אותיות בסדר השתלשלות (יא)
אותיות ר-ש-ת
מוצש"ק ויקרא, אור ל-ז אדר ב תשמ"ד – בני ברק
סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]
א. עולמות בריאה ויצירה (אותיות ר' ש')
הגענו עד לעולמות התחתונים – בריאה, יצירה ועשיה – שכנגד שלש האותיות האחרונות באלף-בית, שסימנן ר-ש-ת, כך נקראו העולמות התחתונים. יש על פסוק כך שאומרים בתחנון "עיני תמיד אל הוי' כי הוא יוציא מרשת רגלי"[ב], מי שאומר פרק כ"ה בתהלים, לפי נוסח האריז"ל. מהי הרגל? זוהי הרגל הארוכה של ה-ק. אמרנו שהרגל הארוכה של האות ק, שהיא מלכות דאצילות, היא בבחינת "רגליה יֹרדות מות"[ג], וצריך להוציא את הרגל מהרשת. כתוב שהרגל של ק יורדת לתוך הרשת, ואנו מתפללים "עיני תמיד אל הוי' כי הוא יוציא מרשת רגלי".
הענין שצריך לתקן אותה. הרצון להוציא את הרגל מהרשת הוא להוציא אותה ולבטל את המצב של גלות השכינה. אבל עם זאת, כמובן, עיקר הכוונה הוא לגלות אלקות בתוך העולמות התחתונים, מה שנקרא "דירה בתחתונים"[ד], עד העולם הכי תחתון, שהוא עולם העשיה הגשמי. זהו עיקר הדירה בתחתונים.
יום הולדת 3375 של משה רבינו
נכון להזכיר שהיום ז' באדר, גם יום ההולדת וגם יום ההסתלקות, היארצייט, של משה רבינו, והשנה היא שנה מיוחדת לגבי יום ההולדת. בן כמה היום משה רבינו? נראה מי יכול לעשות את החשבון. מי זוכר מתי היתה יציאת מצרים? בשנת 2448, ואז משה רבינו היה בן שמונים[ה]. לפי זה תעשו חשבון בן כמה הוא היום. כתוב בחסידות[ו] שממשיכים לחגוג את יום ההולדת למעלה בגן עדן לפי השנה, כל שנה ושנה ממשיכים כאילו שהאדם חי. כך כתוב בזוהר ובחסידות.
קחו את המספר 3375 ותחלקו אותן ב-15. 3375 יוצא 15 בחזקת 3 (153). זהו הגיל עד היום הזה, הגיל של השנה הקודמת. משה רבינו היה בן חמש עשרה בחזקת שלוש. 15 עולה יה, וכתוב שמשה רבינו הוא בבחינת שם יה, כנגד המוחין, חכמה ובינה. על כך כתוב "משה זכה לבינה"[ז]. משה עצמו הוא חכמה, אבל הוא חיבר חכמה ובינה יחד, יה שבשם. לעתיד לבוא יתקיים הפסוק "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[ח], וכתוב בקבלה שב"יהיה הוי'" יש ג פעמים יה, כי ב"יהיה" יש פעמיים ועוד יה בתחלת שם הוי' שבסמיכות. אם כן, זה כמו יה בחזקת שלש, במקום לחבר אותן. כתוב שכאשר מחברים אותן יוצא אדם. זהו סוד תיקון האדם, שם מ"ה, שהוא בכלל שמו של משה רבינו – "ונחנו מה"[ט]. זה כאשר מחברים שלש פעמים יה, אבל כשמכפילים אותם אחד בשני יוצא יה בחזקת שלש, כמנין יום ההולדת בשנה זו.
גם כשכתוב שמשה היה בן שמונים כשיצאו ממצרים, לא בטוח אם הוא בשנת השמונים שלו או שהוא כבר אחרי יום הולדת שמונים. אם הוא בשנת השמונים, אז השנה שלנו היא השנה בדיוק יום ההולדת ה-3375. אם הוא כבר היה אחרי שמונים בזמן יציאת מצרים, הרי יציאת מצרים היתה בפסח ויום ההולדת היה חודש קודם. השאלה היא האם הוא בשנת השמונים ביציאת מצרים, שבעים ותשע פלוס, או שהוא כבר אחרי שמונים, בשנת השמונים ואחת. החשבון שעשינו היה לפי זה שהיה אחרי שמונים. אם הוא בשנת השמונים יוצא שזו בדיוק השנה הזאת. אם הוא היה אחרי שמונים אז השנה היא השלמה, שהוא משלים את הגיל הזה לגמרי. זה משהו מיוחד, משהו יפה, ש-יה בחזקת שלש הוא בחינתו של משה רבינו.
משה רבינו – הורדת שכינה לארץ
עוד דבר כאן שיש לנו לגבי משה רבינו: אמרנו שכל מדרגות ההשתלשלות הן כנגד שבעת הדורות של עם ישראל בתורה בחמשה חומשי תורה. מאברהם אבינו עד משה רבינו יש שבעה דורות ואמרנו ששבע המדרגות הראשונות הן האבות והאמהות. אחר כך מאותיות ח עד ק אלו השבטים, וכעת אותיות ר-ש-ת ממשיכות שלשה דורות של קהת, עמרם ומשה. אם כן הגענו בדיוק היום לסודו של משה רבינו, שהוא האחרון.
מה הכוונה שהוא האחרון? שהוא ממשיך. כל סדר הדורות בתורה הוא המשכת גילוי אלקות מהמדרגה הכי גבוהה, אפילו לפני הצמצום, מ'יחיד', שתתגלה בארץ. בדיוק על דבר זה אמרו חז"ל ש"כל השביעין חביבין"[י], וזה הולך על משה רבינו שהמשיך את השכינה לארץ. חז"ל אומרים[יא] שהיו שבעה דורות מאברהם עד משה, שבאו אחרי שבעה דורות שסילקו את השכינה למעלה, לשבעה רקיעים, מאדם הראשון והלאה. אחריהם עמדו שבעה דורות והורידו את השכינה למטה. כל כב המדרגות כאן נמשכות על פני שבעה דורות. כמו היחס של 22/7, שהוא היחס של הקו המקיף את קוטר העיגול. יש כאן עשרים ושתים מדרגות, אבל הן בשבעה דורות. יש יחס יסודי של 22/7, וכאן הוא סוד ההשתלשלות הכללי של האלף-בית. כך כותב הגר"א בתחלת ספר יצירה, שכל סוד כב אותיות האלף-בית הוא קו המקיף ושבע. כך הוא מסביר.
אם כן, יש פה עשרים ושתים, אבל הן שבעה דורות וכתוב בפירוש שכל דור ודור המשיך את השכינה עד למטה, מרקיע לרקיע, עד שעמד משה רבינו, והוא המשיך את השכינה למטה לארץ. איך יודעים זאת? כתוב "וירד הוי' על הר סיני"[יב]. במתן תורה השכינה ירדה לארץ. אחר כך הוא עשה עוד דבר – בנה את המשכן. "משכן אקרי מקדש" ו"מקדש אקרי משכן"[יג], משכן ומקדש הם דבר אחד – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"[יד] – שהוא לקבוע את השראת השכינה למטה בארץ בבחינת דירה, לעשות "דירה בתחתונים" ממש. כל הענין של משה רבינו הוא להמשיך דירה בתחתונים, לכן כאן יוצא שהוא האחרון הממשיך את כל גילוי האלקות עד למדרגה האחרונה, עד לעשיה.
"בורא חֹשך" אפשריות המציאות
שוב, בפעם הקודמת[טו] התחלנו להסביר את העולמות האלה, ולפי הכתוב כאן בריאה נקראת "אפשריות המציאות"[טז]. עולם האצילות נקרא "בטול במציאות", שאין מציאות בכלל, ועולם הבריאה הוא כבר "אפשריות המציאות", המציאות אפשרית.
בפעם הקודמת נתנו לזה משל באריכות על אדם שמתבונן, שבשעת ההתבוננות הוא יוצא מעצמו, הוא לא מרגיש את מציאות עצמו, אבל הוא עלול ועשוי לחזור. ברגע שהוא יגמור את ההתבוננות הוא כבר עשוי לחזור להרגיש את עצמו. זאת אומרת, בשעת ההתבוננות הוא במצב של "אפשריות המציאות". הוא לא בטל במציאות לגמרי, אבל הוא במצב היולי. זהו המצב של עולם הבריאה. עולם הבריאה הוא עולם ההתבוננות, הוא כל הזמן בהתבוננות. כתוב ש"אמא עילאה מקננא בכורסיא"[יז]. אמא, הבינה, מקננת בעולם הבריאה שנקרא "עולם הכסא"[יח]. כל העולם הזה הוא במצב של התבוננות, כביכול, ובהתבוננות יש מצב של אפשריות המציאות – המציאות יכולה להיות.
המצב הזה נקרא "בורא חשך", כיוון שכל זמן שאדם הוא במצב כזה הוא לא מגלה את עצמו לזולת, הוא לא מדבר. להיפך, הוא שקוע בהתבוננות. כמו שיש דין בהלכה[יט] שכל זמן שדבר, אפילו דבר גשמי, טרוד לבלוע הוא אינו פולט. המצב הזה של בריאה הוא בטרדה לבלוע ואז הוא לא מגלה את עצמו. לכן הוא נקרא "בורא חשך". זאת אומרת, יש בריאה, אבל היא חשוכה. מהו החושך כאן? לגבי הזולת, לגבי המקבלים ממנו, לגבי העולם שבא אחריו.
הרמב"ן מסביר בתחילת החומש[כ] שהמצב הזה של חושך נקרא היולי. זהו החומר ההיולי שנברא בתחלה. כתוב "בראשית ברא אלהים" והרמב"ן כותב שזוהי בריאת החומר ההיולי שכולל "את השמים ואת הארץ", הכל נכלל בו. אחר כך, כל שאר ימי בראשית באים לפרט את הכלל הזה, וזה כבר נקרא ליצור ולעשות יש מיש, אבל הפעולה הראשונה של הקב"ה היא יש מאין. זה נקרא בריאה. הוא אומר שאין מלה בלשון הקודש שמורה על הוצאה או יציאה של יש מאין חוץ מהמלה בריאה. זו לשון הרמב"ן.
[למה כתוב הפוך? למה קודם "יוצר אור" ורק אחר כך "בורא חשך"?] בתפלה אומרים "יוצר אור ובורא חֹשך, עושה שלום ובורא את הכל". אתה רואה שכל פעם אנחנו חוזרים לבריאה. כתובה פעמים בריאה – "יוצר אור ובורא חֹשך, עושה שלום ובֹרא את הכל". כאילו עיקר הברכה הזאת נקרא ברכת יוצר. יש "וה-נגלות"[כא], אבל בריאה היא עדיין נסתרת מאתנו, לכן היא חושך. בשם הוי' שכנגד העולמות אצילות היא כנגד י, בריאה כנגד ה ראשונה, יצירה כנגד ו ועשיה כנגד ה האחרונה. כתוב שאותיה יה הן "הנסתרֹת להוי' אלהינו"כב, ואילו אותיות וה הן "והנגלֹת לנו ולבנינו". אם כן, הברכה הזאת היא של נגלות, אבל כל אחת מהן מושרשת או מקבלת מהבריאה, ממדרגה של "הנסתרֹת", ולכן כתוב בה "יוצר אור ובורא חֹשך, עושה שלום ובורא את הכל".
באמת בפסוק כתוב "ובורא רע", אבל חז"ל שתיקנו את הברכה הזאת שינו את הלשון. זהו פסוק שכתוב בספר ישעיהו – "יוצר אור ובורא חֹשך עֹשה שלום ובורא רע" – אבל שינו אותו ל"בורא את הכל". מהו באמת הרע? כל מצב חשוך מאפשר פירוד של הזולת. כמו אחד שעסוק בהתבוננות שלו ולא אכפת לו מה שמתרחש מסביב. הוא נותן כח לחיצונים להתפתח. בבריאה קיימת כביכול טרדה לבלוע, כמו שאמרנו קודם.
כמו אדם – גם כתוב על כך הרבה בחסידות[כב] – שסגור ומתבודד ומתבונן וכו', ובכלל לא עסוק בעולם הזה. יכול להיות שבתוך ד' אמותיו הכל קדוש וטהור, אבל הוא נותן בדרך ממילא כח לחיצונים להתפתח מסביב, בגלל שהוא לא דואג לתקן אותם. [התבוננות היא לא עבודה?] אם זו התבוננות אמתית. כמו המרגלים בדור המדבר, למשל, שלא רצו להיכנס לארץ, רצו להיות לבד. יש מצב, אפילו התבוננות, כל דבר יש לו זמן. יש "שעת קרבא"[כג] ויש שעת דין או שעת גמילות חסדים. אחד שאומר "אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו"[כד]. אלא "תורה וגמילות חסדים וכו'[כה]. כל מי שאומר "אין לי אלא תורה," כתוב ש"אפילו תורה אין לו", אלא צריך גם תורה וגמילות חסדים.
מה הענין? שאם הוא רק מקבל, רק מסתגר כביכול, אפילו רק במעלות הקדושה, הוא נותן כח לחיצונים להתפתח. לכן ממדרגה של בריאה יש מה שנקרא, כח שניתן לרע. אבל כאשר הבריאה נכללת ביצירה ובעשיה ישנו תיקון, ואז במקום "בורא רע" אנחנו אומרים "בורא את הכל".
"בורא את הכל" – "כסא לטוב"
עולה כעת בדעתי: יש מאמר מהבעל שם טוב שתיקון הרע נעשה בכך שנהיה "כסא לטוב". עולם הבריאה הוא עולם הכסא "אמא מקננא בכורסיא". כתוב שהתיקון הסופי של הרע הוא שהרע יהיה "כסא לטוב"[כו]. זה גם כן בכח הבריאה. אם הרע יהיה כסא לטוב זוהי עליה למדרגת הבריאה, שכולה כסא לאצילות, לעולם האצילות. לכן היא נקראת "כורסייא", כסא הכבוד לגבי עולם האצילות. הוא מקבל את אור האצילות ומכסה אותו. לכן כסא הוא גם לשון כיסוי[כז], כיסא לאצילות.
לפי זה, כאשר כל הרע יוכלל במדרגה הזאת להיות כסא לטוב זהו התיקון שלו. הביטוי 'כסא לטוב' הוא לשון הבעל שם טוב, שתיקון הרע נקרא כסא לטוב, ראשי תיבות כל. אפשר לומר שהכתוב "בורא את הכל" הוא כמו התיקון של "בורא רע" שכתוב בפסוק. התיקון של הרע הוא להיות כסא לטוב, "בורא את הכל", שהכל יהיה לעתיד לבוא כסא לטוב, גם הרע.
סיבת הקדמת "יוצר אור"
עוד פעם, העיקר בברכה זו הוא "יוצר", ולכן קוראים לה ברכת יוצר, ואילו הבריאה נכללת בה. כמו במעשה בראשית, בפסוק הראשון של התורה. חז"ל שואלים למה העולם לא נברא ב-א? למה רק עם ב? דומה לשאלה שלך: השאלה למה כתובה יצירה לפני בריאה דומה לשאלה למה התורה מתחילה עם האות ב ולא עם האות א למרות ש-א קודמת ל-ב. למה מתחילים עם ב? כתוב בחז"ל[כח] שאם העולם היה נברא עם א היתה נתינת יניקה לחיצונים יותר מדי, בגלל ש-א היא מקיף והחיצונים יכולים לינוק מחיצוניות המקיף, ומ-א יכול לצאת ארור. כמו ש-ב היא לשון ברכה, כך כתוב ש-א היא לשון ארור. לא בגלל ש-א עצמה היא ארור, חס ושלום, א היא יותר מ-ב. אבל כיוון שהיא כל כך גדולה בבחינת אור מקיף החיצונים יכולים לינוק מחיצוניות המקיף.
לעומת זאת, ברגע שבוראים את העולם ב-ב, שהיא מוגבלת לגבי א היא עצמה נמשכת לתוך ה-ב. כך כתוב. לכן יש א נחה, נסתרת, בתוך המלה "בראשית". א זו נמשכת על ידי ה-ב ואזי כל אור ה-א הוא בתיקון ולא הולך לחיצונים. אם זה היה מתחיל ב-א היתה מזה יניקת החיצונים. אם כן, ב"בראשית" יש בדיוק אותה תופעה, ב בתחלה ו-א שנכללת בה אחר כך. כאן כתוב "יוצר אור ובורא חֹשך". אם היו מתחילים עם "בֹרא חֹשך" היה ניתן הדגש על החושך, זה היה יותר מדי. לכן קודם מתחילים עם "יוצר אור" לפני "ובֹרא חֹשך", ואז המדרגה הגבוהה של החושך נמשכת על ידי האור. "הכל הולך אחר הפתיחה"[כט], הפתיחה היא הקובעת, ולפי הפתיחה של אור, נמשך גם החושך שלמעלה מהאור והוא לא כל כך הולך לחיצונים.
בריאה – יציאה לבר
אם כן, העולם הראשון מעולמות התחתונים הוא בריאה. בריאה היא גם מלשון בר, חוץ. [לפי הסדר של "יוצר אור ובורא חֹשך" – החושך יוצא מתוך האור?] באמת האור יוצא מהחושך. "יוצר אור" הכוונה לאור שפונה לזולת. יש אור אלקי, שהוא אצילות, אור האצילות, אחר כך יש מצב של חושך, שטרוד להתבונן באור הזה, אבל מצד עצמו הוא חושך לזולת, וממנו גופא יוצא אור.
זוהי כבר בחינת יש מיש. החושך של עולם הבריאה לגבי אור העליון, הראשון, הוא יש מאין. אחר כך מהחושך יוצא אור שבגדר של יש מיש. אף על פי שאת החושך לא רואים אפשר היה לחשוב שזהו יש מאין, אבל החושך הוא כבר איזו מציאות. באמת האור שיוצא מהחושך הוא יש מיש, אף על פי שלכאורה גם הוא נראה כביכול יש מאין. אבל הוא כמו החומר ההיולי הראשון שהרמב"ן מסביר, שהוא גם דבר שלא רואים אותו, מה שנקרא אתר (ether). אותו חושך נמשך על ידי האור.
עוד פעם, יש לנו בריאה, ובריאה היא יציאה לבר, מלשון לצאת החוצה. מה הכוונה לצאת החוצה? חוץ מעולם האחדות, מה שנקרא רשות היחיד. בכתבי האריז"ל[ל] נקרא עולם האצילות רשות היחיד ועולמות התחתונים נקראים רשות הרבים. בר הוא גם אותיות רב. עד סוף עולם האצילות הכל בסוד האחדות, "איהו וחיוהי... איהו וגרמוהי חד בהון"[לא], ואילו בעולמות התחתונים יש כבר ריבוי. זהו עיקר החידוש בעולמות התחתונים, ולכן הם נקראים עולמות הנפרדים. מצב של ריבוי הוא מצב של פירוד. האריז"ל אומר שהם רשות הרבים וכל מה שהיה קודם בעולם האצילות הוא רשות היחיד. בריאה היא יציאה לבר. בכל זאת, המציאות כאן לא לגמרי מרגישה את עצמה, יש רק "אפשריות המציאות", שהיא "בורא חֹשך", היולי, יש מאין.
רי"ש – יש הכלול ב-ר
כל זה מרומז באות ר. נדמה לי שהזכרנו זאת כבר בפעם הקודמת, שמילוי האות ריש הוא יש. כתוב שיש רק אות אחת שהמילוי שלה הוא אותיות יש, שהיא ר. 'יש' זה הוא בגדר אפשריות המציאות. כתוב שהאותיות המילוי הן כמו עובר ברחם האם. העובר הוא מציאות שעדיין לא רואים אותה, אבל היא כבר נמצאת שם. אם כן, בתוך האות ר כבר נמצא יש בבחינת עיבור. זהו מצב בו היש הוא אפשרי, הוא כבר נמצא בבחינת אפשריות בתוך ה-ר. מה שאין כן ש היא יש בעצמה, היא גילוי היש.
יש כמה אותיות שאות המילוי האחרונה זהה לאות הבאה אחריה. באותיות צ-ק, יש ק בסוף המילוי של צדיק. כשלמדנו עליהן הזכרנו שפעם היו אומרים 'צדי' בלי ק, אבל האריז"ל אומר[לב] שבתיקון אומרים 'צדיק', ואז היא נגמרת עם ק, שהיא האות הבאה אחריה. סוד זה הוא יחוד זו"ן, כמה שאנו מסבירים כאן. צ מחוברת עם ק, וכמו שאמרנו, ק שבסוף ה-צ היא עטרת היסוד, המלכות של היסוד.
יש עוד שתי אותיות כאלו שהראשונה נגמרת עם האות שבאה אחריה? אין, רק שתי אלו, רק צ ו-ק. אפילו פעם זה לא היה, פעם היו אומרים 'צדי' בלי ק. במקור, איך שאומרים את האותיות היו רק האותיות ר ו-ש, אבל כעת יש לנו גם צ ו-ק. אלו שני זוגות שסמוכים אחד לשני, צ-ק, ר-ש.
כרוב, חיה, אופן
אם כבר התחלנו עם זה, אצל הראשונים[לג] שלפני האריז"ל היתה ההתבוננות במילויי האותיות, מה שנקרא גלגול אותיות, שכותבים אות במילוי ואחר כך מסתכלים על סוף המילוי וממנו מתחילים עוד אות. זה נקרא בלשון הקבלה הראשונה לגלגל אותיות. למשל: המילוי של א הוא א-ל-פ והוא מסתיים עם פ, שהמילוי שלה הוא פא. זה נקרא גלגול האופנים של האותיות.
בכל מילוי אות, כמו המילוי אלף, השורש שלה [א] נקרא כרוב, האות האמצעית [ל] נקראת חיה, והאות האחרונה [פ] נקראת אופן. בקבלה הראשונה אומרים שמילויי האותיות הם סוד מעשה מרכבה, בה יש חיות הקודש, אופנים וכרובים. הפסוק שנותנים לזה כסימן הוא "מי יתנך כאח לי"[לד], כאח ראשי תיבות כרוב-אופן-חיה, לא לפי הסדר. זאת אומרת, הכרוב הוא הראשון, האופן בסוף והחיה באמצע. יש כמה אותיות שיש להן רק שתי אותיות, כמו פא, הא ו-כף. כלומר, יש להן רק כרוב ואופן. לעומת זאת, יש כמה אותיות, כמו גימל וצדיק, שיש להן שתי חיות באמצע.
בדרך כלל הכרוב הוא בעולם הבריאה, החיה בעולם היצירה והאופן בעולם העשיה. עולם העשיה נקרא עולם האופנים, עולם היצירה הוא עולם חיות הקודש והכרובים – כרוב מלשון רוכב, כמו שכתוב שה' נקרא "רֹכב בערבות"[לה], וכך גם המושג כסא, שה' רוכב על הכסא – הם כנגד עולם הכסא, שהוא עולם הבריאה. כך מסבירים בקבלה הראשונה.
יש ספר קבלה שנקרא ספר המלכות, לא יודע אם תמצאו אותו, בו מוסברים כל הדברים האלה. זהו ספר קדמון מאוד, אולי אפילו לפני התגלות הזהר, מתקופת הראשונים. כנראה שהוא קשור עם שיטת רבי אברהם אבולעפיא, תלמיד או תלמיד של תלמיד. הוא אומר שם שמי שמתבונן רק באותיות – זהו סוד מעשה בראשית. יש בחז"ל[לו] שני סודות עיקריים, מעשה בראשית ומעשה מרכבה. מעשה בראשית הוא רק על כב האותיות עצמן, אבל מעשה מרכבה – מרכבה מלשון הרכבה, להרכיב כמה כחות יחד – זו התבוננות במילויי האותיות. כל סודות התורה קשורים עם אותיות. יש אותיות בפני עצמן, כמו בספר יצירה. למשל בספר יצירה אין מילויי אותיות, רק על האותיות עצמן. לפי זה, ספר יצירה הוא מעשה בראשית, אבל אם מתבוננים במילויי האותיות, זהו כבר מעשה מרכבה.
גלגולי האופנים
אם אני לוקח האות א, האופן הוא פ שבסוף. זה נקרא שהאופן התגלגל. מהם אופנים? הגלגלים של האותיות. אז אם אני לוקח את האות האחרונה של המילוי ומתחיל מיד למלא את אותה אות, זה נקרא גלגול, שהאופן מתגלגל. אם כן, לפי הסדר הראשון של האותיות יש רק אופן אחד שמתגלגל לאות הבאה אחריה, שהוא באותיות ר-ש. לפי האריז"ל יש כבר שני אופנים שמתגלגלים לאות הבאה, שהן שני הזוגות צ-ק, ר-ש.
מה קורה כשמגלגלים את כל האותיות? יוצאים כל מיני דברים נפלאים ביותר שאחר כך צריך לסווג אותם. זה לימוד שלם. מה קורה על ידי גלגול, ומה קורה כשמסתכלים על החיות.
בכלל, זה צריך להיות הדבר הראשון: כמה אותיות מופיעות בתור חיה. יש כב כרובים – הכרובים הם האותיות ראשונות. השאלה כמה חיות יש, כמה אותיות שונות מהא' ב' מופיעות באמצע? יש לי כב כרובים, וכעת אני שואל כמה חיות יש, כמה אותיות שונות. אין הכוונה לספור אותה אות כמה פעמים. יש שש אותיות, שש חיות, שהסימן שלהן בספר המלכות הוא דומיאל. כמה חשבון האותיות אלה? השילוב של שמות הוי' אדני, שווה למלים מלאך, אמן. אלו האותיות שנקראות חיות הקודש.
לגבי האופנים, יש אופנים כמו שהם, ויש מה שנקרא אופן סופי. כיוון שהאופנים מתגלגלים, הכוונה שאם אתה מגלגל את האותיות, תמיד אתה מגיע לאיזו אות שחוזרת על עצמה. למשל, אם ניקח את האות ב ונתחיל לגלגל אותה, בית. האות תיו שבסוף המילוי נגמרת עם ו. אם אני ממשיך לגלגל את וו אקבל ו עד אין סוף. זאת אומרת, ב מתגלגלת עד שהיא מגיעה ל-ו. לגבי האות ב נקראת ו אופן סופי, בגלל שבה הגלגול נעצר וממשיך עד אין סוף.
"אף עשיתיו" – אופן הסופי א-פ
לפי זה אני שואל: כמה אופנים סופיים יש? האופנים מתגלגלים, הם לא עומדים. החיות עומדות, אבל האופנים מתגלגלים, ותמיד מגיעים לאות אחת בה היא נעצרת ונמשכת עד אין סוף. כמה מהאופנים סופיים ישנם?
לדוגמה, האות פ: המילוי שלה הוא פא, והמילוי של א שבסופו הוא אלף, אז שוב חזרנו לאות פ, וכך נמשיך להתגלגל – אלף פא, אלף פא, אלף פא, אלף פא, אלף פא, אלף פא – עד אין סוף. ברגע שהגעת מ-א ל-פ זה כבר נגמר. לכן הסוף הוא א. לכן באמת הייתי יכול לומר או א או פ. לגבי האותיות ו, מ ו-נ, האופן הסופי שלהן הוא רק ו, מ ו-נ, אבל לגבי א הוא או א או פ. בכל זאת, כיוון שהראשונה ביניהן היא א אני אומר שהיא האופן הסופי. כל האותיות תגענה לאחת מארבע אלה. כל האותיות בסוף יגיעו ל-א, או ל-ו, או ל-מ, או ל-נ. לאותיות אלה קוראים אמון – "וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן"[לז]. החיות היו כמנין אמן והאופנים הסופיים הם אמון.
יש בזה סודות: למשל ניקח את האות נ. כמה אותיות מגיעות ל-נ? ש ו-ע ו-נ עצמה ויש עוד כמה –ז ויש עוד אחת, בדיוק זו שאנחנו מדברים עליה – ר. הסימן שהוא נותן[לח] לאותיות האלה הוא נֶשֶׁר עָז. לכל סוג יש אצלו סימנים ועניינים וסודות. נֶשֶׁר עָז הן האותיות שמגיעות ל-נ. כל הסודות האלה נקראים שם מעשה מרכבה.
כיוון שיש לי ד אופנים אחרונים והיו לי ו חיות, ו-כב כרובים, זה אומר שהן סוד המלה כבוד – "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ"[לט]. כבוד הוא מעשה מרכבה. באמת כך כתוב, שמעשה מרכבה הוא התגלות הכבוד – "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו"[מ]. העולמות התחתונים נקראים "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו".
לפי זה יש משהו מאוד מאוד יפה, רמז נפלא: הרי כולם שואלים, למה בפסוק "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו" – מה ה"אף" פה? לפי מה שהסברנו, שהעשיה היא גלגולי אופנים, המלה "אף" היא הגלגול הראשון מ-א ל-פ, ושוב מ-א ל-פ, וחוזר חלילה. זה רמז נפלא למלה "אף". כתוב שיש בה הרבה סודות בקבלה. אנחנו מסבירים שהעשיה היא סוד גלגול האופנים והוא מתחיל מהאותיות אף. זאת אומרת, הגלגול חוזר מ-א ל-פ כל הזמן. [באיזה מקום מופיע הפסוק הזה?] בישעיהו, והוא הסיום של פרקי אבות, ש"כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, לא בראו אלא לכבודו"[מא].
[חסר בהקלטה]
ב. עולם העשיה (אות ת')
תכלית העשיה – "עושה שלום"
עשיה עולה שפה, ובשנה מעוברת יש לנו שפה ימים. זה אחד מהסודות של "בראשית" – "ברא שית"[מב]. כתוב שה' ברא את העולם בששה אופנים. יש הרבה דברים שהם "שית", כמו ששת ימי בראשית. באורך השנה יש שש אפשרויות[מג], והדרגה הכי גבוהה, השלמות הכי גדולה שיכולה להיות, היא שפה, שעולה שכינה, עשיה. כתוב על כך בזוהר[מד], שהמספר הזה הוא סך כל הריבועים מאחד עד עשר – אחד בריבוע, ושתים בריבוע, ושלש בריבוע עד מאה. זה מובא בזוהר, גימטריא מאוד חשובה. הוא השלמות.
קודם כל צריך לומר, שעשיה היא לשון תיקון[מה] – "אשר ברא אלהים לעשות"[מו]. כל הבריאה וכל מעשה בראשית הוא כדי לעשות, לתקן. מי העיקרי שמוריד ופועל את השראת השכינה למטה? משה רבינו.
למה? בגלל ששלום הוא שלמות. כמו ספר תורה, שאם חסרה אות בספר הוא פסול, כי אין שלום בין האותיות. אם יש אות אחת חסרה אין שלימות. מה הכוונה שאין שלימות? שכל מה שיש שם הוא לא שוכן בשלום. אין שם שכינה. שכינה היא לשון השראה. לא יכולה להיות השראת שלום אם חסר פרט אחד. לכן השלום, שהוא השלימות, מתגלה דווקא בעולם העשיה. זה מה שמשה רבינו התחיל ורצה להמשיך. זה נקרא שהוא התעצם בתפלה שלו להיכנס לארץ, שאם היה נכנס לארץ היה גומר את תיקון עולם העשיה.
אם כן, זה הדבר הכי חשוב, שהשלימות היא רק בסוף. כמו כאן, יש לנו כב מדרגות של כל ההשתלשלות כנגד האותיות והשלימות היא רק בסוף, כשמגיעים למדרגה הכי נמוכה. דווקא במדרגה הכי נמוכה בכל המדרגות ישנה ההתפרטות הכי גדולה, וכאשר ישנה התפרטות הכי גדולה, פתאום מתקבל משהו חדש לגמרי, שהוא שלום. כל זה הוא ריבוי. כל זמן שהריבוי בשלבי התפתחות אז זה לא טוב, זה כמו "בורא רע". כיוון שאתה רק רואה את הריבוי, שיש הרבה דברים, זו לא אחדות. אבל כשהריבוי עצמו מגיע ל"די" שלו, כמו שנקרא שם ש-ד-י על שם "שאמר לעולמו די"[מז], כשהוא מגיע לנקודה הזאת, שכבר מספיק כמה שצריך להיות, פתאום מתקבל משהו חדש – השלום. השלום הוא הגילוי של נושא הפכים, שיכולים להיות רבים ואחד יחד. זה עיקר גילוי העצמות, שלשמו ה' ברא את העולם. ה' תמיד היה אחד. מה הקונץ? מה החידוש של בריאת העולם? כל בריאת העולם היא שיכול להיות דבר שלכאורה הוא הפך האחדות ואף על פי כן האחדות תשרה בו.
גילוי התכלית שבסוף – "יחד שבטי ישראל"
המצב הזה, שאחד ששורה בתוך רבים, שהוא תכלית הכוונה של כל מעשה בראשית שנמשך על ידי מתן תורה, על ידי משה רבינו – נקרא יחד. כשיש רבים עם אחדות ביניהם זה נקרא יחד. יש 'יחיד', יש 'אחד' ויש 'יחד'. לכן כתוב בכל ספרי הסוד[מח] שהסימן של כב האותיות, מ-א עד ת, כשמגיעים לתכלית הירידה של ההתפרטות, מגיעים למצב של יחד, שאלו יחד אותיות. הדבר מתגלה דווקא במדרגה הנמוכה ביותר, בסוף. אז יכול להיות "יחד שבטי ישראל"[מט]. הסימן הוא ש"יחד שבטי ישראל" ראשי תיבות ישי, אביו של דוד המלך, שהוא המשיח. ישי מתחיל עם יש.
מה זה ישי? מה זה "יחד שבטי ישראל"? קודם כל אמרנו שכל המדרגות האלו הן כנגד הנשמות, מתחיל מהאבות והאמהות, נגמר עם משה רבינו, ובאמצע יב מדרגות כנגד השבטים. בתורה גם אצל משה רבינו וגם אצל האבות היו שבטים, אבל סך כל נשמות ישראל נקרא שבטים, כמו הנשיאים במדבר. לכן המדרגות האלו נכללו כולן בסוד שבטי ישראל. באופן דומה, כתוב בספרי הקבלה[נ] שישראל הוא ראשי תבות שמות כל האבות ואמהות – אברהם, שרה, יצחק, רבקה, יעקב, רחל, לאה. כלומר, ישראל כולל את כל האבות והאמהות. השבטים נולדים על ידי האבות והאמהות, והם נמשכים עד עולם ועד. גם עכשיו אנחנו שבטים.
מציאת החן שבסוף
המצב הזה בסוף נקרא "יחד שבטי ישראל". זהו החן של היש. בקבלה, כאשר ישנה מלה שנקראת ישר והפוך, אותו דבר, היא נקראת חן, כמו במלה "ונחנו"[נא] שאמר משה רבינו. שואלים: למה לא כתוב 'אנחנו'? למה האות א נסתרת? התשובה היא כדי שהמלה תהיה בבחינת חן. "ונחנו" אותיות אותיות נח, כמו בפסוק "ונח מצא חן בעיני הוי'"[נב]. בנוסף, המלה "נחנו" היא סימן לשנות חייו של משה רבינו, שחי מאה ועשרים שנה, גימטריא ונחנו, אבל עיקר הדרוש הוא שכותבים "ונחנו" בבחינת חן, ישר והפוך. כאשר היש מושלם יש לו חן, והחן של היש הוא י-ש-י, ראשי תיבות "יחד שבטי ישראל". משה הוא השביעי, והשביעי הוא החביב. זהו ה-כב שהוא גם השביעי החביב (גם דוד הוא שביעי וגם בשמו יש חן – דוד). פירוש המלה חן הוא יפי, וכידוע יש שמונה לשונות של יפי בתורה[נג] – שפר, יפי, תואר, הוד וכו'.
[לפי הביטוי "חן וחסד ורחמים" חן שייך דוקא לגבורה] אומרים שחן הוא יפי שהשורש שלו בא מאמא. כתוב בכתבי האריז"ל שחן בא מצד שמאל, אבל הוא שייך ל"אשת חן"[נד], לאשה הנבנית מהגבורות[נה]. כתוב, שלכל צורה של יפי ישנה משמעות בפני עצמה, והמשמעות של חן היא מה שהיום נקרא סימטריה. היפי של דבר סימטרי, שהוא מושלם, בהרמוניה, נקרא על פי פשט חן. זהו מצב של חן. זהו פירוש המלה. היפי אכן בא מהגבורה או מהבינה למלכות, אבל החן נשלם דווקא בסוף.
לכן כתוב שמשה רבינו, יותר מכל אחד אחר, מצא חן בעיני ה' – "אם נא מצאתי חן בעיניך הודִעני נא את דרכך"[נו]. מי שמצא חן יותר מכל אחד אחר בתורה הוא משה רבינו – "וחנֹתי את אשר אחֹון ורחמתי את אשר ארחם"[נז]. עיקר הגילוי של משה רבינו הוא יג מדות הרחמים, שעליהן כתוב "וחנותי את אשר אחון וריחמתי את אשר ארחם". רואים שם שחן בא לפני הרחמים. אחר כך כתובות יג מדות "אל רחום וחנון"[נח], ושם חנון בא אחרי רחום, אבל בכלל שלפני יג מדות כתוב "וחנותי את אשר אחון וריחמתי את אשר ארחם" כשהחן בתחלה, לפני הרחמים. המלה וחנון היא אותיות ונחנו, "ונחנו מה".
אם כן, "עושה שלום" בא דווקא בסוף, על ידי משה רבינו שנותן את התורה – "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום"[נט]. כל תכלית התורה הוא שלום. יש פה "ברא חֹשך", "יוצר אור" ו"עושה שלום". כל זה כאשר כל ישראל הם "יחד שבטי ישראל", כולם יחד. [ואיך זה קשור לתיקון העיניים?] "עיני תמיד אל הוי' כי הוא יוציא מרשת רגלי". אמרנו שכל התקון כאן הוא להוציא את המצב של גלות השכינה מהרשת, וזה מתחיל עם "עיני תמיד אל הוי'". זהו תיקון העיניים.
"חושך שבטו שונא בנו"
עוד משהו: "יחד שבטי ישראל" הוא ראשי תיבות ישי, אבל סופי התיבות הם דלי. דיברנו פעם על דלי. דלי הוא אחד מהסימנים של חודש שבט[ס]. [האם יש קשר בין שֶׁבֶט לשם החודש שְׁבַט?] כתוב שלכל חודש במעגל השנה יש חודש אחר מולו, ב-180 מעלות. איזה חודש יש מול שבט? חודש אב. כתוב שאב הוא האבא ושבט הוא הבן, כמו אב ובן. [ויש עוד דברים שקושרים בין שם לשבטי ישראל?] מי הם שבטים על פי פשט? ענפים. שבט הוא החודש בו חל ראש השנה לאילנות, שהחיוּת עולה דרך הגזע לענפים. זה נקרא להידבק באילן החיים[סא]. זהו הענין של חודש שבט, בעיקר בדור שלנו, אומרים שעיקר החודש הוא התקשרות לצדיק. על פי ספר יצירהסה האות של שבט היא צ, ההתקשרות לצדיק, כמו שכל הענפים יונקים מהגזע, מהעיקר. הענפים הם השבטים, וכולם מחוברים, מקושרים ויונקים מהגזע. זהו תיקון השבטים.
[האם יש קשר ל"חוסך שבטו", לשבט של מקל?] "חושך שבטו"[סב] מסבירים בחסידות[סג] לפי הפסוק "חנֹך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה"[סד]. מה פירוש "על פי דרכו"? יש לחנך כל אחד לפי דרכו, לפי השבט שלו. לכל שבט יש כישרון אחר, חוש אחר, וצריך לגלות אצל כל אחד את החוש שלו. לכל שבט יש חוש מיוחד – ראובן חוש הראיה, שמעון חוש השמיעה וכו'. צריך לחנך אותו בהתאם לדרך שלו, שמתאימה לשבט שלו. כתוב כך: מי ש"חושך שבטו", שלא דואג לגלות את השבט, את החוש, הרי הוא "שונא בנו". זה הפירוש החסידי. עיקר החינוך הוא לגלות את השבט שלו, ולחנך אותו בהתאם לכישרון שלו, בהתאם לחושים שלו. מי שחוסך זאת הוא שונא את בנו.
[האם קיימת היום החלוקה לשבטים? לכאורה היא אבדה לנו] יש לנו תפלה ב-יב הימים הראשונים של חודש ניסן הנאמרת עם קרבנות הנשיאים. בתפלה שאחרי אמירתם אומרים "יהי רצון... שבאם אני משבט פלוני...". מכאן כתוב בחסידות שכל אחד יכול להיות מכל שבט. אפילו מי שביחוס שלו הוא כהן, למשל, הנשמה שלו יכולה להיות משבט אחר. גם הכהנים והלויים אומרים את התפלה הזאת, בגלל שכל אחד יכול להיות מכל שבט.
נוסחאות התפלה ושער הכולל
כמובן, לגבי נוסח התפלה יש עדיין ענין של אולי של עדות, אבל לגבי הדור הצומח כאן בארץ במיוחד, זו שאלה מאוד גדולה. האם רצוי לשמור על המסורת על העדה של כל אחד, בצורה קשוחה, או שלהיפך, צריך קנה מדה חדש לחנך. זו שאלה מאוד עדינה, מאוד חשובה בימינו. לפי האריז"ל משמע שאפילו בימיו הוא רצה קצת לטשטש את השבטים, את העדות שהיו אז, לכן הוא גילה שער הכולל, שער ה-יג, ואמר שכולם יכולים ללכת דרכו. אחר כך באו הבעל שם טוב והמגיד ואמרו שכך ראוי גם לכתחילה. האריז"ל אמר שאם אתה לא מכיר את השבט שלך, וממילא את הנוסח שלך, תתפלל בנוסח האריז"ל השווה לכולם. אחר כך באו הבעל שם טוב והמגיד ואמרו, שאפילו אם אתה מכיר את השבט שלך גם כן צריך לוותר עליו בשביל הכלל. יותר טוב להזדהות עם שער הכולל עבור כלל ישראל. באמת הראשון שאמר שצריך לוותר על העדה, אומרים זאת בשם המגיד ממעזריטש[סה], שהוא היורש של הבעל שם טוב. זאת אומרת, האריז"ל גילה את האפשרות לוותר על העדה. הבעל שם טוב והמגיד הכריעו שכך צריך. ברגע שכולם הולכים בשער הכולל אפשר לגלות מחדש את הפרטיות של כל אחד.
עוד פעם, זה משהו מאוד חשוב מאוד, כדאי לומר אותו. לכל אחד ודאי יש משהו פרטי, אבל כדי לגלות את הפרטיות עליו לוותר על איזו מן חלוקה קודמת, שכבר לא כל כך שייכת, ולהיכנס עם כולם דרך שער הכולל. כביכול להתחבר לגמרי, ואז אחרי שמתחברים לגמרי בשער הכולל יוכל שוב כל אחד לגלות את האישיות המיוחדת שלו, את החוש המיוחד שלו. כמו שצריך להיות עיבור לפני התגלות חדשה.
[מה לגבי הסידור של האריז"ל עצמו? אומרים שזה לא הנוסח המבורר] זה עוד מעשה 'בעל דבר' שרוצה להפריך. הנוסח פחות או יותר ברור. מה שהאריז"ל עצמו כתב הוא לגמרי ברור. למשל הנוסח שאדמו"ר הזקן ושל הרש"ש, כל דבר שכתוב בפירוש בכתבי האריז"ל הוא מאה אחוז. אבל כיוון שהאריז"ל עצמו לא דיבר ולא הסביר על כל מלה ומלה, לכן על מה שלא כתוב בכתבי האריז"ל, על זה עדיין הרש"ש יכול לבחור לפי נוסח הספרדים הקדמון.
מה שהאריז"ל כתב הוא רק על אחוז קטן, אחוז מסוים, של המלים, אבל על כולן, הוא לא כתב על כל מלה. על מה שהוא כתב יש הסכמה מוחלטת. אבל על מה שהוא לא כתב – עדיין מסתמכים על הנוסחאות הקודמות של הראשונים. [אז איך שניהם קוראים לו סידור האר"י למרות ההבדלים?]. עוד פעם, במה שהוא מהאריז"ל אין הבדל. במה שהאר"י לא אמר יכול להיות אחרת. אלא שאדמו"ר הזקן לא הסתמך רק על הנוסח שלו, נוסח אשכנז. היחוד של אדמו"ר הזקן, שחוץ מכל מה שעל פי האר"י, שהוא מאה אחוז, הוא גם עשה בירור בין כל הנוסחאות. כתוב שהיה לו מאה ועשרים או ששים – אני לא זוכר – סידורים. מכל הנוסחאות שהיו לפניו הוא בירר את הסולת הנקיה. כנראה שאף אחד לא עשה את זה בצורה כזאת. כולם לקחו את מה שכתוב בכתבי האריז"ל וצרפו אותם לנוסח שהיה מקובל בידם, אבל לעשות בירור עד הסוף – זה כנראה עשה רק אדמו"ר הזקן. [אז שער הכולל מחבר את כל השבטים יחד?] נכון, כתוב "שבת אחים גם יחד"[סו], שבת אחים הוא דווקא בסוף. זו בחינת "יחד שבטי ישראל".
חלוקת השבטים והעדות לעתיד לבוא
[מה לגבי השבטים שגלו ולא אמורים לחזור?] זו עוד שאלה. עוד פעם, על פי ההסבר עכשיו, כל הנשמות חוזרות. אם יש מציאות של גופים – זה אנחנו לא יודעים, אבל הנשמות כולן לפי הקבלה כבר חזרו. [אין בזה מחלוקת?] המחלוקת היא בחז"ל[סז]. יכול להיות שאפשר להסביר כך את המחלוקת. כמו בכל מקום, צריך למעט במחלוקת כמה שיותר, ולכן כאן אפשר לומר ודאי שברוחניות כולם מודים שיחזרו. המחלוקת כאן היא אם גם בגשמיות הם קיימים באיזה שהוא מקום, אבל לכולם החזרה מתקיימת ברוחניות. הרי כתוב בפירוש בתורה "לא ידח ממנו נדח"[סח], לא יכול להיות שנשמה תלך לאיבוד, אין דבר כזה – "ואתם תלֻקטו לאחד אחד בני ישראל"[סט]. לגבי הנשמות ודאי, על זה כבר האריז"ל דבר. לפי הקבלה, לפי תפלה זו של האריז"ל, כל הנשמות קיימות. כיוון שככל שהדורות מתקדמים הנוכחות של כל הנשמות קיימת בתוכנו.
לכן זו באמת עוד סיבה שצריכים להתחבר – על מנת לגלות משהו חדש, פנים חדשות. צריך קודם לחזור לכלל כדי שההתפרטות האמתית תתגלה מחדש בצורה חדשה. למשל, אפילו לעתיד לבוא, כנראה שגם דבר זה תלוי בארץ. זה הענין של שיבת ציון, זו הסגולה של ארץ ישראל. לכן בסוף ספר יחזקאל[ע] גבולות השבטים הם דבר חדש לגמרי. עוד סימן יפה שמשהו ישתנה.
עוד פעם, ישנם גבולות השבטים כמו שעלו בגורל בזמן משה רבינו, בזמן יהושע – על פי גורל ועל פי רוח הקודש. אבל בסוף יחזקאל, לגבי לעתיד לבוא, כתוב שגבולות השבטים הם פשוט בחלוקה ל-יב רצועות. זאת אומרת, הם משהו לגמרי אחר, חלוקה לגמרי אחרת מאשר החלוקה הראשונה על פי הגורל ועל פי רוח הקודש של משה רבינו ויהושע. רואים שמשהו במהות השבט משתנה. איך הוא ישתנה? באיזו מן השראה שכולם יהיו רצועות שוות.
בתחלה היו כל מיני גבולות שלא הוגדר בהם שוויון, ואילו לעתיד לבוא לפי יחזקאל באמת תהינה יב רצועות. אבל אפילו הצורה הגשמית-הפיזית שלהן גם תהיה שווה – רצועה, רצועה, רצועה. הכל שווה. זאת אומרת, תהיה חלוקה בשוויון המורגשת גם בחיצוניות, יחד. בשביל לגלות את החלוקה החדשה הזאת של השבטים כנראה שצריך יהיה להחזיר הכל עוד הפעם לכור, לאחדות. שוב, מי אמר זאת? כבר האריז"ל כבר הכין את זה על ידי השער הכולל שהוא גילה, והבעל שם טוב והמגיד כבר החליטו שכך צריך לכתחילה אצל כולם. אפשר באמת לקשר זאת לכך שהם היו הראשונים שדיברו על שיבת ציון, בגלל שהענין של שיבת ציון וארץ ישראל ואחדות של כולם יחד תלויים אחד בשני.
הגורם המאחד בשבט יהודה
[האחדות קשורה במיוחד עם שבט יהודה?] כנראה ששבט יהודה הוא השבט שמסוגל לכלול את כולם יחד. זה סוד השם יהודים ששייך לפורים. בפורים זו הפעם הראשונה שכולם, כל עם ישראל נקראים יהודים. האחדות הזאת, שכולם כאחד, שכביכול כל העדות והשבטים כבר מתבטלים היתה דווקא בפורים. אפילו שעל פי פשט מרדכי הוא משבט בנימין, אבל הוא קודם כל "איש יהודי"[עא]. השם יהודי נתקבל כשם כללי לכל עם ישראל וזה עצמו סימן שיש מדרגה בה השבטים מאבדים את היחוד שלהם ונכלל כולם בשבט יהודה.
מהו שבט יהודה? הודאה למעלה מטעם ודעת, מה שנקרא מסירות נפש[עב]. זהו ענין ביאת המשיח. ביאת המשיח קשורה לכח מסירות הנפש. כשמגיעים למסירות נפש אין חלוקות, כמו בצבא. איפה אתה רואה שבאמת אין שום חלוקה בין עדה לעדה? בצבא. כשמגיעים ללחימה מתוך מסירות נפש – שם כבר אין חלוקות, כמו שבט יהודה. כמובן אחדות צריכה להיות בקדושה, הצבא צריך להיות עם קדושה – "והיה מחניך קדוש"[עג]. כשיש מחנה קדוש, יותר מכל דבר, זה מה שמחזיר את הכל לאין של בחינת יהודה, כולם יהודים. אחרי שכולם יהודים יכול כל אחד לגלות מחדש את היחוד הפרטי שלו, ואז יש שלום בין כולם, "יחד שבטי ישראל".
משה רבינו – גילוי הפרטים מההעלם
נראה כמה רמזים: אמרנו ששלשת הדורות הם כנגד כנגד קהת, עמרם ומשה, שלשה האחרונים מבין שבעת הדורות של החומש. מה שמענין פה הוא שקהת עולה בגימטריה שרה, שהיתה הראשונה אצלנו. היא בחינת אמא, דומה למה שכתוב ש"אמא עילאה מקננא בכורסייא". עמרם הוא עם-רם. מה זה עם-רם? העם כשהוא עדיין רם. זאת אומרת, המינים לפני התגלות האישים הפרטיים.
לגבי משה, מי נתן את שמו? בתיה המצרית ששייכת לסיטרא אחרא, לעולם, למציאות הכי תחתונה – "כי מן המים משיתהו"[עד]. הכוונה להתגלות מתוך עלמא דאתכסיא. כלומר, דבר שהיה מכוסה ומתגלה. דווקא היא נתנה את השם הזה, מהעולם. משה מקבל את השם שלו מהעולמות, בגלל שזהו הסוד שלו, התגלות כל הנשמות, שכל הנשמות תתגלנה ביבשה. "מן המים משיתהו" פרושו שהכל מתגלה, כמו שאמרנו ש"אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף"[עה]. לכן חז"ל דורשים[עו] שכאשר משה רבינו נולד כאילו שנולדו ששים ריבוא. במצרים היו "ששים ריבוא בכרס אחת"[עז], והמפרשים אומרים שהכוונה היא למשה עצמו. מה הענין? שלא שהוא ימליץ, יוציא אותם ידי חובה. הענין של משה הוא כח רוחני שכולם יתגלו, שכל האישים ייוולדו, לא שהוא יהיה במקומם. להפך, הענין שלו הוא "מן המים משיתהו", לגלות את כל הפרטים – "אף עשיתיו" – ועל ידי כך לעשות ולהשרות שלום.
איפה מופיע הפסוק "יחד שבטי ישראל"? "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל". דורשים אותו[עח] שהמלך הוא משה רבינו. יש כאן בפסוק שלש מדרגות: "מלך", "ראשי עם" ו"יחד שבטי ישראל". "ראשי עם" הם הממוצע בין המלך ובין העם. יש כאן פירמידה של שלש מדרגות – "ויהי בישורון מלך", "בהתאסף ראשי עם", "יחד שבטי ישראל". תכלית הכוונה היא להגיע ל"יחד שבטי ישראל". לשם כך צריך להיות מצב ממוצע שנקרא "בהתאסף ראשי עם", שהמנהיגים יהיו יחד. צריכה להיות אסיפה של מנהיגים. זו גם כן בעיה של דורנו, שיש הרבה מנהיגים... צריך להיות "בהתאסף ראשי עם" וזאת על ידי המלך. קודם כל המלך צריך לאסוף, "בהתאסף ראשי עם", אבל תכלית האסיפה היא שיהיה "יחד שבטי ישראל".
[המלך הוא גם ממוצע כלפי הקדוש ברוך הוא?] כן, אבל הוא בטל, הוא בבחינת ממוצע, בטל במציאות לגבי ה', רק צינור. "ראשי עם" הם כביכול ממוצע שבטל לגמרי ולכן הוא רק מחבר. יש ממוצע שקצת מפסיק, שכביכול יוצר מחיצה, מרחק. על פי פשט למלך יש משנה למלך, שלישים, וכך הלאה. יש אצלו ריבוי מדרגות, כמו בצבא. החייל הפשוט לא רואה כל כך את האלוף או את הרמטכ"ל, יש הרבה באמצע, אבל המלך עצמו לגמרי בטל, הוא לא מפסיק. המלך האמתי, שנקרא מלך צדיק, הוא בבחינת ממוצע המחבר לגמרי.
ג. כ"ב מדרגות במועדי ישראל
אם כן, כאן סיימנו את כל כב מדרגות ההשתלשלות והגענו למשה רבינו, שהיום הוא היום שלו. עכשיו רק נסכם את העמוד השני בסקירה אחת, בלי לפרט, איך כל המדרגות מקבילות למועדים. הסוף גם שייך לעניני משה. משה רבינו, כאן בסוף, הוא כנגד פורים, המדרגה האחרונה.
בקיצור, מה הולך כאן. חילקנו את המבנה לשלש: שלש מדרגות לפני הצמצום, שהן 'אלקות'. אחר כך שלש מדרגות של ממוצע בין אור אין סוף ובין העולמות, שהן כנגד 'נשמות'. אלו הצמצום הראשון וא"ק. אחר כך, כל המדרגות מא"ק ועד הסוף הן כולן 'עולמות', רק שבתוך 'עולמות' גופא יש 'אלקות שבעולמות', שהיא א"ק, עקודים ונקודים, יש 'נשמות שבעולמות', שהן אצילות, ויש 'עולמות שבעולמות', שהם בי"ע.
עוד פעם, החלוקה הכללית היא שיש אלקות, שהיא אור אין סוף שלפני הצמצום. אחר כך יש 'נשמות', שהן הממוצע. נשמות הן תמיד ממוצע, וכאן הן ממוצע בין 'אלקות' ובין 'עולמות'. ממוצע זה כולל שלש מדרגות – ד-ה-ו. אחר כך ממדרגה ז, שהיא א"ק, כבר מתחילים 'עולמות', עד הסוף. רק שבתוך 'עולמות' גם ישנן שלש מדרגות. 'אלקות שבעולמות' הן מה שנקרא עולמות האין סוף. יש 'נשמות שבעולמות', שהן הממוצע, ויש 'עולמות שבעולמות'. 'אלקות שבעולמות' הן מדרגות ז-ח-ט. 'נשמות שבעולמות' כוללות את כל עולם האצילות, מ-י עד ק. ו'עולמות שבעולמות', שהם עולמות ממש, בבחינת נפרד, אלו אותיות ר-ש-ת, עליהן דיברנו היום. זאת החלוקה הכללית.
שבת תשובה ושבת הגדול
כאן יש לנו סדר נוסף, המסביר את כל אלו לפי סדר המועדים. שלש המדרגות שלפני הצמצום, שהן אלקות, כולן בסוד שבת, שהיא לפני כל המועדים. אלא שבשבת יש כמה מדרגות. יש שבת תשובה, שהיא כנגד 'יחיד'. יש שבת הגדול שלפני פסח, כנגד 'אחד', ובשבת הגדול גופא, "במקום גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו"[עט]. בשבת הגדול היתה הכנה לפסח, שהיא בחינת "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"[פ]. אם כן, שתי המדרגות כאן, 'אחד' ו'קדמון', הן מה שמתגלה בסוד שבת הגדול.
אני לא קורא הכל, רק רוצה לעבור בקיצור: יש משהו בשבת שקשור עם תשובה, כמו שבת תשובה. התשובה שיש בשבת היא תשובה עד העצמות. זו המדרגה הכי גבוהה שמגיעה עד 'יחיד'. יש משהו בשבת עם גדולה. לשתי שבתות בשנה יש שם מיוחד: שבת תשובה ושבת הגדול. שבת תשובה היא כמו חזרה לשורש הראשון ביותר שבבחינת 'יחיד'. שבת הגדול קשורה עם גדולה, שהיא תמיד הכנה להתפשטות. בקבלה[פא], גדולה היא חסד. שבת הגדול היא "כי חפץ חסד הוא"[פב], דהיינו שה' כבר רוצה לברוא את העולם. כמו כן, בשבת הגדול יש הכנה לפסח, הכנה ליציאת מצרים. בתוך השבת הגדול גופא, כלומר בתוך הגדולה שיש בשבת, שזו הכנה לבריאה, יש שלב נוסף.
מה היה בשבת בראשית? הכל כביכול חזר למדרגה כמו לפני מעשה בראשית – "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם"[פג] – אפילו לפני עלית הרצון למעשה בראשית. זה חוזר וחוזר וחוזר ועולה, תשובה, עד למדרגה שאפילו לפני הרצון לברוא את העולם, בבחינת 'יחיד'. זוהי הגדולה שיש בשבת, שיש רצון לברוא את העולם, וזה נקרא שבת הגדול. זו ה"גדולה", אבל בשבת, שהיא הרצון לברוא את העולם, יש גם כן ענוה, שהיא ההשערה בכח "כל מה שעתיד להיות בפועל". זו גם היתה ההכנה שעשינו, פעולה שעשינו, בשבת הגדול – להכין את הסדר כולו להכין את קרבן הפסח ולהתכונן ליציאת מצרים.
ערב פסח, פסח ושביעי של פסח
הצמצום נקרא "אך ביום הראשון תשביתו"[פד], י"ד בניסן. מהצמצום והלאה מתחיל סדר השנה. באמת שבת הגדול היא לפני פסח. כל מה שקשור לשבת הוא אור אין סוף שלפני הצמצום. כתוב בזוהר[פה] ובקבלה ששבת היא שם של הקב"ה, היא אלקות ממש, אבל אחר כך ההתחלה היא "אך ביום הראשון". מה זה "אך"? לשון מיעוט[פו], שהוא סוד הצמצום. "ביום הראשון" הוא היום שלפני פסח, בי"ד ניסן. מהי המצוה של יום הראשון, של "אך"? "תשביתו". גם "תשביתו" הוא צמצום, להשבית את החמץ, את הישות, לעשות מיעוט. זאת אומרת, יש "שבת" ויש "תשביתו". משבת, שהיא אור אין סוף שלפני הצמצום, באה המצוה הראשונה, "אך ביום הראשון תשביתו", שהיא סוד הצמצום.
אחר כך יש רשימו. מהו הרשימו? "הא לחמא עניא"[פז], הלחם שנשאר. הרי "תשביתו" הוא כמו צמצום, אבל משהו נשאר – המצה. המצה היא כביכול מה שנשאר אחרי הצמצום. הרי החמץ הוא כמו גאוה, וכתוב בגמרא לגבי גאוה "לא מיניה ולא מקצתיה"[פח], שצריך לבטל אותה לגמרי. אם אתה מבטל אותה לגמרי כאילו שהרגת את עצמך. מה נשאר? משהו נשאר. הענוה, במציאות זה מה שנשאר. אחרי שיש ענין של "תשביתו", שהוא לבטל את היש לגמרי, "לא מינה ולא מקצתה", מה שנשאר הוא מצה. זהו סוד המצה, "הא לחמא עניא", סוד הרשימו שכנגד יום הראשון של פסח.
אחר כך שביעי של פסח נקרא סוד הבקיעה. שכמו שהיתה קריעת ים סוף, ישנה בקיעה של הקו את הצמצום. זה סוד שביעי של פסח – "אז יבקע כשחר אורך"[פט].
אני לא קורא הכל, שכל אחד יקרא בעצמו.
ספירת העומר, שבועות ובין המיצרים
אחר כך בא העולם הראשון, שהוא א"ק והבלי אח"פ (אזן, חוטם, פה). כל סוד העולמות נקרא תיקון המדות. תיקון המדות הוא הענין של ספירת העומר, לעשות כביכול בן אדם. לכן מי שזוכר את כוונות האריז"ל[צ], כל הכוונות בספירת העומר קשורות למלה אדם, כולן תיקון האדם, תיקון המדות – חסד שבחסד, וכן הלאה. אתה מתקן את המדות. תיקון המדות היינו לתקן את הפרצוף הראשון, שהראשון בכל הפרצופים הוא א"ק. היום שכולל את כל ספירת העומר הוא ל"ג בעומר, אותו היום של גילוי פנימיות התורה על ידי רשב"י. יום זה הוא כמו שבקבלה אורות אח"פ יתגלו מתוך א"ק.
[זה לא הסיכום של ימי ספירת העומר ביום החמישים?] לא, יום החמישים הוא חג השבועות, הוא כבר המדרגה הבאה, מה שיוצא מהפה של א"ק, עקודים. עקודים הוא מה שיוצא מהפה של א"ק, שזהו גילוי "אנכי"[צא] ששמענו "מפי הגבורה"[צב]. כתוב בפרוש שמתן תורה נקרא גילוי הפה, והפה הראשון הוא של א"ק. אין עוד פה לפניו. כתוב "מפי הגבורה", והיינו שיש בתוך א"ק גופא כח נושא הפכים, שנקרא בחסידות גבורה, ומה שיוצא מהפה שלו הוא יסוד עולם העקודים. זהו יום החמישים. באותו פה ישנו סוד "מטי ולא מטי", שזו תנועת רצוא ושוב, בגימטריא תורה[צג]....
[קפיצה בהקלטה]
הימים האלה בין שבעה עשר בתמוז עד תשעה באב הם כולם בסוד שבירת הכלים של עולם הנקודים, עד עיקר השבירה בתשעה באב. יש שבירה גם בי"ז בתמוז. מה היה בי"ז בתמוז? שבירת הלוחות, שהיא בחינת שבירת הכלים. שבירת הבית היא בתשעה באב.
כמו שאמרנו קודם לגבי משה רבינו, משה רבינו הוריד את השכינה בשתי מדרגות, שני שלבים – ירידה אחת היתה בזמן מתן תורה, "וירד הוי' על הר סיני"[צד], וירידה שניה על ידי מלאכת המשכן שהוא עשה. שני הדברים האלה נשברו. התורה, מה שהוא קיבל במתן תורה, נשברה בי"ז בתמוז ובית המקדש נשבר בתשעה באב. לכן כל התקופה הזאת שביניהם שנקראת בין המצרים היא כנגד שבירת הכלים. זהו עולם הנקודים.
אלול, ראש השנה, עשי"ת ויום כיפור
אחר כך רדל"א, עליו אמרנו שהוא תחלת התיקון, הוא העבודה של חודש אלול – "אני לדודי ודודי לי"[צה]. זהו הזמן להתחיל את התיקון אצלנו. זה יחוד מ"ה וב"ן, ליחד זכר ונקבה. זהו הסוד של חודש אלול.
מדרגות י-כ-ל הן כנגד ג' רישין שבכתר של עולם האצילות המתוקן, שהם עצמם כנגד מדרגות א-ב-ג. י-כ-ל בעשרות הן כמו א-ב-ג. אחד, שתים, שלש הן זה עשר, עשרים, שלשים בעשרות. זה כל החידוש של רבי הלל מפאריטש[צו], שהמדרגות יחיד אחד קדמון שלפני הצמצום הן כמו ג' הרישין שבכתר אחרי הצמצום, שנקראים רדל"א, גלגלתא ומוחא סתימאה. אלו תיקון הכתר, וכל תורתו היא תיקון הכתר של עולם האצילות. תיקון הרדל"א הוא התשובה של חודש אלול.
אחר כך ראש השנה נקרא גלגלתא, שהוא הרצון למלוך. לכן ראש השנה נקרא הכתרת המלך, שמכתירים את המלך בראש השנה. הרצון למלוך מתגלה במצוות שבבחינת גלגלתא.
אחר כך עשרת ימי תשובה, שהם חשבון הנפש של כל השנה, נקראים מוחא סתימאה.
מדרגת יג מדות הרחמים היא יום הכיפורים, בו יש עיקר התגלותן. כתוב שכל התפילות ביום כיפור, במיוחד בנעילה, הן יג מדות הרחמים. יום כיפור הוא עיקר גילוי יג מדות הרחמים בכל השנה כולה.
בין יו"כ לסוכות, סוכות ושמיני עצרת
אחר כך יש ארבעה ימים שבין יום כיפור לסוכות, בהם ישנה החזרה פנים בפנים[צז]. עד יום כיפור היתה נסירה של המלכות[צח], ובארבעה ימים שבין יום כיפור לסוכות חוזרת הנוקבא פנים בפנים. כתוב בקבלה שהחזרת פנים בפנים היא על ידי מוחין דאבא. ארבעה ימים אלה, שהם עצמם כנגד ארבע אותיות שם הוי', הם בבחינת "הוי' בחכמה"[צט] וכנגד אבא עילאה.
אמא עלאה היא מקיפים דאמא שנמשכים ביום הראשון של סוכות על ידי הסוכה. זה נקרא מוחין דאמא עילאה, מקיפים דאימא עילאה.
אחר כך הושענא רבא, שהוא יום הערבה, הוא סוד הנשיקין על פי כתבי האריז"ל[ק], סוד העיניים, והוא כנגד ישראל סבא. בהושענא רבא יש גמר הדין, זהו היום האחרון של הגזירה. באותו יום יש לימוד זכות מיוחד על כל עם ישראל באותו יום, כ"שכולנו כאחד"[קא]. זו בחינת "ועמך כלם צדיקים"[קב], שעל שם כך נכללים כולם בסוד ישראל סבא ביום זה.
אחר כך, תבונה הוא יום הקליטה, שמיני עצרת, לכן יש בה תפלת הגשם[קג]. הקליטה היא התבונה בקבלה[קד]. ולכן שמיני עצרת נקרא קליטה, שאמא כוללת בפנימיותה ממש את ההשפעה של כל חודש תשרי וכל חודש אלול. וכל מה שהיה ממדרגה י, מרדל"א, כל האורות האלה מחודש אלול עד הושענא רבא, הכל נקלט בפנימיות בשמיני עצרת, והקליטה היא בתבונה – "מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה"[קה]. התבונה דולה, בסוד תפלת הגשם, את כל האורות מרדל"א עד ישראל סבא.
ימות החול, י"ט כסלו וחנוכה
אחר כך מתחילים ימי "ויעקב הלך לדרכו"[קו]. אחרי שהחגים נגמרו ישנה תקופה, חודש חשון בעיקר, עליה כתוב[קז] מהבעל שם טוב והמגיד שהיא בבחינת "ויעקב הלך לדרכו". כעת האדם צריך לקחת את כל הכחות הרוחניים שהוא קיבל מהחגים. תקופה זו של "ויעקב הלך לדרכו" היא כנגד זעיר אנפין שנקרא יעקב.
אחר כך יש יום אחד שנקבע בדורות האחרונים, שהוא י"ט כסלו, ראש השנה לחסידות. יט עולה חוה, והוא כנגד האות ה-יט, האות ק. היום זה הוא תיקון הנוקבא, תיקון השכינה. כתוב שכך הבעל שם טוב אמר[קח], שכל התורה עד ימיו היה בבחינת אדם, תיקון אדם הראשון, שהוא תורת המח, והוא בא לגלות את תורת הלב. תורת הלב נקרא תיקון כנסת ישראל. תיקון כנסת ישראל הוא בראש השנה, אבל היום העיקרי של התיקון הזה הוא י"ט בכסלו. זהו תיקון הנוקבא.
אחר כך, עולם הבריאה כנגד חנוכה, בו המצוה להניח נר "על פתח ביתו מבחוץ"[קט], להאיר את החושך. הנר הזה שבא להאיר את החושך הוא המשכה מעולם האצילות לעולם הבריאה. זה נקרא "פתח ביתו מבחוץ". בקבלה נקרא הבית רשות היחיד, שהוא האצילות, ובחוץ הוא רשות הרבים, שמתחיל מעולם הבריאה, בסוד יציאה לבר. הנר שיהודי מניח על פתח ביתו מבחוץ להאיר את החושך, "עד שתכלה רגל מן השוק"קכב, הוא הסוד של חנוכה.
קודם כל, חנוכה ופורים ומה שביניהם – הכל חז"ל תיקנו. גם י"ט כסלו התגלה בדורות האחרונים. כנראה שעל ידי התיקונים של חנוכה ופורים הרגל יצאה קצת מן הגלות. גם י"ט כסלו, כמו שאמרנו קודם על הפסוק "כי הוא יוציא מרשת רגלי". יציאת הרגל על ידי התיקונים של חנוכה ופורים מתגלה בי"ט כסלו, בגילוי החסידות.
אם כן, חנוכה הוא גילוי אור על פתח ביתו מבחוץ, שזו בחינת "בורא חֹשך", להאיר את החושך קצת, אור בחושך זהו חנוכה.
ימי השובבי"ם ותיקון חטאות נעורים
בין חנוכה לפורים יש תקופה שנקראת שובבי"ם[קי], שהיא תיקון היצר. כתוב שהיצר שייך למלאך מט"ט, שכולל את כל עולם היצירה. הוא נקרא "שר העולם" ו"נער", כנגד חטאות נעורים. המלאך של עולם היצירה נקרא נער – "נער הייתי גם זקנתי"[קיא]. כתוב בקבלה ובחסידות[קיב] שנער קשור עם חטאות נעורים, והתיקון הוא בתקופה הזאת של שובבי"ם. "חנוך לנער על פי דרכו", לחנכו לשורשו, כמו שאמרנו קודם.
צריך לחנך את הנער לשורש השבט שלו בחודש שבט, כאשר עיקר ימי השובבי"ם הם בחודש שבט. חנוכה חל בחודש כסלו ונכנס לחודש טבת, ושובבי"ם הם בחודש שבט וקשורים מאוד ובמיוחד אליו. הם מתחילים בחודש טבת, אבל כוללים את כל חודש שבט, ולכן עיקר החודש של שובבים הוא שבט. על פי על פי קבלה, ומוסבר בחסידות, התקופה הזאת היא העיקרית מכל השנה לתקן את חטאות הנעורים. זה נקרא לתקן את הנער. מיהו הנער? מט"ט שבעולם היצירה. צריך לתקן את הנערות הזאת. איך מתקנים אותו? כשמחנכים אותו לשורש השבט שלו. לכן זה בחודש שבט, שהוא עצמו חודש של "חנוך לנער על פי דרכו", שצריך לחנך אותו לפי השורש, להחזיר את השבט שלו. מה זה שובבי"ם? מהפסוק "שובו בנים שובבים"[קיג]. שובבים הם הילדים, הבנים השובבים שצריך לחנך אותם לשוב.
[איך אפשר לדעת מהו השבט של הבן?] כמו שאמרנו, היום צריך לגלות הכל מחדש. בימינו צריך לחנך כמו אצל מי שהיום מגדירים ילד מחונן, למוזיקה או למשהו אחר. צריך לנסות ולהשתדל להגיע לזה. לא לפי קבלה. ללכת בפשטות, לפי המציאות בשטח, לפי הנתונים, במה שהילד מחונן. צריך להרגיש זאת ולנסות לחנך אותו לקראת התפתחות הכישרונות והחושים שלו. כמובן, הכל בדרך התורה.
זה עיקר התיקון. מהם חטאות נעורים? רק בקיצור. פגם הברית הוא בדרך כלל מה שקוראים היום תסכול (frustration). הילד מתוסכל ולכן יש לו פגם הברית. אני אומר מלה אחת על פגם הברית, הוא מתוך תסכול. למה הילד מתוסכל? בגלל שלא גילו לו את השבט שלו, שנאו אותו, לא חינכו אותו נכון. כיוון שלא חינכו אותו נכון הוא מתוסכל ומתוך כך הוא פוגם. זה הפורקן שלו. כל פגם הברית הוא התפרקות. למה הוא צריך את ההתפרקות הזאת? בגלל שהוא מתוסכל. למה הוא מתוסכל? בגלל שלא חינכו אותו. התיקון של זה הוא חודש שבט, שהוא חודש מיוחד של חינוך.
לכן גם כל משנה תורה קשור לשבט. היום ז' באדר, אבל משה רבינו התחיל לגלות את משנה תורה מהיום הראשון של חודש שבט[קיד]. חודש שבט הוא במיוחד חודש החינוך. החודש בו משה רבינו חינך את כל בני ישראל בסוף ימיו, לפני שהוא הסתלק, היה חודש שבט. אפשר לומר שזהו חודש החינוך שהוא התיקון של חטאות הנעורים. זה נקרא תיקון הנער, וזהו ענין השובבי"ם שכנגד היצר שבעולם היצירה. היצר בא מעולם היצירה, ולכן הוא קצת רוחני.
ננסה להסביר עוד דבר דרך אגב: יש בחטאות נעורים, במיוחד אצל חילונים, שלא מבינים שהדבר אסור. יש איזו מן חוויה רוחנית בכל חטאות נעורים שלהם. למה? בגלל שהם באים מעולם היצירה, שהוא קצת יותר רוחני מעולם העשיה. יש בזה פגם גדול שלא מבינים אותו.
פורים – שמחת הגוף היהודי
הסוף הוא הורדת השכינה לארץ ממש, וזה בפורים, מדרגת האות ת. יום כיפור היה אות מ וכתוב שיש סוד כללי בחיבור אותיות א-מ-ת לאמת. אלו ראש-תוך-סוף. הראש הוא מדרגת 'יחיד' שבאות א, והוא מתגלה במדרגה ה-יג, אחד, של האות מ עם יג מדות הרחמים. יג מדות הרחמים הן הדבר העיקרי שממשיך את מדרגה א. מה אמרנו עליה? שהיא כנגד שבת תשובה. התשובה שיש בשבת היא ה-א. מה העיקר שממשיך אותה? יום הכיפורים שבמדרגת מ של יג מדות הרחמים. לאן יום כיפור ממשיך אותה? לפורים. לכן כתוב בזוהר[קטו] שיום הכִּפּוּרים הוא אותיות כְּפוּרים. זהו הקשר בין אותיות א-מ-ת, שזו גם בחינת משה רבינו. משה רבינו, שלפי ההסבר שלהו הוא הפרט, ממשיך את כל האמת. לכן כתוב "משה אמת ותורתו אמת"[קטז], והמשכת כל האמת למטה היא בסוד חג הפורים.
מהו חג הפורים? נקרא כאן מהדף ונסביר:
פורים – שמחת הגוף ממש "עד דלא ידע" – שרש התיקון וחוש המעשה כנ"ל. "פרו ורבו ומלאו את הארץ" על ידי ריבוי מציאות פרטית בעשיה דוקא. "ליהודים ("כל מי שכופר בעבודה זרה – שעיקרה בעשיה דוקא, בסוד ע שרים דעשיה – נקרא יהודי") היתה אורה ושמחה וששון ויקר" כן יהיה לנו.
נסביר: חג הפורים הוא השמחה הגופנית הכי גדולה שישנה בכל השנה כולה, "עד דלא ידע"[קיז], שהיא שורש התיקון לחוש המעשה כנ"ל. מה אצלנו נקרא "עד דלא ידע"? עד שמגיע לחבר את רישא דלא אתידע, שנקרא "עד דלא ידע", לעשיה. רישא דלא אתידע הוא אות י, וכתוב בספר יצירה ש-י היא חוש המעשה והתיקון. לכן היא קשורה עם תחלת התיקון. עולם הנקודים שבמדרגה ט הוא השבירה, ומדרגה י היא שורש התיקון. כתוב בספר יצירה[קיח] שהתיקון הוא האות י. כאן אנחנו למטה, בעשיה, אבל על ידי שמחת הגוף מגיעים "עד דלא ידע", עד לרישא דלא אתידע, שהוא שורש התיקון, ולהמשיך אותו כאן ועכשיו למטה ממש.
פור הוא נוטריקון "פרו ורבו". זאת אומרת, תיקון "פרו ורבו ומלאו את הארץ"[קיט]. בדיוק כמו שהסברנו קודם בסוד משה רבינו, שענינו הוא שכל הששים ריבוא בכרס אחד, שכל הפרטים נולדו. כתוב[קכ] גם שפורים הוא לשון פוריא, שבארמית הוא תרגום של מיטה. למה היא נקראת פוריא? משום "שפרין ורבין עליה"[קכא]. אם כן, הענין של פורים הוא כח של "פרו ורבו ומלאו את הארץ" על ידי ריבוי מציאות פרטי פרטים בעשיה דוקא.
מה כתוב עוד בפורים? "ליהודים היתה אורה ושמחה"[קכב]. "כל מי שכופר בעבודה זרה נקרא יהודי"[קכג], כך חז"ל אומרים. עיקרה של עבודה זרה הוא בעולם העשיה. איפה יש עבודה זרה? בעולם העשיה מכל העלמות. כתוב בקבלה ששבעים שרים וכל העבודה הזרה הם בעולם העשיה. כל מי שכופר בה, שזהו תיקון עולם העשיה, נקרא יהודי. לכן דווקא בפורים מתגלה הסוד של יהודים, שיהודי הוא מי שכופר בעבודה זרה. איפה העבודה זרה שצריך לכפור בה? רק בעולם העשיה, זה עיקר העבודה זרה. לכן עיקר הענין של פורים הוא כפירה בעבודה זרה ששייכת לעולם העשיה. "ליהודים" – הכופרים בעבודה זרה שבעולם העשיה, ב-ע שרים והמזלות וכו', של אומות העולם – להם "היתה אורה ושמחה וששון ויקר", כן תהיה לנו. הפסוק הזה שייך גם עכשיו, למוצאי שבת.
זו הפעם האחרונה שלנו עד אחרי פסח.
© כל הזכויות שמורות למכון גל עיני. הטקסט מיועד ללימוד ולשימוש אישי בלבד.