"שיר השירים אשר לשלמה" (הא')

ב. פלח הרמון ד"ה "שיר השירים" (א)

על הדרוש הראשון בלקוטי תורה שיר השירים יש ביאור של הרה"צ רבי הלל מפאריטש – הדרוש הראשון בפלח הרמון שיר השירים. חלקו הראשון של הביאור הוא 'הנחה' של רבי הלל (מדרוש הצמח-צדק[רט]), עם ביאורים של רבי הלל משולבים בסוגריים (כדרכו), וחלקו השני דרוש-עצמו. אדמו"ר הצמח-צדק התבטא פעם שיש לו שנים וחצי חסידים – רבי אייזיק ורבי נחמיה הם שני החסידים ורבי הלל הוא החצי בהיותו "חצי חסיד וחצי רבי"[רי] – כ"חצי חסיד" הוא כותב ומבאר את דרושי הצמח-צדק וכ"חצי רבי" הוא יכול לכתוב גם את דרושי-עצמו (כאשר ה"חצי רבי" אצלו הוא בהשראת רבו הראשון, אדמו"ר האמצעי, ודוק). הדגש בביאור על מאמר רבי הלל הוא, מטבע הדברים, בעיקר על החידושים בדבריו – ומתוך הטעמה מיוחדת של הלקחים שניתן ללמוד ממנו לחיי הנישואין (וכך גם הכותרות, שאינן מתייחסות למהלך השלם של קטע המאמר, אלא למה שנלמד ממנו בקשר לחתונה).

תורת החתן

שיר השירים אשר לשלמה ישקני מנשיקות פיהו כו'.

כתי' ביום חתונתו. זה מ"ת (רפ"ד דתענית) כי הקב"ה נק' חתן ואורייתא וקוב"ה כולא חד (ת"ז תכ"ב) לזאת נק' ג"כ בשם חתן וכנ"י נק' כלה.

במאמר המקורי בלקו"ת היה משמע כי התורה היא מה שעובר בין החתן-הקב"ה לכלה-כנס"י – טבעת הקידושין, השטר או השפע שמשפיע החתן לכלה בביאה – כפי שהוסבר בארוכה. אמנם, כאן ההסבר הוא בפנים אחרות – מכיון ש"אורייתא וקוב"ה כולא חד" הרי שהתורה היא-היא החתן (ביחס לכנסת ישראל[ריא]). בהמשך הדרוש הוא יסביר כי המוחין של החתן, בכל דרגותיו, הם תורה – דבר המלמד על תפקידו העיקרי והעצמי של החתן להביא את קול התורה לבית.

חשיבות הזהירות בדבור

רבי הלל פותח בהקדמת אדמו"ר הזקן, שיש שתי בחינות בחתן ושתי בחינות בכלה, ופונה להסביר אותן. כמו אדמו"ר הזקן, הוא מקדים להסביר את בחינות הכלה ופותח בשאלות על קריאת שמע – איך ניתן לדבר על "ואהבת" אחרי מסירות נפש ב"אחד" ומדוע נדרשות שתי בחינות של מסירות נפש (ב"אחד" ו"'ובכל נפשך' – אפילו נוטל את נפשך").

והנה יש ב' בחי' חתן כמאמר מצהלות חתנים תרי משמע ויש ב' בחי' כלה.

ומתחלה י"ל ב' בחי' כלה. כי הנה בתיבת כלה יש ב' פי'. הא' מלשון כליון וביעור לגמרי וכלה שם דבר כמו זַכָה דַכָה רַכָה. והב' מלשון כלתה נפשי שהוא בחי' תשוקה. והוא ב' בחי' בכנס"י ובזהר נק' שכינתא עילאה ושכינתא תתאה (עי' ת"ז תנ"ו).

וביאור ענינם ילה"ק ענין שמע ישראל כו' שכתוב בזהר שצריך למסו"נ באחד ואיך א' אח"כ ואהבת כי האה' הוא מצד הטעם כמאמ' לאה' את הוי' כי הוא חייך (דברים ל') ומס"נ הוא מסירת החיות. ועוד כי מס"נ הוא מדרגה יותר גבוה ואיך יבוא אח"כ למדרגה נמוכה יותר בחי' ואהבת הנ"ל. ועוד דבגמ' א' מצות מס"נ הוא בתיבת ובכל נפשך אפי' נוטל את נפשך (ס"פ בתרא דברכות) וב' מיני מס"נ למה.

אחרי השאלות, מתחיל רבי הלל לפרש את מסירות הנפש הראשונה, למסור נפשו ב"אחד":

אך הענין הוא כי מתחלה צ"ל ענין מס"נ והיינו ע"י ההתבוננות איך שמבלעדי אין אלקים שבחי' שם אלקים שהוא הצמצום וההסתר אינו תופס מקום כלל לגבי' ולכן אני הוי' לא שניתי שאין שינוי לפניו ית' מקודם שנבה"ע לאחר שנבה"ע שכמו שקודם שנבה"ע הי' המקום של בריאות עולמות נכלל בעצמותו כמאמר הנה מקום אתי כן אחר שנבה"ע הוא כלול בעצמותו כי לית אתר פנוי מיני' ואין לך דבר חוץ ממנו ולכן כל העולמות המה בטלים יותר ממשל ביטול דדיבור א' בנפש המדברת שאינו תופס מקום כלל אך מ"מ הוא בבחי' איזה מציאות משא"כ למעלה כלול לגמרי כו'. כי יש הפרש גדול בין דיבור שלו לדיבור של האדם כי דיבור של האדם אחרי יציאתו לחוץ הוא נפרד ונבדל מעצם האדם משא"כ למעלה לא יתכן שיפרד דיבורו ממנו כי להיכן יפרד ויצא כיון שהוא מקומו של עולם ואין לך דבר חוץ ממנו ולכן נא' אתה הוא הוי' לבדיך אתה עשית את השמים (דה"א כ"ט) שאפי' לאחד עשיית שו"א הוא לבדו ממש כמו קודם שנבה"ע דכולא קמי' כלא ממש חשיב וכאשר יתבונן בזה אזי כלים כל התאוות ולגרמי' ונעקרים כל הרצונות זרות אשר לא לה' המה רק רצונו ליכלל לגמרי במהו"ע אשר הוא מציאות האמיתי כי הוא היש האמיתי וכולא קמי' כל"ח כו' וזהו פי' הראשון בכלה שכלים כל רצונות לגמרי

ההתבוננות של מסירות הנפש הראשונה מורחבת כאן ביחס לדרוש של אדמו"ר הזקן, תוך הוספת ענין ההתבוננות בכך שדבורו של ה' כלול בתוכו ומיוחד אתו תמיד. גם בחיי הנישואין ראוי להתבונן כך בדבור – הדבור עם הזולת 'יוצא החוצה', אך דבור בין בני הזוג (שמדברים כשנים אך הרי הם "בשר אחד") נשאר ביניהם לעולם, וממילא צריך להקפיד מאד שכל דבור ודבור יהיה חדור באהבה נצחית (וכמובן, להזהר מאד מאד מלצער את הזולת בדבור, צער שיכולה להיות לו משמעות הרת-אסון למשך זמן רב – שעל כן הזהירו כל כך חכמים מאונאת דברים דווקא בין איש לאשתו[ריב]).

"נסתיימה עבודת הבירורים" בחיי הנישואין

אך אין זה תכלית המכוון רק עיקר המכוון שיהי' ביטול יש הנפרד לאין שזהו"ע הבירורים לאהפכא חשוכא לנהורא וזהו ג"כ תכלית ירידת הנשמה לעוה"ז לברר ולהפך הנה"ט דוקא (ֶובבחי' מס"נ הנ"ל אין בזה עדיין בירור הנה"ט כלל רק יציאה מהעלם אל הגילוי הרצון שבנה"א עד שיכול להיות בו ביטול ומס"נ אבל עדיין לא נתברר נה"ט כו'ֶ) ולכן צריך לומר ברוך שם כו' שגורם להיות ואהבת בכל לבבך בשני יצריך והיינו שהמדות שבנה"ט שמתאוים לעצמו ולגרמי' יתהפכו לאה' את הוי'. והיינו ע"י ההתבוננות איך שמבלעדי אין אלקים באופן אחר. כי הנה ידוע דאעפ"י דכקכל"ח היינו קמי' דוקא אבל הנבראים נראים בבחי' יש שזהו מצד צמצום דשם אלקים כי שמש ומגן הוי' אלקי' (תלים פ"ד) שבבחי' הוי' שהוא מקור ההתהוות כולא קמי' כל"ח אבל שם אלהים הוא בחי' מגן ונרתק לשם הוי' להסתיר אורו בכדי שיהיו נראים הנבראים לבחי' יש ונמצא שמה שנראים לבחי' יש זהו גופא כח אלקי הפועל בם ההתראות הזה שיהיו נראים ליש כו' וכאשר מתבונן בזה נמשך עי"ז בחי' ביטול בבחי' היש נפרד שהוא נה"ט ומצד זה נעשה ג"כ הבירור בעולמות וזהו"ע ברוך שם כבוד מלכותו שהוא ההתבוננות בענין המשכת המלוכה בעולמות להוות מציאות הנבראים שיהיו נראים בבחי' יש שזהו מצד מדת המלוכה דוקא כמבואר במ"א.

רבי הלל מדגיש את חשיבות מדרגת "כלה תתאה", הנמוכה יותר, משום שהתכלית היא עבודת הבירורים – לא די בגילוי הנפש האלקית, צריך לברר ולהפוך את הנפש הבהמית. בחיי הנישואין, המשמעות היא שאין להסתפק בהתאמה 'עקרונית' הנדרשת לחתונה[ריג], בכך שיש בין בני הזוג הסכמה עקרונית על יעדי-חיים משותפים (בבנין בית המיוסד על אדני התורה והמצוות כפי שהם מוארים במאור שבתורה זוהי תורת החסידות[ריד]) וגם משיכת הלב (או אפילו אהבה גדולה), אלא יש להשכין שלום בית על ידי הרבה עיסוק בפרטים – שיפור התקשורת, עבודת המדות וכו'.

אמנם, בדורנו אמר הרבי כי "נסתיימה עבודת הבירורים"[רטו] ומשמע כי עיקר העבודה היום הוא דווקא עבודת "כלה עילאה", עבודת צדיקים של חשיפת העצם היהודי, "ועמך כֻלם צדיקים"[רטז], שעל ידי כך באים ל"עבודת היחודים"[ריז] בין נשמות ישראל, כשהבירור והתיקון שעדיין נדרשים בעולם ייעשו ממילא. בחיי הנישואין, זו הכוונה דווקא להתמקד בעיקר באחדות האמתית בין החתן והכלה, מתוך תודעת "אין עוד מלבדו", כאשר הכלה מתיחדת לגמרי בחתן ושניהם יחד מתיחדים בשותף השלישי, הקב"ה[ריח]. כמובן, אין הכוונה לוותר על שלום בית כפשוטו, "אהבה ואחוה שלום ורעות"[ריט] בכל פרטי החיים, אלא שבדורנו, דווקא מתוך העבודה של "כלה עילאה", כאשר היא נעשית כדבעי, יתוקנו בדרך ממילא הפרטים הדורשים תיקון בין בני הזוג (בצורה נסית-משיחית, באופן של "לכתחילה אריבער", בלי צורך 'לטבוע' בפרטים). בדור של עקבתא דעקבתא דמשיחא, כאשר "הנה זה עומד אחר כתלנו"[רכ] (ו'הנה הנה משיח בא, וכבר בא'[רכא], ועלינו רק "לפקוח את העינים"[רכב] וכו'), בטול היש של "כלה תתאה", הממד החיצוני של הכלה (וגם של החתן), כלול בבטול המציאות של "כלה עילאה", הממד הפנימי של הכלה (ושל החתן), וממילא הבירור נפעל על ידי היחוד, ודוק.

מסירות-נפש בנישואין

רבי הלל מדגיש שמעבר לכך שהמדרגה השניה, הנמוכה יותר, היא התכלית – יש בה גם מסירות-נפש עמוקה יותר:

והנה בירור נה"ט הוא ע"י התלבשות הנשמה בנה"ט ונחשב לבחי' מס"נ לגבי הנשמה כי זהו היפוך טבעה כי טבעה ורצונה הוא כליון כנ"ל והיא מכרחת א"ע ומבטלת רצונה להתלבש בנה"ט מפני רצון ה' להיות לו דירה כו' וזהו בטל רצונך דקאי על רצון נה"א כו'. ועם זה יובן ענין מס"נ השני דבכל נפשך שהוא היפוך מס"נ הא' והוא כח יותר עמוק למשול ברוחו העצמי. ולכן מס"נ הא' הוא בזהר סתים דאוריי' שהוא בחי' רצוא. ומס"נ הב' הוא בחי' גלי' דאוריי' להיותו בבחי' שוב כו' וד"ל.

מסירות הנפש של ה"רצוא" היא יחסית תהו ואילו מסירות הנפש של ה"שוב" היא תיקון. ככלל, הנישואין הם התמסרות לתיקון, "לא תהו בראה לשבת יצרה"[רכג], אך בפרט אפשר גם בהם למצוא שני ממדים של מסירות נפש: ב"על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו"[רכד] יש ממד של מסירות נפש, של עזיבת המוכר והבטוח לטובת דבקות במישהו אחר והתמסרות אליו – אך זו יחסית מסירות נפש של "רצוא" עליה מתאים לומר "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולֹתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה"[רכה]. ה"שוב" הוא בהקמת הבית ולידת ילדים, כשאת כל האהבה צריכים להכניס לתוך פרטי המציאות במעין ירידה שניה של הנפש לגוף[רכו]. מסירות הנפש בירידה לגוף היא כפולה – "על כרחך אתה חי [בירידה לגוף, לעיסוק בבירור הנה"ב ועניני העולם] ועל כרחך אתה מת [כשבתוך העיסוק בעולם ההוה והנפסד נדרשת גם מסירות נפש או מסירות רצון של הנפש הבהמית]"[רכז].

אך אחר מס"נ נעשה מזה אהבה כו'

מסירות הנפש הפנימית שב"שוב", המסירות לרדת לגוף ולעסוק בבירור העולם, כרצון ה', הופכת לאהבה מורגשת – אהבה לה' שחשה הנשמה כמציאות נפרדת, בחינת "'ובכל נפשך' – אפילו נוטל את נפשך". בחיי הנישואין, אפשר ללמוד מכך שתנועת ההתמסרות לנישואין בכלל וכלפי בן הזוג בפרט, מתוך נכונות לויתור על טבעי הראשון ובטול היש, היא ההופכת בסופו של דבר לאהבה (וכשההתחלה היא אהבה, בלי חויה של התמסרות, אין זו אלא 'התאהבות' חיצונית של "התגלות לבו"[רכח]).

פנימיות וחיצוניות הכלה

וזהו ב' בחי' כלה שהוא בחי' שכינתא עילאה שהוא בחי' כלי לקבל ביטול האמיתי איך שהוא קמי' שזהו בחי' למסו"נ באחד הנ"ל שנק' ג"כ יחו"ע. ובחי' שכינתא תתאה הוא בחי כלי לקבל בחי' ביטול היש בלבד ונק' יחו"ת.

אך באמת אין זה ב' בחי' רק בחי' אחת שיש בה פנימי' וחיצוני' שבחי' פנימי' הוא בחי' כליון הנ"ל ובחי' חיצוני' הוא ביטול היש כו' וד"ל.

על אף שדובר על שתי כלות, מודגש שהכוונה היא לפנימיות ולחיצוניות של כלה אחת בעצם. כך גם אצל כל "אשה כשרה", שני הממדים מתקיימים אחד בתוך השני – מצד החיצוניות האשה היא "עזר כנגדו"[רכט], המתמסרת מתוך בטול היש לסייע לבעלה (אך עדיין היא נמצאת כאישיות נפרדת), אך בפנימיות היא מתמסרת אליו לגמרי עד ל"והיו לבשר אחד" (מדרגת "[אעשה] לו [עזר כנגדו]" בנישואין[רל]).

וזהו כיצד מרקדין לפני" הכלה שמעוררי' המשכת מוחין בבחי' פנימי' הכלה כו'.

גילוי הפנימיות הוא על ידי השיר והריקוד (נוטריקון שיר) לפני הכלה – בחתונה השיר והריקוד של כל המשתתפים ובחיי הנישואין השיר והריקוד של האיש ואשתו.

וזהו שאנו אומרים בשבת לכה דודי לקראת כלה ב' פעמים שהוא ב' בחי' כלה הנ"ל כו':

"לכה [דודי]" אותיות "[לקראת] כלה", סוד הכלה שבחתן – משיכת החתן אל הכלה. על אף שמדובר בפנימיות וחיצוניות של אותה כלה, אומרים "לכה דודי לקראת כלה" פעמיים – ישנה בנישואין משיכה מיוחדת של החתן לפנימיות הכלה ומשיכה מיוחדת שלו לחיצוניות הכלה. כל משיכה נובעת ממציאת חן של הכלה בעיני החתן (על דרך "ונח מצא חן בעיני הוי'"[רלא]), ועל שתי הבחינות נאמר "תשֻאות חן חן לה"[רלב].

והנה, "תשאות חן" אותיות אשת חנות – "אשת חן" הכוללת את כל שלש החִנות ("חן מקום על יושביו, חן אשה על בעלה, חן מקח על לוקחו"), כנ"ל בפרק א. על היחס בין שתי מדרגות הכלה, החיצוניות והפנימיות, ניתן לדרוש את הפסוק "בית ['חן מקום'] והון ['חן מקח'] נחלת אבות ומהוי' אשה משכלת ['חן אשה']"[רלג] – החן של "כלה תתאה" הוא בממד החיצוני, הכולל "בית והון" (וגם יחוס, "נחלת אבות"), והחן של "כלה עילאה" הוא בממד הפנימי של "אשה משכלת". על יחוד שתי הבחינות יחד נאמר "טובה חכמה ['אשה משכלת'] עם נחלה ['בית והון נחלת אבות']"[רלד] – חכמה נחלה ר"ת חן (וכן "[תשאות חן] חן לה" אותיות נחלה).

חתן – הירידה להשפיע

ומעתה י"ל ענין ב' בחי' חתן הנ"ל בענין מצהלות חתנים. כי הנה חתן הוא מלשון חות דרגא שהיא ירידת המדרגה ויש להבין מהו הירידה הזאת. יש להבין מה שחכז"ל קראו לבחי' שם ה' בשם הקב"ה ולא בשם וכינוי אחר כמו רחום או חנון וכיוצא. וכן יש להבין ענין קודם שנבה"ע הי' הוא ושמו בלבד (פדר"א פ"ג) כיון שלא הי' עדיין מי שיקראוהו בשמו איך יתכן ענין השם. אך הנה ידוע שבחי' פעולת והשפעת הוי' בעולמות אינו ע"ד פעולת והשפעת בו"ד כמו עד"מ כשממשיך שכל לזולתו אפי' לתינוק קטן הוא נתפס בזה בשעת ההשפעה עד שאינו יכול לחשוב שכל אחר בשעת מעשה וכן עד"ז כח הפועל בפעולתו וכן עד"ז חיות הנפש בגוף הנפש נתפס בגוף ולכן מתפעל ממאורעות הגוף. אבל למעלה ההשפעה הוא בחי' אור בלבד ועד"מ אור השמש הוא הארה בעלמא מעצם השמש ולכן אין גוף השמש נתפס בו ואינו משתנה כלל מחמתו וכן עד"ז הו"ע השם שאינו תופס מקום כלל בעצם האדם ולכן נק' השפעה זאת למעלה בחי' שם בלבד. ועוד משל ג' משם המלך.

בדרך כלל, בעולם שלנו, ההשפעה של החתן לכלה (ועל דרך זה ההטבה של הכלה לחתן) היא בבחינת שפע – כשהמשפיע 'נתפס' ביחסו לבן הזוג. לעומת זאת, אצל הקב"ה, החתן העליון, גם כח ההשפעה הוא אור בלבד – הארה שהמשפיע אינו 'נתפס' בה ומתפעל ממנה (שיש לה כאן שלשה משלים – אור, שם, מלכות[רלה] – המבוארים בהרחבה בדא"ח[רלו]). אם כך הוא למעלה, מובן שגם בין בני זוג יש מדרגה בה כל אחד מאיר לזולתו בלי להתפס בהשפעה זו – מדרגה בה בן הזוג נהנה מהקרנת אישיותו של בן הזוג, גם בלי שההשפעה ממוקדת בו ובצרכיו. אצל ה' ההארה היא רצונית (כפי שהודגש בלקוטי תורה), וגם בין בני זוג אין הכוונה שההארה היא 'בדרך ממילא', בלי רצון להאיר – פעמים שיש להאיר לבן הזוג, הארת פנים, הארה של רצון טוב, אופטימיות ושמחה, בלי 'להתפס' בצרכי המציאות ובפרטיה ('התפסות' שעלולה להחליש ולצמצם את ההשפעה וכוחה לשנות).

והנה השפעה זאת היתה כלולה מתחלה בעצמי' אא"ס (ֶשהוא בכח ויכולת שבו שיוכל להיות ממנו בחי' השתל'ֶ) וזהו"ע שמו בלבד והשפעה זאת היא בבחי' א"ס ולכן קוראין אותו א"ס לא אין תחלה דקאי על ההתפשטות דשייך לומר א"ס להתפשטותו אך לאח"כ מתצמצם אורו בכדי שיאיר הארה דהארה לפ"ע ההשתל' במדה ושיעור. וזהו"ע הקדוש ברוך הוא שעצמותו הוא קדוש ומובדל לגמרי. אך היא הנותנת שיוכל לימשך ממנו בחי' המשכה להתהוות העולמות שזהו"ע ברוך הוא. וזהו ג"כ ענין חתן חות דרגא כו'.

"שיר השירים" – התענוג ההדדי בנישואין

והנה בחי' הסיבה הגורם המשכת הארה דהארה זאת להתהוות העולמות מעצמות קדושתו ע"י צמצום הוא בחי' שיר הנז' בענין שה"ש כי ענין השיר הוא בחי' תענוג

כי הנה ידוע מארז"ל (ב"ר פ"ח) במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים ופי' הרה"מ נ"ע שמפני שצפה קבלת העונג שיקבל מבחי' הביטול דנש"י שבגופים וענין צפיית העונג הזה גרמה ירידתו בהשתל' ונק' בחי' זאת בלשון חכז"ל בשם נמלך כו' וד"ל. וזהו בחי' שיר מלמעלה למטה.

צפית התענוג של ה' היא סוד האמונה (שהיא תענוג עתידי[רלז]) – המשכה של תענוג מלמעלה למטה, לפני בריאת האדם, עליה אומרת התורה "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשֻעים יום יום משחקת לפניו בכל עת"[רלח]. אכן, אחר כך תלויים הדברים בעבודה מלמטה למעלה, שגם בה יש תענוג, כפי שאומר הפסוק הבא "משחקת בתבל ארצו ושעשֻעי את בני אדם" – מלמעלה למטה נמשך "שיר" ומלמטה למעלה עולים ה"שירים", כמוסבר בהמשך המאמר:

אך ידוע שבתחלת ההשתל' הי' מצ"ע כי חפץ חסד הוא ואח"כ תלוי במעה"ת וזהו"ע שה"ש ששיר פשוט זה שמלמעלה למטה הוא בא ונמשך ע"י השירים שמלמטה למעלה שהוא בחי' עונג הנמצא בנש"י להניח עצמותם ולבטל עצמם במס"נ לה' שהוא ב' בחי' כלה הנ"ל.

ה"שירים" מלמטה הם עונג הנשמות במסירות הנפש שלהן בשתי בחינות הכלה, הפנימיות (מסירות נפש ב"אחד", בטול במציאות) והחיצוניות (מסירות נפש של "ובכל נפשך", בטול היש). גם בחיי הנישואין, לאשה יש תענוג בהתמסרות הטבעית שלה כלפי בעלה.

ושיר זה נק' בשם טעמי תו' זרקא מקף כו' לכאורה אין להם שייכות לפי' כמו הנקודות ששייכים לפי' וביאור התיבות שבתורה אך באמת הטעמים ג"כ אותיות המה רק שהמה אותיות יותר גבוהים שהם כלים לבחי' התענוג הגורם ירידת והתלבשות אא"ס בתו' אשר התו' מקור התהוות וקיום ההשתל' כמאמר אם לא בריתי כו' וד"ל. וחיבור זה נק' בשם שלמה כי שלום הוא בחי' התחברות (ֶשמתחברים ב' מיני עונג הנ"ל היינו העונג שמלמטה למעלה גורם המשכת והתעוררות העונג שמלמעלה למטה ועי"ז נעשה ג"כ חיבור אא"ס בעולמות וזהו אשר לשלמה כו' וד"לֶ).

"שיר השירים אשר לשלמה" הוא חיבור שלם של שני מיני העונג – ה"שיר" שהוא העונג מלמעלה עם ה"שירים" שהם העונג מלמטה. התענוג שנמשך מלמעלה הוא התענוג של החתן בהשפעה לכלה ואילו התענוג שעולה מלמטה הוא התענוג של הכלה בהתמסרות לחתן (כנ"ל). מודגש כאן כי דווקא התענוג שמלמטה למעלה גורם להמשכת והתעוררות התענוג שמלמעלה למטה – כלומר, התענוג האמתי והשלם של הבעל תלוי בתענוג של אשתו. גם כאן, בפתיחת חיי הנישואין, כאשר האיש עושה את האשה כלי[רלט], עיקר התענוג המורגש הוא מצדו, מתוך אמונה בתענוג העתידי והשמחה ההדדית שלהם. תענוג זה הוא בבחינת גבורות, ואינו תכלית ה"אהבה בתענוגים" בין בני הזוג. אך אחר כך הסדר הנכון הוא המתנת האיש לתענוג של אשתו[רמ], שאזי תענוג שני בני הזוג הוא בבחינת "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים", תענוג שכולו חסדים טובים.

הירידה להבל

וזהו מצהלות חתנים רבים כי ירידה הראשונה היא בחי' המשכת אוא"ס בחכ' שבתו' והוא בחי' חתן הא'. ובחי' חתן הב' הוא בחי' ירידת אא"ס להתלבש במדות שבתו' כשר פסול טמא טהור כו':

הירידה הראשונה היא למוחין שבתורה – למדרגה של "אלפים שנה קדמה תורה לעולם"[רמא], החכמה ("אאלפך חכמה"[רמב]) והבינה ("אאלפך בינה"[רמג]) שבתורה. הירידה השניה, למדות שבתורה, היא כבר ל-ו קצוות בהם נברא העולם (כנ"ל במאמר אדמו"ר הזקן).

ועם זה יובן ענין ישקני דהנה ידוע ההפרש בין נשיקה לדיבור שבדיבור אינו מתגלה פנימי' האה' רק כשלא יכיל אותה הדיבור מצד עמקותה בתכלית אזי מתגלית בנשיקה שהוא הבל חיצוני' בלבד כך למעלה הקב"ה יושב ועוסק בתו' (ע"ז ג') היינו ענין ירידה והשפלה להתלבש בדברים גשמי' שבתו' נק' בשם ישיבה כמו אדם היושב על הכסא שנעשה עי"ז השפלת גופו כך מהו"ע אא"ס נתלבש בדברים גשמי' דייקא שזהו כמו בחי' הבל חיצוני' הנ"ל וזהו"ע ג' שעות כי שעה הוא מלשון הפנה שפונה עצמו בכל עצמותו להתלבש בראשי' גילוי' בחכ' ואח"כ נתחלק לג' בחי' חב"ד כו':

הדגש שנשיקה היא גילוי פנימיות האהבה ועמקותה בהבל חיצוני דווקא רומז לחיבור בין פתיחת שתי המגילות של שלמה – "שיר השירים אשר לשלמה. ישקני מנשיקות פיהו וגו'" ו"דברי קהלת בן דוד מלך בירושלם. הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל". ורמז: ישקני-הבל (המלה הראשונה בפסוק התוכן הראשון, אחרי הקדמת פסוק הכותרת, בכל מגלה) עולה ג פעמים אהבה ברבוע ('חזקה' של שלמות האהבה והתכללותה)!

"כי טובים דודיך מיין" – הכל הוא ה'

חלקו האחרון של הדרוש הוא דרוש-עצמו של רבי הלל, כשבתוך הדברים הוא מבהיר ומבאר בעומק את הכוונה הפנימית בסיום הדרוש בלקוטי תורה (שהיה קשה להבין את כוונתו, כנ"ל):

מכאן ואילך שכחתי מ"ש אדמו"ר בזה ורשמתי כפי מה שנקבע במוחי ולבבי ממה ששמעתי ולמדתי:

כי טובים דודיך מיין זהו נתינת טעם לבקשה דישקני כי הנה כל הנ"ל בבחי' ביום חתונתו הוא בחי' יין שהוא בחי' העלם של הגילוי שנק' בשם סומ"מ כי ב' בחי' כלה הוא בחי' ממכ"ע וכן ב' מיני שיר דכלה הוא בבחי' ממכ"ע רק שהוא במדריגה יותר גבוה שהוא בחי' התענוג שבממלא שגורם הגילוי הנ"ל דבחי' ממכ"ע וב' בחי' חתן הוא בבחי' סוכ"ע וכן השיר שמלמעלה למטה הוא בבחי' סוכ"ע וגם כח המחבר סומ"מ הנק' בשם מלך שהשלום שלו כנ"ל הנרמז בתיבת אשר לשלמה הוא ג"כ בבחי' עצמו' השייך לסומ"מ ואינו בחי' מהו"ע ממש שלמע' מגדר סומ"מ לגמרי כו'.

אך בחי' שלמה כפשוטו קאי על שהמעה"ש אשר הוא מקור נש"י בבחי' חכ' שבהם. ובחי' זאת רצונה וחפצה רק לה' לבדה שהוא בחי' העצמי' שלמעלה מגדר סומ"מ לגמרי ורצון הזה מעורר עונג ושיר שלמע' מכל השירים שהוא הבקשה דישקני הנ"ל שהוא בחי' העצמי' ממש המלובש בדברים גשמי' שנק' בחי' נשיקה כנ"ל. וזהו נתינת טעם כי טובים דודיך אה' עצמי' שנמשך מבחי' העצמי' ממש שלמע' מבחי' משפיע ומקבל דסומ"מ יותר מיין שהוא בחי' העלם וגילוי דסומ"מ כו' וד"ל. וזהו מארז"ל (ידים פ"ג) כל הכתובים קדש שהוא בחי' הסובב אך שה"ש הוא בחי' ק"ק שהוא בבחי' העצמי' ממש כנ"ל שנמשך מבחי' רצון העצמי' דנש"י. ונגלה כח זה בגמר בנין בהמ"ק דייקא שעשוי מאבנים כו' וד"ל:

בתמצית, מסביר רבי הלל שכל הבחינות שנתבארו עד כה בסוד "ביום חתֻנתו" הן גילוי (בכחו של היין להוציא-לגלות סוד, כנ"ל) של יחוד סובב וממלא, כאשר גם הכח המחבר, "מלך שהשלום שלו" (השותף השלישי), הוא בחינת עצמות השייכת לסובב וממלא, ולא מהותו ועצמותו יתברך ממש. אך דווקא שלמה כפשוטו, שלמה המלך שבנה את בית המקדש, מייצג ומגלה את העצם של נשמות ישראל – החפץ רק בעצמות ה' ממש (ולא בכל הגילויים של סובב כל עלמין וממלא כל עלמין).

החידוש הגדול הוא שהפסוק השני של שיר השירים שואף למדרגה שנעלית באין-ערוך מהמדרגה המתוארת בפסוק הכותרת של הספר. מעל "שיר [של] השירים" ישנו "שיר" עצמי ממש – אהבה עצמית של ה' שנמשכת בזכות האהבה העצמית של נשמות ישראל. שוב אין כאן שתי בחינות, "שיר" מלמעלה למטה ו"השירים" מלמטה למעלה, אלא הכל שיר אחד – "שיר חדש"[רמד] לגמרי (השיר שלעתיד-לבוא, העשירי בעשר השירות[רמה], מעל ומעבר לשיר התשיעי, "שיר השירים" לכשעצמו[רמו]).

במדרגות ה"יין" התכלית היא גילוי ההעלם, לפיו העולם אינו מסתיר על ה' אלא נכלל בו – הכלה נכללת בחתן מתוך תודעת "גאט איז אלץ" ('ה' הוא הכל', אותיות כלה) – מסירות נפש ב"אחד" ב"רצוא" של עצם הנשמה[רמז]. לעומת זאת, ב"דודיך" מופיעה תנועת ה"שוב" של עצם הנשמה – "אלץ איז גאט", כאשר הכלה היא הכל (והכל הוא ה'). בחיי הנישואין במדרגה זו כבר אין מציאות של חתן וכלה עצמם, אלא מורגש שהכל הוא עצמותו יתברך – "אין עוד"[רמח] (ודווקא "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת", כאשר מציאות השמים והארץ, החתן והכלה, נכללת ב"אין עוד" – "אלץ איז גאט").

העצמיות שלמעלה מבחינת משפיע ומקבל (סובב וממלא) מתגלה באבני בית המקדש, אותו בונה שלמה, המגלה בעולם כי "אלץ איז גאט", כי המציאות הגשמית הנראית נפרדת (ה'יש' הנברא) משקפת את ה'יש' האמתי ש"מציאותו מעצמותו"[רמט]. כל בית יהודי צריך להיות בית מקדש מעט שה' נוכח בכל מה שקורה בו – 'הכל הוא ה''.

תורה, מסירות נפש ומצוות

רבי הלל חותם את הביאור בהסבר כל המהלך באותיות של קבלה:

ושרש הדברים ע"ד הקבלה הנה בחי' סומ"מ דהשתל' הוא בחי' זו"נ כמו שהם בבחי' מוחין דעיבור ויניקה אך בשעת מ"ת נתגלה בחי' מוחי' דגדלות בז"א ונוק' ונעשו שניהם בבחי' ע"ס. אך יש ב' בחי' במל' פנימי' וחיצוני' שנק' בתי ואחותי ופנימי' המל' הנק' אחותי שוין בקומתן בשעת מ"ת (כ"מ במאמר הכרובים דכ"י אדמו"ר הזקן נבג"מ כו'). אך בחי' בתי שהוא בחי' חיצוני' המל' הוא עד החזה בלבד אעפ"כ מאירין בה כל הע"ס בשלימות כו' (ע' בע"ח בשער ל"ה כו' ובזה יתורץ המאמר הזה שבע"ח עם מאמר דכרובי' דלעיל כו') וזהו ב' בחי' כלה הנ"ל ומעורר ב' בחי' חתן שהוא ב' בחי' בז"א ישראל ויעקב וזהו ב' בחי' דיחו"ע ויחו"ת כו'.

רבי הלל מסביר את שתי המדרגות של החתנים והכלות לפי המבואר ב"מאמר הכרובים" מכתב-יד אדמו"ר הזקן[רנ]. הכרובים נמצאים בקדש הקדשים, בו מתחולל נס נשיאת-ההפכים של "מקום ארון וכרובים אינו מן המדה"[רנא], כשחלק מנשיאת ההפכים היא שבתוך אותו מקום פלאי שענינו הפשטה מכל גדרי העולם יש סמל שכולו הגשמה (ורמז: הגשמה-הפשטה עולה "שלום שלום ['לרחוק'-הפשטה 'ולקרוב'-הגשמה]"[רנב]). "קדש הקדשים" הוא גם מדרגת "שיר השירים" ונשיאת ההפכים שייכת גם לנס הנישואין – יחוד בני זוג, חיי הנישואין בעולם הזה, עולם הגשמי ממש (שה'הגשמה' שלו מופיעה בתכלית הקדושה ביחוד הכרובים, "כמער איש ולֹיות").

ובחי' המוחי' שבהם הוא בחי' התורה ומוחי' דכלה הוא בחי' מס"נ.

ביחס לחיי נישואין, יש כאן הגדרה למהותם ותפקידם של האיש והאשה בבנית הבית – ה'מוחין' של האיש הם התורה, ועליו להפוך את הבית לבית של תורה, ואילו ה'מוחין' של האשה הם מסירות נפש, ובה תלויה המסירות בבית היהודי (אוירה המתבטאת גם בכך שהבית יהיה בית תפלה, גם בכך שהוא יהיה בית של גמילות חסדים, גם בהתמסרות לחינוך בבית, גם בהתמסרות לשליחות כלפי החוץ וגם בנכונות למסירות נפש כפשוטה – הכל מתוך תודעת ההתמסרות הטבעית של האשה).

אמנם, שרש החיבור של שתי המדרגות של הכלה ("בתי" ו"אחֹתי"[רנג]) ושל החתן (יעקב וישראל) הוא רק חיצוניות הכתר, אך ישנה עליה שלישית של המלכות ("אמי") עד מעלה-מעלה בפנימיות הכתר (רדל"א ובחינת "יחיד" ממש):

והכתרים שלהם הוא בחי' רצון ועונג הגורם המשכת מוחין והוא בחי' שה"ש כו'. אך כח המחבר כל הבחי' דחכ' הנ"ל הוא עצמי' הכתר בחיצוני' שבו הנק' א"א הכולל ב' פרצופי' גולגלתא וחכ"ס או למעלה יותר בחי' א"ק כו' וזהו אשר לשלמה. אך כ"ז הוא חיצוני' הכתר השייך להשתל'. אך עלי' שלישית למל' הוא בחי' אמי והוא שתתעלה בבחי' אהי' דבינה ששרשו באהי' דכתר עד רוהמ"ע והוא בחי' פנימי' הכתר הנק' רדל"א ולמעלה יותר בחי' עתיק לא"ק (ע' בשער שבה"כ פ"ה). ועוד למעלה יותר בבחי' יחיד שלמע' מאחד (ע' בשער היחוד פ"י וי"א). והטעם לזה להיות שרש המל' נמשך מרדל"א (עי' בע"ח שער אריך פ"ב). וזהו בחי' החפץ להתייחד בבחי' העצמי' המלובש בדברים גשמי' דמצות דייקא וזהו שרש הבקשה דישקני כו' כי טובים דודיך כו' וד"ל כ"ז נראה לע"ד בדרך אפשר וה' הטוב יכפר כו'.

המדרגה העליונה היא "החפץ להתייחד בבחינת העצמות המלובש בדברים הגשמיים דמצוות דייקא", ועל הגילוי העצמי הזה, המתבטא בקיום מצוות הנישואין דווקא, מבקשים "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין".

רבי הלל אומר שעם "בתי" מתייחד יעקב ועם "אחתי" מתייחד ישראל, אך לא אומר בפירוש מי המתיחד עם מדרגת "אמי" (יחוד שאין בו כבר שנים, כנ"ל), ויש לומר שלמדרגה זו שייך השם השלישי – ישֻרון[רנד], עליו נאמר "וישֻרון בחרתי בו"[רנה], בבחירה עצמית ממש.

"רני ושמחי בת ציון"

רבי הלל מסביר כאן את העליות בסדר של בתי-אחותי-אמי, ומוסבר בדא"ח[רנו] שישנה גם עליה נוספת למדרגת בתי, עליה נאמר "רני ושמחי בת ציון"[רנז] (אם כן, זו עליה החוזרת למדרגת "כלה תתאה" ומשתקפת בה):

מעל העליה לבינה (העליה לשם "אהיה" דבינה, ולשרשיו העליונים יותר, כמבואר כאן – כתר, רדל"א, "יחיד" שלמעלה מ"אחד") יש גם עליה לחכמה (שבשרש העליון יותר, ביחס למדרגה שלפניה, היא בסוד "חביון עז העצמות" שברדל"א[רנח] והאמונה העצמית שבבחינת "יחיד" שלמעלה מהענג העצמי והרצון העצמי ד"יחיד"[רנט]).

העליה שבמאמר היא מיחוד יעקב ורחל ("בתי") עד למדרגת היחוד עם לאה ("אמי"), שהיא ה"אשה משכלת" בשלמות המוחין, אך לעתיד לבוא עולים למדרגת רחל הגדולה[רס] – 'אשה מאמינה' שעוד למעלה מ"אשה משכלת". למדרגה זו זוכה אברהם אבינו[רסא], "ראש כל המאמינים"[רסב], בסוף ימיו (אחרי הסתלקות שרה, שהיא בבחינת "אמי" ביחס לאברהם[רסג], שלכן "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה"[רסד]) ועליה נאמר בו "והוי' ברך את אברהם בכל"[רסה], "בת היתה לאברהם ו'בכל' שמה"[רסו]. מדרגה זו היא שרש מסירות הנפש העצמית של אברהם אבינו שלמעלה ממסירות נפשו של רבי עקיבא (שהוזכרה באורך בפרק א הערה מא) – רבי עקיבא משתוקק למסירות נפש, אך אברהם אבינו אינו חושב כלל על מעלות מסירות הנפש, ואינו חפץ בה, אלא פשוט מסור לשליחותו להפצת אלקות גם במחיר של מסירות נפש[רסז]. ביחוד העליון הזה זוכים לחיים של מסירות נפש במודעות טבעית ו'שבתית'[רסח], פרסום אלקות בעולם מתוך מנוחה, תכלית מסירות הנפש של ירידת הנשמה לגוף, סוד בחירת עצמותו יתברך בגוף היהודי דווקא[רסט].

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• חבה יתרה נודעת ללימוד מאמרי חסידות על שיר השירים.
• בלימוד שיר השירים יש לנוע בין המשל לנמשל – עד שהם מתאחדים.
• ב"'יום חתונתו' – זה מתן תורה" התורה היא שלשת סוגי הקידושין – כסף, שטר וביאה.
• על האיש לעשות את הבית ל'בית של תורה' ובאשה תלויה מסירות-הנפש בבית.
• כהכנה ליחוד בין בני הזוג על האיש להשפיע לאשתו תורה, רגש מתוקן ושפע גשמי.
• באהבה לבן הזוג יש להרגיש 'כי הוא חיי' – בלעדיו חיי אינם חיים ועמו הם חיים טובים ומאושרים.
• בהסתלקות אשתו מאבד הצדיק את עיקר החיים דקדושה.
• דבור בין בני זוג נשאר ביניהם – לכן יש להקפיד שכל דבור ודבור יהיה חדור באהבה נצחית.
• "נסתיימה עבודת הבירורים" – הדגש בעבודת הנישואין הוא על היחוד העליון.
• חיי נישואין הם התמסרות לבן הזוג ולתיקון עולם (בבנית בית והעמדת דורות).
• התמסרות הופכת לאהבה (ואהבה ללא התמסרות היא 'התאהבות' חיצונית).
• "אשת חן" כוללת את כל מדרגות ה"חן".
• "שיר" האיש "נוגע ואינו נוגע" מלמעלה למטה וה"שירים" של האשה הם "רצוא ושוב" מלמטה למעלה.
• "'ביתו' זו אשתו" – את הבית יש להתאים לאשה, הזקוקה לחופש המגורים כרצונה.
• שירי האיש והאשה מתאחדים באושר ותענוג – "שיר השירים אשר לשלמה".