אמונה ובטחון (7)

י"ז טבת ע"ח – כפר חב"ד

שיעור לבנות תיכון יעלת חן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

פרק ב (2) – מתחילת הפסקה 'וזהו' (עמ' נז) עד סוף הפרק (עמ' חן). לשמיעת הקלטת השיעור: אמונה ובטחון 7

א. "באתי לגני" פ"ח: התפתחות האותיות ד-ר לאותיות ה-ק

הכנה ל-י' שבט תשע"ח – "באתי לגני" פ"ח

נפתח במשהו ששייך ל-י' שבט. כל שנה לומדים פרק אחד מ"באתי לגני", ונקשר אותו עם הלימוד שלנו באמונה ובטחון. השנה הזו לומדים פרק ח' – מחזור רביעי כבר. יש עשרים פרקים בהמשך, הלימוד התחיל מתשי"א – המחזור הראשון נגמר בתש"ל, השני בתש"נ, השלישי בתש"ע וכעת אנחנו בתשע"ח, פעם רביעית בפרק ח. נקרא כמה שורות מההתחלה, נלמד רק את הווארט הראשון כאן:

זוגות האותיות לפי ציורן

בפרק הקודם, פרק ז, הוא דבר על ההבדל בין האות ד לאות ר, שבמשמעות שתיהן לשון עני – רש ודל – אבל ההבדל ביניהם הוא בצורת האות, שב-ר אין נקודה מאחורה למעלה בימין וב-ד יש נקודה מאחורה. כלומר, שתי האותיות האלה הן זוג גם מבחינת הצורה שלהן.

כמו שדברנו שכל פעם עלינו להוסיף ללימוד שלנו נושא אחר חדש, זהו עוד נושא חשוב שצריך ללמוד – איך כב אותיות האלף-בית מתחלקות ל-יא זוגות לפי צורת האות[ב]. בכלל, אנחנו מדגישים שבדורות שלנו, עד בנין בית המקדש במהרה בימינו, עיקר האמנות היהודית הוא צורת האותיות – צריך הרבה להתבונן ולצייר האותיות. אחד הדברים הכי יפים שכל אותיות האלף-בית לפי התורה מתחברות לפי זוגות, לפי הצורה שלהן.

למשל, א הולכת יחד עם צ – דומה בצורה, רק שב-א למטה משמאל יש נקודה וב-צ הרגל מתעגלת, אבל ה-י למעלה והקו האלכסוני זהים. הזוג הזה, אלף וצדיק, אומר ש"אלופו של עולם" ו"צדיקו של עולם" הולכים יחד. הזוג השני הוא ב ו-כ, שייך לשרש ברכה עליו נלמד היום – "בך יברך ישראל". ברכה קשורה לשער בכ, ב ו-כ הן אותיות דומות, רק שב-ב יש למטה מימין נקודה בולטת וב-כ היא מתעגלת. אחר כך יש ג-נ ואחר כך ד-ר, אחר כך ה-ק. על הזוגות האלה הוא מדבר כאן – הוא לא כותב את הכלל שכל האותיות הן בזוגות, אבל הרעיון הוא בדיוק מה שכתוב כאן. בפרק הקודם הוא דבר על ה-ד וה-ר וכאן על ה-ה וה-ק. בכל זוג הראשון הוא המשפיע-הזכר והשני המקבל-הנקבה – א-צ, ב-כ, ג-נ, ד-ר, ה-ק, ו-ז, ח-ת, ט-פ, י-ל, מ-ס, ע-ש.

מעבר הנקודה מה-ד אל ה-ה

איך הוא הסביר את ההבדל בין ה-ד ל-ר? שהנקודה מאחור היא הכרה, הכרת המקבל בנותן, והיות שהמקבל מכיר בנותן יש לו בטול והכרת הטוב כלפיו, הוא לא כפוי טובה. ה-ר אינה מכירה בנותן – הרש מקבל, אבל כתוב "ולרש אין כל", וכתוב שה"כל" שחסר לו היינו נקודת ההכרה בנותן, ומתוכה הבטול של המקבל כלפי המשפיע. מוסר ההשכל הוא שהמקבל צריך להיות עם בטול כלפי המשפיע.

מה בא אחרי ה-ד? כאילו לוקחים את הנקודה – שום דבר בקדושה לא בטל, לא לוקחים לגמרי, אבל כביכול לוקחים – ומעבירים אותה לתוך ה-ד, שהופכת להיות ה. הנקודה הופכת להיות הרגל השמאלית של ה-ה. חז"ל דורשים את האותיות גימל-דלת – "גמול דלים". ל-ג גם יש נקודה, הרגל שלה, בה היא רצה להשפיע למקבל. ה-ג רצה לכיוון ה-ד עם הרגל, עם הנקודה, וה-ד, המקבל, מתביישת להסתכל לנותן בפנים – ההכרה שלה בנותן היא רק מצד האחור שלה. יש לה נקודת בטול, אבל באחור שלה. כמו שהוא יסביר, החבור בין ה-ג ל-ד, המשפיע והמקבל, אינו פנים בפנים אלא אחור באחור. תיכף נסביר יותר.

בכל אופן, כאשר המקבל מקבל את המתנה וגם מפנים אותה, ועדיין עם הכרה מלאה של החסד של הנותן – ה-ד הופכת להיות ה. אם כן, הסברנו את האותיות ג-ד-ה – ה-ג רצה ל-ד בשביל לתת, ה-ד גם מתביישת, אבל אחר כך, כשהיא מקבלת ומפנימה, היא הופכת להיות האות ה.

ירידת ה-ק להניק את הקליפות

אמרנו שהזוג של האות ה היא האות ק – כאשר הרגל השמאלית נמשכת מתחת לקו התחתון, מתחת לרצפה, היא מניקה את החיצונים. זהו הפירוש הפשוט של הרגל השמאלית-הארוכה של האות ק. ק יכולה להיות שני דברים – או ק של קליפה, יניקת הקליפות, או ק של קדושה (לשון הבדלה מכל יניקה לחיצונים). כאשר כותבים קק"ק בר"ת הפירוש הוא "קדוש קדוש קדוש" – ק יכולה להיות משהו מאד קדוש, אבל גם יכולה להיות יניקה הקליפות (היינו דבר והיפוכו ממש). כאן במאמר הרבי הקודם מדבר דווקא על יניקת החיצונים של ה-ק, כאשר הרגל הארוכה יורדת לתחום של הסט"א, הלא-טוב, ונותנת שם יניקה. מזה אנחנו רוצים להשמר.

הפיכת ד ל-ה – מאחור-באחור לפנים-בנפים

אחרי הקדמה זו נקרא כמה שורות בהתחלת הפרק:

והנה בקדושה נעשה מאות ד' ה' [ה-ד הופכת להיות ה, אחרי שהנקודה עוברת קדימה.], ובסט"א נעשה מר' ק' [ה-ר זוג של ה-ד וה-ק הזוג של ה-ה. יש קשר בין ר ל-ק, כי גם ל-ק – כמו ל-ר – אין שפיץ למעלה מאחורה. בחכמת הציור של האותיות יש רז בתוך ה-ק – למה? כי היא ר על ז, את הרגל כותבים כמו ז. בציור של האות ק יש ז שיורדת למטה כאשר האות ר מרחפת מעליה – סוד ציור ה-ק הוא רז. בכל אופן, אם אני מכניס את הנקודה ל-ד אני מקבל ה, ואם אני מכניס ל-ר נקודה – ומאריך אותה – אני מקבל ק. הרבי הריי"צ אומר כאן שכמו שבקדושה מה-ד נעשית ה, ככה בלעומת-זה מה-ר דווקא – ממי שלא מכיר בנותן, שאין לו נקודת בטול כלפי המשפיע, מי שהוא כפוי טובה – נעשית ק.],

דה' הרי יש בו גם אות יו"ד מלפניו והוא רגל השמאלי דאות ה' [ה-י שהיתה מאחורה משתקפת ונכנסת ל-ד שהופכת ל-ה.] אלא שהוא מלפניו [בתודעה מלאה, לא מצד האחור], ובדלי"ת הוא מאחוריו [כפי שהסברנו.], והיינו שמורה על אופן היחוד [ברגע שה-ד נעשית ה היחוד הוא בגילוי מלא. האות ה היא גם מלה – מתי אנחנו אומרים "הא"? זו המלה הראשונה של "מגיד" בהגדה של פסח – "הא לחמא עניא". "הא" פירושו הנה, התגלות. איפה כתוב בתורה "הא"? "הא לכם זרע", שאמר יוסף כשנתן זרע למצרים. אמרנו ש-ה היא המקבל, אבל "הא" גם לשון 'הנה, קח לך'. יש באות הא גם "הנה", "קול דודי הנה זה בא", ואני מקבל אותו עכשיו. אז האות ה מראה על יחוד של התגלות. התגלות היא צד הפנים. בקבלה קוראים לכך יחוד "פנים בפנים" – שהמשפיע והמקבל, כל אחד מסתכל על השני וגם מתגלה בעצמו ואומר לשני "הא", 'הנה אני'. זהו היחוד הכי טוב, תכלית הקדושה, כשיש את ה-ה. בשם הוי', י-ה-ו-ה, יש פעמיים ה.] דאות ד' מקבל מאות ג' דקדם אליו, והוא יחוד אב"א [יחוד כזה נקרא יחוד אחור באחור, כי ה-ד לא מסתכלת בפני ה-ג, מתביישת, כמו כלה שמתביישת מהחתן.], ובאות ה' היו"ד מלפניו, שהיחוד הוא בבחינת פנים בפנים [שכל אחד מסתכל על השני, יש התגלות, יש שמחה, יש מאור פנים. החזרה ממצב של אחור באחור – שתיכף נסביר – למצב של פנים בפנים היא בזכות הצדקה:],

וזה נעשה ע"י הצדקה. וכדאיתא בכתבי האריז"ל [הכל התחיל מצדקה, מ"גמול דלים", ובזכות זאת מגיעים ממצב של ג-ד ל-ה:] דצדקה הוא צדק ה', ש[בזכות הצדקה ]מאות ד' נעשה ה' [היא בתחלה ד, דלה, "דלית לה מגרמה כלום", ועל ידי צדקה נעשית ה, צדק-ה.], וכמארז"ל ג' ד' גמול דלים, שהד' מקבל מהג' ועי"ז [על ידי הקבלה המלאה] נעשה [מ-ד] אות ה',

הפיכת ה-ר ל-ק בסט"א – "נעץ קנה בים"

אבל בסט"א נעשה מר' ק', דק' ה"ה דומה בתמונתו לאות ה' [כמו הכלל, שאמרנו קודם, שצריך ללמוד בעיון את כל האותיות. אבל לא ה-ה הופכת ל-ק אלא ה-ר הופכת ל-ק.] אלא דבאות ה' הרגלים הם בשוה, ובאות ק' הרגל השמאלי הוא יורד למטה, שזהו"ע רגליה יורדות מות, שהוא קנה הקו"ף [לרגל השמאלית של הקוף קוראים קנה.],

והוא משארז"ל ירד גבריאל ונעץ קנה בים ועלה בו שרטון ועליו נבנה כרך גדול [של רומי] (שהוא מיצר לישראל, רש"י) [יש מדרש חז"ל ששלמה המלך חטא כשנשא את בת פרעה ביום שבנה את המקדש, ובגלל אותו חטא בסוף חרב הבית – "על אפי ועל חמתי היה לי הבית הזה". באותו זמן בא גבריאל ונעץ קנה בים התיכון, במקום של איטליה, ונעשה שם אי, יבשה, ועל המקום הזה נבנה הכרך הגדול של רומי, שמיצר לעם ישראל. כלומר, כל הלעומת-זה, כל הקליפה, נוצרה באותו רגע ששלמה בנה את בית המקדש וחטא. מה החטא שלו? מה הוא פעל? בדיוק את הדבר הזה, שהמעשה שלו נמשך יותר מדי למטה מהקו – יצא מתחום הקדושה ונכנס לתחום הלעומת-זה. בכך הוא עצמו נתן יניקה ללעומת-זה. בקדושה שלו, מתוך האורות שלו – כמו שאומרים היום, שאנשים באורות – הוא ירד יותר מדי, נתן יניקה לקליפה, והדבר בא לידי ביטוי בכך שבא המלאך גבריאל וכו'.

מכך אנחנו רואים שגבריאל – לשון גבורה – הוא המקור בקדושה של קליפת עשו, של רומי, כפי שדובר בזמן האחרון[ג]. למלאך של עשו לא קוראים גבריאל, אלא ס"מ, אבל מעליו בקדושה יש את המלאך גבריאל, שהוא מלאך טוב. אבל אם מי שאמור להיות הצדיק – שלמה המלך – נותן יניקה לחיצונים, אותו גבריאל נועץ את הקנה, הרגל השמאלית של ה-ק, וממנו נעשית העיר רומי. "ולאום מלאום יאמץ" – הוא נותן כח לסטרא אחרא להשתלט עלינו, גם להחריב את בית המקדש בסוף. מענין, שלמה בנה את בית המקדש הראשון אבל רומי החריבה את בית המקדש השני – ממש מדובר כאן לעתיד הרחוק. שלמה חטא, אך החטא הוא לא מה שנתן כח לנבוכדנצר – שגם בא מחטא של שלמה, אבל מחטא אחר, שייך לסיפור עם מלכת שבא, שממנה נולד נבוכדנצר – אלא לרומי. הנישואין לבת פרעה הם לפני מלכת שבא, ומהם נעשה הסיפור של "בא גבריאל ונעץ קנה", והעיר שנבנתה שם מצרה לישראל והיא שהחריבה את בית המקדש השני – מכך אנחנו עדיין סובלים.], והוא קנה הק' הנעשה בקלי' וסט"א, וזה הוא המיצר לישראל.

כל הפרק מסביר איך שאדם צריך להשמר מלתת יניקה לחיצונים במעשים הלא-טובים שלו. בהמשך הוא מסביר שצורת האות ה היא מחשבה-דבור-מעשה – הקו המאוזן למעלה הוא המחשבה, הרגל הימנית היא הדבור והרגל השמאלית היא המעשה. אם המעשה נמשך, למטה, הוא מעשה לא טוב, הוא הסבה למלכות עשו (לשון עשיה-מעשה) שמיצר לעם ישראל. עד כאן תוכן הנקודה של אות ח' של "באתי לגני" בכלל.

ב. ארבעה יחודים – מאחור באחור לפנים בפנים

יחוד פנים בפנים – קשר פנימי בין משפיע למקבל

המושג העיקרי שצריך להבין כאן – קשור לאמונה ובטחון שלנו, מעבר לתוך הנושא – הוא מה הם שני סוגי היחודים שכתובים כאן, אחור באחור ופנים בפנים. הוא אומר שמה שה-ד מקבלת מה-ג הוא עדיין בגדר של "אחור באחור", אבל כאשר היא הופכת להיות ה, רק צורת ה-ה בפני עצמה, עם הרגל בתוך הפנים, היא כבר "פנים בפנים".

חשוב לשים לב שבלשון הקדש המלה פנים היא כמו פנים לעומת אחור או כמו פנימיות לעומת חיצוניות. ב-ה הרגל היא בפנים, בתוכה, וממילא היא מראה על יחוד פנים בפנים. כלומר, יחוד פנים בפנים הוא יחוד של פנימיות – גם של המשפיע וגם של המקבל. הוא קשר פנימי בין המשפיע והמקבל. הרב המגיד ממעזריטש אמר שהמשל העיקרי למשפיע ומקבל, יחס כללי הכולל את כל סדר ההשתלשלות, הוא רב ותלמיד. קשר פנימי בין רב לתלמיד כולו פנימי, כולו פנימיות, ואז יש גם מאור פנים אחד לשני – זהו סוד האות ה, "הא לכם זרע", "הא לחמא עניא" (שעונים עליו דברים הרבה תוך כדי הסתכלות פנים בפנים).

פנים בפנים – אצילות; מצבי אחור – בי"ע

כשלומדים את הנושא מהמקור רואים שבעצם יש ארבעה מצבים, ולא רק שנים. שני המצבים הקיצוניים הם אחור באחור לעומת בפנים בפנים, אבל יכולים להיות עוד שני מצבים באמצע. אם הולכים מלמטה למעלה, החבור הכי גרוע בין אנשים הוא אחור באחור, למעלה ממנו אחור בפנים, למעלה ממנו פנים באחור והכי טוב פנים בפנים.

כאן, כמו בהרבה מקומות בקבלה וחסידות, לא מבחינים בכל המצבים, אלא מסתפקים רק בשנים – או בפנים בפנים, הכי טוב, אידיאלי, וכל אחד מהמצבים האחרים, אף שיש ביניהם הבדל, יחסית לפנים בפנים כולם כמו אחור באחור. אבל בעצם בתוך אחור באחור יש לא רק אחור באחור ממש אלא יתכן גם אחור בפנים או בפנים באחור.

תיכף נסביר יותר, אבל רק נבין את המבנה: יש פנים בפנים, קשר לכתחילה בין אנשים, בין נשמות, ועוד שלשה מצבים של קשר בדיעבד. המבנה הוא בדיוק כמו עולם האצילות, ה-י של שם הוי' ב"ה, לעומת שלשת העולמות התחתונים בי"ע. מה ההבדל העיקרי בין אצילות לבי"ע? שבאצילות יש בטול – סוד ה-י של שם הוי' (עיקר ההארה של שם הוי' ב"ה בעולם האצילות) – ואיפה שיש בטול כל היחסים אידיאליים, פנים בפנים. אבל בעולמות התחתונים בי"ע, עם ההבדלים שביניהם, המכנה המשותף שלהם הוא הרגשת היש, שפוגמת ביכולת להתחבר פנים בפנים. בעולמות התחתונים בי"ע יש שלשה מצבים שונים, אבל בגדול, בכללות, הכל נקרא אחור באחור (ביחס ליחוד פנים בפנים בעולם האצילות).

כדי להבין טוב מה שכתוב כאן צריך כן לפרט ולדייק מה הם שלשת המצבים האלה השייכים לעולמות התחתונים בי"ע: כשאני אומר פנים בפנים, פנים באחור, אחור בפנים, אחור באחור – תמיד המלה הראשונה היא מצב המשפיע והמלה השניה מצב המקבל. פנים בפנים היינו שפני המשפיע מול פני המקבל, אחור באחור היינו שהאחור של המשפיע מול אחורי מהקבל – אפשר לומר משפיע ומקבל או רב ותלמיד. אם אני אומר אחור בפנים, מה הכוונה? שהאחור של הרב מול הפנים של המקבל. [נשמע שפנים באחור טוב מאחור בפנים.] כן, אמרתי לפי הסדר מלמטה למעלה – אחור באחור, אחור בפנים, פנים באחור, פנים בפנים. אחור באחור הוא עולם העשיה, "אף [לשון אף וחמה] עשיתיו", הכי גרוע. עולם היצירה הוא כבר "אחור בפנים" – אחור המשפיע אבל מול פני המקבל. עולם הבריאה הוא פנים באחור – פני המשפיע מול אחורי המקבל. עולם האצילות, המצב האידיאלי, הוא פנים בפנים:

אצילות פנים בפנים

בריאהפנים באחור

יצירהאחור בפנים

עשיהאחור באחור

פנים ואחור – "לשמה" ו"לא לשמה"

אמרנו שפנים היינו נקודת בטול. בטול הכוונה שאתה נהיה אחרת – כשאדם נמצא בבטול הוא עושה דברים "לשמה". זהו תיקון שלמה, אותיות לשמה, וכשהוא עושה שלא לשמה הוא פוגם בעצמו. "לשמה" הכוונה ללא אינטרס אישי. הדוגמה הכי פשוטה היא רב ותלמיד:

מהו האחור של הרב? אם אני מלמד כאן לשם אינטרס אישי, לא לשמה – לקבל משכורת, מורה בכתה, או בשביל כבוד, או משהו אחר – כמה שאני מעביר חומר, יכול לחייך, לספר סיפורים ובדיחות והכל, יש לי איזה מניע, איזו סבה, איזה אינטרס למה אני עושה זאת. אני לא עושה רק לשמה, כי אני רוצה לחנך אתכן וזהו. אם יש בטול – הכל מאה אחוז לשמה. אם אין בטול – לא מאה אחוז לשמה, אלא לשם משהו אחר. כמה שרואים את הפרצוף, את הפנים, זהו אחור.

אותו דבר התלמיד – אם התלמיד בא לשיעור אך ורק כי הוא משתוקק באמת ללמוד תורה, "תורת הוי' תמימה משיבת נפש... פקודי הוי' ישרים משמחי לב", הוא מסתכל על הרב עם הפנים. אבל אם, לדוגמה, הוא בא לבית ספר כי הוא צריך לקבל תואר, או משהו אחר, רוצה להצליח במבחן, כל סבה אחרת שיש בעולם – חוץ מתורה לשמה – הוא יושב בכתה, לומד טוב וגם מצליח במבחן, אבל המעמד שלו מול המורה הוא אחור.

זו צורה מאד פשוטה להבין את היחס של פנים ואחור. מה יהיה עכשיו "פנים באחור"? אם הרב באמת רוצה ללמד לשמה, אבל התלמידים כאן באו כדי לקבל תואר. לאידך, אם התלמידים מאד רוצים ללמוד באמת, אבל הרב עושה זאת בשביל משכורת – זהו מצב של אחור בפנים. אבל אם הרב רוצה את המשכורת והתלמידים את התעודה או להצליח במבחן – זהו אחור באחור. [לפחות הם מתאימים.] התאמה מלאה.. לכן בשידוכים אנחנו לא אוהבים את המלה התאמה, כי היא יכולה להיות אחור-באחור, הכי לא טוב.

שוב, בעולם היצירה התלמיד רוצה ולרב יש פניה. פניה משמעה לקחת את הפנים ולהפנות למקום אחר, וממילא אתה נשאר מול הזולת עם האחור. בעולם הבריאה, קרוב לאצילות, עדיין המשפיע עם הפנים למקבל, רוצה, אבל התלמיד הפוך. מכאן אפשר להבין את "יוצר אור ובורא חשך", פסוק שתמיד שואלים עליו – לכאורה לא מתאים, בעולם הבריאה יש חשך, ולמטה ממנו, בעולם היצירה, יש אור? לפי מה שאמרנו כעת יוצא פירוש יפה – הכל לפי המקבל. בעולם הבריאה המשפיע יוצא מאצילות עדיין, אבל המקבל פתאום מרגיש את הישות שלו – ולכן כל מה שהוא יקבל וילמד הוא חשך, לא מקבל באמת ונכון. בעולם היצירה המקבל פתאום בתפנית שרוצה כן לקבל, אבל לרב כבר לא מתחשק כל כך לשמה. אז אצל המקבל יש איזה אור, איזו תחושה של אור במה שהוא בכל זאת מקבל מהרב – כשהמקבל מקבל משהו שמאיר לו – אבל מצד המשפיע זהו אחור. לכן "יוצר אור" ביצירה ו"בורא חשך" בבריאה.

מיקום הנקודה (מעלה/מטה, ימין/שמאל)

אמרנו שכאן במאמר כל הבי"ע נקראים אחור באחור. למה היינו צריכים להסביר את כל המדרגות האלה? כי רוצים להבין את העמידה של ג-ד – ה-ד היא אחור, אבל ה-ג רצה כדי לתת ל-ד, רוצה לתת ל-ד באמת. אם כן, באמת ג-ד היה אמור להיות יחוד של פנים באחור, כמו בעולם הבריאה, וגם לו הוא קורא אחור באחור – היות שהמקבל הוא באחור הכל הופך להיות אחור.

לפני ג-ד הוא לא מסביר, אך עוד קודם יש א-ב – מה שנלמד כעת במאמר "אמונה ובטחון" שהאלף-בית שלנו הן אמונה-בטחון, עוד לפני ה-ג. את צורת האות א, האות הראשונה, שהיא מקור כל האותיות, תמיד מסבירים כנקודה למעלה, נקודה למטה וקו מחבר באמצע. יש הרבה פירושים מהן הנקודה למעלה והנקודה למטה. בדרך כלל הנקודה למעלה היא בטול המשפיע כלפי המקבל והנקודה למטה היא בטול המקבל למשפיע, וכך נעשה חבור ביניהם (סוד הקו היורד באלכסון משמאל לימין המחבר ביניהם), חבור שבבחינת פנים בפנים.

נחזור רגע לאותיות ג-ד: יש עוד סבה למה נקרא אחור באחור – אף על פי שה-ג באמת רצה בשביל לתת, אבל הנקודה אצלה נמצאת למטה. הנקודה של ה-ד היא למעלה, ממש הפוך. הנקודה של המשפיע היא במקום המעשה, הוא רץ ברגלים שלו – יש לו רגל שרצה לתת ל-ד – אבל כל העצמה, הרצון-הריצה שלו, היא למטה, בתחום המעשה. כלומר, הפנים שלו מרוכזות למטה, במעשה, ולא באמת מקבילות ל-ד – הנקודה של ה-ג לא מקבילה לנקודה של ה-ד, לא נמצאת בשויון איתה. אמרנו שהבטול של המקבל הוא בטול בהכרה – שהוא מכיר בנותן – והכרה היא בראש, לכן נקודת ה-ד היא למעלה. אבל הנקודה של ה-ג היא לא למעלה, כלומר לא "פנים בפנים" – פנים הם גם חב"ד, פנים הן מוחין בקבלה – אלא במעשה. כשהנקודה של ה-ד הופכת להיות נקודה בפנים, בתוך ה-ה, היא גם יורדת למטה – נעשית נקודת המעשה, כמו שהוא מסביר כאן במאמר. רואים שיש פה הרבה היפוך יוצרות או התכללות. ב-א יש מצב אידיאלי של פנים בפנים בפוטנציאל (בסוד "סוף מעשה במחשבה תחלה"), שם הנקודה של המשפיע היא למעלה והנקודה של המקבל היא למטה. ב-ג ו-ד מתהפך – נקודת המשפיע למטה ונקודת המקבל למעלה – וב-ה נקודת המשפיע נכנסת לתוך ה-ד דווקא למקום המעשה, כמו שהיה ב-ג, "המעשה הוא העיקר". יש כאן הרבה מה להתבונן.

מה לגבי האות ב? גם לאות ב יש נקודה – למטה בצד ימין – שהיא המבדילה אותה מהאות כ (אך גם משמשת לחבר אותה לאות כ, סוד ביטוי המופיע בספר איוב, "בֹר כפיך", ה-ב מברכת, בפה, את ה-כ, ודוק). נקודה זו היא למטה בקו ימין, הקו של הדבור – כנ"ל בהקשר לאות ה – קשור לדבור כלפי הזולת (ברכת הזולת בפה, סוד "בר כפיך" – 'ברך פיך', כנ"ל).

תלמיד שמדייק באותיות – מילדת של חידושי תורה

כעת נאמר עוד משהו, לקשר זאת לפרשת השבוע: בפרשת השבוע לומדים על המילדות העבריות, שפרה ופועה. זו פרשה שכולה מוקדשת לנשים צדקניות, ש"בזכות נשים צדקניות תבוא הגאולה", כמו אז. כל אשה אמורה להיות גם אמא, יולדת, וגם מילדת – רואים בפרשתנו שהמקצוע המובהק של האשה הוא ליילד, במסירות נפש, וגם בבטחון מאד גדול. יכולת של המילדות להתנגד לצו של פרעה, הרודן במצרים, היא רק מתוך עצמה הכי גדולה של אמונה ובטחון.

נתבונן רגע במלה "מילדת" – איזו מלה אפשר לעשות מהמלה הזו? כעת דברנו – תלמיד. תלמיד הוא המקבל, כמו האשה, אבל כל תלמיד בכתה – בן או בת – צריך להפוך להיות מילדת. צריך ליילד חידושים. כמה שוה מילדת, תלמיד? 484. מה הסגולה של המספר הזה? מספרים שלמים הם רבוע – 484 הוא 22 ברבוע. 22 היינו מספר אותיות התורה, כב אותיות האלף-בית, עם כל הצורות שלהן, שהן האמנות שלנו – אמנות היא לשון אמונה, ושתי המלים גם מלשון אמא.

אמרנו שצריך ללמוד את האותיות עם הצורה והמשמעות – הספר שלנו "אותיות לשון הקדש" צריך להיות באיזה מקום בתכנית הלימודים, דווקא לבנות שטובות באמנות, מקצוע של בנות, וגם החוברת "אמת למד פיך", שטובה גם לי וגם הכי טוב לחנוך ילדים, שכל אחת תהיה מחנכת, מהגן והלאה, מטרום-גן והלאה (שייך לעמונה, בה הגן – שעדיין עובד בעפרה – לומד את "אמת למד פיך"). מעבר לכך, מהרמז כאן יוצא שתלמיד צריך גם לדייק באותיות. אין שום אות מיותרת בתורה, אפשר לדרוש תלי תלים של הלכות על כל תג של כל אות, כמו רבי עקיבא. זאת אומרת שתלמיד טוב הוא אחד שמדייק באותיות – היום יש נטיה 'למרוח', ללמוד בערך (מספיק להצליח במבחן על החומר הנלמד בכתה אבל לא מעבר לכך, לא לחדש בתורה), אבל תלמיד טוב מדייק באותיות וכך גם מוליד הרבה חידושים. סימן של תלמיד טוב, שמתוך דבקות באותיות הרב, שעל ידיהן הוא מקבל את הפנימיות שלו, הוא עצמו מוליד חידושים – לכן תלמיד הוא מילדת. זהו כבר דבר חשוב.

נקודת הבטחון בין המשפיע והמקבל

ניתן עוד פירוש לכל הנקודות האלה שאמרנו: הנקודות ב-א, הנקודה ב-ב, הנקודה ב-ג, הנקודה ב-ד, הנקודה ב-ה – הכל קשור לאיפה נמצאת הנקודה. עד כאן רק אמרנו שהנקודה היא נקודת בטול, או נקודה שהיא עצם המתנה, הנתינה, כמו שה-ג רצה לתת מטבע ל-ד. מטבע הוא גם כמו י. אבל יש עוד משהו בנקודה זו – היא נקודת הבטחון.

נחזור להבדל בין ה-ר ל-ד: האות ריש היא הרש, "ולרש אין כל", והאות דלת היא הדל. ההבדל של-ד יש נקודה מאחורה, שהיא היחס של המקבל למשפיע שלו, ול-ר אין נקודה זו. אמרנו שהפירוש הפשוט כאן בחסידות הוא נקודת בטול, הכרה, לא להיות כפוי טובה. אבל אפשר לתת עוד פירוש הקשור לנושא שלנו, שהוא נקודת הבטחון שיש למקבל במשפיע שלו. הבטחון הזה הוא גם קשר מאד חשוב. כשאנחנו מדברים על בטחון, במיוחד בטחון פעיל, צריך להיות בטוח ש"הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל". כשאתה יוזם משהו – הבטחון הפעיל, של הנצח, לכן את עיקר הבטחון (במבנה כחות הנפש) שמנו בנצח – צריך להיות בטוח בה' שיתן לך את הכח ליישם, לעשות חיל, במשימה שלך. גם העני, הדל, צריך להיות עם נקודת בטחון במשפיע שלו. גם כך אפשר לפרש את הנקודה.

יש הרבה מאמרי חסידות – שאפשר לציין כמה מהם כדי ללמוד אחר כך – שמשוים בין בטול ובטחון וגם מקשים: לכאורה בטול הוא אין, אני אין, ובבטחון יש 'יש', כמו בפסוק "אל כל החיים יש בטחון" ("יש בטחון" שוה שכינה, כמו שנלמד כאן במאמר). מצד אחד, נדמה שבטול ובטחון אינם אותו מצב נפשי ואפילו הפוכים זה מזה, ומצד שני הם דווקא הולכים יחד. לכן הנקודה הזו, כמו שהיא נקודת בטול, יכולה להיות גם נקודת בטחון.

אם נפרש שזו נקודת בטחון של התלמיד ברב, בטחון המקבל במשפיע, אז גם בריצת הרב לתלמיד יש בטחון – בטחון שהוא תלמיד טוב, כלי ראוי לקבל. הא בהא תליא – למשל בכתה, עוד לפני שמדברים על בטול צריך לדבר על בטחון. כשנכנסים לכתה המורה צריך הרבה בטחון – גם בטחון שה' יעזור לו להעביר טוב, וגם בטחון שהמקבל יקבל טוב, כלומר שאני בוטח בתלמיד, שהוא כלי טוב. יכול להיות שהוא יותר חכם ממני, רק שאני יותר מבוגר ולכן הספקתי קצת יותר לדעת, אבל יתכן שהוא הרבה יותר עילוי ממני. הרב צריך לבטוח בתלמיד והתלמיד כמובן צריך לבטוח ברב. אמרנו שבטחון הוא מלשון ב-טח, "וטח את הבית", דבקות של שנים יחד, של ב. הבטחון עושה את הדבקות בין המשפיע למקבל.

סוד הדר: ר-ד-ה – אמונה, בטחון, השפעה

לפי זה, אם ל-ד יש נקודת בטחון ברב, איך נסביר את ה-ר? הרי אי אפשר לבטל ח"ו שום אות באלף-בית, כמו שאמרנו ש-ק יכולה להיות קליפה (כמו שכתוב כאן) וגם קדושה. הכל קשור למלה שקר, כמו שכתוב בזהר, שהאותיות קר הן עיקר אותיות השקר ואילו האות ש היא הארה של אמת אל השקר, כי שקר בלי אמת בתחלתו לא מתקיים בסופו. אמנם כתוב שעיקר השקר הוא ה-ק וה-ר, אבל אי אפשר לפסול על הסף שתי אותיות קדושות בלשון הקדש[ד]. כמו שלאות ק ודאי יש קדושה מיוחדת – שכנראה היא היכולת לרדת מתחת לקו ולעשות שם אתהפכא (וכך להבדל מן הקליפה לחלוטין, שהרי אין עוד קליפה במציאות, הכל הפך לטוב, הכל נכלל בקדושה, גם מה שתחת לרצפה) – כך גם לאות ר, ריש לשון ראש. על הפסוק "תחנונים ידבר רש" אומרים חז"ל "זה משה רבינו". אי אפשר לומר שרש הוא משהו לא טוב לגמרי, "ולרש אין כל". אם ה-ד היא אחד שיש לו נקודת בטחון, מה תהיה ה-ר, בלי הנקודה הזו, בקדושה? צריך לומר שה-ר היא אמונה – אין לו עדיין בטחון, אבל אמונה יש לו.

ה-ד בסוף הופכת להיות ה – היא מפנימה את השפע. כל זמן שהיא רק בדרך לקבל את השפע היא עם צד האחור, אבל כאשר מקבל ומפנים יש "הא", התגלות, פנים בפנים, הנה. אם כן, לפי ההסבר הזה יש שלשה מצבים: קודם יש ר – אמונה; אחר כך יש ד – בטחון, אבל לפני ההשפעה בפועל; ויש את ההשפעה בפועל (מימוש הבטחון, סוד "הנה זה בא [וכבר בא, כדברי הרבי]" בגימטריא בטחון, היינו מימוש הבטחון) – ה-ד הופכת להיות ה.

אם עולים מ-ר ל-ד ל-ה, איזו מלה עשיתי? שוב, כעת הכל שלשה שלבים טובים – ר היא אמונה, עדיין ללא נקודת הבטחון. הרבה פעמים ר היא "ראשית חכמה יראת הוי'", כאן ה-ר, ראשית העבודה, היא אמונה (בחינת משה רבינו, עליו נאמר "ולרש אין כל", שבזכותו ירד המן לישראל, "מן הוא" אותיות אמונה כנודע. וכן משה באתב"ש אותיות צבי, ר"ת "צדיק באמונתו יחיה", וצבי בגימטריא אמונה. על משה נאמר "וגם בך יאמינו לעולם"); ה-ד היא בטחון (דויד); וה-ה היא כבר ההתגלות של פנים בפנים (משיח). מלמעלה למטה – כי ר-ד-ה זהו סדר עליה מלמטה למעלה – יש כאן הדר. הדר הוא המלך השמיני במלכי אדום – "ושם אשתו מהיטבאל", סוד ראשית התיקון (סוד המתקלא, להיות "אשגחן אפין באפין", יחוד פנים בפנים). תיקון כל המדות בנפש – עיקר התיקון הוא עליה מ-ר ל-ד ל-ה. פירוש המלה הדר הוא לחזור, שמשהו חוזר – כמו החזרת פנים בפנים. ב-ר יש עדיין מצב שאינו פנים בפנים, בחינה של אחור באחור, אבל אחר כך היא הופכת ל-ד, בטחון, ובסוף נעשית ה, מקבלת פנים בפנים[ה].

זהו דרוש לאות של השנה הזו ב"באתי לגני", ובקשר לנושא שלנו, אמונה ובטחון.

קשר בטול-בטחון ברמזי כחות הנפש

רק עוד משהו כללי מאד: בדף של יג המדות הפנימיות של הנפש – אמונה תענוג רצון בטול שמחה יחוד אהבה יראה רחמים בטחון תמימות אמת שפלות – יש יג מלים שצריך לדייק באותיות שלהן. המלה האמצעית, השביעית מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, היא אהבה – היא באמת שוה 13, כוללת את כל ה-13. יש ששה כחות לפני האהבה וששה כחות אחרי האהבה. אם מדייקים רק בר"ת יש תופעה יפהפיה – אחד הדברים שהכי הפליאו אותי, אחרי שבררנו את הסוגיא הזו של שמות הכחות הפנימיים של הנפש – שר"ת שש המלים שלפני אהבה הן בראשית ולמרבית הפלא גם ר"ת של שש המלים שאחרי האהבה הן בראשית. נראה: ר"ת אמונה תענוג רצון בטול שמחה יחוד – בראשית. אחר כך ר"ת יראה רחמים בטחון תמימות אמת שפלות – גם בראשית. ממש פלא.

מה הרווחנו מזה? שה-ב – כמו במלה "בראשית", ב רבתי – היא בטול (למעלה מאהבה) ובטחון (למטה מאהבה). מתאים למה שאמרנו, שסוד נקודת ה-ד – ובעצם כל נקודת האותיות – היא נקודת בטול (בהתחלת הכחות, לפני האהבה) או נקודת בטחון (בהמשך של הכחות, אחרי האהבה), "אל כל החיים יש בטחון". באמת הא בהא תליא. רק הקו הימין (קו ההתחלה) של הכחות הפנימיים של הנפש הוא: בטול (פנימיות ספירת החכמה), אהבה (פנימיות ספירת החסד, ענף החכמה), בטחון (פנימיות ספירת הנצח, ענף החסד) – אהבה בין בטול לבטחון (מכאן נלמד שהכח המאחד את הבטול והבטחון הוא כח האהבה בנפש, אהבה = אחד)[ו].

בטול המוחין – להשפיע למי שרוצה (השלמה)

ענין ארבעת הזיווגים מופיע בחסדי דוד קיד-קטו (ומבואר בחסדי דוד הנאמנים). שם הוא כותב:

כשהיו בסוד נקודה קודם התיקון לא היה בהם רק ג' מדרגות וחסרה מדריגה ב' דאב"פ אמנם בזו"ן היו ד' מדרגות כשהיו בסוד נקודה קודם התיקון בסוד פרצוף.

נקודה היינו עצמת אור שגורמת לפנות אחור כי אין כלים להכיל את האור בפנים. בכל אופן, יש הבדל בין יחוד או"א ליחוד זו"נ – ההבדל בין מוחין למדות – בהתפתחות. הכל מתחיל מאב"א וצריך להגיע לפב"פ דרך המדרגות שבאמצע, אבל באו"א קפץ מאב"א לפב"א ודלג על אב"פ. בזו"נ, גם לפני התיקון, לא דילג ועשה את כל התהליך. זהו ההסבר הפשוט למה שהוא כותב.

הווארט כעת (לא זוכר איך הסברנו את זה בחסדי דוד הנאמנים): במצב השני, של אב"פ, המשפיע הוא אחור והמקבל הוא פנים. יש תכונה של חב"ד – תכונה מאד חשובה – שיש בהן יותר בטול מאשר במדות (במדות "יש מי שאוהב"). אב"פ אומר שאני באחור, במקום אחר, אבל התלמיד באמת רוצה לקבל ממני – פונה אלי פנים. באו"א לא היה המצב הזה – למה? בגלל הטבע שאם הנוקבא-המקבל באמת משתוקקת ומסתכלת עליך מצד האחור, מצד הבטול של המוחין מחייב שהזכר-המשפיע יסתובב. במדות לא ככה – במדות יכול להיות מצב שבאמת הנוקבא משתוקקת ומסתכלת פנים והזכר הוא אדיש, או שהוא שקוע בתוך האינטרסים של עצמו, כמו שהסברנו.

זהו ההבדל בין מוחין למדות עוד לפני התיקון, שבמוחין יש טבע טוב שלא יתכן מצב שהמקבל רוצה לקבל ולא מיד ישפיע על המשפיע שחייב לתת בדרך פנים. המשפיע מתבטל מיד לרצון הפנימי של המקבל – קצת כמו "העטופים" ו"הקשורים". כמו שרבי אמר לבנו "דעת קונך יש בך" – שקודם אמרת שאתה לא הולך להתחתן (בחינת אחור כלפי הכלה), אבל כשיש התעוררות מצד הנוקבא (מה שעורר אותו כאשר הובילה אותה לפניו לא היה רק יפיה וכיוצא בזה אלא שבודאי היא גלתה את רצונה, פניה, כלפיו) אתה הולך להתחתן מיד כשאתה במוחין.

ג. אמונה ובטחון – הכח להמשיך ארור לברוך

אחרי ההקדמה הנ"ל נפתח את הספר במקום אליו הגענו, בעמ' נז בפסקה למטה. אמונה ובטחון הן האלף-בית שלנו – אמונה מתחילה ב-א ובטחון ב-ב. נסביר כאן את משמעות אמונה ב-א ובטחון ב-ב, נתחיל מאמונה:

אמונה – "אין עוד מלבדו"

וזהו שתחלת אמונה א, בחינת "אין עוד מלבדו"[ז] [בהמשך נראה שהאותיות א-ב-ג רומזות לשלשה פסוקים/מאמרים יסודיים, שאחד מתחיל א, השני ב והשלישי ג. ה-א של ההתבוננות ותיקון התודעה שלנו היא "אין עוד מלבדו". איך מתאים לאמונה כפי שהסברנו עד כה? עד עכשיו הסברנו באריכות שאמונה היא כח לפנות את התודעה מכל דבר אחר חוץ מה', שיש רק ה' – לכן מאד מתאים ל"אין עוד מלבדו". אמונה היא "אין עוד מלבדו", כולל אין מחשבות אחרות חוץ ממחשבת ה'. אמונה ו"אין עוד מלבדו" משלימים לכפולה של אחד (אמונה היא בחינת אחד; אמונה = אלהינו – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד") – 325 = 25 פעמים אחד, והוא המשולש של כה, וכן האות ע במספר קדמי – "עין בעין יראו", ע"ד "אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלהים אין עוד מלבדו". באמונה "אין עוד מלבדו" יש ד תבות ו-טז אותיות – גם בדילוג תבות וגם בדילוג אותיות כל דילוג בפני עצמו הוא כפולה של אחד, הכל אחד, ודוק.],

כאשר מאמין באמונה שלימה וכאלו רואה בראיה חושיית איך שאך ורק אלופו של עולם [האות אלף מלשון "אלופו של עולם" – כמו שהזכרנו קודם את "אלופו של עולם" ו"צדיקו של עולם". ככה הרבי הסביר את סוד הגאולה, שצריך להחדיר א בתוך ה-גולה – הגולה היא חומר הגלם, לא צריך לבטל אותו, אבל צריך להחדיר בו א. הרבי הסביר שלש רמות של אלף, אבל הכי פשוט הוא ההסבר של "אלופו של עולם" – להרגיש השגחה בכל דבר. מהי האמונה כאן? שאני כל כך מאמין בה', ורק רואה השגחה פרטית על כל צעד ושעל בחיים, עד שמרגיש וכאילו רואה שיש רק ה' במציאות ו"אין עוד מלבדו"] נצב בכל אתר ואתר [אתר ר"ת אמונה-תענוג-רצון, שלשת הראשים שבכתר, אבל הכל מתחיל מה-א, מהאמונה. לכן אמונה מתחילה ב-א, להתעצם עם ה-א.].

"ארור... ואמר כל העם אמן"

והנה פלא, חז"ל אומרים שאם ה' היה בורא את העולם ב-א ולא ב-ב ה-א היתה מתפרשת "ארור". מה הפשט? שוב, חז"ל נותנים טעם לכך שה' לא ברא את עולם ב-א, אלא רק פתח בה את עשרת הדברות, כאשר נתן לנו תורה – "אנכי הוי' אלהיך". עד אז ה' לא ברא את העולם ב-א אלא ב-ב – וכך הוא בורא את העולם בכל רגע מחדש – כי ב היא לשון ברכה בעוד א היא לשון ארור. איפה ההופעה הכי מרוכזת בתורה של לשון "ארור"? בפרשת כי תבוא ה' אומר שכאשר נעבור את הירדן עלינו ללכת לשכם (התחנה הראשונה של אברהם, ראש כל המאמינים, בארץ) בין גרזים ועיבל ושם לכרות ברית עם ה', ושם יש יא ארורין (ארור = יא פעמים הבל) מפורשים בתורה (בסוד "ימלט אי נקי ונמלט בבר כפיך [בר לשון ברכה, כמו בר של בראשית, 'בר כפיך' היינו 'ברך פיך']", כמבואר במ"א). ששה שבטים עומדים על הר גרזים, והכהנים והלוים פונים לשם לומר "ברוך", ואחר כך פונים להר עיבל, עליו עומדים עוד ששה שבטים, ואומרים "ארור". המיוחד הוא שבתורה כתוב רק צד ה"ארור" ("צד האפל" של עם ישראל, בחינת הר עיבל עם השבטים העומדים עליו – אותיות אפל ואותיות עיבל מתחלפות, ודוק. על הר עיבל דווקא נבנה מזבח לה', והוא יותר גבוה מהר גרזים, אך ללא צמחיה, בחינת "ארור". אפל ע"ה = עיבל, וביחד, אפל עיבל = "אין עוד מלבדו"), וכל פעם הפסוק אומר "ארור... ואמר כל העם אמן".

על כך נסובים המשפטים הבאים כאן:

א זו היא גם בסוד "ארור... ואמר כל העם אמן" (שעל כן בתורה נכתב צד ה"ארור" דוקא [ה"ברוך" לא מקביל ל"אמן", ולכן לא נכתב בתורה. יש משהו ב"אמן" – קבלת הדבר מתוך אמונה – שמתאים ל"ארור" יותר מאשר ל"ברוך" (מכאן גם נבין לעומק את מאמר חז"ל "רבי יוסי אומר גדול העונה אמן יותר מן המברך אמר ליה רבי נהוראי השמים [לשון שבועה, אורות-התפעלות דתהו] כן הוא תדע שהרי גוליירין [חלשים, רש"י] יורדין ומתגרין במלחמה וגבורים יורדין ומנצחין" – בענית אמן על ברכה יש עצמה של אורות דתהו, בחינת "ארור", כלומר הפיכת ארור והתכללותו בברוך, משא"כ בברכה עצמה, שהיא בחינת אורות מועטים וכלים רחבים של עולם התיקון. ענית אמן היא כח המנצח בפועל – "גבורים יורדין ומנצחין" – כח אדיר של עולם התהו. יוסי נהוראי = משיח[ח], רבי יוסי רבי נהוראי = הר גרזים הר עיבל!). איפה יש עוד בתורה "אמן ואמן", שגם קשור לקללה ולא לברכה? בפרשת סוטה, בה האשה אומרת "אמן ואמן" על הקללה. רואים שיש איזה קשר בין אמן להיפך-הברכה – למה?

נשים לב: אמרנו קודם שיש משהו באות ר שקשור לאמונה. מה מיוחד במלה ארור? מאד דומה למלה אחרת, מלה הכי טובה – אור (שייך ל"צד המואר" שבנפש) – "וירא אלהים את האור כי טוב [הכי טוב]". בארור יש שתי אותיות ר, השרש של ארור הוא ארר (ואילו השרש של אור הוא אור). [מאמר מוסגר: כדאי לרכוש לתיכון הרבה ספר השרשים לרד"ק, שלכל בת יהיה הספר הזה, צריך ללמוד אותו הרבה.] יש פה שני שרשים קשורים מאד – אור ו-ארר. השער המשותף לשני השרשים הוא אר. בארר ה-ר כפולה. אלה שני שרשים כמעט זהים. מה יש בארור הזה שאחרת מאור? ה-ר נכפלת, יותר מדי ר... (נשמע ר...ע[ט]), יותר מדי אמונה שלא באה לידי בטחון ("רצוא" בלי "שוב", כמו חטא נדב ואביהוא) – אמונה מאד עצמתית אך בלי אחיזה במציאות (רק "גאט איז אלץ", "סאיז דאך אלץ הבל הבלים...", בלי "אלץ איז גאט"). איך אנחנו מסבירים אמונה? לפנות את התודעה, אין כלום. אבל אם יש יותר מדי פינוי – שבאמת נשאר 'אין כלום' – הופך להיות בתודעת האדם איזה תהו ובהו, פוסטקייט באידיש, ריקנות. דווקא שם, במצב התוהי הזה, ב"חלל הפנוי", שורר היפך-הברכה. והוא סוד "יהי מארת [חסר כתיב]" הנאמר ביום רביעי של מעשה בראשית, לשון מארה, היפך-הברכה (מה שצד האפל של הנפש הוא מואר-מואר, הלעומת-זה של שני מאורות גדולים יחד, ע"ד סגי נהור)[י]. נסביר תיכף יותר טוב. עוד פעם, ה-א עלולה להפוך לארור, אם היא לא מתקבלת ועוברת דרך ה-ב של בראשית. שוב, בתורה כתוב צד ה"ארור", אף שאמרו גם "ברוך", כי ארור קשור לאמן וגם לאמונה.] וד"ל),

מטרת ה"ארור" – פינוי הטומאה מארץ כנען

מה היתה הכוונה כשאמרו "ארור"? להמשיך קללות למציאות? לעשות רע? לא מתאים לנו. כעת כורתים ברית עם ה', מה הקשר לכל כך הרבה "ארור"? מה עושה ה"ארור" הזה? הכל חוזר למה שאמרנו בהתחלה, שאמונה היא כח לפנות את התודעה ממחשבות זרות. מה באמת ה"ארור" רוצה לעשות? מה הכח שלו? אם אני אומר "ארור" מי שיעשה כך וכך, "ואמר כל העם אמן" – מה הפעולה של האמירה? לבטל את אותו הדבר.

המטרה של ה"ארור" היא שהדבר הזה לא יהיה ח"ו בתוכנו – שאצל יהודים התופעה הזו לא תופיע אף פעם. החל מתחום המחשבה, שאף אחד לא יעיז להתקרב לענין – לא יחשוב עליו, לא ידבר עליו ולא יעשה אותו. המטרה היא לפנות את המחשבה-דבור-מעשה, סוד אד"ם – כפי שמבואר בסוף הפרק ב"באתי לגני" השנה. יש שני דברים בפרק שהם מחשבה-דבור-מעשה. בהתחלה הוא מדבר על ציור האות ה – למעלה מחשבה, קו ימין דבור והנקודה משמאל מעשה. בסוף הוא אומר שזהו סוד המלה אדם – א היא מחשבה, דם ר"ת דבור-מעשה. אם המחדו"מ הם בקדושה זהו אדם דקדושה, "אתם קרוים אדם", ואם המחדו"מ הם בקליפה זהו גם אדם – אדם בליעל. כל מלחמת היצרים היא בין אדם לאדם, שתי בחינות אדם (סוד "שפך דם האדם באדם דמו ישפך" וכן "עת אשר שלט האדם באדם לרע לו"[יא]).

"ארור" היינו לפנות את השטח – החל מהמחשבה – ממה שהיה כאן בארץ. היתה כאן תרבות כנען, כל התועבות אשר שנא ה'. כלומר, כל האויר שהיה כאן – "אוירא דארץ ישראל מחכים", בטול שיורד עד לבטחון, מראשית קו הימין לסופו – היה מלא טומאה. לכן הדבר הראשון שצריך לעשות הוא ללכת למקום בין גרזים ועיבל, לומר יא פעמים "ארור" וכולם צועקים "אמן", ובכך לפעול – כמו שפועל כח האמונה – את פינוי הטומאה, את סוד הצמצום. אחר כך הברוך (ה-ב של ברוך שלאחר ה-א של ארור) הוא סוד המשכת הקו (ומה ש"פותחים בברכה" – קודם פנו להר גרזים ופתחו ב"ברוך" – היינו משום ששרש הקו הוא לפני הצמצום, בתפארת הנעלם, שמשום כך הברכות נעלמות ולא כתובות בתורה). נקרא זאת בפנים:

שעל ידי העברת בני ישראל בברית הערבות ["לשון נופל על לשון" – עוברים בברית הערבות. סימן השנה הוא תהא שנת ערבים-חברים – "כל ישראל ערבים" ו"כל ישראל חברים". כמו שדייקנו, קודם ערבים ואז חברים – את הערבות קבלו בין גרזים לעיבל. הערבות כל כך חזקה שפועלת גם על המחשבה. הערבות היא בדרך כלל רק על הנגלות, הדבור והמעשה, אבל בנסתרות אין ערבות – כאן ברית ערבות כל כך חזקה שפועלת גם על המחשבה, מטהרת את האויר, כמו הרבה תורות של הרבי הקודם על טהרת האויר על ידי אותיות התורה. כאן כתוב שעם אמונה מטהרים את האויר. אור-אויר-ארור – הכל קשור.] וקבלתה באמונה שלמה, פינו את אוירת ארץ ישראל ממחשבות כנען [שנמצאות באויר. גם היום, בדור שלנו, יש עדיין באויר את המחשבות הלא טהורות. לא נצליח ליישב את הארץ בלי לפנות את המחשבות – לטהר את האויר.],

ובסוד "כל הארץ של הקב"ה, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו"[יב] [הכל תלוי באויר.] וד"ל [הכוונה לעניננו ש"ברצונו נתנה להם" היינו שגם במחשבות הזרות יש ניצוץ אלקות. עבודת הבינוני היא לבטל את המחשבות הזרות, כמו "ארור", עד שיקויים "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ". אבל יש גם עבודת צדיק, כמו שמלמד הבעל שם טוב, שבכל מחשבה זרה יש ניצוץ אלוקי שמתחנן שאקבל אותו ואעלה אותו לשרשו בקדושה, שלא אדחה אותו, שאם אדחה אותו אהרוג אותו. אצל הבינוני כתוב "הבא להרגך השכם להרגו" – הוא מתחנן שאעלה אותו, אבל הוא בא להרוג אותי ולכן צריך לדחות אותו ולהסיח דעת. עם זאת, צריך לדעת שיש גם בו ניצוץ, הכל מכוון מהקב"ה – זו המשמעות של "ברצונו נתנה להם". אבל כעת הגיע הזמן שה' רוצה שנכנס לארץ ונפנה את המחשבות האלה, ונמשיך בארצנו הקדושה רק מחשבות טהורות – "וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו". נפרש שתוך כדי "נטלה מהם" הוא מוציא משם את ניצוצות הקדושה.].

עד כאן דברנו על ה-א של האמונה.

שרש הבטחון באמונה העליונה

יש פה הערה מאד חשובה. בפסקה הזו עיקר הווארט הוא מה שלמדנו עד כה, שגם באמונה שלקראת בטחון יש שתי רמות. באותיות של קבלה וחסידות, יש את האמונה של רדל"א – הראש העליון שבכתר – ויש בתוכו את "חביון עז העצמות", ממש ה' עצמו. יש הבדל בין האמונה לכשעצמה, כלבוש של "חביון עז העצמות", לבין מה ששרש האמונה שלנו – ההתקשרות שלנו בעצמות ה', עצמות גם לשון עצמה – הוא בחביון עז העצמות ממש.

החידוש כאן הוא ששרש הבטחון הוא דווקא בדרגה העליונה של האמונה. באמונה הרגילה ה-א יכולה להפוך להיות ארור במובן שלילי, לכן ה' לא ברא את עולם ב-א. אבל ה-א של האמונה העליונה, ה-א של "אנכי הוי' אלהיך" של מתן תורה – כפי שמוסבר בחסידות – מכריחה את ה-א שלמטה ממנה להכנס ל-ב של הבטחון והברכה. זהו עיקר החידוש של הפסקה של היום, ומתחילים להסביר זאת כאן בהערה יב:

"אין עוד מלבדו" – מקור לאי-אכפתיות (שמאפשרת רע)

ועיין בפלח הרמון בראשית ד"ה ואשה אחת וגו' אות ז (סב, א), ומבואר שם שאם היה נברא העולם ב-א היה קיום נצחי לרע ח"ו [ב-א יש משהו נצחי, משהו בלתי-משתנה ששום דבר לא משנה אותו. למה אם אני אומר ש"אין עוד מלבדו" ומסלק כל דבר אחר, אני עלול להנציח את מציאות הרע? משהו עמוק שמוסבר בחסידות: אם יש א במובן של שויון – אפילו שויון אלקי, "שויתי הוי' לנגדי תמיד", ושום דבר אחר לא קיים – גם לא מענין אותי שום דבר אחר. כל מה שיש יכול להשאר כי הוא גארנישט, שום דבר. מתוך ראש כזה גם הרע במציאות יונצח, מלשון קיום נצחי. לא יהיה כח להלחם נגד הרע, כי מהו רע?! מה מענין אותי בכלל טוב ורע?! כל המציאות לא מענינת אותי, יש רק ה'!

עוד פעם: מכך שיש רק אמונה, רק ה', "אין עוד מלבדו", יכול להתסעף שאני לא 'שם' על כלום, כולל הרע – אפילו דברים טובים הם גארנישט, וכ"ש דברים לא טובים ודאי בטלים ומבוטלים כעפרא דארעא. אז לא אעשה שום מאמץ לבטל את המציאות של הרע, כי היא אינה מציאות בעיני. לכן הוא אומר שאם ה' היה בורא את העולם ב-א הוא היה נותן קיום נצחי למציאות הרע, ח"ו.].

"המאמין לא יחיש" – אמונה-נטולת-בטחון

וי"ל [תוספת על מה שהוא אומר:] שהוא בסוד "המאמין לא יחיש" [למי שמאמין שיהיה טוב – לא שעכשיו יהיה טוב הנראה והנגלה, אלא שפעם יהיה טוב, ה' טוב ואני סומך עליו – אין כל לחץ, יש לו את כל הזמן שבעולם, כי בעצם הוא למעלה מהזמן. לא צריך למהר ולזרז שום תהליך. לפי זה, מה שאומרים "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח... אחכה לו בכל יום שיבוא [היום]" אינו "המאמין לא יחיש".

עוד מעט הילולת הרמב"ם, יום ראשון, צריך לומר משהו לכבודו: יש לרמב"ם יג עיקרי אמונה, שהכי נוגע בדור שלנו (שהוא הדור האחרון לגלות והדור הראשון לגאולה, כמו שאמר הרבי) הוא עיקר האמונה בביאת המשיח. הרמב"ם לא מתכוון רק לאמונה בביאת המשיח אלא לבטחון, שיבוא כל יום ("היום", כפי שאמר משיח עצמו לרבי יהושע בן לוי). אם יש רק אמונה אפשר לומר, כמו שאיזה רב אמר פעם, שמשיח יכול לבוא גם עוד אלפיים שנה, לא אכפת לי, שיבוא מתי שהוא רוצה, מתי שה' ירצה. אז הוא לא מחכה לו בכל יום שיבוא באותו יום, הוא לא דרוך ש"הנה הוא בא". "המאמין לא יחיש" לא ממהר את התהליך – הכל "קמעא קמעא". בעצם, גם אלו שאומרים "קמעא קמעא" לא מתכוונים כמו אותו רב, הם מתכוונים לעוד עשרים-שלשים שנה, לא לעוד אלפיים שנה. יש מדרגות, יש חוגגים שבעים שנה למדינה ואומרים שיקח עוד שבעים שנה. לא כן החב"דניקים, הם אומרים 'נאו' ("היום"). אך יש מישהו שלא מאמין בכלל (מצד הנפש הבהמית שבו – לכל אחד יש נפש הבהמית וגם עמלק קטן בפנים, עמלק בגימטריא ספק כידוע), אבל לא יכול לומר שלא מאמין במשיח, חייב להאמין, אז הוא אומר שיתכן שיבוא בעוד אלפיים שנה, ויש לו פסוק על מה להסתמך – "המאמין לא יחיש" (אך ראה רש"י ורד"ק מה הפירוש האמתי של "המאמין לא יחיש": "המאמין דבר זה [של העמדת מלך משיח שיהא בציון לאבן בחן] לא ימהרנה לא יאמר אם אמת הוא ימהר לבוא", כלומר שלא יתלה את אמתת הנבואה במהירותה לבוא, לא שלא יחכה לנבואה לבוא היום; "לא יחיש וימהר לראות זאת הנבואה אבל על כל פנים יראה אותה ואם לא תהיה כל כך בקרוב לא תרחק". ורמז נאה: "המאמין לא יחיש" = שרה – "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה", אל תחיש ואל תחשוש, תסמוך על שיקול דעתה, על רוח הקדש שלה).

מה רואים כאן? ש"המאמין לא יחיש" (לגריעותא, לפי הקריאה השטחית של הפסוק, לא אליבא דאמת כנ"ל) לא עושה שום דבר, לא פועל לבטל את הרע, ולכן הרע יכול להתקיים לנצח. לכן ה' לא ברא את העולם באות א.], שללא מדת הבטחון [בפועל ממש, נאו.], מקור המשכת הברכה לעולם בפועל ממש אין כל דחף להחשת ה"קץ שם לחשך" עיי"ש [כדאי להסתכל שם בפנים.] וד"ל.

ה-א ד"אנכי" מכריחה את ה-א של "כחשכה כאורה" להתלבש ב-ב ד"בראשית"

ועוד מבואר שם ש[יש עוד א, חוץ מה-א בה ה' לא רצה לברוא את העולם, והיא ]ה-א דאנכי דמתן תורה שרשה באמיתת העצמות שלמעלה מעלה מה-א דבחינת "כחשיכה כאורה" [אמרנו ש-ארור כמו אור, רק עם יותר מדי ר – כפל ה-ר. אור הוא טוב, אבל מה הבעיה עם אור? גם אור, הדבר הכי טוב, "וירא אלהים את האור כי טוב" – מה החסרון שלו? שאינו עצם, לא עצמות. הרבי תמיד מבחין בין עצם לבין גילויים – אור הוא גילוי, הכל טוב ויפה, אבל הוא לא עצם. אמונה בגילוי של האור היא בדרגת "כחשיכה כאורה" – פסוק מאד חשוב. כלומר, "כחשיכה כאורה" היינו שויון – "המאמין לא יחיש". מצד אחד "כחשיכה כאורה" הוא שבח לה', שהכל שוה אצלו, ומצד שני המנטליות הזו עלולה להזיק. אצל ה' הכוונה שגם בחשך הוא רואה, שהחשך לא מחשיך, אבל יש בפסוק הזה גם שויון – שויון של אמונה, במדרגה הנמוכה של האמונה, ממנה יכול לצאת באמת "ארור", קליפות, והיא מחיה ומקיימת את הרע.] שממנה באה היניקה לבחינת "ארור", אלא אדרבה, מה-א דעצמותו יתברך ממש בא ההכרח להלביש את ה-א הנ"ל ב-ב של בראשית מלשון ברכה [ה-א הראשונה מכריחה את ה-א השניה להמשך לתוך ה-ב, מקור הברכה.

מישהי זוכרת איפה עוד כתוב בחסידות שיש שתי א (שהיא המקור של אמונה)? דברנו קודם שיש כב אותיות האלף-בית, אבל יש בכוונות השופר וגם בכוונות המקוה של הבעל שם טוב – עוד משהו שכדאי ללמוד, קצת, בתוך סידור עם דא"ח של אדמו"ר הזקן, שתי הכוונות האלה שהן אולי שני המאמרים הכי חשובים בסידור – הסבר שלמעלה מהאות א באלף-בית יש עוד א, שיחסית היא כמו האות ה-23 שלפני כב האותיות. היחס בין ה-א המקורית לאותיות א-ב-ג הוא כמו הביטוי שיש "אחד המנוי" ויש "חד ולא בחֻשבן". א היא אחד – יש "אחד המנוי", שאחריו באים 2-3-4, אבל יש "חד ולא בחֻשבן", אחד שאינו בחשבון של 1-2-3. יש שתי א, שתי מדרגות אמונה, שני אחד. ה"חד ולא בחֻשבן" הוא המדרגה ה-יא לגבי הספירות. לכן הרבי כל כך אהב את המספר יא, כמו ששבט הוא חדש ה-יא, והוא נעשה רבי ביום ה-יא של שבט, גם בשנת ה-יא, תשי"א – שלשה יא. גם היום ההולדת של הרבי הוא ב-יא (ניסן). הרבי מאד אהב יא כי זו מדרגת "חד ולא בחֻשבן". במאמרים בסידור היחס הוא כמו בין הקול הפשוט לדבור. ה-א המקורית היא כמו הקול הפשוט – "הקֹל קול יעקב" – שכולל את כל האותיות, ואחר כך יש פירוט כב האותיות החל מה-א, שהיא רק אחת מה-כב. יש א שהיא הכלל של הכל ויש א שהיא פרט ראשון מבין ה-כב. ה-א של "אנכי" היא הראשונה, והיא מכריחה את ה-א שלמטה ממנה להכנס ל-ב של ברכה. ה-א העליונה יכולה להתגלות רק במתן תורה, היא החידוש של מתן תורה, בזכות – "לפום צערא אגרא" – המילדות העבריות והשעבוד במצרים, עבודת פרך.].

והיינו שאמיתת מקור האמונה בישראל היא מעצמותו יתברך ממש [כל מה שדברנו על כח האמונה לפנות – זו האמונה השניה, אבל האמונה הראשונה, של העצמות, היא אדרבא, כח שממשיך למטה, כח שמכריח את האמונה להתממש כבטחון. כן דברנו קצת בענין בשיעורים הקודמים – האמונה חייבת להגיע לבטחון. אבל אם האמונה לא מגיעה לבטחון, "המאמין לא יחיש" (לפי הפירוש השטחי כנ"ל), הסיבה היא שאין את ה-א המקורית.], אמיתת סוד טל תחיה [שתיכף נראה בפנים. יש "טל אורות", "טל ברכה" ו"טל תחיה" – מקור "טל תחיה" הוא ב-א העליונה.] וכמו שיתבאר בפנים.

"מלא ברכת הוי'"

נמשיך לקרוא בפנים, לקראת בטחון:

משא"כ תחלת בטחון היא ב של ברכה (וכנ"ל שעיקר שרש בטח הוא טח [לשון טיחה-דבקות, כמו שלמדנו. "וטח את הבית", בית לשון פנים, כמו שדברנו על פנימיות, "פנים בפנים".] וה-ב היא ע"ד תוספת ברכה וד"ל), [בפרשת "וזאת הברכה", כאשר משה מברך את כל השבטים, כתוב:] "[נפתלי שבע רצון] ומלא ברכת הוי'"[יג] [מכאן רואים שברכה היא גם מילוי.] (כאשר "שבע רצון"[יד] דוקא וד"ל [הוא לא בריצה, להשיג, אלא "שבע רצון" – כמו בשבת, ש"כל מלאכתך עשויה", ולכן דווקא היא מקור הברכה.]). ב זו היא בחינת "בשבילי נברא העולם"[טו] כמבואר במקום אחר[טז],

א-ב-ג – "אין עוד מלבדו", "בשבילי נברא העולם", "גם זו לטובה"

כאן בהערה כתוב משהו שהוא אחד השיעורים הראשונים אצלנו. יש התבונניות פשוטות שאנחנו קוראים להן "שיעור ראשון בקבלה", שכל מי שרוצה ללמד או להדריך בבאתי לגני (או בכלל) צריכה להכיר:

כאן מבואר שהאותיות א-ב-ג רומזות ל"אין עוד מלבדו", "בשבילי נברא העולם", "גם זו לטובה". מה פירוש "בשבילי נברא העולם"? העולם נברא בשבילי כדי שאתקן את העולם, את החלק שלי בעולם. אבל יש פירוש – שתיכף נראה גם בפנים – ש"בשבילי" לשון שביל, אני צריך לעשות את השביל שלי כדי להמשיך את הברכה ממעלה-למעלה לתוך העולם. יש כאן יסוד גדול בעבודת השי"ת, על האדם לדעת ש"בשבילי [בשביל שלי] נברא העולם". בשביל לקיים תהא-שנת-ערבים-חברים צריך את ה"בשבילי נברא העולם". ה-ג הוא מאמר נחום איש גמזו, "גם זו לטובה". את "בשבילי נברא העולם" צריך לקיים מתוך בטחון, דחף שהעולם נברא כדי שאתקן אותו ויש לי כח לתקן אותו. ב"אין עוד מלבדו" לא אכפת לי כלום – הכל ה'. "בשבילי נברא העולם" בדיוק הפוך – העולם נברא בשבילי, אכפת לי מהעולם ואני יכול לתקן את העולם. מה אם אחרי ה"בשבילי נברא העולם" קורה משהו לא לפי התכנית, לא לטעמי? צריך להתעצם עם היחוד של שני הקודמים ולדעת ש"גם זו לטובה" (אף על פי ש"בשבילי נברא העולם", בכל אופן "אין עוד מלבדו", וממילא "גם זו לטובה").

יש כאן חכמה-בינה-דעת, זהו שיעור ראשון שמסביר את המהות הפנימית של חכמה בינה ודעת: "אין עוד מלבדו" היינו חכמה. הבינה היא בטחון – "נשים בטחות", שייך בפרטי לנשים. המילדות העבריות הן עם המון בטחון – זו גם האומנות שלהם, החוש בכל דבר הוא אמונה (מי שרוצה מקצוע, צריך חוש – שהוא אמונה), אבל אחר כך צריך ללכת אתו בבטחון. אחד הפירושים של אמונה ובטחון הוא להפוך חוש בנפש – חוש של אמנות – לבפועל, לממש ולהגשים אותו נגד מניעות ועיכובים.

עוד פעם, ה-א, החכמה, היא "אין עוד מלבדו". מה התכונה של האשה הבוטחת? "בינה יתרה נתנה באשה יותר מבאיש". בבינה הזו, לאשה אמורה להיות תודעת "בשבילי נברא העולם" אפילו יותר מהאיש. האיש לא יודע בדיוק בשביל מי נברא העולם, והאשה יודעת – בבינתה היתרה – ש"בשבילי נברא העולם". אחר כך יש דעת, שהיא לראות בראיה חושית שכל מה שקורה – קורה לטוב. לא כמו רבי עקיבא, ש"כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" – שיהיה טוב פעם, אבל כעת לא טוב לפי הנראה והנגלה לעיני בשר – אלא "גם זו לטובה" כעת בפועל (ואני חש את זה כאילו רואה ממש). זו הערה יז כאן, ויש הרבה מה לפתח – ודאי כתוב אצלנו – שיעור ראשון של א-ב-ג, "אין עוד מלבדו", "בשבילי נברא העולם", "גם זו לטובה" (שלשת הלשונות יחד: "אין עוד מלבדו" "בשבילי נברא העולם" "גם זו לטובה" משלימים ל-1089, 33 ברבוע – "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך").

כתוכ כאן בהערה ש-אבג הוא גם שם קדוש, השם הראשון ב"אנא בכח" – "אנא בכח גדולת" – השם הפרטי-הקטן הראשון בשם בן מב אותיות (ס"ת "אנא בכח גדולת" – אחת – רומזים לפסוק "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים". ה"אחת" המתיחסת לה' היא "אין עוד מלבדו" ואילו ה"שתים" המתיחסות אלי הן "בשבילי נברא העולם" ו"גם זו לטובה", וד"ל).

"שביל ישראל"

והוא [כמו שאמרנו] ע"ד "'בראשית' – בשביל התורה שנקראת 'ראשית' ["הוי' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז".] ובשביל ישראל שנקראו 'ראשית' ["קדש ישראל להוי' ראשית תבואתֹה". "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" ר"ת תבואה, אותיות "ואהבת". אומרים כל יום בקריאת שמע "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" ויש גם "ואהבת לרעך כמוך". כל פעם רומז לישראל, שאנחנו "ראשית תבואתֹה" של ה'.

אם כן, הדגש על עם ישראל הוא בסיפור השני של הבריאה, עם שם הוי', עם החטא – הסיפור הזה מתחיל מסוד התבואה. סימן שיחסית הסיפור הראשון של מעשה בראשית הוא יותר תורה, אבל במלה הראשונה ה-ב רומזת גם לזה וגם לזה. הסדר, כמו שרש"י מביא בפירושו, הוא קודם "בשביל התורה" ואז "בשביל ישראל". "בשביל התורה" יותר קשור לסיפור הראשון, התורה היא אמת מוחלטת, אבל היא גם "בשביל ישראל", עם כל התהפוכות – העלית והירידות של נשמות ישראל, החל מאדם וחוה בגן עדן מקדם, שהן בעיקר הסיפור השני של מעשה בראשית.]"[יז],

וכידוע פרוש הבעש"ט זי"ע [מהפתגמים הראשונים בכתר שם טוב.] על "כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וכו'" ש[הפשט הוא בזכות, ו]פרשו "בשביל" היינו בתוך השביל [שהוא בעצם השביל של ה-א לתוך ה-ב.] שפתח ע"י בטחונו בהשי"ת [איך עושים שביל? על ידי בטחון. זה הפירוש שה-ב היא "בשבילי נברא העולם" – גם עלי לעשות את השביל שלי.] – "וחנינא בני [הוא חב"דניק, איך יודעים? חנינא בן דוסא ר"ת חב"ד. עושים את השביל בבטחון חזק, איך אני יודע שמדתו בטחון? מההמשך:] די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת [לא צריך כלום, רק קב חרובין מספיק לו מערב שבת לערב שבת. יש הרבה סודות בביטוי קב חרובין – נשאיר[יח].]"י.

שרש העבד למעלה מהבן – "עבודה צורך גבוה"

כעת נקרא את הערה יט:

כתר שם טוב אות ה (הוצאת קה"ת), וראה בהערות וציונים שם [במהדורה מסוימת של קה"ת – צריך לראות בפנים.] באור הענין מר"ה ז"ל [יש שם ביאורים שלו לתורות הראשונות בכתר שם טוב.] שהוא דוקא כאשר עולה למדרגת העבד שלמעלה ממדרגת הבן [נושא שגם הרבי הרש"ב מסביר בהמשך תרס"ו. הוא מדבר שם על מעלות בן ועבד ובן שעולה להיות עבד.], דהיינו שרש הבינה

(ראשית קו העבודה – "עבודה לצורך גבוה" [עוד דבר שעליכן ללמוד – ט עיקרי האמונה של פנימיות התורה בספר אמונה ומודעות. שם העיקר שכנגד הבינה הוא "עבודה צורך גבוה" – שאנחנו עובדים לה' ועושים בכך נחת רוח לה'. ה' לא זקוק לעבודה שלנו, אבל בבחירתו החפשית הוא קבע שכאשר אנחנו עובדים אותו הוא מקבל מכך תענוג. כמו שאת ה' בכלל אי אפשר להבין, גם את זה, למה ה' רוצה לקבל תענוג ממנו, אי אפשר להבין – זהו עיקר באמונה. עיקר המוטיבציה לעבוד את ה', לעשות מצוות, הוא מתוך העיקר הזה, שבעבודה שלנו אנחנו עושים לה' טוב כביכול. בנגלה, ברמב"ם, אין עיקר כזה – אבל בפנימיות התורה זהו אחד העיקרים החשובים ביותר. לשם כך צריך להיות עבד, כי מדובר ב"עבודה". שרש מדרגה זו הוא הבינה – אשה, כנ"ל – וכשהבינה עולה לשרש היא יותר גבוהה מהחכמה:]) שלמעלה משרש החכמה ("בן חכם ישמח אב" [שאין בו "צורך גבוה".]), דהיינו שרש מדת הבטחון בנפש שעולה עד לפנימיות ועצמיות האמונה הפשוטה, שלמעלה מגלוי האמונה לבד, וכנ"ל בהערה יב עיי"ש.

בקיצור, הוא כותב כאן שהבטחון – כמו של רבי חנינא בן דוסא – הופך את הבן לעבד ובכך הוא עולה ל"אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", "עבדי הם ולא עבדים לעבדים". העבד הזה מגיע עד לעצמות, וזהו הכח להמשיך מה-א של "חד ולא בחֻשבן" לתוך ה-א שהיא "אחד מהמנוי" – שיש בה שויון, שהיה יכול בפני עצמו להתשלשל למקום לא טוב – ועושה שביל להמשיך אותו לתוך ה-בי, בית, בית קבול, כדי להמשיך ברכה לעולם.

מקור האמונה העליונה ב"בטח בדד"

נסיים עוד שלש שורות:

והוא סוד "בטח (הנמשך מ)בדד עין יעקב אף שמיו יערפו טל"[יט] [יש  משהו במלה טל שמחבר בין האמונה לבטחון: כשעושים חשבון של מספר סדורי – כל אות מחשבים לפי מיקומה מ-1 עד 22. כמה שוה אמונה? נעשה יחד: א = 1, מ = 13, ו = 6, נ = 14, ה = 5. סה"כ שוה 39. אותו דבר בבטחון: ב = 2, ט = 9, ח = 8, ו = 6, נ = 14, גם עולה 39.

בחשבון הזה אמונה שוה בטחון – שניהם שוים טל במספר הכרחי (גימטריא רגילה). כך כתוב כאן בסוף המשפט.

היות שקשור לברכות שיצחק ברך את יעקב שלא מדעת, שהוא לא ידע את מי הוא מברך – זו ברכה שבאה מהמקום של אמונה ממש, חביון עז העצמות – הוא מתחיל מ"טל", "ויתן לך אלהים מטל". כתוב "טל אורות". ב"אורות" יש כמה מובנים – גם גשם וגם ירקות, טל שעל הירקות.], מ"טל אורת"[כ] (משרש ארור [שקשור לאור, כנ"ל.] שלמעלה מברוך [שאם לא נמשך לתוך ברוך אינו ברוך אלא באמת ארור.]) ל"טל ברכה" (ע"י "טל תחיה" [שהוא הטל של התורה, "טל תורה", שלמעלה מ"טל אורת". והוא האמונה של "חביון עז העצמות", ה-א של "אנכי הוי' אלהיך", המכריחה את האמונה של "כחשיכה כאורה", "טל אורות", להמשך ולבוא במקור הברכה, "טל ברכה".], פנימיות ועצמיות בחינת "טל אורת" הנ"ל[כא] [שבהמשכו כתוב "וארץ רפאים תפיל", תחית המתים, כל ידי "טל תחיה" שב"טל אורת".]) וכנודע שבמ"ס אמונה עולה בטחון עולה טל (במ"ה).

"בטח בדד עין יעקב" – ברכה-טוב-חיים

יש כאן הערה יד, שמפנה לסוד ה' ליראיו – משהו שכל אחת יכולה ללמוד שם – שם מבואר ש-בטח הוא ר"ת שלשת הדברים שה' אומר להסתכל עליהם ולבחור בהם ולא בהיפך: ברכה (ולא קללה) טוב (ולא רע) חיים (ולא מות). ברכה-טוב-חיים עולים יחד 312, כל יב צירופי הוי', שעולה "עין יעקב". רמז יפהפה, פנינה, ש"עין יעקב" עולה ברכה-טוב-חיים שרמוזים במלה "בטח" – "בטח בדד עין יעקב [אף שמיו יערפו טל]". "בטח בדד", תסתכל רק על ה"בטח", על שלשת הדברים האלה, ותזכה ל"עין יעקב". שוב, יש כאן דבקות ("בטח") בשלשת הדברים האלה. איך מגיעים אליה? על ידי שמגיעים ל"חד בלא חֻשבן" שממשיך את ה"אחד המנוי" (האמונה שבדרגת "כחשיכה כאורה") לתוך הבטחון.

עד כאן להיום. ב"ה סיימנו את פרק ב. יש מבצעים של י' שבט? של לימוד או מבצעים אחרים? צריך לעשות משהו. יש פעילות ב"באתי לגני"? הבנות מדריכות? צריך שכל התלמידות תהפוכנה להיות מלמדות. שה' יתן לנו משיח נאו. הדבר הכי חשוב ללמוד מהרמב"ם, שהיה חב"דניק ומשיחיסט, האמין מאד חזק שמשיח יכול לבוא בכל יום, ""אף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא [היום]", לעשות מאמונה בטחון. שנלך בדרכן של שפרה ופועה.

נגינה כשרה

שאלה: יש לנו בבית ספר במעלה לבונה הצגה גדולה של כתה י"ב. היה לנו ויכוח עם פס הקול של מוזיקת ההצגה יהיה מוזיקה יהודית או שיכול להיות מגוון, של גוים ומוזיקה ישראלית.

תשובה: את אמורה לדעת מה שאני חושב...

שאלה: שאלו אם יש הבדל בין גויה שמנגנת לבין יהודי שמנגן מנגינה של שיר טמא?

תשובה: כשיהודי – במיוחד צדיקים או חסידים – לוקח ניגון רועים והופך אותו לניגון של תפלה עושים לו גיור כהלכה. כמו שגם חז"ל לוקחים איזו מלה ביונית, מושג, ומשתמשים בה בקדושה – הם מגיירים אותה. אבל סתם לקחת מוזיקה של גוים – יש בזה פגם. במיוחד אם מי שמשמיע את המוזיקה שרוי בטומאה, ודאי מכניס לה טומאה. ברוך ה' יש כל כך הרבה מוזיקה יהודית טובה, ממש טוב – לא רק מה ששמים ברדיו (שחלק מסוים ממנו הוא גם טוב), אלא מוזיקה הכי טובה – שלא זקוקים לשום דבר אחר. צריך להיות מונח בפשיטות שאין מה לחפש מחוץ לקדושה, גם בלי לשאול. היו הרבה שיחות למוזיקאים בנושאים האלה – כתוב ואפשר לקבל הרבה חומר בנושא אם רוצים ללמוד לעומק. אכן הגאולה תלויה בזכות מוזיקה טובה. הרבי אמר "ברוב שירה וזמרה" – ככה תבוא הגאולה.