כ' חשון ס"ט – כפר חב"ד

"אל אחד בראנו"

שבע ברכות חיים-ראובן ורבקה-ריסא פרידמן

א. רמזי האבות בשמות החתן והכלה

שלש פרשות החתונה

העליה לתורה של החתן (והשבת כלה של הכלה) היתה בפרשת "לך לך", החתונה בפרשת "וירא" וכעת השבע ברכות בפרשת "חיי שרה" (וכמבואר במ"א שכל חתונה כוללת שלש פרשות בתורה, בסוד "סדר" של ראש-תוך-סוף – קבלה מלמעלה, התעצמות, השפעה לזולת – כדי ליצור כלים רחבים דתקון להכיל את האורות המרובים דתהו ובכך "לחיות עם משיח"). אלו שלש הפרשות של אברהם אבינו. בפרשת "חיי שרה" מתחולל המעבר מאברהם ושרה ליצחק ורבקה, ואצלנו רבקה היא הכלה.

תוספת השם חיים – אותיות אברהם בשמות החתן והכלה

שם החתן הוא חיים-ראובן – כשהשם חיים נוסף, בהשגחה פרטית, לכבוד החתונה – והכלה רבקה-ריסא. צריך להבין למה רצו מן השמים שיוסיף דוקא את השם חיים, והווארט הוא שרצו שיהיו בשמות בני הזוג כל האותיות של אברהם אבינו. בראובן יש כבר שלש אותיות, ברא (כמו שנסביר תיכף הקשר של אברהם ל-ברא), וגם ברבקה יש שלש אותיות, ברה (כמו הפסוק שהוא סימן שנה זו – תשסט = מצות הוי' ברה), ובריסא יש אותיות רא. יש כאן ארבע מתוך חמש אותיותיו של אברהם, אבל עדיין חסרה ה-ם של אברהם, ויש רק ארבה (סוד "הרבה ארבה את זרעך" שנאמר בסוף העקדה, ועולה יצחק בגימטריא). חסרה ם סופית, מ מיוחדת, ם סתומה של משיח ("לםרבה המשרה ולשלום אין קץ"). בשביל שתהיה ם סתומה, סיום השם אברהם, צריך להוסיף את השם חיים (חיים אותיות יחי ם – יחי ה-ם הסתומה של משיח, יחי המלך המשיח). עם השם חיים יש את כל אותיות אברהם פעם אחת, וארבע מתוכן חוזרות בכפילות – עוד שתי ר, ועוד א, ועוד ב. התוספת רראב עולה 403 = אל פעמים אחד. כל שאר האותיות – שלא מאותיות אברהם – עולות 254 (ב"פ 127 – "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה") = עוד יוסף חי וכו'.

חיפוש שמות האבות בכל מקום

נקדים – למה עושים התבוננות זו? כתוב שישראל – השם הכללי של העם – הוא ר"ת של כל האבות והאמהות, יצחק יעקב שרה רחל רבקה אברהם לאה. אם כן, יש ענין לחפש את שמות האבות והאמהות, השמות הכלליים שלנו, בכל מקום. מבין שמות האבות והאמהות השם אברהם הוא הכללי ביותר – "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם [ודורשים בזהר באברהם]" ו"ויקרא שמם אדם ביום הבראם" – אברהם הוא תחלת הכל וישראל הוא תכלית הכל. אם כן, כמו שכל שמות האבות נמצאים בשם הכללי ישראל יש ענין למצוא את השם אברהם בכל מקום. כאן מתקיים הענין הזה, שבשמות החתן והכלה יש אברהם מלא ועוד תוספת אותיות משם אברהם.

אם כן, מה שיצא לנו עד עכשיו, שאפשר לחלק את השמות ל-אברהם (רמח) ועוד אותיות מתוך שמו (403 – אל אחד, סוד "חסד אל כל היום" ו"אחד היה אברהם") ושאר האותיות העולות רנד. נשאיר בתור תרגיל למי שמענין אותו – "תן לחכם ויחכם עוד" – לראות מה יוצא אם עושים משלשת המספרים סדרה, מה בסיס הסדרה הזאת ומה המספרים הבאים שיוצאים מהסדרה הזאת.

ראובן – ז פעמים הבל (מילוי שם סג) וסוד "אמת ליעקב"

נחזור לשם ראובן: חוץ מזה שיש בו את אותיות ברא, המשותפות לאברהם, יש צירוף בתנ"ך של לשון בריאה הכוללת את כל אותיות ראובן. זו מלה שמופיעה רק פעם אחת בתנ"ך, בספר מלאכי (הנביא האחרון, שאחריו – בתחלת בית שני – פסקה הנבואה מישראל, וכתוב שמאותו מקום שהנבואה פסקה עתידה להתחדש, וזה כבר קורה בדורנו, דור הגאולה, אז הכל מתחדש מנבואת מלאכי החותמת ב"הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו'"): "הלוא אב אחד לכלנו הלוא אל אחד בראנו"[א].

ראובן עולה 7 פעמים 37, סוד ז הבלים בהם ברא ה' את העולם. כשמוסיפים את השם ראובן ליעקב הוא עולה אמת, סוד "תתן אמת ליעקב" (יש כמה פירושים מה האמת שצריך לתת ליעקב). כלומר, בשביל להיות אמת צריך לקבל את כל ז ההבלים בהם ה' ברא את העולם (ובסוד "בֹראך יעקב ויצרך ישראל" – "עולמי עולמי מי בראך מי יצרך – יעקב בראך ישראל יצרך").

אמת עולה ז פעמים שם סג, כמבואר בכתבי האריז"ל בסוד תחית המתים שעל ידי אליהו הנביא (סוד "ודבר הוי' בפיך אמת" שאמרה האשה הצרפית לאליהו הנביא לאחר שהחיה את בנה, בכח ז הבלים היוצאים מהפה העליון ד-סג) שאותיות השרש שלו הן הוי' ב"ה ואותיות המילוי עולות הבל. יעקב = ז פעמים הוי' ו-ז פעמים הבל (ראובן), נמצא שראובן הוא סוד ה"מילוי" (ד-סג) של יעקב (ועוד רמז נאה: אמת = אהיה ברבוע כללי, ולפי הכלל החשבוני הוא מורכב מהמשולש של כ והמשולש של כא, וכך כאן – ראשי תבות יעקב ראובן עולות המשולש של כ ואילו שאר האותיות של יעקב ראובן עולות המשולש של כא, ודוק).

"הלוא אל אחד בראנו"

שוב, יש רק פעם אחת בתנ"ך את המלה "בראנו". כתוב כאן פעמיים "הלוא" מלא (ובדרך מליצה ובדיחותא – כוונה כשמרימים את הטלפון, כל אחד אומר לשני 'הלוא' – הראשון אומר "הלוא אב אחד לכֻלנו" והשני עונה "הלוא אל אחד בראנו"). הלוא אותיות אלוה, שם קדוש, העולה מב – בשם מב ה' ברא את העולם – "חלק אלוה ממעל ממש". המשך הפסוק הוא "מדוע נבגַד איש באחיו לחלל ברית אבֹתינו" – נשמע מאד קשה, וצריך להבין מה פשר הפסוק. אבל התחלת הפסוק יפהפיה – "הלוא אב אחד לכולנו הלוא אל אחד בראנו". אמרנו ש"אל אחד" (אל פעמים אחד) הוא סכום אותיות אברהם הנותרות בשמות החתן והכלה ו-בראנו אלו אותיות ראובן בדיוק. אבל ענין הבריאה הוא באברהם-בהבראם.

הקשר הפנימי בין ראובן בכור יעקב לאברהם אבינו

יש עוד משהו בבן הבכור של יעקב שחוזר לאברהם. בדרך כלל נותנים שמות בקשר לסבים, והשם שהכי מזכיר את אברהם מכל שמות בני יעקב הוא רק ראובן. לא מיד רואים זאת, אבל אם מתבוננים שמים לב שיעקב, כשאביו יצחק עדיין בחיים, כאילו קורא לבכורו על שם סבו – זה דבר חשוב ועמוק בפני עצמו[ב]. גם על פי סוד, ידוע ששלשת בני יעקב הראשונים, ראובן שמעון לוי, הם כנגד שלש המדות העיקריות העליונות, חסד גבורה תפארת (ימין, שמאל, אמצע), שכנגד שלשת האבות, אברהם יצחק יעקב (בלידת לוי נאמר "ותאמר עתה הפעם ילוה אישי אלי כי ילדתי לו שלשה בנים על כן קרא שמו לוי", לוי הוא אישי ממש המתלוה אלי, וכפי שיעקב הוא האב השלישי המשולש, הכולל את כל שלשת האבות, כך לוי כולל שלשת בני לאה הראשונים – "כי ילדתי לו שלשה בנים" בלידת לוי עצמו – ועל כן יעקב עצמו קרא שם ללוי בנו, מה שאין כן לגבי שאר השבטים כנודע).

נמצא שראובן הוא כנגד אברהם אבינו, מדת החסד (רק שאברהם הוא בחינת חסד דאצילות, סוד מרכבתא עילאה דמדת החסד, וראובן הוא בחינת חסד דבריאה – ראובן אותיות "בראנו", פועל יוצא, ואילו אברהם אותיות הבראם, בדרך ממילא, בטול במציאות דעולם האצילות, ו"בהבראם" נדרש ב-ה בראם, ב-ה דמלכות דאצילות, וד"ל – מרכבתא תתאה. אך ידוע ששרש השבטים ב-יב גבולי אלכסון דאצילות, ובשרש נכללת נשמת ראובן בנשמת אברהם ממש).

ב. אברהם – שלשה פירושים של ראה-בם

אברהם – אבר מה ו-ראה בם

עיקר עניננו הערב הוא פירוש הפסוק "הלוא אב אחד לכֻלנו", על פי פשט ובהשלכה לגבי חתן וכלה (כשבפשט, כפי שנסביר, אלו מלים שאומרים לחתן). אך לפני כן נאמר שלשם אברהם יש שני צירופים שכתובים בקבלה:

הצירוף הראשון הוא אבר מה – יש לאברהם רמח אברים, וכולם בבטול לה', "ונחנו מה", ולכן הוא הראשון שנקרא מרכבה לה'. מרכבה היינו, כפי שכתוב בתניא, מי שכולו בטל לה' וה' רוכב עליו. אברהם הולך "אל הארץ אשר אראך" והוא עצמו בחינת הארץ שרצתה לעשות רצון קונה – כך כל אבריו, ובפרט אבר הברית שלו, ברית המילה, סוד הזיווג שלו.

הצירוף השני הוא ראה בם – כפי שדובר בשיעורים האחרונים, כל הליכת אברהם היא בשביל ההתגלות, "לך לך" בשביל "וירא". התכלית היא יראה, ושלמות היראה היא העיר ירושלים, אבל אברהם – כשנאמר לו "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה" – קרא לעיר ירושלים על שם הראיה, "ויקרא אברהם שם המקום ההוא הוי' יִרְאֶה", כל כולו לקראת התכלית של ראית אלקות, ראית המהות, "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון" (בלשון הקבלה והחסידות ראית המהות היינו "גדלות ב'", שהיא עיקר תכלית עמ"י, למעלה מידיעת המציאות שהיא "גדלות א'", כמבואר בכ"מ[ג]).

שלשה "בם" של ראה-בם

ראה-בם היינו ראיה בסוד שם מב (העולה גם אלוה, אחד משבעת השמות שאינם נמחקים, כנ"ל). "בם" רומז לעוד דברים. כמה פעמים בתנ"ך מופיעה המלה "בם"? אם בודקים בתקליטור רואים שהמלה "בם" חוזרת 133 (גפן) פעמים (בם גפן עולה 175 – שנות חיי אברהם עצמו, יש כאן איזה רמז לאורך חייו). מתוך 133 הפעמים נציין רק שלשה חשובים ביותר שיש בתנ"ך, בשביל להבין את הענין של צירוף ראה-בם בשם אברהם:

"ושננתם לבניך ודברת בם"

הראשון הוא "ושננתם לבניך ודברת בם" שאומרים פעמיים ביום (ברכה לחתן והכלה שיהיו להם הרבה ילדים ויזכו ל"ושננתם לבניך ודברת בם"). צריך להיות "ודברת בם", בדברי תורה, ולא בדברים בטלים, לא בשטויות-סטיות מדבר ה'. כשאומרים שמישהו רואה במשהו הכוונה היא שהוא תופס אותו טוב, זה מתיישב אצלו – "הנחה" בנפש (ראיה שייכת לחכמה – זו לא שמיעה-דערהער, אלא מה שנקרא "הנחה" בלשון החסידות, וכמו שמוסבר בנוגע ל"שתק רב" שהיתה לו ראיה בהלכה, וממילא היתה מונחת אצלו כדבר אמת הבלתי ניתן לערעור, אף על פי שלא היו לו את האותיות להסבירה כו').

לפי זה, ראה-בם היינו שיש לו בהנחה עצמית את הענין של "'ודברת בם' ולא בדברים אחרים". יש גם רמז ידוע ב"ודברת בם", שתושב"כ מתחיל ב-ב (בראשית) ותושבע"פ ב-מ (מאימתי), ושתי התורות הן ה-בם שצריך לעסוק רק בהם – ביום תושב"כ ובלילה תושבע"פ, כפי שהיה אצל משה רבינו בהר (ואדה"ז אומר שתושב"כ כוללת גם חסידות). לאברהם יש ראיה בם – הוא רואה ב"ודברת בם". תורה שבכתב ותורה שבעל פה רומזות לחתן וכלה (תפארת ומלכות, שמש וירח, יום ולילה)[ד].

בם בחכמת המספר

בחכמת המספר מב הוא תמיד בן הזוג של חן –מ-חן ל-יפי[ה] (שלמות) מגיעים ע"י תוספת בם. רואים זאת בניקוד של בָם – קמץ (ניקוד הכתר) – שעולה 16, המעלה את המספר מב ל-חן. מתנת החן, "חן אשה [= חשון, סוד חתונה בחדש חשון] על בעלה" (וגם הוא מוצא חן בעיניה) היא המתנה השביעית (החביבה) לחתן ולכלה, המתנה של ספירת המלכותא של דוד מלך ישראל חי וקים. "אשת חן תתמך כבוד"[ו], התורה שבעל פה תומכת בתורה שבכתב, וד"ל.

"אדנ-י בם סיני בקדש"

ה"בם" השני נמצא בתהלים סח (הפרק של מתן תורה): "רכב אלהים רבֹתים אלפי שנאן אדנ-י בם סיני בקדש". כשהקב"ה בא לתת תורה לישראל הוא בא עם כל הפמליא, עם כל המרכבה (כתוב שמתן תורה הוא "מעשה מרכבה" שבתורה), כתוב "אדנ-י בם סיני בקדש", ה' בתוך המרכבה שלו כשבא לתת תורה. הפסוק מבטא חבה לעם ישראל, שבשבילם ה' בא כך (עם כל הפירושים ב"רבתים אלפי שנאן"; אם "שנאן" מתייחס למלאכים זו מדרגה מאד נעלית – בד"כ מלאכים ביצירה או בריאה, לפעמים כתוב על מלאכים באצילות, ועוד יותר יש מלאכים שבא"ק שהם "שנאן – שאינן", כי אינם במציאות, וגם הם הגיעו למתן תורה).

זהו ה-בם השני שאברהם רואה בו. לאברהם יש ראיה – יש לו הנחה עצמית ב"בם" שבסוד "'שנאן' – שאינן" (בחינת ביטול דמרכבה כנ"ל). הוא בעצמו ראש כל המאמינים – "רבתים אלפי שנאן". ובכלל, אברהם הוא הראש בית של בית ישראל – בראשית. שנאן = את, בסוד "בראשית ברא אלהים את" (לפני "השמים ואת הארץ" – קודם בורא ה' את שרש נשמת אברהם בבחינת שנאן, מרכבה אליו יתברך, ורק אח"כ, על ידי נשמת אברהם בסוד "עולם חסד יבנה", ה' בורא שמים-רוחניות וארץ-גשמיות).

אברהם הוא גם הראשון שקרא לה' בשם אדנ-י, ודאי שמונח אצלו "אדנ-י בם סיני בקדש". אברהם קיים את כל מצות התורה עד שלא ניתנו, והרמז: "סיני [הר סיני דמתן תורה ומצות לישראל] בקדש [אשר קדשנו במצותיו]" = מצות.

"בם עור ופסח"

התבוננו בשני ה"בם" הראשונים בעצם כדי להגיע ל"בם" השלישי, הכי אהוב על הרבי, המופיע בפסוק שהרבי נוהג להוסיף לפסוקי "אתה הראת" לפני ההקפות של שמחת תורה, ובפרט בהקשר לשנת הקהל. מי שהיה עכשיו בתשרי אצל הרבי שמע ששרים זאת בשיא ההתלהבות, בכל החגים בכלל ובפרט בשמחת תורה – פסוק שסופו "קהל גדול ישובו הנה", ולפני כן כתוב "בם עור ופסח הרה ויֹלדת יחדו"[ז].

שם ה"בם" קאי על ימי הגאולה. הפשט הוא שגם את הכי מסכנים, הכי נדכאים, הקב"ה לוקח – הוא לא שוכח מהם והוא גואל אותם בגאולה האמיתית והשלמה. "ואתם תלֻקטו לאַחַד אֶחָד בני ישראל" – גם מי שקשה לו לצאת מהגלות, שהוא עור ופסח וכו'. ידוע ש-עור פסח = משיח בן דוד.

"הרה ויֹלדת יחדו" היינו מה שעתידה אשה שתלד בכל יום. כנראה שזהו זיווג משיחי, בו החתן הוא ה"עור ופסח" והכלה היא ה"הרה ויֹלדת יחדו", ו"בם" היינו כלולותיהם של החתן והכלה (יחוד התושב"כ והתושבע"פ כנ"ל). ידוע ש"עור ופסח הרה וילדת יחדו" = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" (שעולה תורה כתב פה כנ"ל), שלמות האמונה שלנו. על פי פשט "הרה וילדת יחדו" אלו שתי נשים שונות, ולשתיהן קשה לזוז, אבל חז"ל עושים משתי נשים אלו אשה אחת, שהרה ויולדת יחד.

בכל אופן, זה ה"בם" של הגאולה, של מלך המשיח. אם כן, כשכתוב שאברהם אבינו הוא אותיות ראה-בם, שיש לו ראיה פנימית ועצמית ב-בם, הכוונה שיש לו ראיה עצמית בפסוק זה, חי עם משיח ותמיד רואה את ה"בם עור ופסח הרה וילדת יחדו [= כ פעמים חן] קהל גדול ישובו הנה".

בם-בם – הלוא... הלוא...

איפה כתוב פסוק זה? בירמיהו פרק לא, מהפרקים הכי מופלאים בתנ"ך, שבו נחמת בתולת ישראל ו"רחל מבכה על בניה" ו"הבן יקיר לי אפרים" – הכל מפסוקי הימים הנוראים – ושם כתוב "נקבה תסובב גבר" וכו'. אין כמעט – אם בכלל – פרק כל כך מלא וגדוש בגילויים משיחיים בתנ"ך, ולא בכדי הרבי בוחר את הפסוק מתוכו. הפרק מתחיל "מצא חן במדבר הלֹך להרגיעו ישראל וגו' וגו'". כשסופרים את המלים בנבואה עד "בם" רואים שהיא המלה ה-פד – בם בם (גם מספר של תקון הברית) – ב"פ הלוא. זה יחזיר אותנו לפסוק במלאכי, "הלוא אב אחד לכֻלנו... הלוא אל אחד בראנו".

ג. "אב אחד לכֻלנו... אל אחד בראנו" – יסוד הנישואין

תוכחת הנביא על העדפת הנשים הנוכריות

מה פשט הפסוק הזה? הנביא מלאכי מוכיח את העם שמביאים קרבנות לא כמו שצריך, ולכן לא מגיע להם בית מקדש, ואחר כך הוא מוכיח על עוד דבר שבגללו לא מגיע להם – עיקר אשמת העם בתחלת ימי בית שני, בו נתנבא מלאכי, היתה בעיה חמורה (שקוראים עליה בספר עזרא-נחמיה) שנשאו נשים נכריות.

כתוב במפרשי הפסוק שהיו שתי בעיות: אחת – שבכלל נשאו נשים נוכריות, על הנשים היהודיות שהיו להם, ר"ל. שגבר אחרי שהתחתן עם יהודיה התחתן עם נכריה. ובעיה נוספת, עוד יותר גרועה, שהגבר השליט את האשה הנכריה על האשה היהודיה, ר"ל – ועל זה עיקר החרון אף, הכעס, הקפידא נגד היהודים באותו זמן.

לכן הנביא פונה ומוכיח את העם, את הגברים, ואומר להם "הלוא אב אחד לכֻלנו הלוא אל אחד בראנו מדוע נבגד איש באחיו לחלל ברית אבֹתינו". הנביא מוכיח ושואל: תתבונן באשתך היהודיה, "הלוא אב אחד לכֻלנו", כולנו מאברהם יצחק ויעקב ומהאמהות המשותפות, ותתבונן ש"הלוא אל אחד בראנו", מי כאן מאמין באל אחד (דבר שגם ירשנו מאברהם אבינו, ראש כל המאמינים)? רק היהודים. יש כאן משהו משותף ביני לבין האשה היהודית ולא ביני לבין ר"ל להבדיל הגויה. לכן, אחרי שמתבוננים בשני הדברים האלה – שאנו מאותה משפחה ("אב אחד לכֻלנו", כמו שאדמו"ר הזקן רצה שכל החסידים יהיו משפחה אחת באהבה על פי התורה) ובעלי אותה אמונה ("הלוא אל אחד בראנו") – פשוט שצריך להעדיף ולקרב את האשה היהודיה.

נישואין – משפחה אחת ואמונה אחת

אוהבים לתמצת במלה אחת – יש שתי בחינות משותפות בין איש ואשה יהודים, בין חתן וכלה – משפחה אמונה = 535 (= אהבה במילוי, אהבה מלאה: אלף הא בית הא). חתונה צריכה להיות במודעות של "איין משפחה" – משפחה אחת – לכן הכי נעלים הם נישואי דוֹד ובת אחותו (שאז האהבה הטבעית לאחות היא התשתית לאהבה הרגשית של חתן וכלה).

אם כן, דבר ראשון בנישואין צריכים להרגיש שאנו משפחה אחת – לא סתם שני אנשים, אלא אח עם אחותו. לא ממש אח ואחות, כי אסור על פי תורה – אם כי דוקא בעריות מה שאסור בגלל קרבה למטה אלה הזיווגים שלמעלה בעולם האצילות – אבל אח ואחות בתחושה (כמו שאמר אברהם על שרה אשתו, בת הרן אחיו, "אחֹתי [בת אבי] הִוא" וגם יצחק אמר על רבקה אשתו "אחֹתי הִוא", וד"ל). הכל מתחיל מ"פתחי לי אחֹתי רעיתי וגו'", "באתי לגני אחֹתי כלה" (עוד לפני שהיא הכלה שלי, עוד לפני שמחליטים להתחתן, צריך להרגיש שהיא האחות שלי). זו קרבה משפחתית, להרגיש שאנו אותו אחד – אותם גנים.

כך קראנו בפרשת השבוע, שאברהם משביע את אליעזר לקחת דוקא מבנות משפחתו, ולא מבנות כנען. צריך את הפן המשפחתי, אפילו שהמשפחה עדיין לא מאמינה בא-ל אחד.

מכאן גופא רואים שיש 'צווי דינים' – החישוב האמונתי והחישוב המשפחתי הם שני דברים. קודם כל – משפחה. דבר שני – אמונה, שיש לנו אותה אמונה, ש"אל אחד בראנו". אם ככה חושבים, ככה מתבוננים, ש"הלוא אב אחד לכֻלנו הלוא אל אחד בראנו", אז – "מדוע נבגד איש באחיו?!". המפרשים מסבירים שכאן "אחיו" היינו אחותו, ולמה שהאח יבגוד באחותו וישליט עליה את הנכריה ר"ל. אחר כך "לחלל ברית אבותינו" קשור לאמונה, לדבר השני, כפי שמסביר המלבי"ם.

העדפת היידישקייט על ידי התבוננות בפסוק

כמובן שהיום לא מתחתנים עם שתי נשים, ויהודים שומרי תורה ומצות לא מתחתנים עם גויה בכלל – יש כזו בעיה בעולם היהודי, בעית ההתבוללות ר"ל, ועל כך צריך להתפלל, אבל אצלנו זה ודאי נישט-שייך – אבל כל דבר צריך לשייך לכל אחד בכל מצב ובכל מקום ובכל נפש. יש גויישקייט ויידישקייט. אדם מקבל חינוך, נשוי ליידישקייט, אבל כשיוצא לעולם – לעניני מסחר או לימוד – מכיר גויישקייט ויכול להתאהב, ואף להשליט את הגויישקייט על היידישקייט ר"ל. אבל כמובן שלא צריך בכלל גויישקייט – לא להתחתן עם שום נכריה ר"ל, וכ"ש וק"ו לא להשליט על היידישקייט. איך ניצלים? מתוך התבוננות זו ש"הלוא אב אחד לכֻלנו הלוא אל אחד בראנו".

אב-בורא

כל הפסוק רומז לאברהם אבינו: אברהם, אבינו הראשון, נקרא על פי ה' "אב המון גוים", והוא רמוז כאן ב"אב אחד", משפחה אחת, ו"אל אחד" רומז לאברהם, כנ"ל, והוא המאמין הראשון בא-ל אחד. אב הוא גם ר"ת אב-בורא – שתי בחינות ביחס לה'.

בחסידות חב"ד מופיע, אבל פחות נפוץ, אך בכל הספרים הקדושים של פולין, כמעט תמיד, קוראים לה' בורא (ובדיבור – בעשעפער). התפיסה הזאת בעצם יוצאת מהפסוק שלנו, "הלא אל אחד בראנו" – שתופסים את ה' בעצם כמי שבורא אותי. בחסידות חב"ד מוסבר באריכות שבריאה היינו יש מאין ואפס המוחלט[ח], דבר שיכול להיות רק מעצמות ה' (כמה שמדובר רק בבריאת העולם, ולא באוא"ס שקודם לבריאה, אבל דוקא הבריאה היא בכח הקדמון לכל הקדומים). כלומר, הכינוי "בורא" תופס בעצם, וכך מקובל אצל כל החסידים.

אברהם רומז לצירוף של אב-ברא. אב בורא יחד עולה רבי. את הרבי מרגישים כאב ממש, אבל גם כל התחושה של בעשעפער – להתקשר לה' כבורא עולם, וגם לדעת שבורא אינו משהו נמוך השייך לגילויים של סדר ההשתלשלות אלא עצמות – היא בזכות הרבי, "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו", שעל ידי משה עבדו האמונה בה' מתעמקת ומגיעה לעצמות (בלי משה גם מאמינים, אבל האמונה לא נוגעת לעצמות ממש). כך רמוז כאן, שרבי כולל גם את תפיסת האב וגם את תפיסת הבורא (וגם קשור למה שנאמר "בֹראך יעקב ויֹצרך ישראל" כנ"ל, רבי הוא ראש בני ישראל ונשיא הוא ניצוצו של יעקב אבינו כנודע).

שרה ורבקה – "אשת חיל עטרת בעלה"

נאמר גם משהו לגבי רבקה – בפרשת שבוע. שרה היא האשה היחידה שחז"ל אומרים בפירוש שעליה נאמר "אשת חיל עטרת בעלה" (הגדולה מאברהם בנביאות, והוא שוכב בחיקה והיא חופפת את ראשו, מבררת את מחשבותיו-הרהוריו, את שערותיו-השערותיו, את נשמות הגרים הנאחזות בו וכו' – היא "אשה כשרה" העושה-מתקנת רצון בעלה כי היא בכתר שלו). אבל כשעושים חשבון גימטריא של הפסוק "אשת חיל עטרת בעלה" רואים שהוא עולה ה"פ רבקה. למה ה"פ? רבקה פנים ואחור – ר רב רבק רבקה, רבקה בקה קה ה. יש כאן חיבור בין שרה לרבקה, כמפורש בהמשך פרשתנו שכאשר יצחק לקח את רבקה הביא אותה "האהלה שרה אמו" – והנה היא שרה אמו. הדבר לא כתוב אצל אף אחת אחרת, שהיא השתקפות מלאה של כל הנסים שהיו אצל שרה – שהיא מהדורה מחודשת של שרה עצמה.

בנין עדי עד על יסוד משפחה אחת ואמונה אחת

בכל אופן, לגבי חתן וכלה, איחולנו הוא שהמסר החיובי שבפסוק יתקיים בכם במלואו. כדי שהזיווג יעלה יפה צריך קודם כל תחושה משפחתית, תחושה של אחוה פשוטה, של אח ואחות[ט]. תחושת אח ואחות היא בגלל שיש אב אחד משותף – יש אותם 'גנים' ("באתי לגני אחתי כלה"). אחרי המשפחתיות באה האמונה (אף שקשה לומר שהאמונה באה רק אחרי משפחה). זה החידוש של הפסוק. קודם כל יש את התחושה המשפחתית, שנמצאת בגנים, ואחר כך התחושה שאנחנו מאמינים באותו דבר – ורק אנחנו מאמינים בו (בינתיים, התפקיד שלנו להפיץ – להיות אור לגוים – אבל מה שמייחד אותנו כרגע שירשנו את האמונה ש"אל אחד בראנו", סוד ראובן כנ"ל). שכך תהיה באמת ההרגשה, שתעשה את הבנין הזה בנין עדי עד, שיביא אותנו להתגלות של מלך המשיח תיכף ומיד ממש.