1

בע"ה

מלוה-מלכה מוצאי ש"ק דברים

ו' אב תש"ע – קראון הייטס (אנגלית)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

ניגנו ניגון הכנה ל-ד' בבות, שאמיל.

לחיים לחיים.

א גוט וואך, דא היא סעודתא דדוד מלכא משיחא. נפתח בתהלים ט"ו.

לפני כן נאמר ווארט בנוגע להתחלה של ספר ישעיהו, חזון ישעיהו בן אמוץ וגו'. ההתחלה של הספר היא לא כזה געשמאק, כי מדברת על החורבן וסיבת החורבן. על שם התחלת הספר השבת נקראת "שבת חזון". רבי לוי יצחק מברדיטשוב הסביר שבשבת חזון מראים לכל אחד בחזון את בית המקדש השלישי. רבי לוי יצחק אמר שלכל אחד יש חזון, אז צריך להבין מה זה חזון. חזון זה השראה שמגיע אליך. חזון לא צריך להיות דווקא בזמן השינה, אלא בכל ה"מעת לעת" של שבת – ברגע אחד יש לך איזה השראה, אולי ניגון, אולי איזה ווארט, משהו שמתגלה מהנשמה. בית המקדש השלישי זה החזון – לא צריך לראות משהו דווקא. עיקר בית המקדש הוא בלב – "'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם', 'בתוכו' לא נאמר אלא 'בתוכם', בתוך הלב של כל אחד ואחד מישראל". זו ההשראה של שבת חזון – כל נקודה של השראת אלקות בלב. מסתמא נקודת השראה כזו היתה לכל אחד בשבת, וזו ההשראה של בית המקדש (בכללות, בית המקדש הוא בחינת השראה, ארץ ישראל, "ארץ אשר הוי' אלקיך דורש אותה תמיד עיני הוי' אלקיך בה וגו'", היא בחינת התלבשות, ואילו חוץ לארץ בחינת השתלשלות, וד"ל; בניגוד להשתלשלות והתלבשות, השראה היא בחינה שלמעלה מגדרי זמן ומקום, ועל כן בחינה זו דווקא מתגלה בשבת שלפני החורבן דתשעה באב, וד"ל). זה רק כדי להבין מה זה "חזון".

הדבר השני, ההפטרה מתחילה "חזון ישעיהו בן אמוץ" – אלה ארבע המילים הראשונות של ההפטרה. המלה הרביעית היא שם אביו של הנביא, אמוץ. אמוץ = 137, לכן זה חשוב לנו, הקבוע של המבנה העדין, המספר הטהור החשוב ביותר של הפיזיקה וכו'. כל האינטראקציות התת-אטומיות קשורות עם המספר המסתורי הזה, רק שאף אחד לא מבין למה. הרבה הרבה שנים מנסים להבין את המספר הזה, ללא הצלחה, ויש אובססיה מוחלטת למספר הזה. דברנו על המספר הזה השבוע, ונראה אותו בהקשר של פרק טו בתהלים. ידוע שהמספר הזה בגימטריא קבלה, והרבה פיזיקאים התפעלו מהגימטריא הפשוטה הזו – זה מופיע בהרבה ספרי פיזיקה פופולאריים. דברנו על ארבע מילים פשוטות שעולות 137, ואחד מהן היא צירוף אותיות של אמוץ – מוצא (הסברנו שמוצא היינו מו, הנקודה האמצעית של צא, ו-צא, מספר הברית העשירי [יהיה קדש להוי']. באמוץ הנקודה האמצעית, מו, נכנסת בתוך-באמצע ה-אץ, לשון תאוצה, ודוק [במילוי: אלף מם וו צדי = 307, הנקודה האמצעית של 613. 137, השרש, ועוד 307, המילוי, עולה 444 = מקדש = 12 פעמים 37. וביחד עם מילוי המילוי, ממוצע שלש הדרגות = 484 = 22 ברבוע = "דור הלך ודור בא", וד"ל]). "מוצאיהם למסעיהם" – המוצא הוא מקור שרש הנשמה לפני שיוצאת למסעה לעולם, כפי שמסביר אדמו"ר הזקן בלקוטי תורה. המשמעות של אמוץ היא אומץ וישעיהו זה ישועה – החזון הוא של ישועה, הבן של אומץ. בחסידות הרבה פעמים דורשים ש"בן" הוא תוצאה של  משהו – בשביל ישועה צריך להיות בן של אומץ. וכן לפעמים דורשים שבן זה לשון הבנה – אם אתה רוצה לראות את החזון של הישועה אתה צריך להיות 'מבין' בענין האומץ. מי שלומד חסידות צריך 'מבינות' – כמו שמספרים על רבי אייזיק (שהיתה לו 'מבינות' ברוח הקדש של הרביים, אף על פי שהוא לא היה רבי) – ובשביל ישועה צריך מבינות באומץ. אנחנו  יודעים שכאשר משה רבינו הסתלק והעביר את המנהיגות ליהושע בן נון (יהושע אותיות ישועה), אז אומרים ליהושע כמה פעמים "חזק ואמץ". אחד המפתחות של המנהיגות הוא אומץ. גם העם אומר כך ליהושע, וגם ה' אומר לו  חזק ואמץ. כמו שה' היה עם משה כך יהיה עם יהושע, לכן חזק ואמץ (חזק ואמץ = יברכך, תחילת ברכת כהנים). ואמץ גם אותיות אמוץ (= 137). אבל לפני "ואמץ" אומרים "חזק" – מה ההבדל? אומרים שיש לאדם אופי חזק, חזק בלהיות נאמן לעקרונות. בחסידות חזק שייך לדעת – דעת חזקה, דעת זה התקשרות. יש ספקטרום של צבעים שנמשך מהדעת, ומכל המגוון – כך נבנה האופי. אבל להיות חזק זה לא כולל באופן אוטומטי אומץ הלב. אומץ הלב אמנם נובע מחוזק השכל, חוזק האופי, וחוזק הנאמנות לעקרונות. חוזק זה בשכל, באופי, ואומץ זה בלב. עד כאן כמה מילים על הנביא ישעיהו ששם אביו אמוץ עולה 137 ומשמעותו אומץ. החוזק והאומץ באים מהחזון – "חזון ישעיהו – בן אמוץ". ובנוגע לחינוך ילדים (וגם מבוגרים), לכל ילד צריך המחנך לומר "חזק ואמץ". זה בונה את המנהיגות בישראל.

נתבונן בפרק ט"ו בתהלים:

"תורה צוה לנו משה". תורה בגימטריא 611, וחז"ל לומדים מזה שמשה רבינו נתן לנו תריא ("ראשית חכמה יראת הוי'" ו"אשה יראת הוי' היא תתהלל", ר"ת "[פתחי לי] אחתי רעיתי יונתי תמתי" כנודע) מצוות ושתי מצוות – אנכי ולא יהיה לך –  שמענו ישר מפי הגבורה. זה המקור בגמרא למספר תריג מצוות. יש הרבה שיטות בראשונים איך מונים את תריג מצות התורה – הכי מפורסמת ומקובלת היא שיטת הרמב"ם – אבל כולם צריכים להגיע למספר תריג, ובחלוקה הפנימית של חז"ל ל-רמח מ"ע ו-שסה ל"ת. מה שמדהים זה המשך הגמרא (מכות כד, א), "בא דוד והעמידן על יא", ופירש רש"י: "שבתחלה היו צדיקים והיו יכולים לקבל עול מצות הרבה אבל דורות האחרונים לא היו צדיקים כל כך ואם באו לשמור כולן אין לך אדם שזוכה ובא דוד והעמידן כו' כדי שיזכו אם יקיימו י"א מצות הללו, וכן כל שעה דורות של מטה הולכין וממעטין אותו". משה רבינו נתן לנו 611 מצוות, וביחד עם 2 המצות ששמענו ישירות מה', זה 613. משה רבינו הוא הדור השביעי מאברהם אבינו, היהודי הראשון – "כל השביעין חביבין". והנה, לאחר עוד שבעה דורות (חבה יתרה) בא דוד המלך (דוד = 14, במדה מסוימת הוא שלמות השתקפותו, ההוצאה לפועל של תכלית רצונו, של אברהם בעולם, סוד "עמק [המחשבה העמוקה שיהיה] המלך", הרי אברהם במספר קטן = 14) ואמר שזה קשה, אז העמידן על יא. בתניא קדישא פל"ג כתוב שלפעמים קשה וכבד לקיים את כל המצוות, איך אפשר לקיים כל כך הרבה מצוות?! ושם מסביר מה שלבסוף "בא חבקוק והעמידן על אחת". אבל ההתחלה היא "בא דוד והעמידן על אחת עשרה". לכן בא דוד ואומר שאתן לך 11 עקרונות שאם תקיים אותם הכל יהיה בסדר, והם כתובים כאן בפרק ט"ו. אחר כך בא ישעיהו הנביא – שייך לשבת "חזון ישעיהו" – והעמידן על 6. אחר כך בא מיכה והעמידן על 3 – "עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך". אחר כך חזר ישעיהו והעמידן על 2 (הפסוק הראשון של ה-6 הוא בחלק הראשון של ספר ישעיהו, לפני "נחמו נחמו עמי", ואילו הפסוק השני של ה-2 הוא בחלק השני של הספר, והיינו "חזר ישעיהו", ודוק). אחר כך בא עמוס והעמיד הכל על 1 – "דרשוני וחיו" - אבל חז"ל מקשים שמא הכוונה היא דרשוני בכל התורה כולה. אזי באה המסקנה – "בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר 'וצדיק באמונתו יחיה'" – זה הנושא של פל"ג בתניא. רואים שכמה שמצמצמים הכמות של המצוות יורדת, אבל האיכות יותר חזקה. צריך יותר "מילי דחסידותא" – להיות יותר חסידי. אם אתה לא יכול לקיים הכל אני אתן לך משהו שבלב הוא יותר (וכמבואר בתניא באגה"ק בענין אית חסד ואית חסד, שכאשר "לא תמנו" צריכים להגיע ל"חסדי הוי'", חסד עילאה). זה גם דבר מאד חשוב להבין כאן. אז מה רואים? זה מתחיל מ-613, אחר כך בפרק הזה צמצום הכמות והעלאת האיכות בפעם הראשונה על ידי דוד המלך. אנחנו  יושבים בסעודתא דדוד מלכא משיחא, הוא הראשון שהתחיל את התהליך של "בא... והעמידן על", זו 'הברקה' שלו. דוד המלך הוא המשיח, משא"כ חבקוק שמסיים את התהליך. הקפיצה הגדולה היא מ-613 ל-11. אחר כך הסדר הוא 6, 3, 2, 1 – עד לעוד 1 (סוד "חד ולא בחושבן") של "וצדיק באמונתו יחיה". אם מחברים את כל שבעת המספרים – 613, 11, 6, 3, 2, 1, 1 – זה 637, שעולה שבע פעמים 91, הערך הממוצע של שבעת המספרים. 91 הוא מספר מאד חשוב – יחוד הוי' א-דני, הסוכ"ע והממכ"ע, המספר של יחו"ע (שהמקום והזמן בטלים בלמעלה מהמקום והזמן) ויחו"ת (שכל המציאות היא ה', ה' מופיע במקום ובזמן). 91 זה גם המשולש של 13 – הוי' עולה פעמיים 13 ושם א-דני עולה 5 פעמים 13. 91 זה 7 פעמים 13 – הכפל של 13 בנקודה האמצעית שלו.

אמרנו שמתחילים מ-11, שזו הקפיצה הראשונה והגדולה ביותר, וזו גם ההמחשה שאפשר לעשות זאת – לקחת 613 ולהעמידן על מספר יותר קטן (ב"בא... והעמידן על" יש יא אותיות, והוא עולה רפח, סוד בירור רפח ניצוצין שנפלו בשבירת הכלים, דהיינו בעת קטנות דשבירת היכולת לקיים את כל תריג מצות התורה כדעת משה רבינו, וד"ל). יא זה וה – בפרק יה יש וה דברים עליהם העמיד דוד את הכל. העקרונות כאן נעשים יותר אוניברסאליים. דוד המלך אמר את התהלים ליהודים, אבל חז"ל אומרים לגבי חלק מהם – ואנחנו יכולים להבין לגבי כולם – שבמדה מסוימת מתייחסים בשוה ליהודים ולשאינם יהודים. זה גם מדהים, כי הפשט של התורה הוא לא ככה (כפי שנבאר). זו מדת חסידות ששונה לכאורה מהפשט של התורה. אם לוקחים את 11 עקרונות החינוך הפשוטים האלה – אלה עקרונות אוניברסאליים, מתאימים לבית ספר יהודי ולהבדיל לבית ספר לא-יהודי. ובאותו זמן, זה יותר 'חסידי' מאשר אם לוקחים את כל תריג מצוות התורה לפי פשוטן. זה דבר מדהים. הסיבה שהגענו לפרק הזה, בגלל שבכל יא העקרונות יש 137 אותיות:

מִזְמוֹר לְדָוִד יְדֹוָד מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ: הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ: לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹבוֹ: נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס וְאֶת יִרְאֵי יְדֹוָד יְכַבֵּד נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר: כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם:

"מי יגור באהלך מי ישכן בהר קדשך" – על פי פשט, אחד ההסברים (ראה רד"ק), שהנשמה באהל ה', בשמים, והגוף בבית המקדש... קשור לימים האלה, בתשעה באב מצטערים על חורבן הבית, שנחרב בגלל שנאת חנם ויבנה בזכות אהבת חנם. אפשר להגיד שהכל זה אהבת חנם (הכלל גדול בתורה [ב ועוד תורה = תריג, היינו לומר שאהבת ישראל היא כנגד כל תריג מצות התורה כשם שבא חבקוק והעמידן על אחת וכו', וכמבואר במ"א] של רבי עקיבא), אבל כאן יש צעד-אחר-צעד, יא צעדים. 137 זה הגיל של אברהם אבינו בעקידה, ויצחק אבינו היה בן 37. זו ההופעה הכי חשובה של הקשר בין שני המספרים האלה בתורה – העקידה היא החבור בין שתי נשמות אב-טיפוסיות אלה, האב-טיפוס של האהבה והאב-טיפוס של היראה, שצריכות להתחבר (הרמב"ן אומר, והבעל שם טוב מביא את זה, שבכל הקשר אהבה ויראה הן מנוגדות ולא יכולות להופיע יחד, והן מתייחדות רק בעבודת ה', האהבה והיראה בדרך כלל הן כמו שתי תכונות משלימות אך מנוגדות של חלקיקים, כמו שאי אפשר למדוד יחד את מיקום החלקיק והתנע שלו). זה סוד העקדה, תחלת היהדות, והגילאים של אברהם ויצחק שם היו 137 ו-37. רואים ששני המספרים האלה הולכים יחד. כאן בפרק השאלה כוללת 37 אותיות וכל יא הדברים שבתשובה כוללים 137 אותיות. בכל הפרק יש חמשה פסוקים, והראשון הוא השאלה. לאחר פירוט יא הדברים הסיום של הפסוק החמישי הוא "עשה אלה לא ימוט לעולם" – על דרך המליצה: מי שמקיים את יא הדברים הנ"ל פונקצית הגל שלו אינה מתמוטטת (וניתן למדוד בו זמנית שתי תכונות משלימות-מנוגדות אצלו, וד"ל). בסיום הזה יש עוד 17 אותיות. אבל התוכן של יא הדברים, בין ה-37 וה-17, נכלל ב-137 אותיות. גם 17 הוא גיל חשוב בתורה –  "אלה תלדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה", גילו של יוסף כשירד למצרים, שכנגדן 17 השנים האחרונות של יעקב, מעת ירידתו למצרים, הן טוב השנים הכי טובות שלו בחיים (שנים של איחוד המשפחה ותלמוד תורה, גם על אדמת נכר). שוב, האותיות כאן הן 37-137-17. 11 הצעדים כוללים 137 אותיות. הרבי אהב לדבר על המספר 11 – הוא נולד ב-יא ניסן, והנשיאות התחילה רשמית ב-יא לחדש יא בשנת (תש)יא. 11 זה אחד מעל העשר, ה"חד ולא בחושבן" (ובמילא מובן הקשר של תחילת 'צמצום' כמות המצות, מ-תריג ל-יא, לסופו, "בא חבקוק והעמידן על אחת", על החד ולא בחושבן, וכנ"ל, וד"ל [תריג ועוד יא = 624 = 24 פעמים 26, 24 צירופי הוי' ב"ה כאשר מבדילים בין צורת ה-ה עילאה שבשם ל-ה תתאה. וביחד עם עוד 1 = 625 = 25 ברבוע = 5 בחזקת 4, סוד אדם במילוי וכו', כמבואר סוד מספר זה במ"א]). בקבלה כשמונים את הכתר במנין העשר ספירות זה חיצוניות הכתר, אריך, ומה שלא נמנה – ה"חד ולא בחושבן" – זה פנימיות הכתר, עתיק ורדל"א. אז גם כאן, אם יש 11 עקרונות, זה שייך ל"חד ולא בחושבן" שלמעלה מעשר הספירות.

הראשון כאן הוא "הולך תמים" – זה ה"חד ולא בחושבן". אחרי שהגמרא אומרת שדוד העמידן על יא היא חוזרת להסביר כל אחד מהם, ומביאה גם דוגמה אישית לרובם – דוגמה של "ממנו יראו וכן יעשו". הדוגמה ל"הולך תמים" היא אברהם אבינו, שה' אומר לו בפרשת ברית מילה, בסוף פרשת לך לך "התהלך לפני והיה תמים". אדמו"ר האמצעי בדרך חיים אומר שתמימות היא המדרגה הכי חשובה – יש שלש מדרגות של תמימות, תמימות הרצון ותמימות הלב ותמימות במעשה, והכי חשובה היא התמימות בלב. בחסידות זה נקרא ערנסקייט. כל ה-יא הן בין אדם לחברו, אך הראשון הוא בין אדם למקום (לפי פירוש המלבי"ם עיי"ש, מה שאין כן לפירושים אחרים אף הוא בין אדם לחברו). גימטריא יפה של לשונות חז"ל, ש-בין אדם למקום בין אדם לחברו עולה הוי' ברבוע. בשם הוי' יש "הנסתרֹת להוי' אלהינו", סוד אותיות יה שבשם – היחס שלנו לה' – ו"והנגלֹת לנו ולבנינו", איך אנחנו מתייחסים בינינו, והכל זה הוי'. באמת, המקור של "בין אדם לחברו" הוא יותר גבוה. אדמו"ר הזקן אומר שאהבת ישראל גבוהה מאהבת ה' כי זה לאהוב מה שהאהוב אוהב – אני כל כך אוהב אותך עד שזה מתפשט לכלול גם מה שאתה אוהב. אם אני אוהב אותך באופן מוחלט אני אוהב גם את מה שאתה אוהב, ומה ה' אוהב? את ישראל, שנאמר "אהבתי אתכם אמר הוי'". זה השיא של אהבת ה'. בכל אופן, מוסבר בחסידות שהיחסים בין אדם לחברו יותר עמוקים בשרש מאשר היחס בין אדם למקום (היינו מה שהשרש של יחודא תתאה, יחוד וה שבשם, הוא בכתר עליון, שמעל לאותיות יה שבשם). אבל אי אפשר להתחיל לבנות את ה"בין אדם לחברו" אם אין לך קשר "בין אדם למקום", ולכן ההתחלה כאן היא "הולך תמים" (לפי פירוש המלבי"ם הנ"ל. וגם שלא לפי פירוש זה פשיטא ש"הולך תמים" הוא הכלל הגדול ביחס לכל י הדברים, הפרטים, הבאים, ודוק). "הולך תמים" (לפי פירוש המלבי"ם) זה מי שעושה את כל מעשיו לשם שמים. יש מצות "תמים תהיה עם הוי' אלהיך" – הרמב"ם לא מונה את זה כמצוה, כי זה כולל את כל התורה כולה, אבל הרמב"ן מונה את זה כמצות עשה – ורש"י שם מסביר שזה מי שעושה הכל בתמימות ולא חוקר אחר העתידות. שוב, כאן הדוגמה ל"הולך תמים" היא אברהם אבינו, בו נאמר "התהלך לפני והיה תמים". ה' אומר לאברהם אבינו שימול את עצמו (מילת בשר ומילת הלב) ואז "התהלך לפני והיה תמים" – אז זה קשור לשמירת הברית. הצעד הראשון כאן הוא ברית מילה (להיות-להיעשות יהודי).

אם רק נחנך ילדים ואת עצמנו ל-11 הדברים האלה זה כל התורה, כך חז"ל אומרים.

הדבר השני היא "ופֹעל צדק". יש פסוק "פעולת צדיק לחיים". הפעולה של הצדיק היא צדקה. סיימנו את ההפטרה "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה". אחד הפירושים של "פעל צדק" הוא אחד שכל הזמן פועל צדקה. אבל הגמרא, כמו שאמרנו, מביאה דמות או סיפור על רוב המדות המנויות כאן. זה גם עקרון של חינוך, שצריך להביא דוגמה. הדוגמה ל"פעל צדק" היא אבא חלקיהו – כאן הגמרא לא אומרת מה הוא עשה, צריך להסתכל במקום אחר כדי למצוא את הסיפור על אבא חלקיהו, במסכת תענית. מה הוא עשה? זה סיפור ארוך. לעניננו, הוא עבד אצל מישהו – הוא עצמו היה ת"ח גדול, ועבד כפועל פשוט אצל מישהו – ובאו תלמידי חכמים לדבר איתו, אמרו לו שלום, והוא אפילו לא הסתובב להסתכל עליהם ולחזיר להם שלום. למה? כדי לא להפסיד רגע אחד של עבודה. משלמים לו, אז הוא נאמן ולא מבזבז רגע. הוא לא קבלן – שמשלמים לו עבור העבודה – אלא שכיר שמשלמים לו על הזמן, והוא לא פנה אליהם ודבר איתם, וזה עצמו לימד אותם איך צריך להיות "פעל [לשון פועל, לא קבלן כנ"ל] צדק". זו המדה השניה, עם הדוגמה שלה בחז"ל. שוב, הפירוש הפשוט הוא אחד שפועל צדקה, אבל הסיפור המיוחד הזה הוא הדוגמה של חז"ל ל"פעל צדק" – מי שלא גונב זמן שמשלמים לו עליו.

הדבר השלישי – "ודֹבר אמת בלבבו". גם בזה יש ספקטרום של צבעים כדי להסביר – בכל קו יש כמה גוונים (סוד הקבוע של המבנה העדין). רש"י מסביר שהפשט הפשוט שכאשר אני אומר משהו ("דֹבר") – אני אומר רק מה שאמיתי בתוך הלב שלי ("אמת בלבבו"), ואיני לעולם אומר דבר שאין בלבי, "אחד בפה ואחד בלב" ח"ו. בגמרא כאן הדמות היא רב ספרא, שהסיפור עליו הוא במסכת סוכה. הסיפור הוא שפעם אחת בא מישהו לקנות ממנו משהו והוא היה באמצע קריאת שמע. הקונה הציע מחיר, אבל הוא לא ענה לו כי קרא את השמע. האיש חשב שלא ענה כי המחיר נמוך מדי, אז הוא העלה את המחיר שוב ושוב. כאשר רב ספרא סיים ק"ש נתן לו מה שבקש ואמר לו שישלם רק את המחיר הראשון, כי כאשר אמרת את המחיר גמרתי בלבי למכור לך, ולא עניתי כי הייתי בקריאת שמע – אבל בלבי הסכמתי למחיר הזה, ולכן לא אקח סנט אחד יותר (ראה היום יום ל-ד מנחם אב). זה הסיפור בגמרא על רב ספרא, שהוא ה"דֹבר אמת בלבבו". זה שונה ממה שרש"י אמר – כאן אין דבור, אלא רק מחשבה. דוגמה לכך כשאדם חושב בלב לתת צדקה, ולא קבל בפה. לפי ההלכה אם לא אמר בפה לא חייבים, אבל בשביל להיות בבית המקדש – "מי יגור באהלך מי ישכן בהר קדשך" – צריך להיות מי שמקיים מה שקבל בלב גם אם לא אמר בפה. המרדכי – מגדולי בעלי ההוראה – אומר שבהקשר של קדש אתה צריך לקיים מה שחשבת גם אם לא אמרת ובהקשר של חול לא צריך לקיים. זאת אומרת שאם גם בהקשר של חול אתה מקיים מה שחשבת בלבך אתה עושה גם חיי החול ע"ד קדשים, כמו "מאך דא ארץ ישראל" – אתה עושה את כל החיים שלך בית המקדש, כל מה שאתה עושה זה קדש. זה אומר שגם ביחסי בין אדם לחברו אתה חי כמו בין אדם למקום – שלכל דבר אתה מתייחס כמו להקדש. הרגישות למה שיש בלב קשורה לקבוע של המבנה העדין. מה שיוצא מהמרדכי, שאם אתה במדרגה הזו שאתה מקיים את הדברים הטובים שבלבך אף שלא אמרת בפיך – אתה הופך את כל החול לקדש (וממילא גם מסוגל להפוך את 'לימודי החול' ולהכלילם בקדש – חולין שנעשו על טהרת הקדש, ועד שנעשים קדש ממש).

עד כאן סיימנו פסוק אחד. 11 הדברים מתחלקים בפסוקים ל-3, 3, 3, 2. 3 הדברים בפסוק הבא הם שלילה – דברים שלא עושים.

הראשון – "לא רגל על לשונו". "רגל" זה לרגל. איסור רכילות הוא לרגל ולספר על אנשים אחרים, גם אם זה לא דבר שלילי על הזולת זה דבר חמור. חז"ל נותנים כאן דוגמה – שגם קשור לקבוע של המבנה העדין – שכאשר יעקב הלך לקבל את הברכות, אפילו שהוא ירויח הרבה מהברכות ובלעדיהן יפסיד הרבה, הוא לא רצה לשנות, זה נגד הטבע שלו. רבקה לקחה על עצמה את זה ברוח הקדש – אמרה "עלי קללתך בני" (הוא גם פחד מקללה), וחז"ל מפרשים שהיא אמרה לו שלי נאמר ברוח הקדש שלא תבואנה עליך קללות כלל כי אם ברכות (ובסוד המשכת אורות מרובים דתהו, בחינתו של עשו, לתוך כלים רחבים של תיקון, בחינתו של יעקב). לפי זה, הפירוש של חז"ל הוא ש"לא רגל על לשונו" זה מי שלא מוכן לשנות או לשקר בשביל שום רווח (הפסוק הראשון, שנדרש על אברהם אבינו, מתחיל "הולך תמים", וכאן תחילת הפסוק השני קשור להיות יעקב אבינו "איש תם"). זו מדה שאדם לא מוכן לעשות משהו לא בסדר בשביל הצלחה בעסקים. הפשט הוא כל סוג של רכילות, אבל הדוגמה של חז"ל היא שיעקב לא רצה להטעות את אביו ("והייתי בעיניו כמתעתע", "כמתעתע" = 1000 = שבע ברכות, "והייתי בעיניו כמתעתע" = 1589 = 7 פעמים ברכה! בזכות המדה של "לא רגל על לשונו" של יעקב זכה לשלמות שבע ברכות, וד"ל).

הדבר הבא הוא "לא עשה לרעהו רעה". הפשט כאן פשוט, לא להרע לחבר, בשום רעה שבעולם. אך הדוגמה הפרטית (הגוון הפרטי, קו הספקטרום הנקבע על ידי הקבוע של המבנה העדין) שחז"ל מביאים הוא "שלא ירד לאומנות חברו" (נשים לב שהדבר השני בפסוק הראשון, ששלש המדות שבו נאמרו בלשון חיובי, הוא "ופעל צדק", ופירשו חז"ל שפועל בנאמנות עם בעל הבית. וכאן, בדבר השני שבפסוק השני, שוב פוגשים את ענין האמונה כלפי החבר, הפעם בלשון שלילי, בזהירות שלא לרדת לאומנות חברו, שלא להשיג את גבולו, סוג אחר אך משלים של נאמנות לחבר, ודוק [אם אני פועל אצלו אינני גונב ממנו אף רגע של זמן, ואם אני בעל עסק כמוהו אינני גונב ממנו את מקור פרנסתו על ידי השגת גבולו]). יש תחרות שלילית, שאתה פותח חנות זהה לזו של מישהו אחר באותו רחוב. זה נקרא השגת גבול – לא לפתוח אותו עסק, אותה חנות, באותו מקום. זה מענין, כי בעולם שלנו רגילים לחשוב על תחרות חופשית. מה עושים באינטרנט? האם כל האינטרנט זה אותו רחוב או לא? זו שאלה חשובה בהלכה. אסור לפתוח אותה חנות באותו רחוב, צריך לשאול רב האם אינטרנט זה אותו רחוב או לא. צריך לברר בהלכה מה זו תחרות מותרת ומה זו תחרות שלילית ואסורה. והזהירות מתחרות אסורה היא "לא עשה לרעהו רעה" – לא לרדת לאומנות של חברו. מה הפתרון? ללמד ילדים רק תורה, כי בהקשר של תורה אין בעיה של תחרות. מותר לפתוח בית ספר באותו רחוב שיש בית ספר אחר. חז"ל אומרים שהתחרות בין מורים משפרת את החכמה והחינוך – "קנאת סופרים תרבה חכמה". זה ההקשר היחיד שיש תחרות חפשית מותרת ורצויה לכתחילה, אבל בכל הקשר אחר זה לא פשוט.

הדבר הבא – "וחרפה לא נשא על קרֹבו", או קרוב ממש או ידיד או שותף בעסק. מה הכוונה "חרפה לא נשא על קרבו"? חז"ל אומרים "זה המקרב את קרוביו". גם כאן יש את הגוונים של המבנה העדין. חרפה זו בושה – פירוש אחד שזו זהירות לא לבייש אף אחד שסביבך. המהרש"א אומר שאם אני רואה מישהו קרוב – במשפחה או בעסק – עושה משהו לא בסדר, ואיני מוכיח אותו, בסופו של דבר זה יגרום לו בושה. כשאני מרגיש שהוא עושה דבר שיגרום לו בושה אני צריך להוכיח אותו – לדאוג שלא תיגרם לו בושה בסוף. אם הוא עושה משהו של בושה איני מחפה עליו (אלא מוכיח אותו). אם צריך לתקן משהו צריך לגלות אותו, ואיני מכסה על חרפה של מישהו קרוב. שלשה פירושים, או שאיני גורם בושה, או שאיני מניח לו לבוא לידי בושה, או שאם מישהו עושה משהו מביש איני מכסה עליו.

עד כאן סיימנו את הפסוק השני – 6 דברים מתוך 11.

הפסוק הבא מתחיל "נבזה בעיניו נמאס". כאן הדוגמה של חז"ל היא מדהימה, "זה חזקיהו המלך שגירר עצמות אביו במטה של חבלים" – ביזה את אביו לעיני הבריות. המהרש"א מביא פירוש רש"י (במ"א) עשה זאת כדי להוכיח את האנשים, שאפילו אם אתה מלך ישראל – אם אתה עושה משהו שלילי זה לא בסדר ומגיע לך עונש חמור. המהרש"א אומר שמה שגירר את עצמות אביו על מטה של חבלים זה היה תיקון לאביו, שתהיה לו כפרה. אפשר לחבר את שני הפירושים – לא כתוב במהרש"א – שמה שייסר את הרשעים בכך שגירר את עצמותיו של אביו זה גופא גם התיקון לנשמה. שוב, "נבזה בעיניו נמאס", שאפילו אם זה אביך – אם בעיני ה' זה נבזה, גם בעיניך זה נבזה ונמאס. אבל הרבה מהמפרשים, על פי פשט, מסבירים בדרך אחרת – יותר עבודה'דיק בשביל כולנו. מסבירים ש"נבזה בעיניו נמאס" זה איך שאדם תופס את עצמו, על דרך מה שמביא בתחלת התניא "ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע", שכל מה שהשגתי זה כלום ביחס למה שצריך, זו מדה של שפלות. בגשמיות המעלה הכי גדולה היא מסתפק במועט, אבל ברוחניות זו המדה הכי גרועה – צריך להיות "יש לו מנה רוצה מאתים". זו עוד דרך להסביר את המדה של "נבזה בעיניו נמאס". זו המדה השביעית, "כל השביעין חביבין".

אז הפסוק ממשיך – "ואת יראי הוי' יכבד", שנותן כבוד לכל ירא ה', לכל מי שעושה דבר טוב. הדוגמה כאן בחז"ל היא מעוד מלך צדיק מבית דוד (שקדם לחזקיהו) – "זה יהושפט מלך יהודה שבשעה שהיה רואה תלמיד חכם היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו וקורא לו אבי אבי רבי רבי מרי מרי". מה זה אומר לנו, בהקשר החברתי שלנו? שהכבוד הכי גדול צריך להיות לחינוך. זה משהו אוניברסאלי – במיוחד ליהודים, אבל מתאים לכולם, כבוד לחינוך ובדרך של חבה יתרה נודעת לו (של חיבוק ונישוק וכו').

הדבר הבא – "נשבע להרע ולא ימיר". כאן הדוגמה בחז"ל היא "כרבי יוחנן, דאמא רבי יוחנן אהא בתענית עד שאבא לביתי". הגמרא אומרת שיש שני סוגים של מנהיגים – שמואל הנביא ואלישע. שמואל לא נהנה משל אחרים ואלישע נהנה – שני סוגי נשמות. רבי יוחנן, כדי לנהוג כמו שמואל, נשבע שלא לאכול עד שיבוא לביתו בשביל לא להנות ממשהו שלא שלו. הוא נשבע לא לאכול כדי שיהיה לו תירוץ לא להנות משל אחרים (אפילו שזה לגמרי כשר, שחיטת ליובאוויטש, הוא לא רוצה להנות מזה). זה "נשבע להרע" – לעשות משהו ש'רע' בשבילו – ושומר את זה בחוזק, "ולא ימיר" (בזכות זה הוא נשמר מ"עולם התמורות", וד"ל).

בפסוק הבא יש את שני הדברים האחרונים: כמו ש"כל השביעין חביבין" כך "העשירי יהיה קדש להוי'". כאן העשירי הוא "כספו לא נתן בנשך". כאן יש דבר פלאי. אמרנו שצריכים להיות "מילי דחסידותא" – בשביל לקחת 613 מצוות ולרכז ב-11 זה צריך להיות דברים גדולים. מה כל כך גדול בכך שלא לוקח נשך, שאינו מלוה ברבית (הרי הוא איסור חמור של תורה)? כאן הגמרא אומרת "אפילו ברבית עובד כוכבים". יש מצוה להלוות לגוי ברבית ("לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך"), והיו תקופות שכולם, כל גדולי ישראל (כמו בעלי התוספות) עשו זאת – זו דרך כשרה של פרנסה. אז מה הכוונה? רש"י מסביר שלא מלוה לגוי ברבית כדי שלא יבוא להלוות ברבית לישראל – דבר מאד חמור – זה נקרא סיג. אתה אומר שלא תלוה לגוי ברבית בשביל סיג. הרד"ק – ראשון, משלשת הראשונים הגדולים שמפרשים את תהלים – אומר שלגוים טובים צריך להתייחס טוב לכתחילה, והדרך הטובה ביותר להתיחס אליהם טוב היא להתייחס אליהם כיהודי, שלא מלוים לו ברבית. אם הגוי מתנהג טוב, מתנהג אליך טוב ועושה לך טובה, אז אתה צריך להכיר לו טובה – זו מדת חסידות, לא בגלל סיג, אלא כדי להחזיר טובה. כשאתה מלוה לו כסף בלי רבית, זו הדרך הטובה ביותר לשלם לגוי על כך שהיה טוב אליך. זה חידוש. זה אחד מ-11 עקרונות המוסר, שחז"ל אומרים כאן ששייך גם כלפי גוים. דבר משיחי מאד – שובר את המחסומים בין יהודי לגוי, וצריך את זה כדי לגור ולשכון בבית המקדש.

הדבר האחרון – "ושחד על נקי לא לקח". כאן יש חידוש, שחז"ל מסבירים כי הכוונה שלא לקח שוחד אפילו לשפוט משפט צדק. חז"ל מביאים דוגמה של רבי ישמעאל ברבי יוסי, והסיפור שהיה לו אריס – עובד פשוט – הקדים לו את מה שהיה חייב לו, ורבי ישמעאל ברבי יוסי לא הסכים לקבל זאת ממנו. זו רגישות פסיכולוגית, שאני יודע שאם תקדים לי את התשלום אוהב אותך וזה ישחד אותי. זה אומר שתלמיד חכם צריך לשמור על נקיות, להיות רגיש אפילו לדבר דק שיכול לשבש את שיקול הדעת (להפוך אותו מאובייקטיבי לסובייקטיבי, שאזי הוא 'מסתבך' עם הזולת, דבר הגורם להתמוטטות פונקצית הגל של שניהם, וד"ל [ועל כן סמוך למדה זו האחרונה נאמר "עשה אלה [אפילו אחת מאלה, ראה המשך הסוגיא שם, ובפרט נוגע למדה האחרונה הסמוכה] לא ימוט לעולם", וד"ל). זה קשור לזהירות מחנופה, במיוחד חשוב עבור מנהיגים (על אשת המנהיג לשמור את בעלה מקבלת חנופה, וד"ל). זה דבר שאפילו דוד המלך נפל בו. ברגע שיש קירוב הדעת בגלל חנופה מאבדים את שיקול הדעת האובייקטיבי, וזה נקרא שחד. "ושחד על נקי לא לקח" זו השמירה על אובייקטיביות.

זה הדבר האחרון, המסיים את יא הדברים, שבכולם יש 137 (קבלה – "שמע בקלה") אותיות – לכן למדנו את זה הערב. הסיום, אחרי כל זה, הוא "עשה אלה לא ימוט לעולם". חז"ל מפרשים "לא ימוט לעולם" הבא. "לא ימוט" כתוב ג"פ בתנ"ך – ג"פ לא ימוט שוה רפח, זו העבודה והאחריות שלנו להעלות רפח ניצוצות (שהם לא ימוטו, אלא יעלו מהנפילה שלהם), ועל ידי זה יבוא משיח. שוב, יש כאן 37 אותיות בפתיחה, 137 באמצע, ו-17 בסוף.

היום בגלל מכניקת הקוונטים יש צורך לחזור למתמטיקה דיסקרטית. אם עושים סדרה רבועית משלשת המספרים הנ"ל בסדר עולה (17 37 137) אז המספר הבא הוא 317 (שהוא צרוף ספרות של 137) ואחריו 577 (גאמא = ...577. ואי בחזקת גאמא = ...17810., כאשר 1781 = 13 פעמים 137, כמבואר כל זה בשיעור קודם).