1

בע"ה

קונטרס העבודה (2)

ז שבט ס"ח – בית הרב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

ניגנו "ה' מתיר אסורים" (עם החלק השני, חדש).

קונטרס העבודה (2)

אמנם בחי' נשמה היא בחי' המוחין[ב] וכמ"ש נשמת שדי תבינם[ג], והוא ההשגה וההתבוננות בבחי' פנימיות המוחין[ד] דהיינו בבחי' הפשטה מלבושי ההשגה[ה] כ"א בעצם הענין האלקי כמו שהוא שמאיר הענין האלקי בגילוי במוחו בבחי' גילוי אור רב ומתקשר ונדבק מאד במוחו בהאור האלקי (והאות ע"ז הוא שמתבטלים אצלו כל חושי ההרגש הטבעי' מחמת הדביקות בהאור האלקי המאיר בגילוי במוחו כו'[ו]) והשגה זו היא למעלה מבחי' המדות (והיא העבודה בבחי' המוחין בבחי' התאחדות[ז] ובבחי' דביקות בהאור האלקי, והביטל בזה יש בו חילוקי מדרי' כמו שית' בסמוך. מ"מ ה"ז למעלה מבחי' ביטול היש להיותו בחי' פנימי' המוחין כו'[ח]), רק שהאור מתפשט ומאיר גם בלב[ט] (דכאשר האור האלקי מאיר בגילוי אינו בבחי' הגבלה להיות דוקא במוח ולא בלב ואינו מתעלם במיצר הגרון לכן מאיר גם בלב כו' כמ"ש במ"א[י]) וגם הלב מתפעל בזה בדרך ממילא שא"צ לעשות ההתפעלות והאה' בלב כ"א בא ממילא מהגילוי אור[יא], והיא[יב] ג"כ בבחי' דביקות לא בבחי' התפעלות כ"כ. והוא בבחי' גדלות המוחין וגדלות המדות[יג] כו' (ובכללות זהו ציור קומה דבחי' מוחין[יד] להיות שגם המדות הן כמו המוחין דהיינו לא בבחי' מורגש ובבחי' התפעלות כ"א בבחי' אחדות ודביקות כו') (ובסש"ב פל"א כ' שאהבה זו נק' רעותא דלבא. וע"פ פשוט[טו] הוא מה שלבו חפץ באמת כו' והיא האהבה בהתגלות הלב כו' ועמ"ש בלקו"ת שה"ש בד"ה הנך יפה בענין רעייתי. אמנם י"ל דפי' רעותא דליבא הוא מה שהלב חפץ ממילא[טז] ולא האהבה העשוי' בלב ע"י ההתבוננות בבחי' חיצוניות המוחין שזהו האהבה שע"פ טו"ד כו' וכמ"ש בד"ה זכור בתו"א פ' תצוה).

והנה נת' דהעבודה בבחי' פנימיות המוחין דהיינו ההתבוננות בעצם הענין האלקי היא בחי' נשמה. אמנם יש בזה חלוקי מדרי'[יז], דכאשר ההשגה בעצם הענין האלקי בא לאחר ההשגה תחלה בלבושי השגה, דהיינו שאין ביכולתו לתפוס ולהשיג איזה ענין אלקי כמו שהוא בעצם, כ"א כאשר מתלבש תחלה בלבושי השגה דהיינו שבא הענין אלקי בענינים המציירים אותו בדברים המושגים[יח] (כמו בחי' ז"א בענין המדות המושגות ובחי' חו"ב בענין ידיעה והשגה ובחי' ממכ"ע כמו הנשמה שממלאה את הגוף[יט] וסוכ"ע בבחי' רצון וידיעה כללית[כ] כו' וכה"ג) ובענינים המבארים את הדבר המושג[כא] (כמו מציאות ענין המדות וענין הידיעה וכו') שבהם מבין ומשיג את הענין האלקי איך ומה הוא, ובפרטי הענינים שבו[כב], דא"א להיות השגת דבר מבלי שיפרט אותו לפרטים שהמה מבארים את הענין, וכ"ז בא בהסבירים וגם במשלים שבהם וע"י מבין ומשיג את הענין היטב, ואח"כ שולל ומפשיט ומניח[כג] את הענינים שבהם הוא משיג את הענין ובא אל עצם הדבר המושג איך שהוא מבין אותו מכל הענינים הנ"ל, והיינו שבא אל עצם הענין המושג איך ומה הוא ומפשיט אותו מגשמיותו (היינו מהציור המושג) שהרי זהו ענין אלקי שאינו כלל באופן וציור כזה בעצם המהות[כד], ואחרי הידיעה איך שבכלל האלקות מושלל מענינים המושגים לנו, יצייר הענין המושג איך שהוא באלקות ([כה]וגם בהעבודה בבחי' חיצוני' המוחין צ"ל הרגש זה שההתעסקות שלו הוא בענין אלקי היינו שמבין ומשיג ענין אלקי, ולא כמו בלמוד שהוא טרוד בהשכלי[כו] רק להבין את הענין ולהשיגו. ובהתבוננות הנה עם השתדלותו להבין את הענין היטב שיונח במוחו בהנחה טובה יהי' אצלו הרגשה זו תמיד (הרגשה קרובה במוחו) שהתעסקותו הוא בענין אלקי, ומ"מ אין לו מושג עדיין כלל בעצם ענין האלקי איך שהוא רק כמו שהוא בלבושי השגה שזאת היא השגתו ועבודתו וכמשנת"ל שזו היא עבודה שבלב ושהיא מדת כל אדם כו', ומה שנת' כאן הוא שמתוך ההשגה הנה ע"י ההפשטה והשלילה בא אל המושג בעצם הענין האלקי איך ומה הוא. וזה מובן שאין הכוונה כאן על ענין ידיעת השלילה המבו' במ"א).

ואחכ"ז מאחר שע"י ההשגה בבחי' התלבשות בא אל עצם ענין האלקי הנה עם היות שזהו בדרגות דמדרי' נשמה[כז], מ"מ אינו מאיר בזה עצם האור בגילוי ממש[כח], דלפי שבא לזה ע"י לבושי ההשגה הנה גם כשמפשיט אותו אינו מופשט לגמרי והוא מלובש עדיין בלבוש דק מלבושי השגה[כט]. והיינו שגם לאחר ההפשטה והשלילה מהציור המושג הוא מ"מ משיג ומרגיש את הענין באחיזה קצת בהציור המושג[ל] (כי באמת אין ביכולתו לתפוס ולהשיג ענין אלקי בלי שום לבוש) וע"כ גם השגה זו הגם שהיא במדרי' פנימיות המוחין יש לה שייכות אל המדות (היינו אל חוש המדות בבחי' התפעלות ומורגש קצת, ולא כ"כ כמו בבחי' חיצוניות המוחין אבל מ"מ אינו יוצא עדיין מבחי' התפעלות ומורגש[לא]) וכן בענין המדות עם היות דהתפעלות המדות באים בבחי' ממילא מ"מ אין זה שהאור מאיר בלב כמו במוח כ"א מה שהלב מרגיש את האור והגילוי שבמוח ונמשך אחר המוח כו'[לב], וממילא המדות אינם בבחי' גדלות ממש להיות בבחי' דביקות ממש[לג] אחר שאינו מאיר בהם האור ממש רק מה שנרגש כו' ה"ה בבחי' התפעלות קצת ורק שמשתוים קצת אל בחי' המוחין כו' (ר"ל אל אמיתית בחי' המוחין שיתבאר בסמוך). וי"ל שזהו מדרי' רוח העולה ונכלל במדרי' נשמה היינו שמדרי' הרוח משתווה קצת אל מדרי' הנשמה כו'[לד].

אמנם מי שהוא במדרי' נשמה [בעצם, ולא רק רוח שעולה לנשמה] הוא שיש לו בעצם חוש באלקות ותופס ומשיג ענין אלקי כמו שהוא בעצם לא ע"י לבושי השגה (ובחי' זו היא ג"כ כמו שהאור האלקי ירד להאיר בבחי' צמצום[לה] כדי שיוכלו שכלים נבראים[לו] לקבל מהם חב"ד לידע את ה' ולהבין ולהשיג כו' כמ"ש בסש"ב פל"ט[לז], ומ"מ היא הידיעה וההשגה בעצם הענין כו') ומאיר אצלו האור האלקי בגילוי ממש במוחו באופן שהוא למעלה מבחי' המדות[לח] מצד האור והגילוי שבזה כו', והאור מאיר בלב ג"כ [ישירות, לא דרך המח] ומתעורר גם בלבו באהבה ותשוקה נפלאה אבל אין זה בבחי' התפעלות ובמורגש כ"א מה שנמשך ונדבק מאד באלקות [ולא רק בשכל] כו' והוא בחי' גדלות המדות שמשתנים [אולי צ"ל משתוים] אל המוחין. והביטל בזה עם היות דכללות הביטל דבי"ע הוא בחי' ביטול היש לבד[לט] מ"מ הביטל דבחי' נשמה הוא בבחי' דביקות ובבחי' יחוד יותר לא בבחי' התפעלות ומורגש[מ], משא"כ בחי' רוח גם במדרי' העליונה הנ"ל [כשהיא עולה לנשמה, לתוך עולם הבריאה] הוא בבחי' מורגש קצת, וגם זה לא כמו בהעבודה בבחי' חיצוניות המוחין שהוא בבחי' רעש ומורגש ממש כו' [רוח כמו שהיא במדריגתה], וי"ל דכמו שעולם הבריאה אינו בבחי' יש עדיין [אלא חומר היולי] כ"א בחי' אפשרי המציאות[מא] דהיינו רק מה שנותן מקום ליש אבל יצי' הוא בחי' יש כו' וכמ"ש במ"א, כמו"כ הוא ההפרש בהביטול שלהם דהביטל דנשמה הוא לא בבחי' יש ומורגש רק שנותן מקום ליש בזה שאינו בבחי' ביטול במציאות ממש[מב] כמו בבחי' יחו"ע, והביטול דבחי' רוח הוא בבחי' יש ומורגש (וז"ע ביטל היש דיש המתבטל הוא ברעש והתפעלות וכמו עצים הנשרפין שהן ברעש[מג], וגם בהביטל שלו הוא בבחי' יש שז"ע המורגש כו', והכל ענין א') ([מד]במ"א מבו' דפסוד"ז הוא ההילולים ותשבחות מענינים שהן למעלה מהשגה[מה] וכמו המהלל ומשבח את המלך בעוצם גדולתו שאין לו שום השגה בגדולת ורוממות המלך כו' והוא העושה בחי' החקיקה מבחוץ[מו] שמתרומם נפשו במדרי' גבוה ועליונה יותר כו', ואין זה סותר למשנת"ל דרוח הוא בחי' האהבה שע"פ טו"ד שבהתגלות הלב, כי יש כמה מדרי' בבחי' רוח[מז], וגם בענין הנ"ל אין הכוונה שזהו בלי השגה והתבוננות כלל [רק אמירת מלים, בלי שום הבנה, זה גם לא להלל], כ"א שהענינים המבוארים בפסוד"ז דכללות ענינם הו"ע למעלה מהשגת הנבראים גם לא בבחי' ידיעת המציאות[מח] כו', אבל מ"מ הרי יש בזה כמה השגות ובפרט בהאור וחיות אלקי שבא בבחי' התלבשות להחיות העולמות דבזה הוא העבודה דלאהבה את ה' אלקיך כי הוא חייך כו').

והנה בחי' נשמה הוא ממוצע לבוא לעבודת עצם הנשמה שלמע' מטו"ד שזהו בחי' האלקות דנשמה[מט] וכמש"א ותן בלבנו בינה להבין דהיינו להבין דבר מתוך דבר[נ], דתוך דבר הוא בחי' ממכ"ע ודבר הוא בחי' סוכ"ע[נא]. וע"י ההשגה וההתבוננות דבחי' נשמה בבחי' ממכ"ע עי"ז בא לבחי' סוכ"ע דהיינו הידיעה וההשגה בבחי' הפלאת ורוממות א"ס ב"ה, איך שהוא מופלא ומרומם מהעולמות [התחתונים בי"ע], ובידיעת עצם האוא"ס המופלא, והו"ע ידיעת השלילה[נב] והכרת ההפלא' ובחי' ההתאמתו' דראיית עין השכל[נג] (וידיעה זאת היא למעלה מבחי' שכל המושג. ואמיתת הידיעה הזאת היא רק בנשמות דאצי' והן בחי' חב"ד דאצי' שלמעלה משכל הנבראים וכמ"ש בסש"ב שם [פל"ט]. ובכל נשמה [יש זאת לכל יהודי, בנשמתא לנשמתא] הוא בעצם הנשמה שהוא בחי' האלקות שבנשמה שלמעלה מבחי' שכל מושג כו') ובכ"ז נעשה בחי' יחוד ודביקות נפשו בעצמות אוא"ס ב"ה בבחי' ביטול במציאות ממש, והו"ע וראשו מגיע השמימה בהשתחוואות דשמו"ע בבחי' ביטול במציאות ממש כו' ואז גם כללות נר"ן שלו מתעלה שהן במדרי' נעלות ומופלאות ביותר, כמו ההשגה שלו היא בענינים מופלאים יותר ועצם ההשגה היא עמוקה יותר ובאו"א לגמרי (ער נעמט גאָר אנדרעש אַ ענין אלקי)[נד] (וכמו במדרי' הנשמה הנ"ל כשתופס ומשיג את עצם הענין האלקי שלא ע"י לבושי השגה מתחילה הרי מובן שע"י זה גם השגתו בבחי' חיצוני' הענין הוא באופן אחר מזה שמתחיל לתפוס הענין בחיצוניותו, דמאחר שיודע את עצם הענין ממילא השגתו בהענין היא גדולה ועמוקה ביותר[נה], וכן ויותר מכן לאין קץ בידיעת אוא"ס ב"ה המופלא ומרומם כו', שגם ההשגה היא נעלית ונפלאה ביותר כו') וכן המדות הכל הוא במדרי' גבוה ונעלית לאין קץ כו'. וכ"ז היא העבודה דתפלה בבחי' התקשרות ודביקות נפשו באלקות בבחי' נר"ן שבנפשו ובבחי' נשמה לנשמה כו')[נו].

וזהו [שהתפלה עולה לה' בתפלה] ג"כ מה שהתפלה נק' שפיכת הנפש וכמ"ש ואשפך את נפשי לפני ה'[נז] שהוא בחי' העלי' והרצוא לאוא"ס ב"ה וכמו אליך ה' נפשי אשא (ולמעלה הוא מה שהמל' נק' תפלה וכמ"ש ואני תפלה והוא בחי' הרצוא דמל' דלמען יזמרך כבוד [תתאה, המלכות] כו' נהורא תתאה קארי תדיר לנהו"ע כו') והוא בחי' רשפי אש התשוקה והצמאון[נח] להכלל בעצמות אוא"ס ב"ה. והענין הב' בתפלה הוא בירור וזיכוך הנה"ב, שזהו מה שהתפלה היא במקום קרבן וכמ"ש אדם כי יקריב מכם קרבן[נט] כו' דהיינו הקרבת הנה"ב כנודע. וי"ל שז"ע כוונת התפלה והדבור דתפלה[ס], דלפעמים מבואר דעיקר התפלה הוא כוונת הלב והקול (והוא הדבור דתפלה) הוא לעורר את הכוונה[סא] וממשארז"ל סנד"ל[סב] קושר כתרים לקונות מתפלותיהן של ישראל ומבואר במ"א שזהו מהאותיות דתפלה, משמע מזה דהעיקר הוא הדבור דתפלה. וי"ל ע"פ הנ"ל שהן ב' הענינים הנ"ל דכוונת התפלה היינו העבודה שמצד הנה"א בחי' עליית והתקשרות נפשו כו' והדבור דתפלה זהו מהבירור דנה"ב שבתפלה.

דהנה ידוע ההפרש בין אותיות התורה ואותיות התפלה דאותיות התורה הן אותיות דמ"ה ואותיות התפלה הן אותיות דב"ן[סג] והו"ע בחי' אבן ולבינה[סד], דאבן הוא בריאה בידי שמים והן אותיות הבאות מלמעלה שהתורה נתנה באותיות אלו דוקא שהן כלים לגילוי בחי' ח"ע ובהם וע"י קוראים וממשיכים גילוי אוא"ס ב"ה דלכן צ"ל עסק התורה בדבור דוקא[סה] וכמ"ש בתו"א ד"ה ויראו את אלקי ישראל, ולבנים הם הנעשים בידי אדם והן אותיות התפלה שזהו דבור האדם, והיינו שאין זה אותיות הבאים מלמעלה כ"א אותיות הבאים מלמטה למעלה מהאדם המתפלל[סו] (דגם בשמו"ע שנא' ע"ז אין מילין בלשוני רק אדני שפתי תפתח, הן מ"מ דבור האדם[סז] רק שהוא דבור הבא ממילא לא בכוונה ובסדר ע"פ השכל לפי שהביטל דתפלה הוא למעלה מטו"ד המושג כו' וכמ"ש במ"א) והן אותיות הבאים מקרב ולב עמוק מהקירוב אחר הריחוק[סח], והיינו בעסקו כל היום בהכחות הטבעים שלו ומתקרב אח"כ בתפלה[סט] גם בהכחות הטבעים שלו דלבי [הפנימי, נה"א] ובשרי [החיצוני, נה"א] ירננו [יחד, לשון רבים] כו', הנה אותיות אלו נעשים כתר לקונו וכמו העטרה שנעשי' מאבנים טובות ומאירות[ע] (וכמ"ש במ"א שבאבנים טובות יש שמאירות בעצם ויש שמאירות ע"י שמזדככות בפעולת הכוכבים[עא] וכנודע מענין שוהם וישפה[עב]) כך מאותיות התפלה שהן אותיות שנתבררו ונזדככו (ובפרטיות הן הדיבורים דכל היום[עג] ובכללות הן הכחו' הטבעים שמשתמש בהם כל היום בעניניו הגופנים) ונעשים טובים ומאירים ונעשים בחי' כתר לקונו כו' (והו"ע יהי רצון[עד] כו' וכמ"ש במ"א). וב' הענינים הנ"ל שבתפלה הם ע"י התעוררות מדת האהבה[עה] וכמשי"ת אי"ה ולכן כל העבוד' דתפלה הוא לבוא לבחי' אהבה:

קיצור. כל היגיעה דתפלה היא לבוא למדת האהבה כי בתפלה יש ב' ענינים, הא' התקשרות ודביקות נפשו באלקות ולהעלותה בבחי' רצוא כו' והב' לברר ולזכך את הנה"ב, ושניהם נעשים ע"י מדת האהבה (ונת' ענין העבודה בבחי' נר"ן ונשמה לנשמה והתכללות כל אחת מהם במדריגה שלמעלה הימנה[עו]):