1

בע"ה

ווארט לחיים-ראובן פרידמן ורבקה-ריסה מרנץ

מוצאי י"ד תמוז ס"ח – כפר חב"ד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בהשגח"פ היום אור לט"ו תמוז, הילולת בעל אור החיים הקדוש, שהרבי הזכיר כל שנה (וגם בכפר אני שומע שעושים דברים לכבוד זה). לחתן קוראים חיים, או שחשבו על זה או שלא, זה שמו של בעל ההילולא רבה. ידוע הסיפור שבעל אור החיים כתב בפירושו ש"משיח חיים שמו" – כנראה התכוון על עצמו, כמו שעוד גדולי ישראל אמרו על עצמם – והמדפיס הראשון השמיט זאת, וקרה לו משהו מאד קשה, ועל כל פנים היום חזרה עטרה ליושנה וזה נמצא. לחתן קוראים חיים ו"חיים שמו" – זה ודאי ניצוץ של מלך המשיח. עוד משהו לכבוד הכלה, והקשר לבעל אור החיים. אשתו של בעל אור החיים היתה אשה מאד מיוחדת, מהנשים המיוחדות בכל הדורות שהניחו תפילין (כמו שמספרים על מיכל בת שאול, ובדורות האחרונים זה לגמרי לא מצוי, כי דורש טהרה מיוחדת וכו' וכו'). מי שנשואה לחיים, שהוא על שם האור החיים, היא צריכה להניח תפילין. כנראה שהכלה ראויה לזה, להניח תפילין. איך כלה בדורנו – דורו של הרבי מלך המשיח – מקיימת הנחת תפילין? כתוב בקבלה שכאשר הבעל מניח תפילין התש"י שלו הם התש"ר שלו, כאילו שהבעל מוציא אותו ידי חובה, ולכן קודם כל מניחים תפילין של יד – women first – ואח"כ מניח תפילין שלו. אבל זה לא מספיק, כי היא עצמה הניחה תפילין – איך מקיימים זאת? ידוע בחסידות שתפילין זה המשכת מוחין. ידוע שכל התורה הוקשה לתפילין, ותפילין במיוחד זה מוחין דגדלות, וכנראה שהיום, בדור שלנו, זה וודאי מתקיים אצל הכלה, ועוד הרבה בנות החסידים, בנשים שהן עצמן מפיצות תורה. זה המשכת מוחין. אשה שהיא עוסקת בעצמה להפיץ מוחין – גם בתוך המשפחה, ועוד יותר שהיא מארגנת שיעורים וחוגי נשים, והיא מפיצה תורה, אז כל פעולה של הפצת תורה והפצת החסידות נקרא הנחת תפילין, כי ממשיכה מוחין אצל כל השומעות. בטוח שהכלה כבר מניחה תפילין ותמשיך להניח תפילין בזכות זה שעכשיו קשורה לבעל אור החיים הקדוש. שניהם ביחד, יהיו הרבה זוגות תפילין – ארבע זוגות אצל החתן וארבע אצל הכלה – הרבה המשכת מוחין אצל החתן והכלה.

גימטריא יפה על השמות: חיים ראובן רבקה ריסה = 905. במספר הזה יש שני דברים חשובים, אחד זה פסוק בתורה והשני זה לשון החסידות, לשון שאדה"ז מביא בתניא. נסביר את הקשר ביניהם. ידוע שכאשר מתחתנים, עד עכשיו החתן והכלה כל אחד היה "פלג גופא" ועכשיו נעשים אדם השלם. כל השרוי בלא אשה שרוי בלא כך וכך וכך, והעיקר שהוא לא אדם – "ויקרא שמם [ביחד] אדם ביום הבראם". אולי הפסוק הכי חשוב שמדגיש את המלה "אדם" זה בתחלת ויקרא – "אדם כי יקריב מכם קרבן להוי'". ידוע מה שאדמו"ר הזקן אומר, וזה מופיע בכל דרושי החסידות, ובפרט במאמרי "באתי לגני", שלא כתוב "אדם מכם כי יקריב" אלא "אדם כי יקריב מכם", והאדם צריך להתקרב לה' ולמסור את כל הכחות וכו' במס"נ – הכל למסור לקב"ה. אז זו כוונה אחת, 905 = אדם כי יקריב מכם קרבן להוי'. שהחתן והכלה יקימו בית נאמן בו הכל מסור לה'. תיכף נסביר יותר.

הלשון בחסידות זה לשון שלא מצוי בספרי הקבלה, אין כזה ביטוי אצל האריז"ל, אבל מענין שזה כתוב גם בתניא וגם בקדושת לוי – אז מכאן אני מסיק שזה לשון של המגיד, ששני התלמידים שמעו ממנו וכל אחד כתב והסביר בספר שלו. הלשון זה קדמות השכל. בתניא זה כתוב פעם אחת בהתחלת אגה"ק, אגרת ה, ואומר שזה חכמה עילאה. אומר שבג"ע יש הארה קטנה מאד של קדמות השכל וזה מאיר בעוה"ב, אומר שקדמות השכל זה יותר מכל ג"ע ועוה"ב, והווארט שם שמשם הכח בנפש לצרף אותיות – לבנות מילים, לבנות משפט, להביע רעיון, ענין, זה הכל בא מקדמות השכל. איך הקדושת לוי משתמש בביטוי הזה? ברור שקדמות השכל זה חכמה, וכתוב "חכמת אדם תאיר פניו". הקדושת לוי בדרוש שלו על פסח אומר שלפני יציאת מצרים כתוב "ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי בדמיך חיי" – אומר שלפני יציאת מצרים עוד לא זכינו להיות אדם. "אדם אתם", אתם קרויין אדם ואין או"ה קרויין אדם, אבל לפני יציאת מצרים היינו רק דם (מתבוססת בדמיך). על ידי יציאת מצרים זכינו להמשיך את קדמות השכל (חוזר על זה שוב ושוב, איזה יא פעמים, לכן זה בטוח שזה לשון שהוא שמע וקבל). קורא לזה בעוד שני שמות – "פלא העליון" (אלף-פלא) ו"מקור הראשון" (זה המקור הראשון לכל השפע וכל העולמות) – ואומר שזה סוד האלף, ה-א שצריך להמשיך ל-דם ואז נעשה אדם השלם, ואז "אתם קרויים אדם" וזה השלמות. אם כן, השלמות של היהודי זה שהוא ממשיך קדמות השכל.

בקיצור נמרץ נחבר זאת עם פרשת שבוע. בפרשת פינחס כתוב "צרור את המדינים". ידוע שמדין זה הקליפה שהיא הלעו"ז של משה, כמו שנקרא במטות "נקם את נקמת בני ישראל מן המדינים אחר תאסף אל עמך" – זה תמצית חייו. הרבי רש"ב מאריך בקונטרס החלצו שמדין זה לשון מדון ומריבה, זה שרש הישות, שרש כל הרע. "צרור" זה לאייב אותם, כל הזמן לצרור אותם ולעורר את תחושת האויבות, כמו אצל עמלק, ובמדה מסוימת כתוב שזה יותר מעמלק. "צרור" לשון הוה, כל הזמן להגביר יותר ויותר את הצרור, להלחם נגד קליפת מדין. נאמר מאמר מוסגר לגבי הקמת בית נאמן בישראל, ש"צרור את המדינים" זה לאייב את המריבה, שח"ו אף פעם לא תהיה אף מריבה בבית. רק על הווארט הזה ראוי לומר לחיים, שלא תהיה אף פעם מריבה בבית – זה שרש כל האש זרה. כמו שגם חז"ל אמרו, "זכו שכינה ביניהם" וההיפך זה "אש אוכלתן", אש של מריבה, אש של מדין. צריך לצרור את המריבה, ומשה רבינו הוא הלוחם נגד מדין. זה מאמר מוסגר לגבי הקמת בית, מפרשת שבוע, ששייך לכל אחד ואחד. מה זה ההיפך? אדם בגימטריא מה, משה רבינו עם הבטול שלו הוא הלוחם הגדול בקליפת מדין. לכן צריך להיות "חילי בית דוד", חילי בית מלך המשיח, כדי שכולנו נקבל את הכח להלחם ולנצח את קליפת מדין. זה בקשר לפרשה.

נחזור לענין של קדמות השכל – הפלא העליון, שצריך לקחת את האלף ולחבר ל-דם שיהיה אדם השלם. כותב שם שאחר כך – קטע די ארוך, כדאי להסתכל – אפשר לקיים "אדם כי יקריב מכם", להקריב מתוך עצמו. על פי פשט, מה עיקר הקרבן? צריך להקריב משהו למזבח, ועיקר הקרבן על פי פשט זה הדם. אחרי שהאדם הוא אדם, שהמשיך את הפלא העליון. הפלא העליון זה לפני חלוקה לקוים, לכן הניקוד זה קמץ קמץ, עליו אומר משהו מאד מענין ונחמד: שזה לקחת סגול ולחבר את הנקודות, שכל הנקודות יהפכו למקשה אחת, וההבדל שמהכתר ולמטה ואין הכתר בכלל יש חלוקה לקוים, ימין-שמאל-אמצע, משפיע-מקבל-ממוצע בלשונו, כמו קוב"ה-ישראל-תורה. יש מקום שגם המשפיע וגם המקבל וגם הממוצע זה אותו דבר – זה הווארט שלו – זה בניקוד קמץ. זה נוגע לחתן וכלה, ובקמץ החתן והכלה והשותף השלישי המחבר אותם זה הכל מקשה אחת, ולכן דווקא באדם כולו קמץ. ברגע שאדם הוא אדם השלם, שאיש ואשה הם ממש אחד, אז הוא יכול להקריב גם את כל הדם המקורי, הטבע הראשון שלו, התשוקות שלו. מה זה דם? זה רצון. את כל הרצונות שלו וכל התשוקות שלו יכול לקרב לה', שהכל יהיה לשם שמים, הכל בשביל השליחות, להפיץ תורה, להניח תפילין לכולם (כל אחד בפני עצמו, גם האיש וגם האשה, כמו האור החיים ואשתו יחד).

אולי לא היה ברור: קדמות השכל זה הלעו"ז של קליפת מדין. מדין זה החכמה של הלעומת זה, הלעומת זה של משה, ומי שלוחם נגד מדין זה קדמות השכל. על קדמות השכל – הגימ' של החו"כ – מצוים "צרור את המדינים", ומי שזוכה להמשכת הפלא העליון, קדמות השכל, ממילא גם זוכה ל"אדם כי יקריב מכם קרבן להוי'", שזה הפסוק העיקרי בתורה של עבודת האדם, האדם השלם.

עוד ווארט, שצריך אריכות אבל נאמר בקיצור נמרץ: נעבור לראובן. התחלנו מחיים. ראובן זה גם השווער וגם השם השני עכשיו של החתן. מה המיוחד של ראובן? כדאי שכל מי שקוראים לו ראובן ידע את זה... ברור ללא כל ספק שהענין העיקרי של ראובן זה שהוא מצא את הדודאים. הדבר הכי גדול בחיים של ראובן, שזה קובע לגבי כל הדורות וכל הראובנים שיש מאז ועד עכשיו, שהוא מצא את הדודאים. מציאה זה משהו שהוא למעלה מטעם ודעת, זה בא בהיסח הדעת, כמו משיח שבא בהיסח הדעת. מה זה הדודאים? יש כמה דברים. הסגולה הפשוטה, שהאבן עזרא כותב וכולם כותבים, שזה מסוגל להריון. יש משהו בכתבי האריז"ל – טוביה בולטון אמר קודם, בשם הרבי, שכל רפואה שכתובה בחז"ל זה אמת, ואם כתוב משהו בכתבי האריז"ל זה ודאי תקף ו'זה עובד' – שכתוב שלדודאים יש פרי, תפוחים מרים, ויש סגולה שאם לוקחים את התפוח הזה מהדודאים וכורכים אותו בתוך קלף של צבי ותולים את זה על הצוואר, אז אם אחר כך מישהו מרים נגדך רובה או כלי נשק זה יחזור אליו, ובמקום לירות בך הוא יירה בעצמו (שער הגלגולים הקדמה לו: "עשב הדודאים, והם בלשון תרגום יברוחין, וכן בלשון ערבי יברו"ח, ומוציאים פירות הנקראים תפוחים שוטים. הנה אחיזתם למעלה בלהט החרב המתהפכת, ולכן נקראים תפוחים שוטים, ולכן גורמים שטות לאדם האוכלם כנודע. וסגלתם הוא, שאם יכרכום תוך קלף צבי, ויתלום בצואר האדם, יועילו, שאם ירימו חרב על האדם הנושא אותם להרגו, תהפך החרב על האדם, ותהרוג בעליו"). זה סגולה נגד מחבלים. בכל אופן, הענין של ראובן זה הדודאים. אגב, מה האבן של ראובן בחשן? אֹדם, אותיות אדם. זה שיש כאן ראובן, והפסוק שלו הוא "אדם כי יקריב מכם וגו'". גם השרש של קדמות זה קדם, לשון נופל על לשון עם אדם (כמו באדם-קדמון). גם בדודאים יש אותיות אודם ו-אדם. דודאים = אד-ני. הזהר הקדוש אומר "אל תקרי 'דודאים' אלא 'דודים'", כלומר שיש איזה סגולה בראובן שיכול להמשיך כמו משיח, למעלה מטעם ודעת, כח של דודים, כח שמחבר יחד את הדודים. "אכלו רעים שתו ושכרו דודים" זה יחוד זו"נ בקבלה, יחוד קוב"ה ושכינתיה. חוץ מהדודאים של ראובן יש רק עוד מקום אחד בתנ"ך שכתוב דודאים – בשיר השירים. כל השירים קדש ושיר השירים קדש קדשים, שיר האהבה בין החתן והכלה, הקב"ה וכנס"י. שם כתוב "הדודאים נתנו ריח ועל פתחינו כל מגדים חדשים עם ישנים". איך מפרשים חז"ל במדרש את הפסוק הזה? יש שני מדרשים: אחד אומר שהדודאים, לשון רבים, ומיעוט רבים שנים, זה צדיקים גמורים וגם רשעים גמורים, ולע"ל "גם אלו וגם אלו עתידין לתת ריח טוב". לפי זה, הסגולה של ראובן, סגולת הדודאים, זה מה שכולם לע"ל יתנו ריח טוב, בגלל שכולם יחזרו בתשובה שלמה מאהבה. כשחוזרים בתשובה שלמה מאהבה זדונות נעשו זכויות ממש וכולם נותנים ריח טוב. מי עושה זאת? המשיח, כי הוא בא לאתבא צדיקיא בתיובתא. אפילו הצדיקים מחזיר בתשובה, וק"ו את הרשעים. זה פירוש אחד, שלע"ל כולם, מצ"ג עד רשע גמור, נותנים ריח. אפשר לפרש לפי זה את הסימן המובהק של המשיח, "מורח ודאין", ולדרוש את זה שהוא זה שגורם לכך שדודאים נתנו ריח. ה"דאין" זה שדן כל אחד ומחזיר אותו בתשובה על מנת שבסוף כולם יתנו ריח, ריח טוב, מצ"ג עד רשע גמור. יש עוד דרוש של חז"ל, "'הדודאים נתנו ריח' אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא". איך מיישבים, שבראשון זה "אלו ואלו", צדיקים גמורים ורשעים גמורים, וכאן רק בחורים שלא טעמו טעם חטא – איך זה ביחד? צריך לומר שאם כי "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד" אז יש ווארט שזה בגלל הריח, וצדיקים גמורים לא יכולים לעמוד בריח הזה. צריך לומר שה"מורח ודאין" של המשיח יפעל שגם הבעל תשובה, אם כי יש לו מדרגה יותר גבוהה ממי שלא טעם טעם חטא (כי טעם וחזר בתשובה), לא יפסיד גם את המעלה של בחורי ישראל שלא טעמו מעולם טעם חטא. שיתאחדו אצלו מעלת הרשע הגמור ששב מאהבה עם הצדיק הגמור, עם בחורי ישראל שלא טעמו מעולם טעם חטא. זה מה שהרבי תמיד אומר שאם יש כמה פירושים לאותו פסוק חייבים לחבר ביניהם, חייב להיות קשר אמיתי ביניהם. בכל אופן, כמו שהענין של החתן והכלה זה להמשיך חיים. למה אשתו הניחה תפילין? כי לבעלה קראו חיים, וכלל גדול בכתבי האריז"ל שחיים זה המשכת מוחין – גם לימוד תורה וגם מבצע תפילין (חכמה ובינה בעשרת המבצעים, כפי שמסתדר אצלנו). שיהיה המשכה של קדמות השכל, ואז נעשה אדם ויכול להקריב כל כולו לה', ולהמשיך מוחין ולבני ובנות ישראל, ובכך משיח נאו! מזל טוב מזל טוב, שיהיה בית חב"ד אמיתי!

השלמה: כתוב בזהר שהדודאים זה תרין משיחין. נולדו על ידי זה יששכר ויוסף (כנראה יששכר זה משיח בן דוד). כתוב בזהר שלא לייחס את יוסף לדודאים (אך שזה נמשך מה' דרך הדודאים, כאמצעי גשמי), אך בכתבי האריז"ל פשוט שהדודאים זה גם יששכר ויוסף. רחל רצתה את זה בשביל יוסף, ובזכות זה שלאה מסרה את זה זכתה ליששכר. כתוב שאח גדול ממשיך את אלה שאחריו, אבל כאן פעולת יהודה הולידה את יששכר הת"ח ואת יוסף. אפי' כתוב שה"יתר שאת" הלך ליוסף וה"יתר עז" ליששכר (שאם ראובן היה זוכה – היה מקבל אותם). החת"ת של היום זה ששי של פינחס, קרבנות המוסף מפסח עד יו"כ. הפסוק השני של החת"ת, היום הראשון של פסח, זה "החדש הזה" (בסוף היום כתוב "החדש השביעי", בסוף החת"ת). האור החיים אומר להסתכל בויקרא, על פרשת תזריע, שם באריכות משהו שחזרנו והסברנו באריכות ש"הזה" בא למעט שמצה רק בפסח ולא בסוכות והשני למעט שסוכות זה רק בפסח. יש שם שני ק"ו שאחד סותר את השני. האוה"ח מביא שם את המשנה למלך בכבוד גדול ואחר כך סותר אותו, שההסבר שלו בשני הק"ו זה לא על פי הגיון, ומסביר את זה לפי ההסבר שלו. זה אחד מפניני האוה"ח. המקור של זה בתורה הוא ביום הזה בחת"ת, רק שכותב את זה שם בתחלת תזריע. שם יש עוד דוג' בחז"ל של שני ק"ו שסותרים זא"ז, לכן מבין שם. בכל אופן, איך הוא מסביר (שלא כמו המשנה למלך)? שכל אחד יש לו מעלה, ולכן יש ק"ו בכל כיוון. המעלה של סוכה זה שיש יותר פרסום יצי"מ מאשר לאכול מצה בפסח, כי מצה אפשר לאכול כל השנה וזה גם לא בפהרסיא. לגבי פרסום ניסא – יש יותר בסוכה מאשר במצה. המעלה של פסח, של מצה, זה שהוא בזמן יצי"מ – זה בזמן אמת. לכן אפשר לבנות ק"ו בשני הכיוונים. זה לא בדיוק תדיר ומקודש – קצת דומה לזה, אבל לא זה, כי פסח זה לא תדיר, גם שבעה ימים, אבל זה זמן אמת לעומת פרסומי ניסא. סוכה זה מקיפין דאמא, ומצה זה מצה ומריבה, תיקון המלכות (מיכלא דמהימנותא זה מצד המלכות, ה תתאה). כשמגלים ה עילאה יש בזה הרבה יותר פרסום, אבל זמן האמת זה פסח, ה תתאה. לעניננו יש רמז מופלא: מצה סכה (כך זה בתורה) בהכאה פרטית = 4225 = דודאים בריבוע! על פי פשט תיקון הרשעים הגמורים בפסח, ה תתאה, מי שטעם טעם חטא, אבל אם זוכים לתשובה עילאה, שזה סוכה, שאז רוקדים ביחד "אלו ואלו אומרים", זה פעולת משיח. דודאים = דאין (צירוף של אדנות). עיקר ה"דאין" של המשיח זה כדי לזכות את כולם עם הדודאים.

לגבי חיים-ראובן, זה ממש אור החיים – ראובן זה אור-בן, אז זה בן-אור-חיים.