת ואז עובר למדות.

היום יום שלישי מהחתונה בט"ו בשבט, וצריך להסביר את סוד הגפן בבנין בית וקשר נצחי וחיים נצחיים בין החתן והכלה. בליל החתונה – כשהחתן לא ישב אתנו – דברנו קצת על החטה, שליל הכלולות זה החטה. אתמול, שפספסנו את השבע ברכות – אבל תמיד אפשר להשלים (היום אנחנו משלימים) – זה השעורה, והערב זה כבר הגפן, "ענבי הגפן בענבי הגפן". הערב הגפן מברכת את החתן והכלה בכל ברכותיה, וכתוב שמכל שבעת המינים עיקר הברכה בגפן – "כי ברכה בו". המפרשים מסבירים פסוק זה שה"ברכה בו" היינו שמברכים על היין "בורא פרי הגפן" (ולא רק "בורא פרי העץ" על הפרי). זו הברכה המיוחדת של הגפן המשמח אלקים ואנשים (פסוק שהרבי כן מביא בשיחה ומסביר אותו). לפי האריז"ל ג הראשונות של המינים זה סוג אחד, ו-ד האחרונים זה סוג אחר. בפשט אמרנו חלוקה אחרת – שנים תבואה ואז חמש פירות. בתורה שבכתב חלוקה הפוכה – חמשה ראשונים ושני אחרונים, לפי חלוקת "ארץ" (דבר שנוגע להלכה, לסדר הברכות). בחלוקה זו של התורה זית ותמר הם באותה חשיבות כמו חטה ושעורה.

האריז"ל עושה חלוקה אחרת: חטה-שעורה-גפן זה חב"ד ותאנה-רמון-זית-תמר זה נהי"ם. אותו דרוש מופיע גם בספר הלקוטים וגם בלקו"ת, אבל בספר הלקוטים יש כמה הגהות מצמח דוד (כידוע שהיה גר צדק שהיה גדול גדול המקובלים אחרי האריז"ל, והוא כתב גם את ההגהות בתוך העץ חיים), ושם יש לו הגהה שלמה להסביר דברי האריז"ל בדרוש זה, ובסוף כותב שלא מבין את טעם הדילוג על החג"ת. האבא של הרבי מסביר בפשטות, בלי להתייחס לשאלה, וכך הרבי מביא ממנו – ואומר שזה משמע באריז"ל – ששבעת המינים זה ז"ת. והרי כתוב באריז"ל שזה חב"ד נהי"ם? יש דיוק קצר באריז"ל שהז"א משפיע כל השבעה מינים במלכות, אז זה ז"ת, אבל אחר כך מסביר בפרטות חב"ד נהי"ם. הפירוש הוא שהדברים נוגעים לשנים קדמוניות, לעולם התהו, ששם החטה והשעורה הם באמת החכמה והבינה – הם לא נשברו, אלא נסדקו, וכאשר נסדקו זה נפילת האחוריים שלהם וזה נפל למקום החסד והגבורה (הוא לא אומר לגבי הדעת, אך כך צריך להגיד גם לגבי הדעת. בפשט הדעת זה בלע, שנשבר ולא רק נסדק, אבל יש ברש"ש – שהיארצייט שלו עם הריי"צ ב-י שבט – שכידוע לפעמים מכוונים את המלכין קדמאין לז"ת כסדרם, ואכ"מ).

בכל אופן, מה זה סדק? נשמע רמז לא שייך בכלל להפוך ר"ת קס"ד לסדק, אבל אם חושבים על זה רגע רואים שזה קשור. כי מה זה סלקא-דעתך? זה לא שטות, זה לא בדותא, אלא משהו שאפשר להעלות על הדעת אלא שאינו נכון. זה לא שטות, אבל זה טעות. מאיפה באה הטעות? כאן זה הטעות שניתן לוותר על שלמות הארץ וכו' – זה בדיוק ההסבר לסדק שמתרחש בתוך השכל. מתוך זה שיש איזה סדק בשכל, זה עדיין לא שבירה, השכל לא מת, הוא לא יצא מדעתו, אבל יש לו סדק בשכל, והסדק מעורר את הקס"ד שאפשר לוותר על שלמות. זה התכל'ס של השיחה, שצריך לבטל קס"ד שאפשר לוותר, וכיו"ב שאי אפשר לוותר על שלמות העם ושלמות התורה. זה הסדר שהרבי אומר – הכל מתחיל, עיקר הסדק, זה משלמות הארץ. פה בארץ רואים שיש סדק רציני לגבי שלמות הארץ, ובעצם יש סדק לגבי כל השלמויות. יש סדק לגבי שלמות העם, ויש אנשים שיש להם סדק לגבי שמירת התורה בשלמות – במצוה זו אוחזים ובמצוה אחרת מזלזלים – כפי שכותב הרבי הריי"צ בהמשך "באתי לגני". זה הכל סדק בשכל – קס"ד.

נסביר את הענין באותיות של קבלה וחסידות, בעיקר בשביל להבין ענין החטה והשעורה. עיקר הסדק בחטה ובשעורה (על פי פשט אין סדק בגפן) – זה משהו בגשמיות. לוקחים גרעין של חטה, ישר מהשבולת, ולוקחים גרעין של שעורה, ורואים שבשניהם יש סדק – אף אחד לא עשה את הסדק, ככה נברא הגרעין. בשניהם הסדק הוא לאורך הגרעין, לא לרוחב. בחטה הסדק הוא יותר עמוק – בפנים הוא צר, וככל שיוצא כלפי חוץ הוא מתרחב (האריז"ל אומר שזה סוד החלונות ה"שקופים אטומים" במקדש), ואילו בשעורה הסדק יותר ארוך (כי השעורה בכלל יותר ארוכה), אבל הוא שטחי. האריז"ל מביא מהגמרא שזה נפק"מ לחימוץ – אם מים נוגעים בחטה זה נעשה חמץ הרבה יותר מהר משעורה, כי הסדק הזה בולע מהר, הוא עמוק ובולע את המים מיד (מסביר זאת גם על פי סוד, שהחטה זה חסד והשעורה זה גבורה, אז המים – שהם מחסד – מחלחלים מיד לחטה שמחסד, מצא מין את מינו), ומחמיץ מיד, ואילו בשעורה הסדק שטוח (וכן היא גבורה, ולא נותנת עצמה – מצד אופייה – לחדירת מי החסד), ולכן היא לא מחמיצה כל כך מהר כמו החטה. הוא מביא את ההלכה שבפת זה הפוך – פת של שעורה שיוצא חם מהתנור יותר 'שובע' אדים של תרומה וכיו"ב (שאוסר אותו) מפת חמה של חטה – אבל לגבי הגרעין החטה בולעת מים הרבה יותר מהר מהשעורה. הוא אומר שאותו דין מופיע גם לגבי יין נסך שנגע בחטה או בשעורה – החטה נאסרת והשעורה לא. וכך, יש מקרים שהחטה נעשית חמץ והשעורה לא. אז יש מעלה מסוימת בשעורה. מה זה כל הסדקים האלה? האריז"ל כותב דרוש שלם על זה. השמן ששון, הפירוש הכי-הכי על כתבי האריז"ל, אומר שזה דרוש נעלם ונסתר. הוא מתכוון שזה דרוש שיוצא מעמק המלך, ולא מעץ החיים, אם כי כתוב בספר הלקוטים – כלומר, זה דרוש של לפני הצמצום ולא דרוש של עץ חיים. כלומר, הדרוש של שבעת המינים זה לפני הצמצום. וכך, כשחתן וכלה רוצים להתעצם עם שבעת המינים צריכים להגיע לקבלת ר"י סרוג – ללפני הצמצום – לסוד החטה והשעורה של שבעת המינים יוצאים מהסדקים שלהם. אמרנו שסדק זה קס"ד, זה גם ספק – "היש הוי' בקרבנו אם אין" – העולה עמלק בגימטריא (מיד "ויבא עמלק", כמו שרש"י מביא במשל שם על הפסוק). עמלק באמת זה דעת – אמרנו שעיקר הסדקים זה בחו"ב, אבל הכללות שלהם זה הדעת.

האריז"ל מסביר ככה: מה קרה בשבירת הכלים? כל האורות של הז"ת נכנסו לכלי הראשון (דעת או חסד, לא משנה לנו עכשיו), והיות שהכלי היה קטן כל האורות שברו אותו. הם ירדו הלאה, לכלי הגבורה (ששה אורות, בלי אור החסד), ושברו אותו, וכך הלאה. האורות האלה הסתלקו למעלה והכלים נפלו. בנתיים גם רפח הניצוצין, שהם בחינה בפני עצמה, עלו לאמא. בנתייים הבינה לא נסדקה וגם החכמה לא. האורות האלה, ששברו את הכלים, עלו לאמא. אבל הבינה אמרה שאין לי מקום בשביל האורות האלה, אז היא שלחה אותם הלאה לאבא. היא לא רצתה לקבל את האורות, גם היא וגם אבא פחדו לקבל יותר מדי אורות (אחרי שראו שכל הבנים מתו בגלל הרבה אור). גם החכמה לא היתה מוכנה לקבל את האורות, אז אבא שלח את האורות לכתר. הכתר אומר ש"אין מה לדבר" – היות שאורות אלו היו למטה, בכלים, האור התגשם ולא יכול להכנס לתוך הכתר בכלל (אף שמשם הוא בא, וזה מקורו). אז קרה משחק פינג-פונג בין החכמה לבינה – הבינה זרקה את האורות לחכמה, החכמה לא קבלה ואי אפשר להעלות לכתר, אז זרקה חזרה לאמא. אז אבא ואמא, שעתידים להיות החטה והשעורה, משחקים פינג-פונג עם האורות שעלו מהז"ת. תוך כדי שמשחקים פינג-פונג, מרוב פחד, הכלי של כל אחד נסדק – זה נפילת אחוריים. מה קרה בסוף? אחרי שנסדקו אבא זרק את הכדור, את האורות, לתוך הסדק של אמא והיא קלטה אותם בעל כרחה – "דרכה בכך" (כך האריז"ל כותב), רפח בגימטריא עיבור (סוד עב-ריו, כוונת "ויעבר" כידוע) – היא התרחבה והסדק התרפא לה, ורק נשארה צלקת. הצלקת השטחית שנשארה זה הסדק של השעורה, אבל באבא נשאר סדק עמוק. את כל הדבר הזה, של עולם התהו, רואים – אפילו בלי מיקרוסקופ – כשמסתכלים על חטה ושעורה.

היות שהחטה והשעורה זה החתן והכלה בשרש, מה ו-בן, ומה שזה חכמה ובינה הוא הוא גם חסד וגבורה, כמו שמסביר אבא של הרבי. "זכר חסדו", החסד בונה את הזכר, ו"בנין המלכות [הנקבה] מהגבורות". אם כן, מה קורה בלילה הראשון? החתן נסדק. בלילה השני הכלה נסדקת. אבל צריך גם לדעת עוד משהו שהוא כותב על הסדקים האלה – שאבא של הרבי לא כותב את זה – שבאמת יש תכלית מאד טובה בסדקים האלה. זה לא רק משהו בדיעבד – בלי הסדקים לא יכול להיות זיווג בין חכמה ובינה, לא יכול להיות תרדלמ"ל ולא התכללות ביניהם. זה לא בדיוק אותו דבר, אבל מזכיר ווארט מפורסם מהבעל שם טוב ששני גופים חלקים לא יכולים להדבק זה בזה, ורק אם כל אחד מחוספס – לא בדיוק סדוק, אבל עם בליטות ושקעים – הדבק יכול לחבר ביניהם. לשני אנשים חלקים גם דבק לא יעזור. כאן האריז"ל כותב משהו דומה לזה, שבלי הסדקים לא יכול להיות התכללות ו"אחליפו דוכתייהו" ביניהם – שהאבא מוסר את הגבורות שלו לחסדים של אמא, ואמא בחזרה מוסרת את החסדים שלה לגבורות שלו. בזכות ההתכללות, "אחליפו דוכתייהו", יכול להיות חיבור של "כחדא נפקין כחדא שריין, תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". עד כאן אפשר לומר שזה בא ממוהרח"ו – עד כאן זה בעץ חיים.

אבל אחר כך ממשיך, לא מעץ חיים אלא משנים קדמוניות, שהשרש האמיתי של החכמה והבינה – שזה החטה והשעורה – זה נקודת החכמה של התהו. זה לא התהו של עץ חיים אלא תהו אחר, תהו של הצמצום הראשון, של החלל, תהו שלפני א"ק, שאפילו לא רמוז בעץ חיים, רק רבי אייזיק מביא זאת במאמר השפלות והשמחה ועוד. באותו תהו יש כח"ב, ומאותם כח"ב דתהו נעשו ה-ג רישין שבכתר של התיקון. יש מקום בהגהה של הצ"צ ללקו"ת שכותב שענין זה הוא הכי חשוב שחב"ד לקח מעמק המלך – ג רישין שהם רדל"א, רישא דאין ורישא דאריך (כשלשה פרצופים גמורים). הכתר דתהו הקדום נעשה פרצוף רדל"א, חכמה דתהו נעשה "רישא דאין" והבינה דתהו נעשה "רישא דאריך". עפ"י הדרוש הזה עשינו את האמונה-תענוג-רצון בכתר (דווקא על פי דרוש זה, ולא כפי הע"ח, אבל זה מאושר על ידי הצ"צ בלקו"ת). המקובלים הספרדים לא מכירים את זה, לכן השמן ששון אומר שמה שכתוב כאן זה משהו נסתר. אומר שהשרש של החטה בעצם הרישא דאין והשרש של השעורה זה רישא דאריך. היות שזה רישא דאריך, לכן הסדק יותר ארוך. רישא דאין הוא "ריש גלי" על גבי רישא דאריך – לכן זה עגול וקצר, כראש על גבי הגוף, ולכן הסדק של החטה וכל צורת גרעין החטה היא האחרת. כל רזי הרזין האלה בתוך שני גרעינים של חטה ושעורה. סדק החטה הוא מקשה אחת, אורות שקופים אטומים, שמוציא אורו לעולם. קודם דברנו על סדק שלילי, אבל כאן זה סדק חיובי. הספק השלילי זה "היש הוי' בקרבנו אם אין" לגריעותא, אם ה' כאן או לא, אבל יש גם ספק חיובי "היש הוי' בקרבנו" בבחינת יש או למעלה מכך "אם אין" בבחינת רישא דאין. השרש האמיתי של החטה הוא ברישא דאין, וצריך זאת בשביל לתאר בדיוק את ציור הסדק של החטה במיקרוסקופ – אם נסתכל בסדק במיקרוסקופ נראה ששרשה ברישא דאין שהוא מחכמה דתהו הקדמון, ואילו שרש השעורה ברישא דאריך בבינה של התהו הקדמון.

אחרי כל הסודי סודות האלו יש הסבר פשוט: שרש החטה, מאכל אדם, זה "רישא דאין" – ה"אין מזל לישראל", זה תענוג. חתונה זה תענוג. התיקון של היום השני זה להלביש את התענוג ברצון. שרש השעורה כאן זה רצון, רישא דאריך. רצון זה גם רצון ה', ואפילו בעל הרצון – לכן יש גם מעלה בשעורה לגבי חטה (כמו שמוסבר בשער היחוד ועוד שהרצון יכול להכריח את התענוג). לפי זה, השרש האמיתי של הכלה זה רישא דאריך והשרש האמיתי של החתן זה רישא דאין. זה שני התיקונים הראשונים, של החטה והשעורה, ואחרי זה באים כל השאר – יש קודם שני מיני תבואה ("אלה תולדות השמים והארץ ב") ואחר כך ה' מינים (-הבראם).

יש הרבה דברים לומר על הגפן, אך היות שאנו בפיגור של יום נאמר עוד כמה דברים על החטה והשעורה ועל הגפן בקיצור. בחסידות תמיד מצוטט לקו"ת, כי זה מה שהיה מצוי, אבל ספר הליקוטים יותר שלם ומרשים בכלל. אם פותחים בספר הלקוטים מוצאים משהו פלאי-פלאים בקשר לחתן וכלה – הדרוש שלפני הסבר שבעת המינים, על הפסוק הקודם, זה דרוש שרבי חיים ויטאל עצמו דרש לחתן וכלה. הכל בפרשת עקב, ודרוש זה קשור לפרשת עקב. כדאי מאד שנקדיש את הערב דווקא לאותו דרוש, הדרוש של מוהרח"ו לחו"כ.

נאמר עוד משהו: האריז"ל אומר שהחטה זה כב, כב אותיות התורה, "אורייתא מחכמה נפקת", אבל הוא אומר שבכל דבר יש "את זה לעומת זה עשה אלהים". הפסוק בסוף פרק לא באיוב אומר "תחת חטה יצא חוח ותחת שעורה באשה – תמו דברי איוב". ספר איוב מלא סדקים, כל הקס"ד שלו לפני שאליהוא בן ברכאל מתחיל לענות לו ולפני שה' גומר. בפסוק שאיוב מסיים האריז"ל בוחר לפתוח דרוש ארבעת המינים. אומר האריז"ל שזלעו"ז עשה אלקים, ואם אדם לא זוכה לחטה יש לו תחת זה חוח (חושבנא דדין כחושבנא דדין). חוח זה על דרך "כשושנה בין החוחים". אחד ממנהגי חתונה שיש שושנים על השולחן, השאלה אם כדאי לשים אותם בין חוחים – השושנה הכי משובחת היא "שושנה בין החוחים", כי החוח דוקר את השושנה ומוציא את היפי שלה. חוח בתנ"ך זה גם קוץ, דוקרני מאד, וחוץ מזה שזה קוץ זה גם חכה שצדים איתה דגים. זה איזה רמז שהחטה תופסת דגים – אם החוח צד דגים, "מרובה מדה טובה" החטה צדה יותר דגים. כנראה שחוץ מחטים בלילה הראשון יש ענין גדול בדגים. מובא בספר הרוקח ובאבודרהם ובמהרי"ל שזורקים חטים על חתן וכלה לפני החופה, כפי שהסברנו. לא אמרנו שהמהרי"ל – סמכות עליונה בהלכה – אומר שכאשר זורקים את החטים אומרים "פרו ורבו". זה מה שאמרנו שחטה זה גם דעת, זה פרו ורבו. בכל אופן, התיקון של הלילה הראשון, על פי פשט, זה לא להיות חוח – לא לדקור אחד את השני. אפשר רק לצוד דגים אחד מתוך השני, דגים זה דברים נסתרים, אבל לא להיות חוח דוקר אלא חטה. אם כבר אמרנו את הפסוק, וצריך להבין גם את ה"תחת שעורה באשה", רק נעיר ש"תמו דברי איוב" נוטריקון תמר. הזכרנו לשון חז"ל ש"עתידה חטה לתמר כדקל" (כמו שהיה לפני החטא, שהחטים היו בגודל כליות, וכך הברכה לע"ל שהחטה תתמר כדקל). זה קשר מפורש בחז"ל בין החטה לתמר, נעוץ סופן בתחילתן. וגם כאן יש רמז יפה לכך, שהפסוק האחרון של דברי איוב זה "תחת חטה יצא חוח ותחת שערה באשה תמו דברי איוב".

לחיים לחיים, שנזכה לחטה ולשעורה ולשיר שלהם – החטה שרה "שיר המעלות ממעמקים קראתיך הוי'", השעורה שרה "תפלה לעני כי יעטף ולפני הוי' ישפך שיחו" ("ויצא יצחק לשוח בשדה", תפלה על שידוך, בפרט יצחק הוא מעלמא דנוקבא) והגפן שרה "כה אמר הוי' כאשר ימצא התירוש באשכול ואמר אל תשחיתהו כי ברכה בו כן אעשה למען עבדי לבלתי השחית הכל". הגפן נמצא בסכנת השחתה, אבל יש הבטחה לא להשחית. המפרשים  אומרים שלפעמים רואים רשעי ישראל, אבל זה מצב בוסרי שעתיד לגדול ולהיות ענב, ובסוף להתעלות ליין שמברכים עליו פרי הגפן. המפרשים אומרים שיהודי שכעת בוסר או שיעשה תשובה או שיוליד צדיק, ואיך שלא יהיה "אל תשחיתהו כי ברכה בו". גם בנישואין צריך לא להסתכל על מצב בוסרי אלא על הפוטנציאל שיצא.

[החתן דבר (משיחת ט"ו בשבט תשמ"ה): הרב אמר בפשטות שהתחלתי את החיים – העיקריים – ב-טו בשבט. הרבי אומר שיש סדר מסודר, שאדם מתחיל כדומם, מקבל ושומע כל מה שאומרים לו, אחר כך הוא מתקדם לשלב של צומח (כמו ר"ה לאילנות), מחובר לקרקע – נמצא בבית שלו – ומתקדם ומטפס עם שכלו ומדותיו, מצמיח פירות וכו'. אחר כך הוא עובר לשלב של חי, נמצא בכל מקום ולא חייב להיות מחובר לקרקע אחת – יש לו חיות מתוך עצמו. אחר כך הוא מדבר – משפיע לזולת. הרבי מביא דרגה חמישית, שהוא נהיה "אדם" – "אדמה לעליון" – באופן של הליכה מדרגה לדרגה. זו בעצם התנועה של ראש השנה לאילנות – זה אילן, כל הזמן צמיחה וגידול, כללות עבודת האדם בעולם. בתוך עבודת הצמיחה הזאת יש בכל יום את נקודת היום. מחמשה עשר בשבט יש כל יום את הפרי שלו, והלילה אנו אוחזים בגפן. כמו שהבנו שבכלל אילן זה עבודה של יהודי, צריך כל הזמן לטפס בקדש, מעלין בקדש בלי לעצור לשניה, גם העבודה של כללות היהודים מודגשת בגפן. הענין של גפן שיש בו זמורות, עלים, אשכולות – הרבה חלקים בגפן – אבל בלי העלים האשכולות לא יוכלו להיות הפרי המשובח. אותו דבר אצל כל היהודים, כל עם ישראל, יש בגילוי הרבה סוגים של אנשים – "מחטב עציך עד שאב מימיך" – ובכל אופן, זה עם משובח שכולם שייכים לגפן, ודווקא חייבים את העלים בשביל שיהיה שבח באשכולות. בכל מצב צריך לראות שיש שלמות בכללות עם ישראל, צריך לעשות מבצעים חזק ולגלות שגם מי שנראה בגילוי במצב של עלים, שלא רואים מתיקות הפירות, לראות שהדברים קורים בשטח. זה בגדול, בעבודה. בכל מצב, אנחנו עכשיו התחלנו – הכל נאמר, ב"ה – עברנו מהשלב של תבואה, "חטה ושעורה", דברים הנצרכים לאדם בפשטות (שגם זה שייך לט"ו בשבט, לפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל), ונכנסים היום לנקודה המרכזית של ט"ו בשבט, הפירות ששייכים לתענוג דווקא. הענין של ט"ו בשבט לאו דווקא דברים נצרכים אלא ענין של תענוג, של חיות והנאה, הדרגה הכי נעלית שיש באדם – תענוג עצמי. הרבי בעצם אומר שהנקודה של התענוג הזה צריכה להתחיל מתחלת העבודה. אדם שנמצא בתנועה של צמיחה – כל אדם, שנמצא בתנועה של אילן – צריך להרגיש היכן שנמצא, אף שעושה את הכל בצורה מושלמת ("משה ומתן באמונה", "כל מעשיך יהיו לשם שמים", "כל ימיך להביא לימות המשיח"), צריך שהכל יהיה באופן של תענוג שפורץ החוצה, וכל זה צריך להיות מתחלת הצמיחה. הכל קבלת עול, אבל צריך להיות מתוך חיות פנימית ותענוג. דווקא ככה אפשר לטפס קדימה בסדר המסודר של האילן. יודעים כל הזמן שלא נעצרים, עושים מתוך הרגשה שהגוף רוצה לעשות זאת. בדרך אחרת הרבי מביא את הנקודה של הענין, שבן אדם זה לא רק תענוג שאנחנו צריכים לעשות מעצמנו כדי שנתקדם, אלא תענוג זה נייחא דרוחא – נחת רוח לקב"ה. צריך לעשות תענוג לרבי, לעשות נחת רוח לקב"ה. בעצם הקב"ה ברא את העולם באופן שהכל מושלם, "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", כך העולם נברא. אבל בכל מצב ה' ברא "לעשות" – שאחרי שהעולם כבר טוב מאד נבוא מצדנו ונתקן ונצמיח עוד יותר, נהיה שותפים במע"ב, שותפים לקב"ה בבטול מוחלט, ובשביל זה צריך להיות כל הזמן דווקא בתנועה של תענוג, זה ה"טוב מאד" של היהודי. צריך להשתמש ב"טוב מאד" שלנו ואז אפשר לטפס למעלה ולהגיע לאהבה בתענוגים, לשאוף להגיע לעבודת ה' בצורה הכי חיובית שיש, וממילא להמשיך להגיע להמשך של הפירות – הרבי מסביר את כל הענינים קדימה – ושהכל יוביל לנקודה העיקרית והמרכזית, שנראה את הרבי מלך המשיח שליט"א כאן ועכשו ונסע לירושלים מתוך שמחה וטוב לבב ותענוג.]

שיחה שניה:

תמיד הרבי מדבר, כפי ששמענו עכשיו, על כך שעם קבלת עול מלכות שמים צריך להיות תענוג. זה קשור לחדש שבט בכלל, החדש ה-יא שכנגד שבט אשר (יא ניסן) – הנקודה שלו זה אושר. כל השבטים זה קבלת עול, אבל אשר זה קבלת עול עם אושר. "מאשר שמנה לחמו", והחוש שלו בס"י זה אכילה. לכאורה השמן שייך בפרט ליסוד, לזית, אבל הזית זה ענף הגפן – גפן בתפארת ושמן ביסוד, "גופא ובריתא חשבינן חד". באמת התענוג, ולא סתם תענוג אלא הברכה המיוחדת, זה בורא פרי הגפן. הרבי מביא בשיחה של ט"ו בשבט שהשם הכולל של שבעת המינים זה לחם – זה קשור עם הדרוש של מוהרח"ו – אז "שמנה לחמו" זה שמן בכל המינים, "והוא יתן מעדני מלך", הענג והעדן של המלך, הן של מלך מלכי המלכים והן של מלך ישראל למטה ("שום תשים עליך מלך" – "'שום' לעילא 'תשים' לתתא").

הרבי כותב שסדר המינים הוא מהקל אל הכבד, כל מין דורש יותר עבודה. חטה זה עבודה עם הנה"א ושעורה זה עבודה עם הנה"ב, שכמובן יותר קשה. אחר כך אומר שהגפן מתייחס לשניהם, "המשמח אלהים ואנשים" – אלקים זה נה"א ו"אנשים" (לשון אנוש וחלוש, כותב הרבי) זה הנפש הבהמית. כלומר, הוא מכניס שמחה ועונג בשתי העבודות הקודמות – עבודת החטה עם הנה"א ועבודת השעורה עם הנה"ב. היין בא להכניס שמחה בעבודה, שלא להסתפק בעבודה בלי שמחה, והרבי כותב שלהחדיר שמחה זה עוד יותר קשה. שווער צו זיין פריילאך – "מצוה גדולה [עבודה גדולה] להיות בשמחה תמיד". רבי נתן אמר שמאז שהרבי אמר שצריך להיות שמח אני כל הזמן עצוב, שלא רק שלא קיימתי שום דבר – כעת גם להיות שמח זה מצוה. "השמחה שישמח אדם בעבודת הא-ל עבודה גדולה היא". אחר כך הרבי מסביר שהתאנה – עלי תאנה זה לבושי אדם וחוה בגן עדן מקדם – זה עבודה עם הלבושים. רימון זה עבודה עם העולם החיצוני. הרבי אומר שהסדר לפי האריז"ל, אבל לא מסביר באופן שוה לכל נפש איך זה לפי עומק דברי האריז"ל. זה שחטה-שעורה-גפן זה סוג בפני עצמו, משהו "עצמי", "אור המאיר לעצמו" – לכן זה חב"ד. אחר כך יש נהי"ם – שזה השפעה כלפי הזולת. העצמי גופא יורד ומאיר לזולת, אבל בשרשו הוא חב"ד. זה ממש מה שהרבי אומר בשיחה, שעד הגפן האדם עובד עם עצמו, ומהתאנה והלאה זה יותר קשה – התאנה זה עבודה עם הלבושים, הרמון עם העולם החיצוני, והזית והדבש זה עבודה מתוך מרירות (זית מר ולתמר לוקח שבעים שנה עד שגדל). עושה, בלי לומר, בדיוק את החלוקה שעד הגפן זה עבודה עם עצמו ומהתאנה והלאה זה היפוך כיוון לגמרי. זה להשלים את דברי הרבי שכעת שמענו ממקום אחר, שהכל תמיד מתקשר יחד.

אם רוצים לתת עוד רמז יפה, יש סדר התלבשות באריז"ל שנקרא "כל צמא" – כלים-לבושים-צלמים-מוחין-אורות. לעניננו, היות שהרבי כותב שהכלים זה הרימון והלבושים זה התאנה, ה-כל של "כל צמא", אז אפשר להמשיך הלאה ולומר שה"צלמים" זה הגפן וה"מוחין" זה השעורה (שכל, מוחין, זה מוחין דאמא), וה"אורות", שזה אבא, זה החטה. צריך להתבונן בזה. אמרנו שחטה ושעורה בהלכה מקבילים לשמן ודבש – סתם שמן זה למאור, בחינת אור.

נמשיך את הענין הקודם: באיוב כתוב "תחת החטה יצא חוח", והפסוק החשוב במשלי (אולי הכי חשוב) לענין חוח זה "חוח עלה ביד שכור". הפשט הוא ששכור הולך מתנדנד, אז הוא נתקל בכל מיני דברים ולא שם לב לאן הוא הולך, אז החוחים נדבקים בו. חוח שייך לחטה, ושכור זה מיין – או יין משמח או יין משכר. הגפן הוא בתפארת, ותפארת זה גופא. גפן יש גוף, לפעמים כתוב שזה גוף-נשמה, בחסידות כתוב שזה ג-פן (ג פנים, המין השלישי). אפשר להיות שמח מגפן או שכור מגפן. בדרך כלל שכור זה לא טוב, זה גבורות – גבורות דאמא ש"מינה דינין מתערין". יסוד אמא מסתיים בתפארת ז"א, זה הקשר של גפן לתפארת, שהרי יין הוא בבינה. זה יכול לקבל מהחסדים של אמא, ואז זה יין משמח, ויכול לקבל מהגבורות דאמא (זה קבלת הגפן משעורה – משעורה גם עושים יי"ש, שיותר משכר וגם יותר משמח). הכי שעורה זה בירה – אם בחמשה עשר בשבט רוצים לטעום את כל המינים בדרך כלל שותים בירה בשביל שעורה (אם עושים וודקה מחטה וויסקי משעורה, זה מאד מתחבר לגפן). אצל חתן וכלה כתוב "אכלו רעים שתו ושכרו דודים" – צריכים להיות שכור ולא מיין. יש שכרות טובה, אף על פי שבהלכה יש שאלה אם הקידושין חלים אם החתן או הכלה שיכורים. כמו בהרבה דברים, כתוב שאם מספיק שפוי שיכול לדבר לפני המלך – אם עדיין יכול להכריז "יחי אדוננו" – זה בסדר (לכן אומרים יחי, זה סימן שמוכיח שיכול לקדש). אם מרוב שכרות לא יכול לדבר לפני המלך הקידושין לא תופסים. לפי זה צריך לומר ש"שתו ושכרו דודים" זה אחרי החופה, אבל בכל אופן כתוב שזה יחוד וה, היחוד הגופני שממנו התולדות ("אכלו רעים" זה זיווג נשיקין שלא מוליד). לכן צריך לדרוש הפוך, על דרך הבעל שם טוב, את "חוח עלה ביד שכור" למעליותא. נדרוש לפי הכנעה-הבדלה-המתקה: פירוש אחד שצריך להכניע את השכור. אפשר לדרוש שהחוחים דוקרים את השושנה ומוציאים את היפי שבה – כשנתקע בשיכור איזו חוח הוא מתעורר ושמח מאד, נהפך לשושן (שושן הבירה...) – זה הבדלה. אבל עוד יותר המתקה זה ש"חוח עלה" היינו העליה של החוח, דווקא כשצדיק או בעל תשובה אמיתי מגיע לשכרות של קדושה, "באהבתה תשגה תמיד" בין חתן וכלה (כמו מכתב של הרבי הקודם בסוף קונטרס העבודה, שם מסביר את דרגות האהבה, ומסביר "באהבת תשגה תמיד" כאהבה רבה שהאדם תפוס בה ולא יכול לצאת ממנה – לא שיש לו אהבה בלב, אלא שהאהבה היא מקיף שהוא תפוס בו), אז גם את החוחים הוא מעלה לגמרי (לעשות מהחוח ניחוח, שר שירי ניחו"ח ומעלה את החוח).

עוד משהו לגבי גפן, לפני החזרה לדרוש של רבי חיים ויטאל. הגפן מתחיל להיות משל לעם ישראל – "גפן ממצרים תסיע". כל פרשות השובבי"ם – וגם הלאה – זה "גפן ממצרים תסיע". כתוב שיש מעלה בגפן, שכאשר מעבירים אותו ממקום למקום זה משביח אותו (ברוב האילנות עקירה ושתילה מחדש זה מזיק). זה "גפן ממצרים תסיע" – עקרו ממצרים ושתלו בהר סיני, ואחר כך עקרו מהר סיני ושתלו בארץ ישראל. זה אחד הפירושים של גפן במובן של ג פנים. זה גם פירוש של "כאשר ימצא התירוש באשכול ואמר אל תשחיתהו כי ברכה בו" – במצרים עם ישראל הם בוסר, אחר כך בהר סיני הם ענבים, ואז בארץ ישראל הם יין, שלש עליות. מתן תורה זה "ביום חתונתנו" – זה "ענבי הגפן בענבי הגפן" לפני שעשו מהם יין. ביום השלישי של שבע ברכות צריך לדרוך בחתן וכלה ולהוציא יין המשמח אלקים ואנשים – נה"ב ונה"א. זה נקרא שמגיעים לארץ ישראל, שזה עיקר הענין של ט"ו בשבט – זה כבר שעשועים. התכלית של מתן תורה – ה"ולקחתי" בלשונות גאולה – זה "והבאתי". זה השתילה השלישית של הגפן, ואז הגפן בארץ ישראל זה הגפן האמיתי (שהלעומת זה של אותו גפן – בו יש "שתו ושכרו דודים" – כמבואר בחסידות, זה "ויטע כרם [של גפן] וישת מן היין" מיד, בלי ענבים באמצע, ולכן השתכר מזה). במתן תורה לא צריכים להשתכר, אבל כשמגיעים לארץ משתכרים. זה מה שקרה ליהודים שחזרו כעת לארץ ישראל, לטוב ולמוטב. השתכרו מההגעה לארץ  מארבע כנפות הארץ אחרי אלפים שנה. יש שכרות לרעה, מתוכה עוברים על כל התורה, אבל צריך להיות שכרות של "שתו ושכרו דודים" – שכרות של קדושה, של חסידים, שיודעים להשתכר. זו נשיאת הפכים. גם מה שהחתן חזר מהרבי שיש מעלה בתענוג על הצורך – "בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי". לפי כל הדרוש העמוק שדרשנו, אז ה המינים שלמטה – שהם כבר תענוג, ובפשט הם למטה, ור"ה שלהם על פי נגלה זה חמשה עשר בשבט – צריך לומר ששרשם האמיתי הוא ברדל"א, למעלה מהחטה. הרמז לזה הוא שהם רמוזים ב-ה קטנה של "בהבראם" – ה הספקות דרדל"א, הקס"ד למעליותא ("אם יעלה בדעתך..."). מהסדק בחטה ובשעורה יוצאים או דברים לא טובים – נפילת אחורי החכמה והבינה – ויש גם איזה רמז טוב, אבל עצם ה-ה ספקות זה ה-ה קטנה ד"בהבראם". אז השלמנו את ג הרישין שבכתר עם הכח"ב של התהו הקדום.

נפנה בקיצור לדרוש שרבי חיים ויטאל היה דורש, כמה פסוקים קודם בפרשת עקב: הפסוק המרכזי שמדבר על לחם – הכולל כל שבעת המינים אחר כך – זה "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם". זה פסוק מאד מיוחד בתורה, יש בו כח מילים (יחי, מי שאוהב "יחי" יכול לומר את זה בעל פה) ו-100 אותיות, סוד מאה ברכות. 10 בריבוע אותיות ו-7 במשולש מלים. קודם יש רדל"א – "אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך" – אבל זה בשביל ידיעה, "למען הודיעך כי לא וגו'". בשביל רבי חיים ויטאל זה הפסוק לדרוש בחתונה. הוא דורש את זה בכמה אופנים שונים. כמובן, ברגע שכתוב "לא על הלחם לבדו" זה מיד מזכיר את ה"לבדו" הראשון – "לא טוב היות האדם לבדו".

נאמר לפי הסדר שכתוב שם, אלא נתחיל מהסוף: קודם כתוב "ויענך וירעיבך". כשאדם בחור ושהבת היא בחורה והגיעו לפרקן ועוד לא מצאו שידוך, על המצב הזה נאמר "ויענך וירעיבך". אבל תיכף ה' עושה נס "ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך". יש כאן רמז מופלא – שלא כותב בדרוש – ש"ויאכלך את המן אשר לא ידעת" (מן בא מרדל"א, אמונה, "מן הוא") עולה אהבה פעמים ענג (אהבה בתענוגים שהזכירו קודם) העולה בדיוק "ראה חיים עם אשה אשר אהבת" (יג פעמים יחי המלך, כך צריך להכריז בשביל לזכות לזה...). רבי חיים ויטאל אומר שהשידוך האמיתי שלך זה "ויאכלך את המן אשר לא ידעת". מסיים בשאלה איך אדם יודע שמצא את בת זוגו. חלק מהדרוש היה שאם האדם, נעבעך, מתחתן עם מי שלא בת זוגו – לא צריך לפחד מזה, אבל אם נעבעך זה קורה – יותר טוב שלא היה מתחתן אלא נשאר עם התורה כבן עזאי, אבל אם מתחתן עם בת הזוג האמיתי זה יותר טוב מללמוד תורה, בן עזאי זה לא לכתחילה אלא בדיעבד. לכן, אחרי זה, מסיים בשאלה – שכל אחד שואל – איך יודעים מי בת הזוג האמיתית? הוא אומר שזיווג מן השמים זה כמו "לחם מן השמים", זה מן, וזה לשון הזמנה – "מן" – שפתאום מזדמנת לך הצעת שידוך שלא ידעת ולא ידעון אבותיך. זה מאד קשה ביחס למנהג ישראל בשידוכין – אפשר לומר על חתן וכלה "אשר לא ידעת", אבל ההורים היו משדכים, והוא כותב בפירוש שמן השמים זה גם "לא ידעון אבותיך". זה ממש "וימן", ממש שה' הזמין לך מציאה שלא חלמת, וזה הסימן שזה מן השמים. אם יש לך איזה ידיעה בשידוך – שאתה ידעת, או אפילו אבותיך ידעו, זה לא מן. רק אם זה הפתעה, כמו אצל יצחק ורבקה, ש"מהוי' יצא הדבר" זה מן השמים. על זה חז"ל אומרים שבתורה בנביאים ובכתובים נאמר ש"מה' אשה לאיש" – אם זה מה', זה הסימן לשידוך אמיתי. אז כמו שהרבי בעד שידוכים גם בין העדות, דווקא בדור של משיח, כך השידוך צריך להיות "מעבר לים" – זה הביטוי של מהרח"ו שם – וזה הסימן שזה שידוך אמיתי (למעלה מהתורה, התורה "לא מעבר לים" והשידוך כן "מעבר לים"). זה סוף הדרוש שלו – איך להכיר בבת הזוג, שצריך להיות מה', וכמה שאתה לא יודע זה נקרא שאתה יודע שזו בת הזוג. הידיעה באה מזה שאתה לא ידעת, לא חלמת על זה. זה ממש מה שכתוב ששרש הדעת ברדל"א – "רישא דלא ידע", שהופך ל-אלד, לידה והתחדשות של דעת. זה ממש הפסוק הזה, שעובר מ"אשר לא ידעת ולא ידעון [צורה בלעדית בתנ"ך, כנראה רומז לשער הנון] אבותיך" ל"למען הודיעך".

דורש מאד משונה, כמו הבעל שם טוב, שב"כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם" יש גם שלילה וגם חיוב. מחד "לא על הלחם לבדו יחיה האדם", זה על בן עזאי שחושב שהוא יחיה על הלחם לבדו – "לכו לחמו בלחמי" של תורה. לחם (שכולל את כל המינים) זה תורה או אשה. יש הו"א של בן עזאי שלחם זה תורה ורק עליו יחיה האדם, ואת זה שוללים, אבל על הלחם-אשה לבדו כן יחיה האדם, ורק זה מספיק לחיים נצחיים. איך זה? קודם כל, כשנושא אשה מוחלים את כל העוונות, דף חדש. כל השרוי בלי אשה הוא בלא ברכה וכו', וכשנושא אשה מקבל כל הברכות. כשנושא אשה מקיים פרו ורבו ואז מילת הבן וכו' – הכל מקיים בזכות האשה, לכן "על הלחם לבדו יחיה האדם". אומר ש"על [הלחם לבדו]" זה לשון מעלה, יש לחם מעולה יותר מהתורה, שזה אשה, ורק על הלחם הזה לבדו אדם חי חיים נצחיים. כך דורש רבי חיים ויטאל לאדם. ב"באתי לגני" פ"ה כתוב שבחתונה אדם מגיע לשטות דקדושה, אז כנראה גם דרשות חתונה הם כמו "פורים תורה" ויותר. זה דרוש הכי רציני בספר הלקוטים, אבל מה שכתוב שם זה קצת למעלה מטעם ודעת.

אחר כך ממשיך ודורש את ההמשך – "כי על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם". אומר שזה המשך של אותו רעיון. הוא לא מאריך בזה, אבל אם קוראים אפשר להבין מה שהוא מתכוון. יש שני שלבים: יש שהאדם זוכה בהכל לעצמו, אתה מתחתן ומוחלים לך כל העוונות ואתה מתחיל לקיים מצוות שאי אפשר בלי האשה (החל במצוה הראשונה וכלה בכל המצוות), אתה זוכה לעולם הזה ולעולם הבא (כתוב שזה בזכות האשה) – כל זה "על הלחם לבדו יחיה האדם". עד כאן זה חידוש בשביל מתנגד – אצלו התורה זה העיקר, ואומרים לו שכל מה שהוא רוצה זה רק בזכות האשה. זה שבזכות האשה האדם זוכה לכל, אבל זה עדיין הכל 'מתנגד', הכל לעצמו. כעת אפשר להכניס את הדרוש שלו לכלים של חסידות עוד יותר – של"על הלחם לבדו יחיה האדם" ביחס ל"כי על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם" אפשר שוב להוסיף את ה"לא". כלומר, לא להסתפק בזה שהאדם מקבל הכל בזכות האשה, אלא להגיע ל"כי על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם" – על דיבור אחד של ה' שכולל את כל התורה. רבי עקיבא שאומר "זכו שכינה ביניהם" אומר גם "'ואהבת לרעך כמוך' זה כלל גדול בתורה", ומוהרח"ו אומר שאם אתה אוהב את אשתך כגופך קיימת באותו רגע את כל התורה. הוא לא מביא את לשון ר"ע "זה כלל גדול בתורה", אלא את לשון הלל שכל התורה על רגל אחד זה "דסני לך לחברך לא תעביד, זה כל התורה כולה ואידך פירושא הוא זיל גמור". אומר מוהרח"ו שכל התורה זה לאהוב את אשתך כגופך – פלאי לקרוא את זה. לא שזוכה במשהו, אלא שהחיים האמיתיים – שכר מצוה מצוה בעצמה – זה לאהוב את אשתו כגופו, ובכך קיים את כל התורה כולה.

כשקראתי את זה עלה לי שידועה השאלה למה הלל שנה את הלשון מחיובי ("ואהבת לרעך") לשלילי ("דסני לך לחברך לא תעביד") – כשחושבים על יחס בין איש לאשה אפשר להבין זאת טוב מאד, אפילו יותר מסתם בין אדם לחברו. דווקא ביחס אינטימי של איש ואשה יש את ה"דסני לך לחברך לא תעביד" – דווקא שם זה ביטוי מאד משמעותי, יותר מסתם "ואהבת לרעך כמוך". ודאי שייך גם לכל שני אנשים, אבל אם רבי חיים ויטאל אומר שזה לשני אנשים. אני לא יודע איך להסביר את זה טוב, אבל דווקא בין איש לאשה שינה זאת ללשון זאת. "חברך" כאן זה "אשת חבר". זה רגישות דקה מן הדקה בהתייחסות.

לחם = יחס. חטה = יחד. השער הראשון בתשורה של החתן והכלה זה יחס-יחד-אחד, שלש מדרגות. אבל לחם עצמו זה ששת צרופי המלה אחד (ג"פ הוי', לכן טובלים לחם ג"פ ב-מלח). לחם במספר קדמי זה יחד פעמים אחד. לחם במילוי זה כפול – יחד פעמים הוי'. הבסיס זה "דסני עלך" – זה תשתית היחס בין האיש והאשה – ועל גבי זה צריך להיות יחד ועוד יותר גבוה אחד.

נחזור: אמרנו שיש שני שלבים – קודם כל "על הלחם לבדו יחיה האדם" שזוכה לעצמו בחיים בזכות האשה יותר ממה שהיה יושב ולומד תורה כל החיים. אחרי שלילת בן עזאי וחיוב האשה על גביו, שוב שוללים את זכותו לעצמו מאשתו (זה לא כתוב שם) כדי להגיע לכך שאהבת אשתו זה כל התורה כולה.

עוד רמז יפהפה: יחיה האדם (שכתוב פעמיים בפסוק) = הלחם. "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם" (לבדו זה הנקודה האמצעית של הלחם שלפניו, וממילא גם של יחיה האדם שאחריו). כמובן, שלילת הפירוש שזה התורה זה שלילת התורה אם היא על חשבון האשה, אבל אם זה עם האשה אז התורה מתעלה, זוכה לכתר תורה גם בזכות האשה.

עד כאן הדרוש של מוהרח"ו. הרבי בשיחה שלו אומר שהכל זה לחם, כל שבעת המינים יוצאים מאותו פסוק.

עוד ווארט לסיום: עוד תועלת שיש בסדקים, שמתוך הסדקים יוצא מה שכתוב עליו במדרש "נובלות חכמה שלמעלה תורה, נובלות בינה שלמעלה שכינה". הוא אומר שגם זה יוצא מהסדקים, בזכותם יכול להיות נובלות. מהסדק של החכמה יוצאת תורה, על זה כתוב "אורייתא מחכמה נפקת" וש-חטה זה כב אתוון דאורייתא. התורה זה ז"א והשכינה זה נוקבא דז"א. קודם אמרנו שחטה ושעורה זה חתן וכלה למעלה, חו"ב, אבל למטה, "שתו ושכרו דודים", היחוד הגופני שמשם התולדה, זה ז"א ומלכות, תורה ושכינה. התורה יוצאת מהסדק של החכמה והשכינה יוצאת מהסדק של הבינה, שזה השעורה. אם נחזור לר"ע, שאמר "זכו שכינה ביניהם", ונחבר זאת עם הדרוש של רבי חיים ויטאל – שלשאת אשה זה אין סוף יותר חשוב מרק ללמוד תורה – אז הכל מתחבר ביחד. בעצם ה"שכינה ביניהם" זה דווקא מהשעורה, שרש הכלה, "נובלות בינה שלמעלה שכינה". ואילו ה"נובלות חכמה שלמעלה תורה" זה מהחטה. השכינה ביניהם, שרש הכל, "על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם", זה השכינה של המלכות. עיקר השכינה ביניהם זה גילוי שרש נשמת הכלה בין החתן והכלה, ויש בזה מעלה גם לגבי התורה. השכינה נובלת-יורדת (נובל זה כמו נופל, ירידת האחוריים) מהבינה והתורה מהחכמה. אם כן, הכל זה בגלל משחק הפינג-פונג מה עושים עם האורות דתהו ששברו את הכלים והסתלקו. מיד אפשר להכיר את הדרושים האלה מעמק המלך שמתגנבים לפעמים לכתבי מהרח"ו, כי זה סיפורים ציוריים כאלה שכמעט אין בעץ החיים. בדרגות הכי גבוהות זה דברים ציוריים לגמרי, זה חוש מיוחד.

כתוב "מהר שלל חש בז" – שם של מלך המשיח. בז זה בת זוגו – איך מכירים מי זאת בת הזוג לפי מהרח"ו? "חש בז" – יש חוש להכיר בת זוג, אבל חש ר"ת חטה-שעורה, זה נותן את החוש להכיר את בת הזוג שבמקום אחר. קודם צריך "מהר שלל" – לשלול מהר הצעת שידוך. צריך להיות איזה שלב כזה. למה שללת? כי אתה ידעת על שידוך זה או הוריך ידעו. צריך לשלול, אבל לגמור מהר עם השלב הזה, ואז לזכות ל"חש בז" – יכולת לחוש את בת הזוג. זה שם של מלך המשיח בספר ישעיה. יש בזה גם תוספת גימטריאות יפות, ש"תן לחכם ויחכם עוד". מאד כדאי – אולי בע"ה בכרך הבא – צריך לצטט את מוהרח"ו (אם כי צריך לדעת איך להסביר זאת, מאד קשה הפשט בקריאה הראשונה), את הדרוש שבספר הלקוטים שאומר שכך אמרתי לחתן וכו'. זה מופיע לפני עיקר הדרוש של שבעת המינים לפי הספירות.

שוב, מה שיצא מרבי לויק שזה שכותב חב"ד נהי"ם זה לא ששכח את חג"ת – לא כמו שאלת ה"צמח" שם. אם נעשה עוד חשבון, יש בפסוק שבעת המינים אבל עשר מלים (בזכות פעמים ארץ ושמן). אם מחברים עשר הספירות (חב"ד חג"ת נהי"ם) לעשר המלים של הפסוק יוצא מזל בריבוע, שבזכות זה יהיה מזל בריבוע לכל עם ישראל.

עוד משהו: אם עושים את חשבון המינים בלבד – חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון זית שמן ודבש – שבעה מינים. האריז"ל מביא לשון חז"ל – שבעה מינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל. יש סיכוי אחד בשבע שזה יתחלק בשבע, וזה עולה 2675 (כנראה, ועכ"פ) מתחלק בשבע – ז"פ שמחה (סוד הוי' ליראיו). כל המטרה של המינים זה להוסיף שמחה בעבודת ה', בשבע דרגות שונות. עיקר המצוה בשביל שמחה של מצוה, ועיקר גילוי השמחה מתחיל מהגפן – יין המשמח – כנ"ל. זה שבח ארץ ישראל, בה צריך להיות "[...] עבדת את הוי' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל". זה ההבדל בין ארץ ישראל לחו"ל – בחוץ לארץ מניחים תפלין, אבל בארץ ישראל (ובחסידות כל אתר זה ארץ ישראל, "כל רבי מארץ ישראל", רב זה בלי שמחה ורבי זה עם שמחה) העיקר זה הנחת תפלין בשמחה. רק שמות שבעת המינים כפי שכתוב בתורה, כנ"ל, גם מתחלק ב-ז – ז"פ שלמה. לפי הרמז הראשון המכנה המשותף של כל המינים זה שמחה, ולפי הרמז השני זה שלמה. זה גם שלמה המלך, וגם צפֹרה אשת משה רבינו. הפסוק אומר "ויתן את צפרה בתו למשה [= צפרה]" = אדם בריבוע, אדם השלם. איש בלא אשה לא נקרא אדם. מוהרח"ו מביא זאת בדרוש שלמה. לשמה-למשה-שלמה-שמלה-שמלה (אחד מ-ז מלכין קדמאין), זה הכל הערך הממוצע של שבעת המינים. יש עוד ביטוי שעולה מספר זה, שגם קשור לרבי עקיבא (שאומר "זכו שכינה ביניהם" ו"'ואהבת לרעך כמוך' זה כלל גדול בתורה"– "[רבי עקיבא] אוצר בלום" (משבח חכמים בגיטין). אוצר בלום הוא המכנה המשותף כל המינים – מכניסים את כל הפירות לאוצר. נגיע בעזרת ה' לרמון, שעולה רצוא עם הכולל (אוצר).

לחיים לחיים, שיהיה הכל יין המשמח (משיח האדם הכי שמח והכי משמח).

הרבי ממש מקצר בכך שמדבר על סוגי העבודות. מה זה עבודה עם הנה"א ועם הנה"ב? עבודה עם הנה"ב יותר מובן, זה מה שנקרא בחסידות עיבוד עורות – שאדם צריך לעבד את הגסות שלו (מה שנקרא אצלנו עדון המדות). אבל מה זה עבודה עם הנפש האלקית? זה יותר קל, אבל מה זה? לכאורה, הדבר היחיד שבא לי – אולי למישהו יש עוד הצעה – שהרי כתוב בקהלת שרוח האדם העולה היא למעלה ונפש הבהמה היורדת היא למטה. עבודה זה להפוך את הטבע – שהנפש האלקית תרד למטה. הנפש האלקית לא רוצה לרדת לגוף, ובלילה הראשון של החתונה העבודה היא להוריד אותה – "חות דרגא וסיב איתתא". זאת אומרת שיש משהו יותר עמוק מהנפש האלקית והבהמית. הבוחר בין טוב לרע, בין הנה"א לנה"ב, זה צריך להיות "שלישי המדבר" – משהו יותר עמוק. מי עובד עם הנפש האלקית ועם הנפש הבהמית? שניהם זה השלישי המדבר, זה הבוחר, "ובחרת בחיים". ביום הראשון זה לעבוד עם הנפש האלקית, שתסכים ותרצה לרדת, והיום השני זה לעבוד עם הנפש הבהמית שתרצה לעלות למעלה, שזה עידון המדות, להזדכך, ועל ידי הזדככות עולים למעלה. לפי זה, הפשט של היום הראשון – שהנפש האלקית תרד – זה הפירוש החסידי של "בטל רצונך מפני רצונו", שמופנה לנפש האלקית. רצונך לעלות ורצונו לרדת, ובטל רצונך מפני רצונו. היום השני זה עדון המדות, עבודה עם הנפש הבהמית. היום השלישי זה להיות שמח עם שתי העבודות האלה, כי כל עבודה זה היה באתכפיא. אתכפיא זה נצרך, מה שנצרך לחיים, וכשמתחיל להיות אתהפכא זה כבר תוספת – "להחיות בהן נפש כל חי". זה שאתה רוצה לעלות תרד בשמחה וזה שאתה רוצה לרדת תעלה בשמחה – זה היום, שהכל יהיה בשמחה. שהחתן יהיה שמח והכלה תהיה שמחה, זה הגפן – "ענבי הגפן בענבי הגפן".

[הצ"צ מסביר בדרמ"צ ש"דעלך סני לחברך לא תעביד" זה המדרגה השניה של אהבת ישראל, "וירא און ולא יתבונן", זה מה שצריך להיות לאשה – שנמצאים תחת אותה חופה של אהבה עצמית]