1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (145)

ד"ה "ויהי הוא טרם כלה" (6)

י"א תמוז ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

ניגנו ניגון חג הגאולה יב-יג תמוז.

???חסר טפה בהתחלה???

והוא שאופן הא' הוא בירור הפסולת מתוך האוכל, ואופן הב' הוא בירור האוכל מתוך הפסולת, דב' אופני הבירורים לא יש בשבת דכל בורר הוא אסור בשבת [אחת מ-לט אבות מלאכה] הן בורר פסולת מתוך האוכל [בדרך אור חוזר.] והן בורר האוכל מתוך הפסולת [בהמשכת אור ישר.] הכל אסור בשבת רק שיש חילוקים ע"פ הדין באופן האיסור וכמ"ש בשו"ע [שאם אתה מוציא אוכל מתוך פסולת ומיד אוכל אותו – בדרך אכילה – זה בסדר.] אבל [עקרונית, כל צורה של בורר] הכל אסור בשבת

אשר כ"ה בעבודה הרוחנית [כמו שהסברנו שני אופנים של בורר ברוחניות.] שב' אופני הבירורים אינם שייכים בשבת [צריך להבין מהי שבת, ובכלל איך חיים בלי בירורים. כמו שהוא יקשה בהמשך, הרי בשבת גם אוכלים – מצוה לאכול – והאכילה היא ממילא בירור. איך אתה אומר ששבת לא שייכת לבירורים. (מה הבעיה לברור אוכל מתוך פסולת?) אם אתה לא אוכל מיד – אסור. (זה אומר שהבירורים הרוחניים שאנחנו עושים הם לאוצר?) הוא אומר שבורר ברוחניות אסור, לכן צריך להבין מה כן קורה בשבת. הוא יסביר שבשבת בוררים אוכל מאוכל – זה התירוץ שלו בהמשך. נדמה שיש בורר, אבל אין פסולת – אם אין פסולת הכל בסדר, מה שלא תעשה. (מצד שני, אם הוא בורר משהו – הדבר שנשאר הוא פסולת.) יחסית, אבל אומר שלא ככה. בפרק הבא הוא יביא דוגמה שרבי זירא צם כדי לשכוח את הבבלי כך שיוכל ללמוד את הירושלמי. פעם למדנו על כך שיחה של הרבי באריכות. אי אפשר לומר שהבבלי הוא פסולת, רק שיש כאן אוכל ואוכל יותר טוב. אולי אומרים שיחסית זו פסולת, אבל אין כאן רע שצריך להפריד. בכל אופן, השאלה שלו מה עושים בשבת, אם אסור לברור פסולת מאוכל וגם לא אוכל מפסולת.], והענין הוא דהנה בשבת כתיב כי בו שבת [הקב"ה] מכל מלאכתו [בשבת ה' לא עשה שום דבר, ואנחנו יהודים – כל הענין של יהודי שדומה לה', שעושה מה שה' עושה, ואם ה' שבת גם אנחנו. לכן גוי ששבת חייב מיתה, כי גוי לא דומה לה'. זה כל הווארט, שיהודי עושה מה שה' עושה וגוי לא. הגוי לא חייב, ואם רוצה לחקות ולהיות כמו ה' אסור לו.], דכל מלאכה אסורה בשבת, והרי הבירור דאו"ח [שעוסק עם הרע במודע, וכל הזמן צריך להפריד מדות רעות וגסות ותאוות,] ה"ה בדרך עבודה ויגיעה [מובן שזו מלאכה כבדה שאסור לעשותה בשבת.], אמנם [החידוש הוא ש]גם הבירור דאו"י [שעושות נשמות ד-מה, גם אסור.] הרי זה מ"מ המשכת האור בכדי לברר [אמנם ממשיכים את האור העליון של מה, אבל ממשיכים אותו עם כוונה מכוונת לברר – אני לא כל כך מרגיש את הרע, אבל ממשיך אור כדי למשוך, כמו מגנט, את חלקי הטוב מתוך הפסולת, וזה כבר אסור.] וכמו למע' הבירור שנעשה ע"י שם מ"ה דתקון [למעלה, בעולם התיקון.] ה"ז המשכת שם מ"ה לברר [הוא נמשך ממצח דא"ק עם כוונה – לתקן ולברר את עולם התהו שנשבר, אור העינים שצריך לברר.], ועם היות דהבירור נעשה בדרך ממילא [לא עוסק בו כל כך בידים, אין בו יגיעה קשה.], מ"מ זהו שנמשך בכדי שיהי' הבירור וכמו"כ בעבודה בהבירור דאו"י ע"י התורה ועבודה דתפלה [האדם לומד תורה ומתפלל, ויודע שזה יברר את גופו ונפשו הבהמית.] ה"ז לא עבודת הנשמה מצ"ע [כמו שיסביר את עבודת שבת, "להתענג על הוי'", כמו שאמרו הצדיקים שאפשר לשיר מתחלת שבת ועד סופה – רק עונג גמור. ה"באר מים חיים", "סדורו של שבת", אמר שאם היה לי חוש בנגינה לא הייתי עושה בשבת כלום – לא ישן ולא אוכל וגם לא לומד ולא מתפלל – אלא רק שר כל השבת, תענוג אלקי נטו. אם בשבילך התענוג הוא לשיר – אז רק תשיר בשבת. לפי הווארט הזה גם לא היה אוכל בשבת. בכל אופן, ברגע שאני לומד תורה ומתפלל כדי לעשות תיקון – אפילו שממשיך אור ישר – זו עבודת בירורים. לא עבודת הנשמה מצד עצמה] כ"א עבודת הכחות הטבעי' [בהשתתפות הנפש הבהמית שלי, קליפת נגה.] שיתברר ויתעלה עי"ז הטוב שבנה"ב, וכמו ר"י כולהו תנויי בנזיקין הוה [כל היום וכל החיים הוא למד סדר נזיקין בש"ס – זה מה שהעסיק אותו. הכל תורה, אבל מה פתאום נזיקין? למה בחר דווקא בזה? הוא שקוע בתורה כל הזמן, אבל הוא יודע שהמקצוע של סדר נזיקין, יותר מכל מקצועות התורה, נכנס למציאות העולם הזה עם כל הנזיקין שיש בה, וכך עושה בירור. הוא עוסק בממד הרוחני, אבל יודע שבדרך ממילא מברר את המציאות ולכך הוא הקדיש את החיים שלו.] שזהו לצורך הבירורים בכח התו' [ראינו שאותו אחד כאשר רק חלץ את נעלו מיד ירד גשם – המשכה בדרך "עד מהרה ירוץ דברו". זה אותו רב יהודה שכל החיים למד נזיקין, והלימוד שלו היה לצורך הבירורים בכח התורה.] דעם היות שא"ז בדרך התלבשות ממש [לא מתלבש ברע כי הוא נשמה עליונה, נשמה ד-מה.] ומ"מ ה"ז בכוונה לברר בכח זה, ולכן הי' עיקר העסק שלו בנזיקין דוקא בשביל הבירור [כי יודע שנזיקין עושה בירור יותר מכל הש"ס. החסידוש הוא] שג"ז הוא בכלל מלאכה [וכתוב שהקב"ה שבת מכל מלאכה בשבת, אז גם אנחנו צריכים לשבות ממלאכה. כאן קצת רמז – שלא כתוב בנגלה בכלל – שבשבת שינו את סדר הלימוד שלהם. לכאורה גם בשבת למדו אותו דבר, אבל אנחנו כן משנים. לא שלא לומדים נגלה בכלל בשבת – מותר, ואפילו צריך לעסוק במיוחד בהלכות שבת – אבל לומדים בעיקר פנימיות התורה, שלא היתה בגילוי בימי התנאים.],

[עד כאן הסביר שגם המשכת אור עליון, אם היא בשביל לעשות בירור בדרך ממילא, גם נקראת מלאכה ולכן אסורה בשבת. כעת מוסיף משהו חדש, שעצם התנועה הרוחנית-הנפשית של שבת סותרת את ענין הבירורים:] ועוד זאת שהרי השביתה [אינה ללכת לישון, כמו שכתוב בחסידות שזו שבת של אנשים גסים, שכל השבת היא ללכת לישון. דורשים שבת ר"ת "שינה בשבת תענוג" – כמה שיותר לישון זה יותר תענוג, אבל זו לא שבת. שביתה] היא העלי' [כל השבוע אדם בתנועת ירידה – כל השבוע אדם בעסקים שלו. בשבת שובתים מכך, וממילא מתעלים. שבת היא הענין של עלית נשמה, וזו המשמעות של המלה שביתה.] וע"כ בחי' ירידה והמשכה אסור בשבת [ולכן גם המשכת האור כדי לברר בירורים אסורה בשבת – היא היפך הכיוון. כמו שאומרים היום – 'אתה לא בכיוון'. מי שעושה מלאכה הכי עדינה כדי לברר, לרדת לתוך המציאות, הוא לא בכיוון – צועקים לו 'שבת!'.] דכמו"כ הוא למע' דהמשכת החכ' [האור העליון ביותר של הגילויים.] דבחכ' אתברירו [כתוב "כֻלם בחכמה עשית", והזהר מסביר שעשיה היא לשון בירור, ולכן קוראים "כולם בחכמה אתברירו".] שזהו בדרך מלמע' למטה ה"ז ירידה לגבי' ית' [לגבי ה' הורדת חכמה היא ירידה, היפך הענין של שבת. שבת היא גם מוחין דאבא, אבל פנימיות אבא שעולה לפנימיות עתיק.] וכל ענין השבת הוא בחי' העליות עד רוכ"ד, וע"כ כל הבירורים שזהו ע"י המשכת וירידת האור לא יש בשבת [גם הבירור של אור ישר.].

קיצור. יבאר דאופן הב' בהבירורים [ש]הוא הבירור דאו"י והוא מה שחלקי הטוב דנה"ב מתבררים ע"י גילוי אור מהנה"א [יש נשמות שאצלן הנפש האלקית מאירה גם בתוך הגוף, ואז הנפש הבהמית מאירה בדרך ממילא, על ידי גילוי אור עליון של הנפש האלקית.] והוא רק במי ששייך לעבודה זו [של גילוי אור הנפש האלקית מצד עצמה.] והוא שאין נשמתו נתפסת בגשם [טיפוס שלא מתפעל מדי מהגשמיות של העולם הזה, ולא מענינת אותו יותר מדי. יש בכך הרבה מדרגות. יש אחד שלגמרי מופשט מהגשמיות, שלגמרי לא מענינת אותו, ויש אחד שהיא לא כל כך מענינת אותו. ברגע שהעולם הזה מאד מענין אותך, אתה תפוס בו ולא יכול לעשות בירור דאור ישר אלא רק בירור דאור חוזר. אבל יש נשמות שלא כל כך נתפסות, ויכולות לעשות בירור דאור ישר.] והרוב [הכלל] הוא בנשמות דמ"ה ואופן התקון הוא להיפך מבאופן הא' [בירור דאור חוזר, של מי שתפוס בגשמיות.] ד[אצל נשמות דמה ]כללות ענין הגשמי' הוא כפסולת אצלו [לא מחשיב זאת כלל.] ומשתמש [מהעולם הזה] רק בהמוכרח לו [לקיום גופו.] ובכוונה אלקית [מבין שכל דבר הוא כדי לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, שיותר מ"לשם שמים".], יבאר ההבדל בין לש"ש [כוונה לשם שמים שייכת גם לנשמה ד-בן, שאוכל כדי שיוכל ללמוד.] ובין כוונה אלקי' [שמבין שההכרח שלו – חייב לאכול – הוא חלק מתכנית-העל של הבריאה, "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים", והוא אוכל כדי להשתלב בתכנית האלקית.] ויסביר דבאופן הא' [בירור דאור חוזר.] א) ההתעסקות בהנה"ב [יש לו נפש בהמית קשה, אז הוא צריך להיות עסוק בה – להפריד כל הזמן את הרע.], ב) בהפרדת הרע מהטוב, באופן הב' א) ההתעסקות בהנה"א [כדי להאיר. כל הזמן הוא מצחצח את הטוב שלו, שיאיר יותר.], ב) בהפרדת הטוב מן הרע, ובשבת ב' אופני בירורים אסור [כי הכל נקרא בורר.].

מא) אמנם לפי"ז דבשבת ב' אופני הבירורים אסורים יוקשה מהו"ע קרבנות דשבת [למה בבית המקדש מקריבים קרבנות בשבת?], והלא במקדש היו מקריבים קרבנות שהי' קבוע להם זמן גם בשבת [כמו קרבן מוסף, שכנגדו אנו מתפללים מוסף.] והלא כל ענין הקרבנות הו"ע הבירורים, דזהו דבחי' אש תמיד תוקד על המזבח [ידוע שהמגיד אמר לאדמו"ר הזקן על "אש תמיד תוקד על המזבח, לא – תכבה", שצריכים לכבות את ההתנגדות לחסידות. הטיל על אדמו"ר הזקן את העבודה הזו, שבפשטות היא ודאי עבודת הבירורים. כל אש היא גבורה, אבל כאן אש שלפי הווארט הזה תפקידה לכבות את ה"לא" – ודאי צריך להיות גבור עצום. הוא מסביר שהאש של המזבח] זהו ה"ג דמל' [האש של האשה. גם באיש יש אש וגם באשה יש אש – רק שבאיש האש חלשה יחסית, כי יש י באמצע, ועיקר האש היא של האשה, שמתחילה ב-אש ונוספת ה' בסוף. עיקר האש היא של המלכות, של האשה,] דמבררים בחי' נוגה דבי"ע ["ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה" – טרף היינו רפח ע"ה, עבודת הבירורים. עם האש שלה, ה"ג שלה, היא יורדת לבי"ע לברר בירורים.] שזהו הקרבת הבהמה הגשמי' שנכללת באש שלמעלה [בה"ג של המלכות שיורדות מלמעלה, לוקחות את הבהמה ועושות את הבירור מתוך הגשמיות.], ומאחר דבורר אסור איך היו מקריבים קרבנות בשבת, גם [שולחנו של אדם הוא מזבח, ואם כן] איך מותר לאכול בשבת שהרי אכילה הו"ע הבירורים, וכמו בגשמי' המאכל מתברר באצטומכא ונעשה דם ומתברר בכבד ועולה ללב וליבא פליג לכל שייפין [הלב מחלק לכל האברים.] אשר כן הו"ע אכילה ברוחני' שהו"ע הבירור [אכילה, גם בגשמיות וגם ברוחניות, היא עשית בירורים שאסורה בשבת, אז איך אוכלים בשבת?!], ויש בזה ב' אופנים [גם באכילה.] אם שהבירור הוא מלמטלמ"ע וכמו נהמא אפום חרבא ליכול [צריך לאכול לחם עם חרב ביד. מה הכוונה? שיש באכילה עבודה של קרב, של מלחמה,], והו"ע בירור הפסולת מתוך האוכל [אם אתה אוכל עם חרב כל הזמן אתה מודע, ממש מרגיש, שיש לך תאוה – ואתה צריך להרוג את התאוה תוך כדי שאתה אוכל. זו עבודה קשה, מלחמה, שבה מפרישים פסולת מתוך האוכל.], או שהבירור בדרך מלמעלה למטה והוא בירור האוכל מתוך הפסולת [לא בדיוק "נהמא אפום חרבא ליכול" אלא שאדם אוכל מתוך כוונה אלקית – האוכל לא תופס אותי, לא מענין אותי, נשמות מיוחדות זכות בלי תאוות, ואוכל כדי להמשיך אור. גם זה עושה בירור.] ושניהם אסורים בשבת וא"כ איך מותר לאכול בשבת,

אך הענין הוא דהבירור דשבת א"ז הבירור מתוך הפסולת [בשבת אין פסולת בכלל, סיפור אחר.] כ"א הוא בירור אוכל מתוך אוכל ["אוכל מתוך אוכל" ר"ת אמא, כנראה שאמא עושה זאת – ככה אמא מאכילה את התינוק. "שבת מקדשא וקיימא" מצד אמא. החידוש של שבת הוא מוחין דאבא, קידוש, אבל הוא לא האוכל בכלל. לכן כמה שיש ענין בעולם לאכול, אצל חסידי חב"ד האוכל בכלל לא הענין בשבת – בעיקר התפלה בדבקות והניגונים וכו', שם מאירים המוחין דאבא. אבל ההיתר לאכול בשבת הוא משהו אחר מחול – לא אוכל מתוך פסולת אלא אוכל מתוך אוכל. אפשר לומר שמתאים לרמז עם הר"ת אמא.] והיינו שהמתברר [מה שמוציאים ממנו.] הוא ג"כ אוכל ממש שאין בו שום פסולת כלל ומ"מ צריך בירור בכדי לעלות למדרי' עליונה יותר [הרי כל ענין השבת הוא עליה, ובשביל העליה בכל אופן צריך להוציא את היותר טוב מהפחות טוב, אף על פי שהכל טוב ואין רע. כמו שאמרנו את הווארט מהרבי, 'עס גוט איז גוט עס בעסער איז ניט בעסער?!'. גם אם טוב לאדם, יש יותר טוב – צריך שאיפה. זה אחד היסודות אצל הרבי, לשאוף תמיד ליותר טוב – "יש לו מנה רוצה מאתים". ממה שלומדים כאן יוצא שזהו ראש של שבת, ש"בורר אסור" אבל פשוט עולים מטוב אחד ליותר טוב. לכן יש נשמה יתרה. כל הראש של שבת הוא 'עוד ראש'. ידוע הרמז המפורסם ששבת היא נשיאת ראש – הוספת אות הבאה לכל אות, ה-ר עולה ל-ש, ה-א עולה ל-ב וה-ש עולה ל-ת. אז הראש עצמו עולה לשבת.], והענין הוא, דהנה הבירורים דימות החול הן בעולמות בי"ע [בשני אופני הבירורים. גם האופן של אור עליון, הוא המשכתו לבי"ע כדי שיפעל את הבירור בדרך ממילא. הכל קורה ומתרחש בתוך בי"ע.] דשם מעורב טו"ר ויש פסולת ממש [שהיא רע. בעולמות בי"ע יש טוב ורע, זו המציאות.] והבירור הוא להבדיל הטוב מן הרע ולהעלותו, והבירור הוא בשני האופנים אם להפריד הפסולת או להבדיל את הטוב דבענין השמות הוא בירור דב"ן [כאן כותב זאת לראשונה בפירוש. קודם רק אמרנו שאם הבירור השני הוא בירור ד-מה סימן שהראשון הוא בירור ד-מה. אם הוא משם בן, זרע בהמה, הוא צריך לעסוק ברע שלו ולהפרידו.] ובירור דמ"ה [של זרע אדם, שרק צריך להמשיך אור שיעשה את הבירור בדרך ממילא.] ושניהם אסורים בשבת [כי איננו בעולמות בי"ע כלל. כתוב שיום רביעי הוא עשיה, ביום חמישי עולים ליצירה וביום ששי לבריאה – שבת היא אצילות. אחר כך ביום ראשון יורדים לבריאה, ביום שני ליצירה וביום שלישי לעשיה. לכן האריז"ל אומר שלכתחילה צריך לעבוד בעולם הזה – בפועל – רק ביום שלישי ורביעי. בכל שאר הימים צריכים רק לשבת בכולל, ולהתעסק בעיקר עם נזיקין – עם הבירור. קריאת התורה היא בימים שני וחמישי, ימי היצירה. קוראים בתורה דווקא כשאתה נמצא בסערות רגשות, עולם היצירה, בשני וחמישי. זה הזמן להמשיך מוחין, שיהיה "מח שליט על הלב". אמרנו כל זאת כדי להדגיש ששבת היא אצילות – לא נמצאים בעולמות התחתוים בכלל.], אמנם בשבת הוא שהבירורים עולים באצי' [כל מה שעשית בחול עולה לאצילות.] ונכללים באלקו' ממש [בעולם האצילות אין מודעות עצמית נפרדת, הכל אלקות.] דשם אין שום תערובות רע ח"ו כלל וכלל ["לא יגורך רע".], רק להיות שבשבת הוא עליות שהן למע' מע' עד אין קץ שגם ז"א עולה בלמע' מאצי' כנודע [עולה לכתר.] וע"כ גם המדרי' דאצי' צריכים בירור [חידוש מופלא. אם אין שום רע באצילות אין שם בירור – לא צריך לדבר על בירור. הוא אומר שלא – באמת מה שעושים שם לא נקרא 'בורר', כי אין שם רע, אך היות שגם שם יש עליות, שז"א צריך לעלות בעתיקא וכו', גם לשם כך צריך לעשות בירור,] בכדי לעלות למדרי' עליונה יותר [כעת מזהים את שבת עם אצילות, כי גם אצילות היא מוחין דאבא, ואף שהכל טוב – צריך לעלות לטוב יותר.], אבל א"ז בירור הפסולת כ"א בירור האוכל גופא [(אפשר להבין זאת בתפלות, אבל איך להבין באוכל?) אתה לא יכול להבין, רק בעלבוסטע ששמה משהו מיוחד באוכל, שהכל אוכל פסולת. אתה רק יכול להרגיש זאת באכילה.], דעם היותו אוכל ממש צריך בירור דהיינו ביטול [רק מכיון שאין מלה אחרת, בלית ברירה משתמשים גם במושג בורר. (בשבת מותר לברור אוכל מפסולת כדי לאכול מיד, למה לא הפוך?) בשבת גם מי שהוא בהמה צריך להתנהג כמו אדם – "עם הארץ אימת שבת עליו".] בכדי שיהי' כלי לגילוי אור עליון יותר [הבירור באצילות אינו כדי להפריד בין שני דברים, אלא כמו זריקה של בטול בתוך המציאות הקיימת – מציאות שכבר טובה, כבר בטלה באלקות, לעשות אותה בטלה יותר. גם בבטול יש דרגות שונות. בבי"ע יש בטול היש, ואפילו בבטול במציאות של אצילות יש דרגות שונות. יש 'בטול במציאות' ויש 'בטול במציאות ממש' – אלה הביטויים בחסידות. הבירור דאצילות הוא רק יותר בטול, לאיין אותו יותר. קשה להבין זאת למי שלא נמצא שם. מציאות האצילות גם צריכה להיות כלי לגילוי אור עליון, יש אורות עליונים, אוא"ס שלמעלה מאצילות. אתה באצילות, יפה מאד, ואם אתה רוצה להיות כלי לאור עליון שלמעלה מאצילות – צריך עוד בטול. כמו שכתוב בתניא שהכלי לאור עליון דקדושה הוא רק בטול. אם אתה רוצה להיות כלי לאור של שבת – צריך עוד בטול. המשפט ש'אם טוב הוא טוב, יותר טוב הוא לא יותר טוב?!' נשמע עם הרבה ישות. כתוב שבטול הוא "כי טוב", צריך בשבת רק לבטל את הטוב הקיים, ואז הוא יהפוך להיות כלי לעוד יותר טוב – לאור אין סוף ממש שלמעלה מאצילות. צריך לכך דוגמה (שכבר הזכרנו), שהעבודה באצילות היא לבטל מציאות קודמת אף שהיא טובה במאה אחוז:], ויובן זה ע"ד ר"ז צם מאה תעניתא בכדי לשכוח תלמוד בבלי, דבכדי לבא לתלמוד ירושלמי דאין תורה כתורת א"י [גם בחינת שבת. כתוב שארץ ישראל במקום היא כמו שבת בזמן. הלימוד בארץ ישראל הוא כמו לימוד תורה בשבת.] הי' מבלבל לו ההשגה דתלמוד בבלי [שוב, למדנו על זה שיחה מהרבי. הוא אומר שהשכל של תלמוד בבלי פשוט מבלבל את הראש מלהשיג את אור התלמוד הירושלמי, תורת ארץ ישראל.] והי' צריך לשכוח שזהו בירור האוכל גופא דהיינו ההשגה דתו' בכדי לבא להשגה עליונה יותר, שהי' צ"ל הביטול בהשגת תלמוד בבלי בכדי לבא אל ההשגה דתלמוד ירושלמי [יש כאן חידוש מופלא. אומר שהשכחה שלו היא מה שאני חושב שכחה – שאדם שוכח. זו היתה הקושיא של הריב, שהרי אסור שאדם יעשה משהו כדי לשכוח תורה – זו עבירה. אם יש לי השגה של בבלי, שבכך אני יותר מכך, אני נותן לה איזה 'בטול' – אתה לא סוף הענין, אדרבא, אתה אפילו מבלבל לי את הראש מלהשיג את הענין. למדנו באריכות שכל מה שהוא למד מהבבלי נשאר לו באיזה מקום, בתוך מאמר בלא-מודע, שגם יעזור לו בארץ ישראל. כתוב שמי שמגיע מחו"ל לארץ מדרגתו היא "כפלים לתושיה", יש מעלה לעלות מחול לשבת. ה' לא ברא את השבוע שכולו שבת, אלא קודם יש חול – חו"ל – ואז הגעת לשבת, אל המנוחה ואל הנחלה. הווארט כאן, ווארט מאד חזק, שהשכחה שלו לא כמו שהייתי חושב, אלא פעולת בטול על השכל שלו, כדי שיהיה כלי לקבל אור יותר גבוה – זה מותר בשבת, וזו הדוגמה של אוכל מתוך אוכל, הכל טוב. תלמוד בבלי הוא מאה אחוז טוב, אבל בשביל ירושלמי צריך לבטל אותו.],