אור ל-ח' כסלו תשע"א, מרכז אסנט, צפת

ג' יסודות ו-ז' מתנות

הערב נלמד על היסודות של ספר יצירה[א]. כתוב שה' ברא את העולם ב-לב נתיבות חכמה, שהן עשר ספירות ועוד כב אותיות, י ועוד כב הם לב – "לב נתיבות פליאות חכמה". לפי הפשט הכי פשוט, עשר הספירות הן עשרה מספרים, כך מסביר רבינו סעדיה גאון – סופרים מאחד עד עשר ו"העשירי יהיה קדש להוי'". אם כן, יש כאן י מספרים ו-כב אותיות.

היחס בין הספירות והאותיות הוא בין אורות וכלים, כמבואר בספר התניא[ב]. האותיות הן כלים להכיל וליישב את האורות, כידוע ההבדל בין עולם התהו לעולם התיקון, שבעולם התהו היו אורות בלי כלים מתאימים, ולכן הכלים הלא מפותחים, הלא מבוגרים, נשברו. כלומר, היו הרבה מספרים בלי מספיק אותיות. צריך יחס נכון בין מספרים לאותיות – כשאומרים איזו גימטריא צריך להסביר אותה טוב, שלא יהיה חוסר שיווי משקל בין האורות והכלים. מכל מקום, כך מוסבר, שהמספרים הם אורות והאותיות כלים.

יסוד התיקון: איזון הנפש

לפי ספר יצירה, האותיות מתחלקות ל-ג אמות, ז כפולות ו-יב פשוטות. ג האמות הן אמש.

מענין, בהשגחה פרטית – כפי האמרה הידועה של אדמו"ר הזקן שצריכים "לחיות עם הזמן" – המלה "אמש" הופיעה פעמיים בקריאת התורה של פרשת השבוע האחרונה. ה' בא אל לבן בחלום ואמר לו שלא יפגע ביעקב ולא ידבר איתו מטוב ועד רע, כפי מה שעלה בדעתו. אחר כך לבן אומר ליעקב שה' התגלה אלי "אמש" ואמר לי כך וכך, ואחר כך יעקב חוזר על הסיפור ומסיים את דבריו במלים "ויוכח אמש" (סוף פסוק וסוף פרשה), כנראה שהמלה הזו הכי 'תפסה' אותו בדברי לבן. יש משהו במלה "אמש" שיש בה הוכחה וגם תוכחה (רש"י אומר שכאן 'ויוכח' מלשון תוכחה).

לפי ספר יצירה, אמש הן ג אמות הלשון וגם שלשת היסודות – היסודות באים לידי ביטוי בהיגוי – אויר (רוח אלהים חיים), מים, אש, ואילו היסוד הרביעי, יסוד העפר, לא מופיע בספר יצירה. כתוב ששלשת אלו הן ימין-שמאל-אמצע, ה-מ היא הימין, יסוד המים, ה-ש היא השמאל, יסוד האש, וה-א היא האמצע, יסוד האויר. בלשון ספר יצירה ה-מ דוממת, ה-ש שורקת וה-א היא "חק מכריע בינתיים" – הממוצע, הקו האמצעי, שגם משול למאזניים. יש כף זכות – ה-מ – כף חובה – ה-ש – וה-א היא לשון המאזניים המכריעה.

פתיחת ספר יצירה ופתיחת ספרא דצניעותא: סוד ה'מתקלא'

ספר יצירה הוא ספר היסוד של כל חכמת הסוד בעם ישראל ולפי המסורת הוא מיוחס לאברהם אבינו ונערך בידי רבי עקיבא, עוד לפני ספר הזהר. בתוך ספר הזהר הקדוש גופא, החלק הכי עמוק – בין כמה חלקים שמיוחדים בעומקם – הוא ספרא דצניעותא. כמו שספר יצירה מיוחס לאברהם אבינו, כך ספרא דצניעותא מיוחס ליעקב אבינו, עליו קראנו בפרשה אתמול ונקרא בפרשה הבאה – פרשות "ויצא" ו"וישלח" מספרות עליו.

ספרא דצניעותא מתחיל "עד דלא הוו מתקלא לא הוו אשגחן אפין באפין" – לפני שהיה שיווי משקל ['מתקלא'] בספירות העליונות לא היה מגע וזיווג של פנים ופנים, הכל היה אחור באחור, ואז העולם נשבר. אם אין זיווג והסתכלות – "אשגחן אפין באפין" – זו מציאות של "תהו ובהו וחשך על פני תהום", ומציאות ראשונה זו "כד לא הוו אשגחן אפין באפין" נשברה. ראשית התיקון, הקיום הנצחי – מדת האמת, "קים לעד" – היא המתקלא, מציאות האיזון בנפש.

אם אני לא מאוזן נפשית איני יכול להסתכל אליך פנים בפנים. אני עסוק בעצמי. איזון בנפש הוא שחרור נפשי – שחרור מהאגוצנטריות של עצמי. אם אני מאוזן איני צריך כל הזמן לשמור על שיווי משקל, לא צריך לחשוב על עצמי. חטא עץ הדעת טוב ורע הוא מודעות עצמית מופרזת – סימן שאיני מאוזן. כולם מדברים על איזון בנפש, אבל לא מבינים את משמעות האיזון. איזון הוא המפתח – ראשית התיקון. אם אני מאוזן איני יכול לשקוע בעצמי, ח"ו, אלא להסתכל בעיניך ולהזדווג איתך פנים בפנים, כי אני יכול לצאת, להשתחרר, מהאגו שלי. מציאות זו קיימת ולא נשברת. מי נשבר? האגו נשבר, האגו הוא אדם לא מאוזן. שוב, כך מתחיל ספרא דצניעותא, ש"עד דלא הוה מתקלא" – כל זמן שלא היה איזון, מאזניים, לא היו מסתכלים פנים בפנים.

מה הקשר? אמרנו שספר יצירה הוא מאברהם אבינו, ספר שהוא בלשון הקדש צח ונקי. ספרא דצניעותא כתוב בארמית קשה, וכתב אותו יעקב אבינו. אבל, אם נשים לב, שניהם מתחילים אותו דבר – "הכל הולך אחר הפתיחה". גם ספר יצירה מבוסס על "מתקלא" – מאזניים – של ג אמות הלשון, מ דוממת, ש שורקת ו-א חוק מכריע בינתיים – זה יסוד כל סודות התורה, שצריך איזון. באותיות הקדש היינו א-מ-ש. "ויוכח אמש" – הופעת ה' שלבן לא יזיק, וגם תיקונו ותוכחתו, כולה בסוד אמש. אמש בגימטריא "מגן אברהם".

בלשון הקדש אֵם היינו רחם, מקור, ואם כן ג אמות הן ג מקורות. מתוך האם נולדים הבן והבת – הכל נולד מתוך האם. גם מכך נלמד משהו מאד עמוק. איפה האיזון בנפש מתחיל? האיזון בא מהרחם. במדה מסוימת האיזון הוא חזרה לרחם. אדם לא מאוזן צריך לחזור לאם, ל-ג אמות. כאשר כתוב שלש, הייתי חושב שמתייחס לאבות – הרי יש שלשה אבות וארבע אמהות – אבל יש כאן דווקא ג אמות, הכל בא מהאֵם.

סוד הגאולה: החזרת ה-ר ל-ז כפולות ותהליך התיקון של ג אמות

אחרי ג אמות יש ז כפולות – אותיות בגדכפרת. כל אות כזו מופיעה דגש ורפה – תהו ותיקון. היום לומדים בדקדוק בגדכפת, אבל בספר יצירה יש גם ר. אי הופעת ה-ר בפירוש היא בסוד "הצדיק אבד" – בגדכפרת הן כנגד מדות הלב חגתנהי"ם (אחרי ג אמות כנגד המוחין), כאשר ה-ר היא כנגד היסוד-הצדיק. בזמן הגלות "הצדיק אבד", וכך מסבירים המפרשים למה אין לנו היום ר דגושה, אף שבתנ"ך יש כמה פעמים ר עם דגש (ברוב הפעמים בתנ"ך לא יכול להיות דגש ב-ר, לפי כללי הדקדוק של היום). בכל אופן, הסוד של ה-ר בתוך קבוצת בגדכפרת הוא סוד גדול. מי שמאריך לדון ולדבר על כך לפי כללי הדקדוק של היום הוא הרד"ק בספר המכלול שלו, וכדאי להסתכל שם.

אנו רוצים ללמוד הערב על ג אמות ו-ז כפולות. יב פשוטות (שאר האותיות), שהן כנגד יב חושי הנפש, הן נושא בפני עצמו. כעת נתחיל מהתחלה, ובע"ה נספיק להתבונן ב-ג אמות ובמשמעות שלהן עבורנו וב-ז הכפולות. שוב, הן נקראות כפולות כי את כל אחת מהן אפשר לקרוא בדגש וברפה, ו-יב פשוטות נקראות כך כי יש להן רק צורה אחת.

ג אמות קובעות ברכה לעצמן לגמרי, כי הן הקצוות והבסיס של איזון כל הלשון, כאשר הלשון עצמה היא האות א, ושתי הקצוות שה-א מאזנת ביניהן הם ה-מ וה-ש. דממה ושריקה הן כמו חש-מל – ה-מ דוממת וה-ש שורקת. שריקה היא עוצמת הביטוי וההבעה. חש היינו לשתוק – לא להביע, להתאפק מלהביע. שתיקה בנפש היא הכנעה – איפוק. בהיות ה-מ דוממת יש בה בטול, לכן היא שייכת לחכמה שפנימיותה בטול. ה-ש שורקת. פעם לא היו נוהגים לשרוק, במיוחד בתוך בית. היה נדמה ששריקה היא סימן של היפך-הברכה, ויש אפילו מקום שכתוב כך, אבל יש פסוק שאומר "אשרקה להם ואקבצם"[ג] – בגאולה הקב"ה, בפיו של המשיח, ישרוק לכל עם ישראל. כמו שבמדבר היו מכנסים את עם ישראל על ידי חצוצרות, כך ה' יקבץ אותנו על ידי שריקה. קיבוץ היהודים פועל גם אחדות. היום חסרה לנו אחדות, כל אחד לוחם עם השני, ר"ל. איך יקרה הנס שכל כך חסר לנו, שיהודים יתאחדו יחד? על ידי שריקה אחת, גדולה ועצומה, של "אשרקה להם ואקבצם".

ש שורקת – זו תכלית ההבעה, תכלית ה"מל". אם כן, שתי הקצוות הם כמו חש-מל, ה-מ וה-ש, וה-א שמכריעה בינתיים – כח המאזן – היא כמו ה"מל" שהוסיף הבעל שם טוב בין ה"חש" וה"מל" ("מל" שרמוז גם בכתבי האריז"ל), מל מלשון ברית מילה, "ומלתם את ערלת לבבכם". דווקא כשמתבוננים בשלש האותיות הללו – מ מכאן ו-ש מכאן ו-א באמצע – יש את כל הסוד של חש-מל-מל, הכנעה-הבדלה-המתקה (ה-ש, כמה שהיא אש, שורקת בשריקה גדולה – כמו תקיעה גדולה – ומאחדת את כל עם ישראל לצאת לקראת "הנה הנה משיח בא", תיכף ומיד כבר בא). עד כאן כדי שקצת נכנס לראש של ג אמות אמש.

ג אמות: ראש חזה בטן; שלשה סוגי אהבה

כתוב בספר יצירה שיש איזון מאוזן ויש גם איזון מאונך – איזון בין הראש לבין הבטן (יש תחושות בטן ויש תחושות ראש) שנעשה באמצעות החזה-הלב. לכן כתוב בספר יצירה שה-מ – מים, שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך (כפי שכתוב בתניא ובכל הספרים) – היא הבטן. ה-מ היא חכמה, גבוהה מה-ש בשרש, אך היא מים שטבעם לרדת – לכן המים מתרכזים בבטן. האש הפוכה – היא עולה לראש. כשמישהו בוער האש עולה לו לראש. איך אני יודע שאש עולה לראש? ריש לשון ראש, ובתוך ה-ר של הראש יש אש [אמנם חכמה מוחא ובינה לבא, ועל כן כתוב בתניא שיסוד המים במח ויסוד האש בלב – ובאמת כך הוא בשרש בעולם הבריאה. אבל במציאות של עולם היצירה, בחינת ספר יצירה, המים של החכמה יורדים לבטן והאש עולה לראש].

איפה האויר נמצא? בריאות, חלק מהחזה שכולל גם את הלב. הרבה פעמים כשאומרים לב בתורה נכלל בכך כל החזה, יחד עם הריאות, אם כי שכל אבר הוא ענין שלם בפני עצמו. ככלל, אם יש מדרגה אחת כנגד החזה בגוף – אם מחלקים את הגוף לשלש דרגות אנכיות – הוא כולל גם את הריאות וגם את הלב. החזה הוא החק מכריע בינתײם, כח האיזון, ה-א. אם כן, באופן אנכי ג האמות הן – מ בבטן, ש בראש, א בחזה (נמצא שהבטן הוא טיפוס ימני [כרמוז אצל אברהם איש החסד, "אנכי מגן לך", "מגן" לשון בטן באידיש כנודע הווארט בזה], הראש טיפוס שמאלני והלב באמצע, ודוק).

הכל מתחיל מהאות א – הכל מתחיל מהחזה (מהחזון) – ואחר כך באה ה-מ בבטן (א נשארת באמצע, בשרש, וה-מ יורדת) – היא דוממת, ויורדת כטבע המים למקום הכי נמוך, וכל מה שקורה בבטן הוא התרחשות של ה-מ, ובסוף ה-ש עולה לראש (ושם שולטת על התקשורת, וד"ל; גם משה וגם משיח – גואל ראשון וגואל אחרון – מתחילים באותיות מש, מים אש, ימין שמאל, דממה שריקה, כאשר ה-א של משה היא ה-א של אהרן וה-א של משיח היא ה-א של אליהו, ודוק).

אהבה כמים, אהבה כאש, אהבה מסותרת

הקצוות של מ ו-ש, מים ואש, ימין ושמאל – אלה יסודות הבריאה – אך בחסידות מסבירים גם מה הן אומרות בנפש. כל האמות הן מקור של הולדה, כמו רחם. מה מקור ההולדה בכלל? מה המכנה המשותף של כל האמות? כתוב שהמכנה המשותף כולו אהבה. כל האמות של הלשון – וממילא של כל המציאות כולה – הן סוגים שונים של אהבה. הכל נולד מתוך אהבה, הכל הוא פרי האהבה. כל דבר טוב הוא פרי של אהבה, וממילא האם היא האהבה. כל מקור הוא סוג של אהבה, וכידוע ש"מקור חיים" = ואהבת.

כשמדברים על סוגי אהבה יש שני סוגים כלליים שהם ממש ה-מ וה-ש – אהבה כמים ואהבה כאש. אלה בדיוק הביטויים של החסידות, של ספר התניא. לפי זה, אני אוהב כמים בבטן שלי, ואוהב כאש בראש שלי. אהבה כמים בבטן איכשהו מסתדר, אבל לומר שאני אוהב אותך כאש בראש שלי נשמע קצת קונטרה-אינטואיטיבי, נגד ההגיון הפשוט, וצריך להבין זאת.

ה-א היא שרש הכל – שרש כל האהבות היא אהבה מסותרת, שבאה ממקום האמונה הפשוטה בנפש. כמו שכל אחד מאתנו, היהודים, הוא מ"מאמינים בני מאמינים", כך אנו אוהבים. היהודי הראשון, אברהם, הוא האוהב הראשון והמאמין הראשון – "ראש אמנה", ראש כל המאמינים – ואנו יורשים ממנו אמונה וגם אהבה מסותרת. אהבה מסותרת היא אהבה של עולם האצילות, ומי שמגלה את כל עצמת האהבה המסותרת שלו הוא צדיק גמור, ואז האהבה המתגלה מתוך האהבה המסותרת שבלבו – שהיא בעצם האמונה שלו – היא אהבה בתענוגים, אהבה רבה בתענוגים, תענוג אין סופי. זו עצמת הלב, הרעותא דלבא שמתגלה. רבי נחמן אומר שיש משהו בריאות – שגם שייכות ל-א – שהן יותר מהמח שבראש, זו מעלת ה-א גם על גבי ה-מ וגם על גבי ה-ש, המקור שמאזן את שניהם.

אהבה כאש – אהבה שכלית. אהבה כמים – אהבה טבעית

אמרנו שהכי קונטרה-אינטואיטיבי כאן הוא הקשר של האש לראש. נושא זה מפורש באריכות בתניא קדישא, שאומר שאהבה כאש היא אהבה שכלית ואהבה כמים היא אהבה טבעית. אהבה כמים היא אהבת אח ואחות – למה אוהבים זה את זו? כי שנינו יצאנו מבטן אחת, ושנינו זוכרים אותה. מה יש בתוך הבטן הזו? מים, מי שפיר. שנינו, האח והאחות, נולדנו ויצאנו מהבטן, מאותם מים. לכן לא צריך להתבונן כדי לאהוב – אהבה טבעית היא אהבה בלי להתבונן.

אהבה טבעית היא גם ביטוי חיצוני של האהבה המסותרת – היא יותר קרובה לאהבה המסותרת מאשר לאהבה השכלית. כלומר, ה-מ יותר קרובה ל-א מאשר ל-ש – ואכן, כך הוא הסדר. לכן כולן נקראו אמות – במלה אֵם אין ש, אבל יש אם (כמו היסוד של אמונה). כלומר, ה-מ – המים, החכמה – יותר דבוקה בכתר, מאשר ה-ש. ה-מ וה-ש צריכות להתייחד בסוד "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין" – חכמה ובינה – אך ה-מ וה-א עוד יותר קשורות, כמו י וקוצו של י. אם ה-א היא עצם האהבה המסותרת בדרגת האצילות, ה-מ היא הגילוי החיצוני של אהבה זו בעולם היצירה. כך מוסבר בתניא. שוב, האהבה שיש בלב היא בעולם האצילות, שככלל הוא מוסתר – כשמה כן היא – אהבה מסותרת, לא-מודעת. הביטוי החיצוני לאהבה זו הוא שני עולמות יותר נמוך, בעולם היצירה, שם יש אהבה טבעית של אח ואחות שיצאו מאותו בטן.

אהבה כאש היא אהבה בוערת. אם מדובר באהבת ה' יתברך – האהבה המוסברת בספר התניא – זו אהבה שנולדה בלב, אך מיוחסת לראש כי האש בלב נולדה מתוך התבוננות בשכל. לכן קוראים לה אהבה שכלית. עיקר חסידות חב"ד הוא להגיע לאהבה זו, שנמצאת בעולם הבריאה – עולם של חב"ד, של ראש. שוב, באמת האהבה מתגלה בלב, אבל היא באה מהראש. זו "דרך ארוכה וקצרה" – כמו שכתוב בדף השער של ספר התניא – שהדרך הקצרה באמת להגיע ללב היא דרך הראש, דרך ארוכה וקצרה, שצריך בתחילה לעקוף את הלב, להגיע לראש, ומהראש האהבה תתגלה בלב. זו אהבה כאש, שבאה על פי התבוננות בגדולת אין-סוף ב"ה – שאני מתבונן בגדולת א"ס ב"ה, ומעמיק את דעתי איך שהוא "ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב", וכל מה שאפשר להתבונן בו בפרטי פרטיות, כידוע שבחב"ד צריך התבוננות פרטית, ולא להסתפק בהתבוננות כללית. כעת מדברים מילים, אבל מי שעושה זאת באמת 'נדלק' – נדלק בלב שלו, על ידי השכל, לא באינטואיציה. אין הרבה אנשים עם כח שכלי כזה, לכן היו הרבה חברים של אדמו"ר הזקן – צדיקים – שאמרו לו שהדרך שלו לא שוה לכל נפש. אדמו"ר הזקן האמין שדרך זו כן שוה לכל נפש, רק שצריך הרבה עבודת התבוננות כדי להגיע לאהבה כאש בלב – אהבה יותר גבוהה מאהבה כמים בבטן. הגם שהשרש הלא-מודע של אהבה בבטן הוא באהבה המסותרת (תמיד יש נשיאת הפכים), הגילוי של אהבה כאש הוא גדול יותר – וה' גם זוקף את האהבה כאש ליהודי, כי היא עבודה שלו (מה שאין כן האהבה המסותרת וגילויה כאהבה טבעית). עמוד העבודה הוא הקרבנות – "לחמי לאשי" – העבודה היא להוליד אש. שוב, האהבה כאש מתייחסת לראש, כי משם נולדת, אף שמתגלה בלב.

ז כפולות – שבע תמורות

ז האותיות הכפולות – שבעת שערי הראש

ז הכפולות הן בגדכפרת. אם אמרנו את המיקום של ג האמות – בחזה, בבטן ובראש – צריך לומר גם את המיקום של ז כפולות. בספר יצירה המיקום שלהן הוא בראש, אבל באברים חיצוניים של הראש, שבעת שערי הראש-הפנים: שתי העינים, שתי האזניים, שני הנחירים והפה. צריך "שֹפטים ושֹטרים... בכל שעריך", שערי הראש של האדם.

איך זה מתקשר למה שאמרנו קודם? אמרנו שספר יצירה הוא כמו ספרא דצניעותא, שם כתוב שאם יש איזון אמתי זה מתקן את הפנים ואת האפשרות להתייחד פנים בפנים. כך יש לנו איזה רעיון איך לקשר בין זה שלפי ספר יצירה ג אמות הן ג חלקים כלליים של כל הגוף כולו, והמדרגה הבאה – שלכאורה למטה מהן – מרוכזת כולה בפנים (ואחר כך ה-יב פשוטות כנגד יב אברים בגוף). אם יש שיווי משקל כללי זה קודם כל מתקן את הפנים, על כל שבעת השערים שלהם (בסוד שבע אותיות ה-ש, העולה לראש, שבפסוק "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך אשר הוי' אלהיך נתן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק").

איך ההקבלה בפרטיות? אם רוצים לכוון משהו, למשל אם כואבת לי אזן ימין, אז לפי ספר יצירה טוב לי להתבונן בסודות של האות ג. הייתי חושב שגבורה היא שמאל, אבל כאן גבורה היא אזן ימין. הסדר הוא עין-אזן-נחיר ימין, עין-אזן-נחיר שמאל, ובסוף פה. האות ב כנגד עין ימין, האות ג כנגד אזן ימין, האות ד כנגד נחיר ימין, כ כנגד עין שמאל, פ כנגד אזן שמאל, ר כנגד נחיר שמאל (היא "הצדיק אבד", כתוב בזהר שהמשיח מקבל את החיים שלו מהנחיר השמאלי – זו גם תורה ב' בלקוטי מוהר"ן, למי שזוכר) וה-ת היא פה. כך מיקום אותיות אלו בפנים. מה שהכי מענין אותנו כעת הוא המשמעות של אותיות אלו בנפש.

סוד התמורה

היות שאותיות אלו נקראו כפולות, לכן יש מושג מקביל לכפילות שלהן – לכל אות מהן יש דגש ורפה, ומה המשמעות הנפשית שיש לכך? – כל אות מסמלת וכוללת בעצמה תמורה. תמורה היינו דבר והיפוכו, והיות שהם דבר והיפוכו הם הולכים יחד. כמו בגימטריא, ש-נחש עולה משיח – או משיח או נחש, הם עולים אותו דבר, ואתה צריך לבחור בבחירה חפשית – אם אתה בוחר משיח המשיח שלך אמור גם להרוג את הנחש, ואז הוא יזכה להתחתן עם בת המלך, כמו שכתוב בזהר הקדוש. זו תמורה, שבעצם היא יחידה אחת, רק שיש בה שני קצוות.

כל תמורה היא תוצאה של דעת. אמש היינו כח"ב – א היא כתר, שמתגלה בדעת, מ בחכמה ו-ש בבינה. אמרנו שאין בספר יצירה את יסוד העפר, אך הוא היה צריך להיות בדעת, והדעת היא "מפתחא דכליל שית", ויש גם את הכלל של השש – הפה (וכתוב "דעת גניז בפומא"). לכן, במדה מסוימת, ז הכפולות הן בסוד הדעת – "עץ הדעת טוב ורע".

כל ה-ז כפולות הן תופעות של טוב ורע, שנקראות תמורות. הצד הטוב של כל תמורה נקרא מתנה טובה – מי שזוכה לתקן את ז הכפולות זוכה במתנותיהן. אם האדם זוכה לתקן את ה-ב הוא זוכה מן השמים במתנת החכמה, כפי שתיכף נסביר, אבל אם לא מתקן את ה-ב כתוב "תמורת חכמה אולת". כמו שאמרנו קודם, או משיח או נחש, כך ב-ב – או חכמה או אולת (טפשות). תבחר – או זה או זה. זו תמורה, זו המשמעות של אות כפולה. עין ימין יכולה להיות עבורי מקור של חכמה אמיתית או מקור של אולת. מה זו אולת? שאני מסתכל על המציאות בעין ימין שלי, לכאורה זו צריכה להיות עין טובה, אבל אני יכול לשבש את כל המציאות בעין ימין שלי – לראות הכל במבט מטופש לחלוטין (של אהבה מטופשת לכולם). זו תמורת חכמה אולת, וכך בכל אחת – זה הנושא שצריכים כעת להתעמק בו, ז תמורות של ז כפולות.

שבע התמורות והכוונה בשבע ההקפות בחופה

כדי להמתיק, יש מקום מיוחד שראוי לכוון את ז המתנות. כל דבר בקבלה יש יום או חג או אירוע קדוש שראוי לכוון אותו. כאן יש דבר ששייך לכל אחד ואחד, מהכוונות היפהפיות – שהזמן לכוון את המתנות הטובות, ולכוון שה' יעניק אותן לחתן ולכלה, הוא כאשר הכלה מקיפה את החתן בשבעה סיבובים, לפי מנהג אשכנז. יש לה את הכוונות שלה, יש הרבה כוונות, אבל כשאני נוכח בהשגחה פרטית ומסתכל על הזוג שמתחתן ומקים בית נאמן בישראל ואני רוצה לברך את הזוג בכל טוב סלה – קצת מזכיר את הסיפור של ר' נחמן על ז' הבעטלרס – אני מכוון בסיבוב הראשון שה' מעניק את מתנת החכמה לזוג (כמו הבעטלר הראשון), וכך הלאה.

מה הן שבע התמורות? התמורה הראשונה נקראת "תמורת חכמה אולת" – או חכמה או אולת – ותמורה זו שייכת לחסד, הספירה הראשונה בלב (כאן מדובר בחסד שבפנים, עין ימין שבפנים – תיכף נסביר מה הקשר).

אחר כך, המתנה השניה, היא "תמורת עושר עוני" – או עשירות או עניות.

יש דברים שהן תכונות בנפש, כמו יב החושים, וגם האהבות שהסברנו ב-ג אמות אמש הן תכונות – יש מי שיש לו אהבה כזו ויש מי שיש לו אחרת. אבל כאן אין מדובר רק בתכונות אלא במתנות. למשל, אתה לא יכול רק לבחור להיות עשיר – כתוב ש"בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא", ה' נותן בנים וחיים ופרנסה. הבנים והחיים והפרנסה הם שלש מתוך שבע המתנות. צריך לבקש שאדם יהיה עשיר – לא שיש תכונה כזו מלכתחילה. מתי מבקשים את המתנה של העושר? בסיבוב השני. לא לבקש זאת בסיבוב הראשון, אלא רק בשני – לא להתבלבל, צריך לדעת מתי מבקשים מה. כמו שעושים הקפות בשמחת תורה, הקפות הן כדי להמשיך אורות מקיפים, אור פנימי תלוי בעבודה שלי ואור מקיף הוא מתנה מן השמים, ההקפות הן כדי להמשיך מקיפים, להמשיך מתנות.

הסיבוב השלישי הוא כנגד התפארת, שהיא "תמורת בנים שממה", ר"ל. מי שאין לו ילדים הוא שומם. יש נוסח "תמורת זרע שממה" – או זרע או בנים, אבל הצד השלילי הוא תמיד "שממה". התמורה השלישית היא "בני", אחד משלשת הדברים ש"לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא" – המזוני בגבורה והבני בתפארת.

אחר כך באים ה"חיי" בנצח – חיים נצחיים. לכן "תמורת חיים מות" שייכת לנצח, לאות כ של בגדכפרת – כף החיים.

אחר כך האות פ של בגדכפרת היא "תמורת ממשלה עבדות". אפשר להיות עבד, כמו שהיינו עבדים לפרעה במצרים, ואפשר להיות בן חורין. בשביל להיות בן חורין, עם ממשלה, לא צריך להיות מלך ישראל – איני צריך להיות משיח או משהו כזה – אבל יש בחיים מצבים שהאדם הוא בן חורין, לא עבד אלא מושל. "עבדי הם" – אנחנו כן עבדים, אבל רק לאדון אחד, "אחד יחיד ומיוחד" הקב"ה, וחוץ מזה יהודי אמור להיות בן חורין, "כל ישראל מלכים". הייתי חושב שממשלה ראויה להיות מתנת המלכות, אבל היא מתנת ההוד. ההוד היא הספירה החמישית של הלב, אבל יש לה קשר הדוק למלכות – "הוד מלכות" שזכה לו שלמה המלך, ו"איהי [מלכות] בהוד". הוד מלכות הוא המקיף של המלך – שהמלך מקבל מתנה של ממשלה, וכך לכל ישראל. לפי הגמרא כולנו בני מלכים ולפי הזהר כולנו מלכים ממש[ד], ומגיעה לנו ממשלה – לא שמישהו אחר ישעבד אותנו. אם אנחנו מושלים על המציאות אז אנחנו גם מיטיבים לה. יהודי הוא אחד שאוהב לעשות טוב. אם מישהו אחר משעבד אותנו ח"ו הוא עושה לנו רע, כי הטבע של הגוי לעשות רע, אבל אם אנחנו מושלים אנחנו עושים הכי טוב לכולם – כפי שכולם יודעים – ולכן ה' רוצה שאנחנו נמשול. היהודי הוא מושל, וטבעו "טבע הטוב להיטיב".

אחר כך באות שתי הספירות הכוללות של הז"ת – במדות הלב יש ה קצוות, שהם יחסית פרטים (חגתנ"ה), ושני כוללים, יסוד ומלכות, ר ו-ת באותיות (יש יחס ביניהם במספר, סוד "שלם וחצי" – ה-ת 400 וה-ר 200). בתמורות ה-ר היא "תמורת שלום מלחמה", משהו מאד מאד כללי. אם אמרנו שממשלה מתחילה להיות תיקון הכלל בתוך הפרט – שכל פרט יהיה מושל, קודם כל צריך להיות מושל ביצר שלי, ולא עבד ליצר שלי ר"ל – אחר כך יש ברכה שכולנו שואפים לה, שלום. ברכה זו נמצאת ביסוד, ובפנים היא כנגד נחיר שמאל. ב"שים שלום" צריך לתקן את נחיר השמאל, ואם לא יש מלחמה ח"ו. כמובן, היסוד הוא גם הספירה שמקשרת בין החתן והכלה במיוחד. מה הוא שלום בהקשר של חתן וכלה? היסוד הוא שלום בית. מי שמתקן את ה-ר יש לו שלום בית. מי שלא מתקן את ה-ר יש לו מלחמה, כמו שחז"ל אומרים – "זכה 'עזר', לא זכה 'כנגדו' להלחם בו", או שיש שלום בבית או שיש ח"ו מלחמה בבית. כל הכוונה כאן שייכת לחתן וכלה, כוונת שבע ההקפות תחת החופה, ובהקפה הששית – ברית קדש – מכוונים "תמורת שלום מלחמה".

אחרונה חביבה היא המלכות – שבהשקפה ראשונה הייתי חושב ששייכת לה הממשלה, אך לא כך – ומה מתנתה? "תמורת חן כיעור", מתנת המלכות היא מציאת חן בעיני אלקים ואדם. על המלך כתוב "מלך ביפיו תחזינה עיניך". רחל היא שרש המלכות, כמבואר בקבלה, והיא יפת תאר ויפת מראה שיעקב התאהב בה במבט ראשון.

אם כן, יש שבע מתנות, והמתנה היא הצד הטוב של התמורה: חכמה, עושר, בנים, חיים, ממשלה, שלום, חן. לכל מתנה יש את ההיפך, אבל בחופה מכוונים רק את המתנות הטובות.

שבע המתנות בפרטות

כעת נסביר בפרטות את שבע המתנות:

מתנת החסד: חכמה – חכמת חיים להכיל את האהבה

מתנת החסד היא החכמה. הקשר הפשוט הוא שחסד הוא ענף החכמה. או, במלים אחרות, החסד הוא אברהם והחכמה היא "אלהי אברהם". החסד הוא שם אל – "חסד אל כל היום" – אבל "השמים מספרים כבוד אל" היינו "אל נהירו דחכמתא", לב נתיבות חכמה. חסד הוא אהבה, החתן והכלה אוהבים בסיבוב הראשון. אחרי הרבה נסיון חיים צריך לברך אותם שימשיכו כך עד אחרית הימים, בכל מצב, שתמיד ימצאו חן זה בעיני זו – זו המלכות. הכל מתחיל באהבה ונגמר בחן. יש קשר בין חן לאהבה – חן במספר קטן עולה אהבה.

כשאוהבים, מה המתנה? יש דברים שאני עושה ויש דברים שה' נותן. אהבה היא פעולה שלי, אבל במקום האהבה מבקשים את מתנת החכמה. במלים פשוטות, חכמה באהבה היא חכמת חיים. צריך הרבה חכמה איך לאהוב נכון, איך להסתדר. היתה אהבה, אפילו ממבט ראשון, אבל אהבה זו היא עדיין הרבה אור בלי כלי. כדי לעשות כלים לאהבה, כדי שהאהבה תתמיד ותצמח ותוליד, צריך חכמה. יש רמז ידוע ש-אהבת ישראל (ה"כלל גדול בתורה") עולה אהבה פעמים חכמה (שני המרכיבים הראשוניים שלו, שכל אחד לא מתחלק יותר). לא צריך רק אהבה, אלא אהבה כפול חכמה (כפל הוא זיווג). באהבת ישראל האהבה היא "אהבת" והחכמה היא "ישראל" – אותיות לי ראש. צריך חכמת חיים יחד עם האהבה שלנו אחד לשני.

עוד דבר: ה-ב, עין ימין, היא כנגד המנורה בבית המקדש, שהיא הכלי של החסד בבית המקדש. המנורה היתה בצד דרום, שהיא החסד, ומהמנורה לומדים חז"ל "הרוצה להחכים ידרים" – לא "הרוצה לאהוב ידרים". מצד אחד אור המנורה הוא אור של אהבה, אבל בעיקר הוא אור של חכמה אלקית המאירה לכל העולם (כידוע שה' לא צריך לאורה של המנורה, אלא האור הוא כדי לצאת החוצה לכולם, "יפוצו מעינותיך חוצה" בחכמה אלקית, "תורה אור"). "הרוצה להחכים ידרים" היינו שכאשר מתפלל יפנה קצת לצד ימין, אם הוא רוצה לבקש חכמה. שוב, הסמל הכי מובהק שהחכמה נמשכת במקום החסד הוא המנורה.

מתנת הגבורה: עושר – דעת רחבה ושמחה בחלקו

המתנה השניה היא העושר, ועליו נאמר "הרוצה להעשיר יצפין" כי שלחן בצפון. השלחן הוא הפרנסה, ובבית המקדש ובמשכן השולחן היה בצפון, גבורה. בפנים מתנה זו שייכת לאוזן ימין, אך היא שייכת לספירת הגבורה. יש איזו הארה של צפון בפנים, באזן ימין דווקא, ועל כך כתוב "הרוצה להעשיר יצפין".

צריך שתהיה פרנסה טובה בבית. הרבה פעמים שלום בית הוא בחיצוניות כשאין לחם בבית – אין לחם על השלחן, בצפון. יוסף הוא השלום-הברית, והוא מצטרף הרבה פעמים ליצחק-הגבורה-העושר.

כאן המקום להזכיר את מאמר חז"ל "אין עשיר אלא בדעת ואין עני אלא בדעת". עיקר העושר הוא רחבות דעת, הרחבת הדעת, ועיקר העוני הוא ההיפך מכך. קודם אמרנו שכל ז הכפולות הן פרטים בתוך יסוד העפר שמקומו בדעת (הכל בסוד "לדעת בארץ [בעפר] דרכך"), שבא אחרי ג אמות אמש. כאן רואים בפירוש שהעושר והעוני הן בפנימיות תכונות של דעת.

איזה הוא עשיר? השמח בחלקו". לא צריך הרבה כסף בשביל להיות עשיר, אבל צריך הרבה "שמח בחלקו" בשביל להיות עשיר, זה פשט. כתוב שברוחניות צריך להיות להיפך – "יש לו מנה רוצה מאתים", לא להסתפק במועט – אבל בגשמיות חז"ל אומרים בפירוש שהעשיר האמיתי הוא השמח בחלקו. להיות שמח שייך ליצחק, לספירת הגבורה – דווקא הגבורה היא צחוק ושמחה ושעשועים, הכל גבורה בקבלה. זו גם פונקציה של דעת, כי "צרכי עמך ישראל מרובין ודעתם קצרה" – בגלל שהדעת עניה וקצרה רוצים וצריכים הרבה, אבל מי שיש לו דעת רחבה מסתפק במועט לגמרי ומודה לה' (ענף הגבורה הוא ההוד – על כל פרוטה ופרוטה, על כל מה שיש לו, מודה לה' מאד – "על כל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד", "בכל מאדך"). זו מתנת העושר בחיים – דעת, מדת ההסתפקות. לא סתם להסתפק ולהרגיש לא טוב, אלא להסתפק ולהיות שמח – העיקר הוא השמחה (והיינו תיקון השמאל בנפש, ודוק).

מתנת התפארת: בנים – לדעת להעניק את הגוון המיוחד לכל אחד

בנים שייכים לפרשה שקראנו אתמול. מי התברך בריבוי בנים? לא אברהם ולא יצחק אלא יעקב, שמדתו תפארת. לכן הברכה השלישית היא בנים, על כל מגוון השבטים השונים והחושים שלהם – כל שבט הוא חוש – וממילא חלק מהברכה הזו הוא הידיעה איך לחלק את הבנים. למה ברכה זו, ברכת יעקב ובניו, היא האות ד? "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה", ככוונת ד רבתי של "אחד" (אחת הכוונות). הפשט של "ופרצת" הוא ריבוי בנים, ו-ד רומזת ל-ד נשי יעקב מהן מוליד את כל יב שבטי י-ה. זו המתנה השלישית – הרבה בנים. הכל בתפארת.

מי זוכה להרבה בנים? מי שבעצמו עם אופי מגוון, צריך אופי מגוון. תפארת אינה צבע אחד, אלא הרבה צבעים במזיגה נכונה. מי שהוא מפואר ומגוון, יעקב אבינו, זוכה לגיוון של ילדים. צריך לדעת שכל ילד הוא משהו אחר. כדי לזכות להרבה ילדים צריך הרבה דעת שכל ילד הוא עולם בפני עצמו, משהו אחר לגמרי, ומגיע לו חינוך מיוחד במובן האמתי – חינוך מיוחד לשרש הנשמה שלו. כתוב "חושך שבטו שונא בנו", והפירוש החסידי הוא שמי שחושך מלחנך את הבן שלו לפי השבט שלו, החוש המיוחד שלו, הוא "שונא בנו". דוגמה הכי פשוטה – אם יש ילד שמוכשר להיות נגן, ומדכאים כשרון זה או לא מכירים בו, אומרים לו שאתה חייב ללכת בתלם כמו כולם (שיהיה לך אותו אף כמו לכולם, אותי אופי, "כל אפין שוין") – זה נקרא לשנוא את הבן. כל שבט נוטה באלכסון – לא הולך ישר – כמו שבטים-ענפים שיוצאים מהעץ. הגזע עולה ישר, והענפים מתפשטים באלכסון לכל כיוון. שוב, מי שזוכה להרבה בנים צריך לדעת שכל אחד הוא גוון מיוחד לו, עם אלכסון מיוחד לו – כיוון מיוחד לו – וחוש מיוחד לו. צריך לגלות את החוש ולחנך בהתאם.

מתנת הנצח: חיים – חיים ארוכים ומלאים

בנצח – האות כ – יש את מתנת החיים, כף החיים. כמובן, מתנת חיים כוללת גם בריאות נכונה – שאדם יהיה בריא ושלם ויחיה חיים ארוכים, גם בכמות (פשוטו כמשמעו), אבל הפירוש האמתי הוא היכולת למלא ולהאריך כל יום ויום של החיים שלך. "ואברהם זקן בא בימים". אם לא מלאתי הרבה תוכן ביום, היום הוא קצר ודל. צריך שכל יום יהיה גדוש במצוות ומעשים טובים, בלימוד תורה הרבה, בתשובה – בכל שלשת העמודים עליהם העולם עומד, תורה עבודה וגמילות חסדים, ותשובה עולה על כולנה. אז כל יום מתארך עד אין סוף – כל יום הוא שנה וכל שנה היא יובל – עד שזוכים בתוך יום אחד לחיים נצחיים. זו מתנה – מתנה לזוג, ולכל אחד ואחד, שיהיו לך חיים טובים וארוכים גם על פי פשט ובמיוחד שכל יום יהיה ארוך.

יש סיפור מפורסם שמצוטט ב"היום יום"[ה] – פתגמים קצרים של הרביים – שהיה אחד החסידים החשובים של אדמו"ר הזקן, ר' יקותיאל ליפלער, יהודי פשוט שהיה מאד עמוק בחסידות, התבונן ועבד עבודת נפש עמוקה. פעם אחת אדמו"ר הזקן ברך אותו באריכות ימים, והתגובה הספונטאנית שלו לא היתה אמן – כמו שצפוי כאשר הרבי מברך בברכה טובה – אלא אמר 'אבל לא חיים של איכר, שאינם רואים אלקות ואינם שומעים אלקות', לא צריך חיים כאלה. ברכת אותי, כל הכבוד, אני מקבל את הברכה – אבל שלא יהיו ימים ריקים, שלא שוים לי. ימים ריקים הם ימים קצרים שאין בהם גילוי אלקות, ולגילוי אלקות זוכים על ידי עבודת ה'. כל זה שייך למתנת החיים.

מתנת ההוד: ממשלה – תחושת אחריות

את מתנת הממשלה הסברנו קצת – שאדם צריך להיות בן חורין. על מלך כתוב "ותהי המשרה על שכמו" – חוש לקחת אחריות. מי שמשועבד למישהו או משהו אחר לא יכול ליזום אחריות על הכלל. מה זה להיות מושל אמיתי? להרגיש אחריות. "ותהי המשרה על שכמו" – מי שממונה על תפקיד מסוים יש לו אחריות, וככל שהתפקיד יותר רציני כך האחריות יותר רצינית ויותר כבדה. זו ברכה, שתזכה תמיד להיות בעל משרה עם תחושה של "ותהי המשרה על שכמו". למשל, בזכות שיוסף שקבל את המשרה לזון ולפרנס את אביו ואת כל בני משפחתו – "משם רֹעה אבן ישראל" – יעקב מברך אותו ב"שכם אחד על אחיך". יש לו מדה נוספת של שכם – של אחריות – הוא יותר אחראי מכולם. כך כל יהודי צריך להיות מושל במובן של "ותהי המשרה על שכמו".

מתנת היסוד: שלום – שלום בעצמי, שלום-בית ושלום בחוץ

המתנה הששית היא מתנת השלום – קצת הסברנו, שיש שלום בית ויש ההיפך "לא זכה 'כנגדו' להלחם בו", וגם בעולם הגדול יש שלום ומלחמה.

בפרשת בחקתי ה' מברך ש"אם בחקתי תלכו... ונתתי שלום בארץ" – זו נוסחה מאד פשוטה בתורה, שאם רוצים שלום בארץ הוא מותנה בתנאי אחד שאפשר להשיגו בקלות, "אם בחקתי תלכו". בהתחלה כתוב שם "ונתתי גשמיכם בעתם" – עושר בגבורה – ואחר כך "ונתתי שלום בארץ" – יסוד, שוב קשר בין יוסף ליצחק.

בפסוקים שם כתוב שלש פעמים "ונתתי", אחרי התנאי של "אם בחקתי תלכו": "ונתתי גשמיכם", "ונתתי שלום", ובסוף "ונתתי משכני בתוככם". ראשי התבות של שלש המתנות הם גשם, הכל נכלל בגשם. "משכני בתוככם" היינו שה' גר איתנו, "ואולך אתכם קוממיות" – אלה החיים האמתיים, ימים ארוכים ומלאים בגילוי אריך אנפין, "באור פני מלך חיים", זו מתנת אריכות החיים.

כל זוג צריך קודם כל שלום בבית, ובזכות זה זוכים גם לשלום בארצכם – "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד" (חוש השינה שייך לכסלו, וישנים בטוח כאשר יש שלום – זו שאיפה מיוחדת של חדש זה, חדש כסלו, שהחוש שלו הוא חוש השינה וכסל הוא לשון בטחון, בו זוכים ברוגע, כלשון הקדמת התניא "כי בהן ימצא מרגוע לנפשו" ומתוך כך גם יהיה בטוח בה' גומר בעדנו, יקום בבטחון פעיל וינצח את האויב, כנצחון על היוונים בחנוכה).

יש עוד כמה מובנים של שלום – כמו שחיים היינו בריאות, יש מושג שכתוב בחסידות (במיוחד אצל רבי נחמן) של "שלום בעצמי", שבתוך הגוף יש שלום בין כל חלקי הגוף. כמו שבין חלקי הגוף צריך להיות שלום כך גם בין כל חלקי הנפש – כל שכן וקל וחומר. דברנו על איזון – איזון היה בחב"ד. במדה מסוימת הנקודה העיקרית בלב בה משתקף איזון החב"ד היא היסוד – היסוד הוא הבסיס, והאיזון הוא הבסיס של הנפש. "שלום בעצמי" ושלום בנפשי.

מתנת המלכות: חן – שפלות נושאת חן

אחרון חביב הוא מתנת החן, למצוא חן ושכל טוב, "מלך ביפיו תחזינה עיניך". במדה מסוימת החן הוא מקיף יותר מכולם, מקיף דמקיף. אמרנו שאני לא יכול לעשות את עצמי חכם – או שה' נותן לי חכמה או שלא – אבל אחרי שה' נותן לי חכמה אני חכם, המתנה הופנמה. אחרי שה' נותן לי עושר אני עשיר – אני מרגיש את העושר, יש לי חשבון בנק. ה' נותן לי בנים, יש לי בנים. ה' נותן לי חיים אז אני בריא, אני מושל, יש שלום בביתי. מה ההבדל בין כל הראשונים לחן? החן הוא מקיף רחוק, שתמיד נשאר מקיף. איני יכול לומר שיש לי חן – אולי ברגע שאומר זאת אאבד את כל החן. אולי כל החן שלי הוא בגלל שאיני מודע שיש לי חן. לא אולי אלא ודאי, אם מדובר בחן של קדש. פנימיות המלכות היא מדת השפלות. פסוק אחד אומר "שפל רוח יתמך כבוד" והפסוק המקביל לו (בתנ"ך יש פסוקים מקבילים) אומר "אשת חן תתמך כבוד". מה לומדים מהזוג הזה של הפסוקים? שמי שהוא שפל רוח הוא ה"אשת חן" – יש לו חן. החן נובע מהשפלות באמת.

רבי מענדל'ה ויטבסקר – המרא דאתרא של ארץ ישראל, הגיע לארץ ובנה בה את הישוב, קודם היה בצפת ואז בטבריה – היה חותם "השפל באמת". שפלות אמתית היא סוד מציאת החן. הבעל שם טוב לקח את הנכד שלו, בעל הדגל מחנה אפרים, על הברכים ואמר לו – בני, יש אחד שלומד תורה לא מפי מלאך ולא מפי שרף אלא מפי קוב"ה בכבודו ובעצמו, וכל רגע הוא פוחד שמא יפול לנוקבא דתהומא רבה. הוא התכוון לעצמו. "אשרי אדם מפחד תמיד" – איך הבעל שם טוב פחד? הוא היחיד בעולם שהיה ויהיה עד משיח שלומד תורה מפי הקב"ה כל הזמן, וכל רגע יש לו פחד שיכול ליפול רוחנית לתוך התהום. איך הוא יכול ליפול לתוך התהום? כתוב שיש משהו משותף בין האר"י לבעל שם טוב, שרגע אחד לפני ההסתלקות אמרו אותו פסוק – "אל תבואני רגל גאוה". שניה אחת של החזקת טובה לעצמו – סיפוק אישי מכל מה שאני ומכל מה שעשיתי – באותו רגע הוא נופל לתוך התהום. תכונת החן תלויה בכך.

אם כן, חן הוא משהו אחר לגמרי מכל הקודמים – זה היחוד של המלכות, ששרשה ברדל"א, ברישא דלא ידע ולא אתידע. כלומר, גם אצל האדם החן הוא ב"לא ידע ולא אתידע" – הוא לא יודע מכך. מלך המשיח הוא בעל החן האמתי, אבל הוא לא מודע לכך, כי החן הוא מקיף. מתנה זו אינה חד-פעמית, כי כל רגע אפשר לאבד את החן. המשיח הוא בר-נפלא, מת כל רגע וקם לתחיה כל רגע, וכך החן שלו. כמו שהסברנו[ו] לגבי שנה זו – תשעא בגימטריא ביאת משיח – שהמשיח והביאה הם היינו הך, כל הזמן הוא בא, כל רגע נולד מחדש, "אני היום ילדתיך". מתי אתה בא משיח? "היום", כל רגע. זה סוד החן, מתנת החן של הקדושה (חן אמת, ההיפך של "שקר החן") שתלויה בשפלות אמתית.

ה"בת עין"

נסיים בכך, שבשביל להיות צדיק בארץ ישראל העיקר הוא העניין הזה של השפלות, כי המלכות היא ארץ ישראל. כמו שהזכרנו את רמ"מ מויטבסק, בעל פרי הארץ (שהיה חותם "השפל באמת"), נזכיר עוד צדיק שהוא אחריו ה"מרא דארעא ישראל" – ה"בת עין", הרב מאווריטש, שבא לצפת וגר בה והציל אותה ברעידת האדמה המפורסמת. צריך לדרוש בכבוד אכסניה, וכל מי שקשור לכאן וגר כאן צריך להכיר את הצדיק המיוחד שהוא הצדיק יסוד עולם כאן בצפת, הרב מאווריטש שכתב את הספר "בת עין", ואחרי רמ"מ מויטבסק הוא נחשב למרא דארעא ישראל בכלל – בעל הבית של כל ארץ ישראל. כמובן גם האריז"ל והרמ"ק היו כאן, קדושי עליון, אבל כעת אנו מדברים על הצדיקים מתלמידי הבעל שם טוב. הויטבסקער עבר דרך כאן, אבל השתקע בטבריה, אבל הרב מאווריטש השתקע כאן והיארצייט שלו, ההילולא שלו חלה בסוף השבוע הזה (בי"ב כסלו).

מה מיוחד אצלו? כמו בפרי הארץ, יותר מבכל ספר חסידות, הנקודה אצלו היא השפלות, המלכות. הוא מאותם הצדיקים שאמרו שצדיק שמגיע לארץ ישראל מאבד את כל המדרגות שלו וצריך להתחיל הכל מחדש – כך מי שבאמת שייך לארץ ישראל. הוא היה צדיק גדול מאד בחו"ל, והגיע לארץ ואז הכל נעלם, וצריך להתחיל מחדש. למה? זו בחינת משיח, שצריך להוולד מחדש, "אני היום ילדתיך".

רמזי חן והאות ת

השפלות, ה"שפל רוח יתמך כבוד", היא ה"אשת חן תתמך כבוד". זו האות ת – סיום האלף בית. זה שייך לתורה הראשונה של רבי נחמן – תורת החן. יש חיבור של ח ו-ן, אבל יש גם הכאה – ח פעמים נ עולה ת – האות של החן בספר יצירה. איפה החן נמצא? "דברי פי חכם חן" (וכידוע הרמז שחן = 58 ופה = 85, היפוך ספרות, בחינת חן. כמו ש-ח פעמים נ = ת כך פ פעמים ה = ת, ודוק).

תארנו את החן כמקיף, כמו אור על הראש, אבל אור על הראש הוא הוד. החן של הצדיק הוא בדבור, ה-ת היא בפה (סוד אמירת תהלים = ת-פה). בספר פתגמי ואמרות קדש של הבעל שם טוב – כתר שם טוב, שרובו מלוקט מספרי בעל התולדות, תלמיד מובהק של הבעש"ט – חותם כל ציטוט בביטוי דפח"ח, ראשי תבות של "דברי פי חכם חן" (ישראל בעל שם טוב = 1000 כנודע, וביחד עם דברי פי חכם חן = ד פעמים משיח, אורו של משיח המאיר ומתפשט ל-ד רוחות העולם, ודוק). זה החותם, הכל הולך אחר החיתום. כל החסידות היא חן – מתנת המלכות, המתנה המיוחדת לארץ ישראל ולמלך המשיח. שהקב"ה יזכה אותנו בכל האמות ובכל המתנות.