1

בע"ה

לקוטי לוי"צ מסכת פסחים (4)

כ"ז תשרי ס"ח – כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

נתחיל ללמוד בלקוטי לוי"צ כסדר. עד כאן, בקיצור הכי נמרץ, ראינו שבאריך אנפין יש ג' רישין – גלגלתא, אוירא, מו"ס. ראינו בע"ח ששם ג' שמות – ע"ב, ס"ג, מ"ה. הוא אומר שמקור ה-ג "ראשון" זה שם – מחית עמלק במו"ס (בירור, "כולם בחכמה אתברירו"), הגלגלתא ש"חופף עליו כל היום" זה בית המקדש, והאוירא זה שמו של משיח. מה שמיוחד באוירא שהוא למטה מהגלגלתא, אך שם מאיר מה שלמעלה ממנה – רדל"א. לפי פשט הגמרא, אם כי יש כמה מערערים, אך כך רוב המפרשים – ראשון דפסח זה הכרתת זרעו של עמלק, ראשון דסוכות זה בית המקדש, וראשון דלולב זה מלך המשיח. אחרי שנגמור להסביר את המהלך הראשון – שאולי נספיק היום – מתחיל מהלך שני, הרבה יותר מעמיק, שמביא עוד מדרשים עם אותו רעיון שיש בהם שינויים משמעותיים לגבי הגמרא שלנו. מה שיוצא מכל זה שפסח צריך להיות מקביל למו"ס, סוכות לגלגלתא ולולב לאוירא – זה הדבר הראשון שהוא בא להסביר (הוא הכי מאריך בפסח והכי אוהב אותו, והחידוש של פסח – כמו שאמרנו הרבה פעמים – שלכאורה פסח זה חסד, אביב, אהבה ושיר השירים, והנה הוא שייך למו"ס-גבורה-מחית עמלק, אז הוא מרבה להסביר שכל המצוות הפרטיות של פסח זה גבורות; ביצי"מ ה' עושה עמנו חסד, אבל פועל זאת על ידי עשר מכות, "ביד חזקה ובזרוע נטויה").

הגענו עד כאן:

וכל האכילות דפסח מצה ומרור הם מבחי' שם מ"ה [ששרשו מו"ס, זה הכי ברור, כי מו"ס זה חכמה דאריך, וחכמה זה כח-מה], כמו שאומרים פסח זה כו' [כי בזה"ז א"א לומר "שאנו אוכלים"] ע"ש מה, וכן מצה זו שאנו אוכלים ע"ש מה, מרור זה שאנו אוכלים ע"ש מ"ה, היינו בחי' שם מ"ה כמ"ש בסידור [של אדמו"ר הזקן] בפירוש ההגדה, והיינו מח"ס ששם הוא שם מ"ה כמ"ש בע"ח שער א"א פ"ד הנ"ל. וי"ל הג' פעמים מ"ה, דפסח דמצה ודמרור, הם הג"פ שם מ"ה שבח"ס [כמו שראינו בע"ח, שיש התכללות, ובכל מדרגה יש שלוש בחינות ושלושה שמות. כאן הוא לא מסביר את ענין ההתכללות בפירוט, ואולי צריך להתבונן בזה בעצמנו. למשל, צריך להתבונן איך פסח-מצה-מרור זה – בסדר כל שהוא – בית המקדש, שמו של משיח והכרתת זרעו של עמלק בהכרתת זרעו לעמלק. לכאורה המרור זה הכרתת זרע עמלק, ופסח זה בית המקדש, ומצה זה משיח-צדקנו (בגלל שזה גם מצה ומריבה יש הו"א שזה הכרתת זרע עמלק, כי זה גם עיקר הענין של פסח – "חג המצות" – שבכללות הוא הכרתת זרע עמלק; אז מרור יהיה משיח – שמים אותו בקערה באמצע כי הוא מעורר רחמים, ובמשיח כתוב "כי מרחמם ינהגם")]. גם י"ל מה שמצה גימט' ג"פ מ"ה [זה רמז עוד יותר מובהק, שהמלה מצה בעצמה זה ג"פ מה – זה הסבר יפה ופשוט למה זה "חג המצות", כי כל עניני הפסח, ג"פ מה, זה מצה אחת. בתוך מצה יש צ באמצע – ב"פ מה – ועוד מה בצדדים, אז אנו מסמיכים זאת על פרשת המן, בה משה רבינו אומר ב"פ "ונחנו מה" וכן יש "ויאמרו מן הוא כי לא ידעו מה הוא" – יש ג"פ "מה", וה-מן הוא ה-צ שבאמצע ו"כי לא ידעו מה הוא" זה ה-מה בצדדים. יש לזה קשר לתפלת טל ביום ראשון דפסח ואכילת מצה, כי המן היה מונח בין שתי שכבות טל. לעניננו, בתוך המלה מצה גופא המן זה ה-צ ושתי שכבות הטל זה ה-מ וה-ה. זה ש"לא ידעו מה הוא" זה איזה רמז לסברא שהמצה זה שמו של משיח, שכנגד האוירא בו מופיע הרדל"א – "כי לא ידעו". אם לעשות מזה התבוננות ו'עבודה' – עצם המן זה הבטול הכפול של משה ואהרן, ב"פ "ונחנו מה", וזה בתוך ה"כי לא ידעו מה הוא", בתוך התגובה הספונטאנית של עם ישראל. אחרכך קראו לזה "מן", ורש"י אומר שלשון הכנת מזון, אבל האבן-עזרא (כנראה) כותב שגם זה מלשון "מה". אולי רמז הכי מובהק לזה שמצה זה הארת רדל"א באוירא זה ש"מן הוא" זה אותיות אמונה, והמצה היא "מיכלא דמהימנותא" – בתוך שלוש האכילות זה ודאי רומז למשיח], או מה שמסדרין על הקערה ג' מצות הוא לנגד הג"פ שם מ"ה שבח"ס [בדבר הכי פנימי יש עוד הפעם התכללות, שאוכלים שלש מצות. כלומר, היה יכול לחדד עוד יותר – לא רק לומר שזה רמז לפסח-מצה-מרור בתוך המצה, אלא להסביר שזה עוד שלב ומדרגה של התכללות]. וזהו ג"כ מה שביום א' דפסח יצאו ישראל ממצרים ברכוש גדול [כהבטחת ה' לאברהם אבינו. זה חג של חסד, של אברהם אבינו, שהובטח לו בברית בין הבתרים. אבל, כל המתנה הזו היא עם גבורות קשות – "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי וגו'". זו דוגמה יפה, שזה שייך לאיש החסד, אבל כולו גבורות שה' מנחית על אברהם אבינו, ואברהם נכנס שם לפחד הכי גדול – "אימה גדולה נופלת עליו". בשביל הרכוש גדול צריך גבורה, כפי שיסביר. "גדול" זה תמיד חסד, אבל כשזה בא יחד עם כסף כנראה זה גבורה...], הרכוש גדול היינו הניצוצין דתהו שנפלו בשבירה וירדו למצרים, ומתבררים בח"ס, כידוע דבחכ' איתבררו [כתרגום הזהר לפסוק "כלם בחכמה עשית", והדיוק הוא ש"עשית" זה "תקנת" – אתברירו, התיקון של "ברא אלהים לעשות" זה "לתקן", והתיקון הוא על ידי בירור (כרמוז ב"אשר ברא אלהים לעשות") – על ידי זה מבריאים את עולם התהו שנפל ומת, והכל על ידי מו"ס. המשל בזהר שזה כיין ישן נושן ששוקט על שמריו, והשמרים נופלים מעצמם. זה הבירור של ח"ס, מעין בירור בדרך ממילא, זה בגלל עצם הכח של ח"ס שאוטומטית מוריד את הפסולת. אף על פי שמוריד את השמרים לתחתית החבית, אף על פי כן כתוב שהשמרים מקיימים את היין ומיטיבים עמו, "הרע כסא לטוב" (הערה: דורדייא שייך גם לרבי אלעזר בן דורדייא. בזכות חטאיו הכל מתעלה)] שקאי על ח"ס. ומאחר שביום א' דפסח האיר בחי' ח"ס ששם מתבררים הניצוצין דתהו, זהו שלקחו ויצאו ברכוש גדול. וזהו ג"כ מה שיצחק נולד בפסח, עיין במד"ר וירא פנ"ג סוס"ו ובמד"ר פקודי פנ"ב ס"ד ע"ש, כי יצחק הוא גבורה דעתיק שבח"ס [אף על פי שזה חג של אברהם, אם מישהו נולד בו ומזלו גובר זה גם חג שלו. כאן כמובן רומז גם לעצמו, ששמו יצחק ונולד בפסח]. (וי"ל זהו ג"כ מה כשבירך יצחק את יעקב בברכת טל כמ"ש ויתן לך האלקים מטל השמים [זו הברכה הראשונה מבין עשר ברכות, שאומרים שמכוונים כנגד עשרת הדברות. זה אחד הממוצעים בין עשרה מאמרות לעשרת הדברות. ממוצע הרבה יותר קרוב לעשרת הדברות זה עשר המכות, אבל כתוב – גם בזהר – שעיקר הממוצע זה הברכות של יצחק. מאמרות זה בעיקר אברהם בעצמו, "בהבראם"-באברהם, ומ"ת זה יעקב – עמוד התורה, יש-ששים-ריבוא-אותיות-לתורה – ויצחק הוא הממוצע, כאשר מברך את יעקב במחשבה שהוא עשו. בין עשר הברכות "ויתן לך" זה כנגד "אנכי הוי' אלהיך" – כנגד הכתר, ובפרט (כפי שאנו מקבילים עשרת הדברות לספירות) זה כנגד עתיק, פנימיות הכתר], אבל מקודם [היה "ואכל מכל", שמכאן לומדים שה' הטעימן לאבות מעין עולם הבא בחייהם – "ברך את אברהם בכל", "ואכל מכל", "יש לי כל". לא מדגיש זאת, אבל לעיל אמר שעיקר הענין של פסח זה אכילות, וזה אור פנימי, שהוא בא ממו"ס, בחינת גבורה. כאן יש הוכחה חזקה, שהעולם הבא של יצחק – גבורה – זה אכילה, "ואכל מכל". לא מפרש זאת, אבל אומר כאן שאכל את כל עניני ליל הסדר לפני שהמשיך את ברכת טל. המסורה הראשונה של בעלי המסורה נקראת "אוכלה ואוכלה" – על שם תחילתו, על שם לשונות בתנ"ך של פועל ואותו פועל עם ו'. דורשים את זה תמיד, שהשרש הכי ראשוני בלשון הקדש זה אכל – א-כל, ה' הוא הכל והכל הוא ה'. זה "בכל דרכיך דעהו", שצריך להתבונן כאשר אוכלים, וזה מה שיצחק הרגיש ב"ואכל מכל" – הרגיש את ה"כל" בתוך האכל. לפי זה ה"כל" של יצחק זה הכי "כל" מה"בכל מכל כל". סתם ככה כתוב שה"כל" של יעקב, בחיר האבות, הוא הכי נעלה – בלי אות שימוש. אבל לפי ההקשר בתנ"ך הכי כל זה אצל יצחק – "ואכל מכל", שה"כל" הוא בתוך ה"ואכל". יש בספר "מזקנים אתבונן" סיפור חב"די – שלא מוכר בחב"ד – שפעם מצאו את אדמו"ר הזקן שוכב מתחת ארון הספרים. אחרי שהוציאו אותו שאלו אותו מה היה, והוא אמר שהוציא ספר בארון ומצא שר' לייב (לא אומר מי זה, אולי המהר"ל מפראג) אומר: "לא על הלחם לבדו יחיה האדם" זה פשיטא, אבל "כי על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם", אם האדם יודע שהוא אוכל את "כל מוצא פי הוי'" איך הוא יכול לאכול? מזה כולי הזדעזעתי ואחזתי בארון ברעידה עד שהוא נפל עלי. זה נקרא "ואכל מכל" (הערה: הפשט של "מכל" זה מתוך הכל, בירור ניצוצות, כמו הרכוש גדול כאן)], שני גדיי עזים טובים, ולחם, ושתה יין, כמ"ש ותתן את הלחם ואת המטעמים אשר עשתה כו'. וכתיב ויבא לו יין וישת. וזה הי' בפסח כי השני גדיי עזים היו לפסח ולחגיגה, והיינו כי הברכה דטל הוא מח"ס (ולכן כתיב ויתן לך האלקים, שם אלקים דוקא, דהיינו גבורה דעתיק שבח"ס) טלא דבדולחא שזה מתגלה בפסח. והשני גדיי עזים הם כמו הפסח והחגיגה, והלחם הוא הלחם דמצה והיין הוא היין דהד' כוסות. ומה שלא הביא יעקב גם מרור [תיכף נראה את ההסבר שלו, אבל הפשט זה שהכלל כאן זה מטעמים – הוא רצה שיברך אותו. אם טעם המרור הוא, כמו שכותב האוה"ח הקדוש, כדי להטעים את הבשר, אז לא צריך להזכיר זאת – זה בטיבול של הבשר, זה הפשט. עוד אפשר לומר שזה היה לפני "וימררו את חייהם" – הכל לפני השעבוד, אבל לשאר הדברים יש גם ענין עצמי. ועוד, מרור = מות, ו"יעקב לא מת", אז לא מסוגל להביא מרור (זה בשביל עשו להביא את המרור)], י"ל מרור, מרירות בחי' גבורות הוא בחי' יצחק עצמו [לפי זה חשבנו שאולי המרור זה המשיח, כי הוא העיקר. אבל אפשר לפרש יותר טוב גם לפי השיטה הראשונה, שהמרור זה הכרתת זרעו של עמלק, ויצחק הוא עצם הגבורה דעתיק, הוא כח מחית עמלק (זה שייך לעשו, שיביא את המרור וגם יוכרת בו – עמלק = מר). אכן עשו צועק צעקה גדולה ומרה, ובזכות זה הוא קבל ברכה (אפשר לומר שזה הברכה שיעקב השאיר לעשו – בעולם הזה בכל המשכה גדולה צריך להשאיר איזה שחד לקליפה, שעיר לעזאזל, ואפשר לומר שבזה שיעקב לא הביא מרור השאיר את זה לעשו)], ואם הי' מביא מרור הי' תוקף הדין ביותר (משא"כ יין אם הוא שהוא בחי' גבורות, השליך לתוכו מים, כמ"ש בזהר דארמי מיא לגו חמרא) [זה כלל גדול שמובא הרבה בקבלה, שלגבורות אסור להוסיף גבורות. אם יש ישוב שיש בו גבורות, אסור להוסיף – מה שיש זה מספיק. הדוגמה שמביא מיין, שהוא גבורות, אבל יש הבדל חשוב – כי יין זה באמא-בינה. על בינה נאמר "אני בינה לי גבורה" – לפני האריז"ל פרשו שהגבורה ענף הבינה, אבל האריז"ל מפרש שזרוע שמאל דאריך מתלבש בבינה. על כל פנים, זה שרש הגבורה, שמצד עצמו יותר מתוק, ואף על פי כן יש מצוה להוסיף מים שממתיק אותו. יעקב הביא ליצחק יין, שזה גבורות, והוסיף לו מים (וזה רמוז בטעם המיוחד על "לו", כמפורש בזהר זה – ח"ג קפט, א). כשהיין ממותק זה רק מבשם – "בסומי" – והביסום עוזר לברכה (כפי שאמרנו שהפשט שלא הביא מרור כי זה לא עוזר לברכה, ואילו יין מבסם ודאי עוזר לברך, וממקום יותר פנימי). אחרי הבשר והלחם היין הוא הכי חשוב, כי "נכנס יין יצא סוד" – כל הלחם והבשר זה רק הכנת הכלים, הכשרת הגוף, שעכשיו כאשר ישתה יין זה יפעל את הפעולה להוציא את הסוד, את הברכה]. נמצא ביום הראשון דפסח שקאי על כתר, הוא בחי' ח"ס שבכתר.

ביום הראשון דסוכות הוא בחי' גלגלתא, שגלגלתא הוא בחי' או"מ, והיינו סוכה שסוכה הוא בחי' מקיף [כל אריך אנפין זה רצון, אז מה זה הגלגלתא בפרט? רבי הלל תמיד קורא לזה "מקור הרצון" (המצחא, המשך הגלגלתא, זה "רעוא דרעוין" – רצון הרצונות), כאשר מקור = רצון. בכלל אפשר להבין מזה מה זה אור מקיף – רצון לגבי שאר כחות הנפש זה על-מודע, אבל בתוך הרצון זה המקיף שממנו נולדים הרצונות. בתוך מקור הרצון "אין טעם לרצון", ואילו מו"ס זה "טעם כמוס לרצון"]. וזהו שמצות סוכה הוא זכר לענני כבוד שענני כבוד היו בזכותו של אהרן [ובפרטות הוא מתגלה ביום החמישי, אושפיזין שלו, שזה ספירת ההוד – הוד זה אור מקיף, לשון "הוד והדר"]. ענן שהוא בחי' מקיף היינו גלגלתא, והוא בזכותו של אהרן איש החסד, היינו חסד דעתיק שבגלגלתא [זה גם משהו 'קונטרה-אינטואיטיבי', שתשרי זה תקופה של גבורה ואז חל שם סוכות (וכנ"ל שלא מוסיפים גבורה לגבורה, ולכן יצחק לא נולד בתשרי אלא בפסח). יש כאן "אחליפו דוכתייהו". יש אור החיים מופלא למה אין גז"ש לגמרי בין פסח לסוכות, שאוכלים מצה בסוכות ויושבים בסוכה בפסח – כאן רואים שיש איזו התכללות בין החגים, זה גם מקור לשאלה ואולי גם זה מקור התשובה, שמספיקה ההתכללות ולא צריך גם להשוות לגמרי. יכול להיות מקור למנהג חב"ד ועוד שהעיקר בסוכה זה דווקא האכילה – בהלכה בכלל, ועוד יותר לפי מי שלא ישן בסוכה – אף שהמקיף זה הפוך מהאכילה, זו התכללות של פסח בסוכות (הכזית הראשון בסוכה נלמד מפסח, כולל זה שצריך לכוון בו). המנהג הפשוט שדבר ראשון בבקר זה ליטול לולב בסוכה, עוד לפני שטועמים משהו (אף שיביא מהסידור שמברכים לפני הלל, מקדימים לברך בסוכה), ואז אוכלים מיד לפני התפלה. זה לפי הסדר – סוכה זה מקיף, לולב זה באמצע, ואז צריך אכילה פנימית (אז יש את שלוש הפעולות יחד – מקדש, שמו של משיח, ואכילה שהיא הכרתת זרע עמלק). זו בכלל כוונה לכל השנה, שבאכילה זה לשם הכרתת עמלק. זה הסיפור שהבעל שם טוב שלח תלמידיו ללמוד פרק בעבודת ה' מאיזה כפרי, ואחרי זמן רב לא ראו שם שום דבר מיוחד, חוץ מזה שהוא אוכל הרבה מאד. יש שתי גירסאות לסיפור, גרסת חו"ל שישרף הרבה זמן וגרסת ארץ ישראל שיהיה לו כח להלחם בגוים (ראה שהרגו את אביו). כל כוונת האכילה זה בשביל להכרית את זרעו של עמלק. נחדד יותר – בשביל מה צריך גוף בכלל? אנו רוחניים. כל הירידה הזאת כדאית, ליפול מאגרא רמא לבירא עמיקתא, רק כדי שנוכל להלחם בעמלק. באחד המכתבים שקבלתי מהרבי – כנראה בפרשת רפי סלומון, צריך להסתכל כדי לראות את ההקשר בדיוק – היה ביטוי "על דרך גלגול שבועה", אם כבר אז כבר. גם גלגלתא זה על דרך גלגול שבועה – המקיף, שהוא מקור, הוא מגלגל הלאה (ממקור הרצון הלאה). עיקר מה שהוא צריך לגלגל שבסוף יאכלו שמה – סוכה-לולב-אכילה (אלא שנסב"ת, כי האכילה היא עיקר המצוה). כתוב שגלגלת זה גל-גל, רומז לפסוק בעתניאל על גולות עילית וגולות תחתית – רומז לאיזה תהליך של גלגול בו "נעוץ סופן בתחלתן", מים תחתונים במים עליונים]. וכידוע דבסוכות הוא בחי' כי גבר עלינו חסדו [רכוש גדול היה מצד הגבורה ו"כי גבר עלינו חסדו" מצד החסד – בדרך כלל התגברות החסד זה מו"ס, אבל כאן זה גלגלתא. "כי גבר עלינו חסדו" זה מהלל, ולמה שייך דווקא לסוכות? זה "הללו את הוי' כל גוים... כי גבר עלינו חסדו" שייך לסוכות, בו גם אל הגוים מתגלגל מהשפע הרב שלנו (על ידי שבעים פרים), וזה הפוך מהכרתת זרע עמלק בפסח והטבעת מצרים בים סוף. בסוכות זה גם מיעוט הפרים, על דרך "אם רעב שונאך האכילהו לחם" (ביחס למה שנתבאר בדף של חשון, שמלחמת עמלק על ידי יפי, זה ממוצע – יש להלחם בו בכח, יש להאכילו לחם, ויש למשוך את הניצוצות שבו על ידי יפי; הווארט היה שעיקר המלחמה היום זה להקרין יפי. איך מקרינים יפי? מתאפרים... אם כבר אז כבר: "אשה יראת הוי' היא תתהלל" ביפי ובחן, ואנו מסבירים שהחן הופך להיות חן אמת ויפי של ממש. אבל יש פירוש ש"אשה יראת הוי' היא תתהלל" ב"שקר החן והבל היפי" בלי להפוך – תתהלל בפאה נכרית ובאיפור. יש הרבה נשים שאצלם פאה נכרית זה הכי שקרי שיכול להיות, "שקר החן" – אני מסכים עם זה, במיוחד קסטם – ואיפור זה סתם הבל. בכל אופן, אבל אם זו "אשה יראת הוי'" אז "היא תתהלל")], היינו חסד דעתיק שבגלגלתא, ועלינו דוקא, שעלינו הוא בחי' או"מ, היינו חסד דעתיק, זהו חסדו, שבגלגלתא זהו עלינו. וי"ל הג"פ בסוכות שנא' בפסוק הם לנגד הג' בחי' שבגלגלתא [כמו שהיה פסח-מצה-מרור כנגד ג' שמות מ"ה, אז צריך למצוא גם בסוכה ג' בחינות ע"ב (על דרך "ויסע... ויבא... ויט", ג' פסוקי עב מילים – ג"פ עב עולה גבורה, כנודע). מג"פ "בסכת" "בסכת" "בסוכת" לומדים ג' דפנות, ואומר שהן כנגד ג' הבחינות. אם רוצים לדייק הלאה נאמר שעם ו' זה האוירא ושני האחרים זה גלגלתא ומו"ס. בשתי דפנות שלמות ושלישית אפילו טפח נראה לומר שהדופן השלישית, שיכולה להיות חסרה, זה מו"ס שבתוך הגלגלתא, הצמצום של מו"ס – זה הכרתת זרעו של עמלק. צריך בתוך בית המקדש את כל שלוש המצוות – שלוש הדפנות] המבואר בע"ח שער א"א פ"ד הנ"ל.

ביום הראשון דלולב ומיניו, שענין נטילת הלולב ומיניו, אינו בחי' מקיף כמו סוכה [זה "ולקחתם לכם" – שיהיה שלכם, ודרך לקיחה, להמשיך לתוככם], ואינו בחי' פנימי כמו אכילה דפסח מצה ומרור כו'. רק שמנענעים את הלולב ומיניו באויר [עם זהירות שלא יגע בסכך; מסבירים לפי תורת החשמל, שלא יעשה קצר – צריך ניצוץ שקופץ מהסכך ללולב, ואם נוגעים זה עושה קצר. צריך להיות חלל בראש הלולב (לולב = חכם. סכך = לב חכם)], הוא בחי' אוירא [יש מקום שרבי לוי'ק אומר דבר שנשמע הפוך. יש הלכה בשו"ע שכדי ללמוד תורה מותר לצאת מהסוכה, אם יש הפרעה הכי קטנה ללימוד. הוא מסביר שלפעמים אדם צריך לצאת לאויר בשביל ללמוד תורה בישוב הדעת. יתכן שלמישהו יש קלסטרופוביה ללמוד תורה בסוכה קטנה. כשיוצאים לאויר, שיהיה יותר מרווח, זה סוד האוירא – כך כותב באחד ממכתביו לרבי. כנראה שיש שתי בחינות – הציור זה כמו "מבצע לולב", המבצע הכי נחמד בכל השנה (כבדוק ומנוסה, גם השנה, על ידי א"ע) – כל המינים זה אחדות ישראל, וזה פועל אהבה. השנה למדנו משהו חדש, שיש אנשים שחושבים שהמנהג זה לחבק את ארבעת המינים. אחרי נטילת לולב באוירא של הסוכה צריך לצאת לאויר כדי לעורר את כולם. מקור האוירא זה מהאוירא של הסוכה, אבל אחר כך צריך לקחת את הלולב ולצאת לאויר הגדול, תחת כיפת השמים (כל היקום זה סוכה אחת גדולה), וכל האויר זה "חללו של עולם" (עליו כתוב "'אין עוד', אפילו בחללו של עולם", שזה ההבדל בין אמונת ישראל לדרגה הכי גבוהה של אמונת גוי; הדימוי הכי עמוק למה באוירא יש השראת רדל"א זה "אין עוד", שגם בריק "אין עוד". לפי זה "בשמים ממעל" זה גלגלתא ו"על הארץ מתחת" זה מו"ס – "בשמים ממעל" זה בית המקדש, "הן השמים ושמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה", "על הארץ מתחת" זה מחית עמלק, ו"אין עוד" זה המשיח, זה עיקר אמונת ישראל ולכן שייך ל"מיכלא דמהימנותא"). אומר שמצוות הלולב זה לנענע בתוך האויר – המושג הזה של תנועה באויר, תנועה בתוך הריק-הוואקום, אפשר לעשות מזה מטעמים בפיזיקה הקוואנטית היום. שבתוך המקום שאין בו שום דבר הכל מתהווה, זה המעבדה של התהוות יש מאין – זה השפיץ היום של הפיזיקה, שכל הזמן, ללא הרף, מתהווים חלקיקים וגם חוזרים לאין (כמו המלאכים שנבראים ומיד נשרפים) בתוך הריק, כל הזמן יש תנועה בתוך הוואקום. הנענועים האלה זה ממוצע בין שעשועים לגעגועים, כידוע אצלנו – נענועים באוירא, שעשועים בגלגלתא וגעגועים במו"ס. כל נענוע זה חיות, "כל חי מתנועע" – לכן גם כתוב בזהר שבתוך האוירא, בין הגלגלתא למו"ס, יש חיה ששמה ישראל, וישראל זה שמו של מלך המשיח, החל מישראל בעל שם טוב (החיה זה החיה שבנפש, שלפי סדר המדרש גבוהה גם מהיחידה)], וזהו שע"י נענוע הלולב נמשך הדעת [דרדל"א, כמו שיסביר] כמ"ש במ"ח מס' ימי מצוה וסכה פ"ה, ובפע"ח בכוונת הלולב ומיניו ע"ש, והיינו מדעת דעתיק שבאוירא. וזהו שעל הד' מינים שבלולב נא' וארבעה לא ידעתים [מסתמך כאן על הפירוש ש"שלשה המה נפלאו ממני" זה המצות/האכילות של פסח, כדלקמן. יש פירוש שהוא לא מביא, עוד יותר כולל, ש"שלשה המה נפלאו ממני" זה כל ה-ג' רישין דאריך, ו"וארבעה לא ידעתים" זה הכחב"ד דעתיק, ארבע מדרגות הרדל"א. בדרך כלל אומרים שרק דעת דעתיק מאיר באוירא, אבל יש מקום אחד שכתוב שכל ארבע המדרגות שורות באוירא. אצל הרמ"ק יש מספר מספרי – חישוב שם המספר – ושלשה ארבעה = בראשית. בפסוק "בראשית" האמצע זה שלשה (ולא רק דילוג שוה בתוכו) – נקודות אמצעיות של חלקי פסוק זוגי, כאשר מחלקים לחצאים שוב ושוב עד שמגיעים למספר לא זוגי (חלוקת כח מעשיו ל-יד ו-יד, ושוב ליחידות של ז אותיות): "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" (כמו המון תופעות, הדוגמאות הכי יפות בפסוק הראשון). ר"א אבולעפיא כותב ש"בראשית" – ברא-שית, ברא ששה – זה "שלשה דברים יחד" (ר"ת שדי), כי "שלש אבנים בונות ששה בתים". מה המשמעות כאן של ארבעה? כמו "שם בן ד'", השרש הוא שלשה, אבל זה לא יציב לגמרי, והכי יציב כסא של ארבעה רגלים. לא רמוז בפירוש כי זה "נתיב לא ידעו עיט". מענין שבפסוק במשלי יש כתיב וקרי – ב"שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים" הכתיב הוא "וארבע", כמו שלושה אבות וארבע אמהות. איך שלא נסביר, יוצא שארבע האמהות הן ברדל"א (והן מקור כח האמונה), למעלה משלושת האבות], ונא' עליהם שהמה חכמים מחוכמים [זה מהמקומות במשלי שיש רק ארבעה, ולא שלושה וארבעה – "ארבעה המה קטני ארץ והמה חכמים מחוכמים", וחז"ל דורשים גם זאת על ארבעת המינים. צריך להסביר שחכם מחוכם זה באוירא, וסתם חכם זה במו"ס, כדלקמן. גם אצלנו יש חכמים, גבורה דעתיק, אבל יש גם חכמים מחוכמים, שהם באוירא, בחללו של עולם ש"אין עוד", והם המשיחיים האמיתיים], כמ"ש במד"ר אמור פ"ל סט"ו ע"ש. והיינו אוירא ששם מאיר כללות רדל"א כמ"ש בע"ח שער א"א פ"ו ע"ש [החידוש, כנ"ל, שקודם חשבתי שרק דעת דרדל"א מאירה באוירא, אבל מביא ממקום אחד בע"ח שכללות רדל"א מאיר שם], וזהו לא ידעתים שהם מבחי' רדל"א. (משא"כ הג' דברים שבפסח, פסח מצה ומרור שעליהם נאמר שלשה המה נפלאו ממני כמ"ש במד"ר שם, הם מח"ס, שח"ס הוא שכל הנעלם מכל רעיון, היינו שנפלאו ממני [כאן צריך עוד נקודת הסבר: אחד ההסברים שלנו – דברים ישנים, משכם, בבירורים הראשונים בין חב"ד לברסלב – שברסלב זה הכל ראש של הפלאה, הרבי הוא מופלא והכל זה מופלא. הסברנו את 'בעית המופלאות'. הפשט הכי פשוט שאם הכל מופלא אז הכל מקיף, אבל הדבר היותר עמוק שלהפלאה יש גם גג – הפלאה זה לא עצמי (הא בהא תליא, שרש הפנימי הוא עצמי), ואם רק מופלא גם לא מגיע לעצמי. כך אומר כאן שהפלאה בכלל זה רק מו"ס – שכל מופלא, חידוש נפלא מאד – אבל עצמי זה מקום שלא ידוע בכלל. עוד דוגמה, שקשורה גם להמשך (היחס בין אתעדל"ת לאתעדל"ע): במאמר "לכה דודי" מבואר שכיסוי פני הכלה זה המשכת אור מקיף ממקור מאד גבוה כדי להרים אותה, כמו מילתא דבדיחותא לפני השיעור שנועדה לרומם את רוחו של התלמיד, שיוכל לקבל ויהיה זיווג. ההפלאה והרגשת ההפלאה זה כמו כיסוי פני הכלה, זה מקיף, אבל זה לא המשכת הזרע. מי שנשאר עם זה זה כמו אחד שנשאר בחלק הטקסי הזה של החתונה.]) והמה חכמים מחוכמים, חכמים סתם שרשם מח"ס [כח המשכיל בנפש, משם מקבל חכמתו], וחכמים מחוכמים היינו אוירא הנק' חכמתא עילאה סתימאה, שלמעלה מח"ס, כמ"ש במ"א מזה. והנה עפ"י פשוט ביום הראשון הכתוב בנטילת לולב, קאי על יום הראשון דסוכות [הבדל דק, שלא כותב, שהיום הראשון דסוכות מתחיל בלילה והיום הראשון של לולב רק ביום – חצי חפיפה. הגלגלתא מתחילה קודם, ואחר כך מתגלגל מזה הלולב], היינו כי אוירא היא בתוך גלגלתא, בלי הפסק קרום [זה מענין, היה על זה שיעור בירושלים (על יחוד הווין, בנהר שלום) – דוגמה למקום בו לפי נגלה אפשר ללמוד יותר סודות. לפי קבלה יש גלגלתא ואוירא, בלי קרום, ואחר כך יש קרומא דאוירא מעל מו"ס. הסימן שכל תלמיד צריך לשנן (דבר ראשון שלומדים בגן): ג"ט קע"ר פ"ח – גלגלתא, טלא דבדולחא, קרומא, עמר נקא, רעוא דרעוין, פקיחא, חוטמא. אז בפשטות הקרומא הוא רק בין האוירא למו"ס (ותפקידו לווסת את ההשכלות, כפי שמסביר הרבי רש"ב). כך בקבלה, אבל בשו"ע – הלכות טרפות (אחד הדברים שרבנים צריכים ללמוד, וזה הכי קבלת האריז"ל בכל השו"ע, כי זה אנטומיה) – ושם יש בפירוש קרום בין הגלגלת לאוירא. היות שיש כזה דבר, המקובלים הספרדים האחרונים כותבים בפירוש שיש עוד קרומא. הקרום הדק הזה הוא קרום-לא-קרום, מצד אחד הוא כאילו לא מופיע, אבל יש שם משהו. זה כמו שיש ביטוי כלים דקים בא"ק או אותיות דקות בחכמה – שאין כלים, או אין אותיות, אבל יש בדקות. גם כאן, אין קרום, אבל יש קרום דק], משא"כ לח"ס מפסיק קרום, דהיינו קרומא דאוירא כידוע, וזהו שמצוה מן המובחר ליטול לולב ומיניו בתוך הסוכה כמ"ש בסידור אדמו"ר ז"ל, קודם הלל, ועיין במ"ח שם בראש פרק ה'. היינו הסוכה היא גלגלתא כנ"ל והאויר שבתוך הסוכה, הוא אוירא שבתוך הגלגלתא, ושם מנענעים את הלולב ומיניו, היינו באוירא. נמצא השלשה ראשון, דפסח, דסוכה, דלולב ומיניו, הם לנגד הג' רישין, ח"ס, גלגלתא, אוירא. וזהו שבשביל אלו השלשה ראשון, זכו לשלשה ראשון, להכרית זרעו של עשו, ולבנין בהמ"ק, ולשמו של משיח. והיינו ע"י ביום הראשון דפסח, זכו להרכית זרעו של עשו, הנקרא ראשון, כמ"ש ויצא הראשון. מה שעשו נקרא ראשון הוא ששרשו מתהו שקדם לתיקון, וכריתת זרעו של עשו, הוא מה שיאבד עשו וזרעו ששרשו מהשבירה דתהו, שנפלו הרבה ניצוצין, וכריתת עשו וזרעו, הוא שנתבררו הניצוצין, ויאבדו הקליפות שהם עשו וזרעו שינקו וקבלו חיותם מהם. והיינו ע"י ח"ס, שבחכ' אתברירו, שח"ס היא המבררת הניצוצין דתהו, ומעלתם לקדושה, ומאבדת את הקליפות. שזהו מה שח"ס היא בחי' גבורה ודין, הגבורה ודין הוא לאבד את עשו וזרעו, וכמובן. ועשו הוא ג"כ בחי' גבורות ודינים, שזהו שנקרא אדמני, וכריתתו הוא ע"י גבורה דעתיק שבח"ס. ועיין במאו"א מע' אל זועם ע"ש [נשאיר לפעם הבאה, בע"ה].

הנקודה שעוד צריך להסביר זה ה"חכמים מחכמים" (הכרתת זרע עמלק זה חכמים, אבל חכמים מחוכמים – כמו חכמי חלם – זה שמו של משיח): רש"י לא מסביר מה זה "חכמים מחכמים", אבל אבן עזרא אומר "וה' החכימם לעשות כן". לפי זה משמע שחכם מחוכם זה אחד שחכם וה' נתן לו עוד חכמה, על דרך "יהב חכמה לחכימין". אבל בשביל להיות חכם מחוכם לא מספיק שיהיה לך הרבה שכל, שתהיה חכם שממציא חידושים מופלאים. שלמה המלך אמר "אמרתי אחכמה והיא נפלאה ממני" – יש רק אחד שזכה להיות "מחוכם" לגמרי, משה רבינו, ש"לך אני מגלה טעם פרה". בשביל ההשראה של מחוכם לא מספיק להיות חכם בחיצוניות – צריך להיות חכם עם פנימיות (מה ששורה מלמעלה זה רק נקודת חלל בתחתון – קשור למה שהבעש"ט אמר שכל חידוש וסברא הוא יכול לסתור, שהוא מוצא את נקודת החלל שבתוך זה). משה זוכה לזה בזכות פנימיות החכמה, הבטול, ה"ונחנו מה". זה מה שאדמו"ר האמצעי כותב בהקדמת אמרי בינה לגבי "יהב חכמה לחכימין", שזה פונקציה של בטול, לכן יורד חזק מאד על מקובלים או חסידים שמכוונים כוונות, מציירים שמות וכיו"ב – נתפסים לחיצוניות. לא באלו ה' – לא ברעש ה', ולא במכווני כוונות ושמות, אלא רק בקול דממה דקה, בחלל הפנימי, שעל זה כתוב "חכם מחוכם". אם כן, רק מהפשט הזה של אבן עזרא – מה פירוש המלה – מובן מה שאומר שזה שייך לאוירא, שמו של משיח, זה שיעור יפה בפני עצמו.