מדת חסידות במודעות טבעית

מוצאי אדר"ח כסלו תשפ"ה – כפ"ח (טלפונית)

רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פ"א (ח"א)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור רמב"ם קצרצר, שהוא מעין מבוא להלכות גזלה ואבדה, מוצגים שני מבנים המכוונים לאותה נקודה – חשיפת מדת החסידות האמתית, בפנימיות הנפש, בה האדם נקי מכל הסתכלות על מה שאינו שלו.

גזלה, עושק, חמדה ותאוה

הלכות גזלה ואבדה פותחות[ב] בארבע מצוות לא-תעשה הנוגעות לגזלה (כשאחריהן יש מצות עשה הנוגעת לגזלה ומצות עשה ולא-תעשה הנוגעות לאבדה):

(א) שלא לגזול (ב) שלא לעשוק (ג) שלא לחמוד (ד) שלא להתאוות

הרמב"ם מסביר את הגזל ואת העושק[ג]:

איזה הוא גוזל זה הלוקח ממון האדם בחזקה כגון שחטף מטלטלין מידו או שנכנס לרשותו שלא ברצון הבעלים ונטל כלים משם או שתקף בעבדיו ובבהמתו ונשתמש בהן או שירד לתוך שדהו ואכל פירותיה וכל כיוצא בזה הוא הגוזל

איזה הוא עושק זה שבא ממון חבירו לתוך ידו ברצון הבעלים וכיון שתבעוהו כבש הממון אצלו בחזקה ולא החזירו כגון שהיה לו ביד חבירו הלואה או פקדון או שכירות והוא תובעו ואינו יכול להוציא ממנו מפני שהוא אלם וקשה

ואחר כך מאריך בהבדל בין החמדה והתאוה האסורות[ד]:

כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו או כל דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו והכביד עליו ברעים והפציר בו עד שלקחו ממנו אף על פי שנתן לו דמים רבים הרי זה עובר בלא תעשה... ואינו עובר בלאו זה עד שיקח החפץ שחמד...

כל המתאוה ביתו או אשתו וכליו של חבירו וכל כיוצא בהן משאר דברים שאפשר לו לקנותן ממנו כיון שחשב בלבו היאך יקנה דבר זה ונפתה לבו בדבר עבר בלא תעשה שנאמר לא תתאוה ואין תאוה אלא בלב בלבד.

והוא מסכם[ה]:

הא למדת שהמתאוה עובר בלאו אחד והקונה דבר שהתאוה בהפצר שהפציר בבעלים או בבקשה מהן עובר בשני לאוין לכך נאמר לא תחמד ולא תתאוה ואם גזל עבר בשלשה לאוין.

התגשמות האיסור

יש בארבעת הלאוים סדר מובהק של עליה מה'גשמי' אל ה'רוחני', שניתן להקביל לאותיות שם הוי' ב"ה (כפי שנסביר דווקא מלמעלה למטה[ו]):

התאוה והחמדה הן בגדר "הנסתרֹת להוי' אלהינו"[ז] (י-ה שבשם) – עברה שבלב, שבתפיסה האנושית הרגילה אנשים כלל לא רואים בה בעיה (בפרט לשיטת הרמב"ם, עליה משיג כאן הראב"ד, שגם אם המוכר הביע הסכמה מלאה הקונה עובר על "לא תחמֹד"), כאשר התאוה (שהגיעה רק לתכנון ומשיכת הלב) יותר נסתרת מהחמדה (שהגיעה לכלל הפצרה ומקח). העושק והגזל הם כבר עברות של "והנגלֹת לנו ולבנינו", כאשר העושק שייך בעיקר למדות רעות של "אלם וקשה" (כנגד המדות, ו שבשם) והגזל הוא 'מלחמה' בפועל לגזול מידי הזולת (כנגד המלכות, ה תתאה).

הרמב"ם אומר שהתאוה היא לאו כאשר היא מתפתחת למחשבה-תכנית ואזי הלב מתפתה אחריה. אמנם, ישנו שלב מופשט יותר, של התאוה בפני עצמה, שברור שגם הוא אינו לרצון ה' (אלא שהתורה אינה אוסרת על סתם אדם, הבינוני של התניא, את התאוה-המחשבה הנופלת בדעתו מהלא-מודע, אלא רק מצווה עלי לדחות אותה מיד, שלא יחשוב בלבו דבר זה ושלא יפתה לבו בדבר[ח]). החסיד בפרקי אבות אומר "שלי שלך ושלך שלך"[ט], הוא נמצא בתנועה של נתינה משלו, ובוודאי איננו מתאוה למה ששייך לזולתו. מדת החסידות של זהירות אפילו מהתאוה שייכת לקוצו של י, לעל-מודע.

ולסיכום:

קוצו של י לא להמשך למה ששייך לזולת

י "לא תתאוה"

ה "לא תחמֹד"

ו "לא תעשֹק"

ה "לא תגזֹל"

איסור ומדת חסידות

כאשר הרמב"ם מגדיר את איסור הגזל הוא מתייחס לשתי מדרגות: בהלכה א הוא כותב "כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה עובר בלא תעשה" ובהלכה ב הוא כותב "ואסור לגזול כל שהוא דין תורה"[י] – השיעור של גזל הוא "שוה פרוטה" (שאין רגילים למחול עליו), אך גם "חצי שיעור אסור מן התורה"[יא] ויש איסור גם בפחות משוה-פרוטה (אף שישראל רגילים למחול עליו, אך בני נח שאינם בני מחילה נהרגים אף על פחות משוה פרוטה[יב]). אמנם, על כך כתב המגיד משנה:

מיהו כתבו קצת מן המפרשים ז"ל דדוקא כשיעור מאי דקפדי ביה קצת מן האנשים אבל ליטול מן החבילה קיסם או מן הגדר לחצוץ בו שיניו דליכא איניש דקפיד ביה בכי האי שרי ואף זה אסרו בירושלמי ממדת חסידות.

כלומר, גם ה'חצי שיעור' האסור הוא כאשר מדובר במשהו שאנשים מקפידים עליו מלכתחילה (ומוחלים לאחר מעשה), אך ישנו שיעור כה קלוש שאנשים לא מקפידים עליו מלכתחילה ובו מותר לקחת מהזולת. אף על פי כן, מדת חסידות – הנזכרת בירושלמי[יג] – היא לא לקחת משל הזולת גם את המעט הזה ולהזהר עד הקצה האחרון משלו.

גם כאן אפשר להקביל את ארבע המדרגות לאותיות שם הוי' ב"ה[יד]: הגזל המוחלט, בו עוברים בלא-תעשה, הוא פגם המלכות (עבירה על מצות המלך שיש עליה גם עונש ב"דינא דמלכותא", שהרי "בנין המלכות מן הגבורות"[טו]). הגזל פחות מכשיעור גם אסור לפי הנגלה ונכלל ב"והנגלֹת לנו ולבנינו"[טז], אך הוא מבטא תכונה פנימית של חמס[יז] יותר ממה שהוא מזיק במציאות בפועל (אלא שאין עליו עונש, "בנין הז"א מן החסדים"[יח]). למעלה מכך יש את השיעור הקלוש שאין בו איסור, בשל אומדנא של דעת הבריות בכח הבינה (המבינה דבר מתוך דבר), כנגד ה עילאה, ועוד למעלה ממנה את מדת הזהירות של החסיד גם מהנאה כזו משל הזולת (הנזכרת דווקא בירושלמי, מוחין דאבא, י שבשם, ובכלל החסיד – חסד, העולה עב, שם החכמה, עם תוספת של י[יט] – שייך ל-י שבשם[כ]).

אם נשווה את המבנה הזה למבנה הקודם תעלה שאלה: מדוע כאן מדת החסידות, שלא להנות שלא ברשות[כא] גם מקיסם שאף אדם לא מקפיד עליו, שייכת ל-י שבשם, ואילו במבנה הקודם מדת החסידות, נקיות גם מתאוה כמוסה, היתה שייכת לקוצו של י?

אכן, ההסבר הוא פשוט: כאן מדת החסידות היא זהירות מנגיעה בממונו של הזולת, גם בכל שהוא, אך היא לא מתייחסת לרצון הפנימי. כלומר, גם כאן אפשר להוסיף עוד מדרגה, בה האדם לא נדרש לשום מאמץ או "אתכפיא" במדת החסידות שלו, משום שלכתחילה אין לו שום הוה-אמינא, ואפילו לא נדנוד של רצון, להשתמש באותו כל-שהוא של הזולת.

ולסיכום:

קוצו של י העדר משיכה לשייך לזולת

י מדת חסידות שלא להנות בכל-שהוא

ה התר הנאה במה שלא מקפידים עליו

ו איסור בפחות משוה פרוטה

ה עברה בשוה פרוטה

היסוד העיקרי העולה כאן מן ההתבוננות שחסידות פנימית ואמתית מתבטאת בהעדר רצון להנות משל הזולת[כב] במודעות טבעית[כג] – החסיד האמתי כלל אינו רואה את מה שלא שייך לו, והוא עסוק תמיד רק בנתינה והשפעה.