בית של השגחה פרטית

ו' טבת תשפ"ה – טלפונית

לכבוד ווארט הענדל-מרגליות

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "סופר וספר וספור" בבנין הבית היהודי

"שלשה ספרים" בנישואין

מזל טוב מזל טוב! ה"לחיים" היה ב-ה' טבת – חג הספרים, היום של "דידן [דהספרים] נצח"[ב]. לכן ראוי לדבר על המאמר בו פותח ספר יצירה – "וברא את עולמו בשלשה ספרים, בסופר וספר וספור" (עליו דברנו גם אתמול[ג], בהכנסת ספר תורה לעילוי נשמת סבא-רבא וסבתא-רבא של החתן).

לענין חתן וכלה, ראוי לכוון "שלשה ספרים" כנגד "שלשה שותפים"[ד] שיש בכל שידוך – החתן, הכלה והקב"ה[ה]. סופר, ספר וספור הם כנגד חכמה, בינה ודעת[ו]. החתן והכלה, האיש והאשה, הם כנגד הסופר והספר – האיש הוא אש י, "אש שחורה" של טפת הדיו (י) בה כותב הסופר את הספר, והאשה היא אש ה, "אש לבנה", הספר (ה, הגוויל הלבן המקיף את האות מכל הכיוונים), המקבל את האותיות ב"אש שחורה על גבי אש לבנה"[ז]. בין האיש והאשה יש "שכינה ביניהם"[ח], שהיא כאן הסיפור שמחבר אותם, הדעת המחברת את האיש והאשה ("והאדם ידע את חוה אשתו"[ט]). ה-י של האיש הוא סוד שם הוי', "הוי' בחכמה"[י], ה-ה של האשה היא סוד שם אלהים שבבינה ("אלהים חיים"[יא], שם הוי' בניקוד אלקים[יב]), ובדעת יש כח לחבר את השמות הוי' ואלקים – "אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלהים"[יג] ו"וידעת היום והשבֹת אל לבבך כי הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת"[יד]. כל הסיפור של חתן וכלה הוא לדעת את ה' – להכיר שה' הוא המשדך ביניהם, ה'עסק' של ה' מאז בריאת העולם[טו], וכאשר יזכו – על ידי זיכוך גופם ועידון מדותיהם[טז] – יתקיים בהם "איש ואשה זכו שכינה ביניהם".

שלשה עיקרי אמונה

שלש פעמים ספר – "שלשה ספרים" – בגימטריא השגחה פרטית (שייך להשנה, תהא שנת השגחה פרטית[יז]) שעולה גם עשר פעמים אמונה. כלומר, יש קשר בין ספר לאמונה. לכן מתבקש לעשות משלשת הספרים – סופר-ספר-ספור – שלשה יסודות של אמונה (בדומה לשיטתו של בעל העיקרים, שכלל את כל יג עיקרי האמונה של הרמב"ם בשלשה עיקרים בלבד – אמונה בה', אמונה בתורה ואמונה בשכר ועונש):

הסופר הוא האמונה בעצמותו יתברך – מצות האמנת אלקות ("אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים"[יח]) וגם מצות יחוד ה' ("שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[יט]). האמונה בה' היא בבחינת דעת עליון[כ], ש'ה' הוא הכל והכל הוא ה''[כא], "אין עוד מלבדו" ו"כולא קמיה כלא חשיב"[כב], שהיא דעת החתן-האיש.

הספר הוא האמונה בתורה (עם כל מה שהרמב"ם כולל באמונה הזו) – אמונה שהיא עצמה התורה. התורה היא הכלה – "מורשה קהלת יעקב"[כג], "אל תקרי 'מורשה' אלא מאורסה"[כד].

הסיפור הוא האמונה בהשגחה פרטית (שהשכר-ועונש של בעל העיקרים הוא פרט בתוכה[כה]). עיקר הביטוי של הכרה בהשגחה פרטית מוחשית וגלויה מופיע בתורה בסיפור של שידוך יצחק ורבקה, בהכרת בתואל ולבן כי "מהוי' יצא הדבר"[כו]. בעוד האמונה בה' לבדו היא יחסית דעת עליון, האמונה בהשגחה פרטית מתייחסת דווקא למציאות של היש. "אל דעות הוי'"[כז], עצמות ה' נושאת גם את דעת עליון וגם את דעת תחתון[כח], והיא מתבטאת דווקא בהשגחה הפרטית של היש האמתי על היש הנברא – השגחה בה מתגלה שהיש הנברא משקף את היש האמתי ועד ש"כולא חד", היש הנברא הוא-הוא היש האמתי[כט].

"סֹפר את המגדלים"

הסברנו אתמול שב"סופר" יש שני פירושים – הסופר שכותב את הספר וסופר שקורא את הסיפור שבספר תוך כדי שהוא סופר-מונה את האותיות שלו – ועל שני הפירושים האלה נאמר "איה סֹפר... איה סֹפר את המגדלים"[ל]. איך שני הפירושים האלה שייכים ל"סופר" של חתן וכלה?

החתן כותב את האותיות שבספר בקיום מצוות "פרו ורבו"[לא], התכלית הפשוטה של החתונה – כל יהודי הוא אות בספר התורה (ישראל ר"ת "יש ששים ריבוא אותיות לתורה"[לב]), וכאשר האיש מפרה את אשתו הוא כותב את האותיות. אבל שלמות הענין היא כאשר האיש 'סופר את אשתו' – מחשיב את אשתו ומייקר אותה (כמו שמשתמשים היום במושג 'לספור מישהו', מתאים לכך שעל פי תורה ספירת דבר מעידה על חשיבותו, "דבר שבמנין אינו בטל"[לג] – כשסופרים כל אות בתורה מרגישים כמה היא ספונה-חשובה וטמון בה אור אלוקי אין סופי). האיש יכול להרגיש שהוא המשפיע ואשתו היא רק המקבלת, הוא המצווה ב"פרו ורבו" ואשתו רק מסייעת[לד], אבל עליו להכיר שהיא-היא הכל, היא "עקרת הבית"[לה], ולייקר אותה מאד.

בין שני ה"איה סֹפר" שבפסוק כתוב "איה שֹקל" – סוד שיקול הדעת. הסברנו שכאן הדעת המחברת את הסופר-החכמה-החתן והספור-הבינה-הכלה היא ההכרה בהשגחה הפרטית, "מהוי' יצא הדבר" ו"מה' אשה לאיש"[לו]. ככל שמכירים ש"מהוי' יצא הדבר", במהלך כל חיי הנישואין – ובפרט בלידת כל ילד נוסף, כל נשמה נוספת שנמשכת על ידי השידוך – זוכים יותר ל"איה סֹפר את המגדלים", לגדל את הילדים לתורה, ליראה ולגדלות דעת (היינו הכרה בהשגחת ה').

"משה זכה לבינה"

החתן והכלה שלנו הם חסידים מסורים של הרבי, משה רבינו שבדור. על משה נאמר "משה זכה לבינה"[לז], ביטוי שיש בו עצמו את היחוד של סופר-ספר-ספור, חכמה-בינה-דעת – משה הוא סוד הסופר ("ספרא רבא דישראל"[לח]) ששרשו בחכמה[לט], הבינה היא סוד הספר, כנ"ל, ו"משה זכה לבינה" עולה דעת, הכח שמחבר אותם (ראשי התיבות "משה זכה לבינה" הם מזל, סוד יחוד המזלות שהוא הדעת המחברת את אבא ואמא עילאין[מ]).

אחד הפירושים של הספור והספר הוא שהסופר הוא משה רבינו (שהתורה שלו היא "מוסר אביך") והספר הוא כל עם ישראל ("תורת אמך"[מא], במובן של 'אומתך'[מב], הכוללת את כל נשמות ישראל, "יש ששים ריבוא אותיות לתורה" כנ"ל). ביחוד הזה החיבור הוא באמצעות התורה שמשה נותן לישראל – "תורה לשון הוראה"[מג], הוראת הלכה למעשה התלויה בשיקול הדעת. לשיקול הדעת הנכון זוכים על ידי התבוננות בנפלאות ההשגחה הפרטית של ה' המאפשרת 'לקרוא נכון' את הסיפור (המקרה במציאות בו עוסקים) ולפסוק בו כרצון ה'. הבעל שם טוב מפרש[מד], על הפסוק "ובקשו את הוי' אלהיהם ואת דויד מלכם"[מה] (שממנו למדו חז"ל[מו] שיש לבקש את מלכות בית דוד כדי לזכות לגאולה), שדוד המלך מבטא את סוד ההשגחה הפרטית – דוד הכי חי עם ההשגחה הפרטית (ובכך הוא עדיף על שאול), ולכן זוכה שיתקיים בו "'והוי' עמו'[מז] שהלכה כמותו"[מח].

החתן והכלה שלנו רוצים שבחתונה שלהם יהיה יחוד בין משה רבינו שבדור, הרבי, לבין כל עם ישראל, שכולם יהיו חסידים של הרבי. על שמואל, החתן שלנו, נאמר שהוא שקול כנגד משה ואהרן[מט] (בסוד "איה שֹקל"), ורבקה היא בסוד הבינה[נ]. אכן, בשביל לחבר את כל עם ישראל לרבי-למשה צריכים להכיר ש"מהוי' יצא הדבר", לחיות עם ההשגחה הפרטית, וכך לדעת טוב 'מה הסיפור', לפעול כרצון ה' ולגלות את השגחת ה' לכל עם ישראל ולכל העולם כולו.

ב. שלחן ערוך של החתן והכלה

בית מלא ספרים

ה' טבת, חג הספרים, הוא היום הכי מתאים למבצע "בית מלא ספרים" של הרבי.

עשרת המבצעים מקבילים לעשר הספירות[נא], כשהכתר של הכל הוא מבצע משיח:

המבצע של היום, "בית מלא ספרים", שייך להוד – הספרים הם ההוד וההדר של הבית, ושייכים במיוחד ל"'ביתו' זו אשתו"[נב], שהרי "איהי בהוד"[נג]. בקונטרס "ענינה של תורת החסידות" מרחיב הרבי בסוד של "מודה אני לפניך" – בגימטריא אשה – משום שהאדן של כל עבודת היום הוא ה"מודה", עבודת ההוד. ב"היום יום" של ה' טבת כתוב שהמשיח יגלה את מעלת ההודאה והתמימות (שהיא פנימיות ההוד[נד]), שהן בעצם אמונה תמימה בה'. הספרים בבית, עוד לפני שלומדים בהם – מה ששייך ל"מבצע תורה" – מבטאים את ההודאה של דרי הבית באמת האלוקית הכתובה בספרים האלה, את האמונה הפשוטה שלהם בתורה (יש הוצאת ספרים 'עוז והדר' וצריך גם הוצאת ספרים 'הוד והדר' – כנראה מי שמצפה שילמדו בספרים שלו קורא להוצאה 'עוז והדר', אבל הוצאת 'הוד והדר' היא בעיקר בשביל שיאמינו במה שכתוב בספרים האלה, כן ירבו, ויקיימו בהם "בית מלא ספרים"...).

כשהחתן והכלה שלנו מייסדים בית נאמן בישראל, הם כמובן ידאגו – בעזרת ההורים – שהוא יהיה "בית מלא ספרים". הרבי אומר[נה] שבכל בית יהודי-חסידי צריכים להיות הספרים של אבות החסידות – כתר שם טוב, מגיד דבריו ליעקב וספר התניא. אלה ספרים שצריכים להיות בבית מיד כאשר מגיעים אליו, ישר מהחתונה.

שלחן ערוך

לחתן ולכלה שלנו קוראים שמואל ורבקה – כמו הרבי מהר"ש ואשתו הרבנית רבקה. לרבי היה קשר מיוחד לרבי מהר"ש, והוא אמר פעם[נו] שמי שרוצה להיות קשור אליו שיעסוק בלימוד מה שהוא עוסק בו, והוא עוסק במאמרים של הרבי מהר"ש. ידוע גם שאת התולדות של הרבי מהר"ש כתב הרבי בעצמו.

בהקשר של חג הספרים, שמואל-רבקה בגימטריא שלחן ערוך. צריכים לדאוג שה"בית מלא ספרים" יכיל ספרי שלחן ערוך – כמובן, שלחן ערוך של אדמו"ר הזקן, והשלחן ערוך במהדורה הכי רחבה ומהודרת. לכך צריכים להתלוות עוד ספרי שלחן ערוך – ספרי הלבוש (הראשון שכתב בסגנון "הלכה בטעמה"[נז], שבעקבותיו הלך אדמו"ר הזקן), ספרי המשנה ברורה (שהרבי אמר[נח] שיש ללמוד במקביל לשו"ע אדה"ז), ערוך השלחן וכף החיים (שהוא 'כיף חיים'...). אפשר לסדר את כל הספרים האלה גם כנגד הספירות. הענין של שלחן ערוך הוא ידיעת ההלכה, "הלכה כמותו" מתוך הדעת המחברת בין החתן והכלה, כנ"ל.

כמובן, מברכים את החתן גם בשלחן-ערוך כפשוטו (שייך למבצע כשרות המאכלים, בגבורה, סוד "שלחן בצפון"[נט], שההוד הוא הענף שלה) – שלחן ערוך בבית מלא אורחים. שלחן הוא לשון שליחות – שליחות מתחילה משלחן ערוך, מוכן ומזומן, לכל ארחי פרחי[ס], כמו השלחן של אברהם אבינו, שמאכיל את כולם (וגם אוכל עם כולם, כווארט החסידי הידוע[סא], עד שהקב"ה צריך להבטיח לו "אנכי מגן לך"[סב], אני אהיה ה'מָאגן' שלך, קיבה באידיש, כדי שתוכל לאכול עם כולם...), וכך מקרב אותם להכיר בה' ולברך אותו על המזון.