תפלת יהושפט

ב. תפלת יהושפט

מיכאל יצחק לייב – שלמות של יט ברבוע

נסיים בגימטריא: יש הרבה רמזים יפים בשם של הבר-מצוה. כולם קבלו את הברכון – נראה אם אתם יכולים לעשות את החשבון, כמה החבר שלכם שוה. 361 שיחי' – עשיתם מהר. כתוב שמספר מושלם זה מספר שהוא רבוע. מה מיוחד במספר 49 שסופרים בספירת העומר? [שבעה שבועות]. כל שבוע שבעה ימים – שבע פעמים שבע. זה שלם, יש בזה התכללות, כל מדה כוללת את כל שבע המדות. כל מספר רבוע, המספר פעמים עצמו, יש בו שלמות של התכללות – שכל אחד משקף את כולם, כולל את כולם. שאם יש חסד, יש חסד שבחסד, גבורה שבחסד וכו' – כמו שאומרים בספירת העמר. 361 הוא רבוע, השאלה של מה – איזה מספר כפול עצמו שוה 361. למשל, 20 כפול 20 זה 400. חי פעמים חי זה 324. זה באמצע – כבר גילינו את הסוד. מה בין 18 ל-20? 19. 19 כפול 19 שוה 361. קודם כל, זה מספר מושלם בחכמת החשבון – יש פה שלמות.

"הודו להוי' כי לעולם חסדו"

לכל מספר יש הרבה דברים באותה גימטריא, אבל נאמר דבר אחד – קשור למה ששמואל, אחי הבר-מצוה, אמר. הוא אמר "הֹדו להוי' כי טוב". קודם כל, כשיש שמחה צריכים להודות ה'. יש הרבה פעמים בתנ"ך "הודו להוי' כי טוב כי לעולם חסדו", אבל רק פעם אחת בתנ"ך כתוב "הודו להוי' כי לעולם חסדו" בלי "כי טוב". למה אני מזכיר את זה? כי "הודו להוי' כי לעולם חסדו" עולה מיכאל יצחק לייב, 361. מאד מענין, למה דוקא באותה פעם יחידה כתוב בלי "כי טוב"? אולי רצה שזו תהיה הגימטריא... זה מופיע בדברי הימים.

מה נושא הספר? מלכות דוד, במיוחד הצדיקים, כי כל הספר רוצה לשבח את דוד ולספר על צאצאיו הצדיקים. אחד הצאצאים הצדיקים של דוד, צדיק גדול מאד, הוא המלך יהושפט. בדברי הימים מספרים את כל מה שהוא עשה ומאד משבחים אותו, ושיא הסיפורים על יהושפט הוא סיפור מדהים, שמאד היה מומלץ שאבא והבר-מצוה וכולם ילמדו דהי"ב פרק כ. שם מופיע הפסוק "הודו להוי' כי לעולם חסדו" ששוה מיכאל-יצחק-לייב.

תפלת יהושפט

מה ההקשר? כתוב שם שבתקופת מלכות יהושפט מלך יהודה באו המון גוים – עמון, מואב ובני שעיר – לעשות מלחמה נגד היהודים. הם באו בהמוניהם, במליונים, ולא היה כח ליהודים לעמוד נגדם בכלל. המצב היה נראה נואש. למה הדבר דומה? כמו שחושבים היום על מליארד ערבים ששונאים אותנו, ואנחנו מעטים. עוד מעט חנוכה, וכתוב שהקב"ה מוסר את הרבים ביד המעטים. הם רבים, אלפי פעמים יותר מאתנו.

סיפור כזה היה בזמן יהושפט מלך יהודה, שהמון גוים התקבצו לבוא לעשות מלחמה אתנו כאן בארץ, עם עם ישראל, והיהודים היו טובים – יהושפט היה מלך צדיק, שהחזיר את העם בתשובה, כל העם היה בהתעוררות של רצון לעבוד את ה'. יהושפט פנה לעם וקבץ את כולם יחד, התפלל לה' – התפלה שלו היא מהתפלות הכי מרגשות, הכי מלאות רגש, שיש בכל התנ"ך. הוא מתפלל לה' שכל המון הגוים באים נגדנו ואין לנו כח להתגונן, וחוץ ממך אין לנו על מי להשען כלל וכלל. אז הוא מזכיר את זכותו של אברהם אבינו שנתת לו את הארץ – מאד מענין שמזכיר רק את זכותו – ואנו בניו.

הודיה לה' עוד לפני מימוש הנס בפועל

תוך כדי שכולם בהתעוררות מתוך תפלתו של המלך יהושפט רוח הקדש הופיעה על מישהו מתוך הצבור – "ויחזיאל בן זכריהו בן בניה בן יעיאל בן מתניה הלוי מן בני אסף היתה עליו רוח הוי' בתוך הקהל". הוא אמר נבואה – לא אחד שהיה ידוע בתור נביא, זכה לרוח נבואה בזכות הכינוס – ואמר לא לדאוג, מחר ה' יעשה נס, אתם תלכו למקום פלוני ותראו שכל הגוים יעלו לאותו מקום ויפלו שם, בלי שתעשו שום דבר.

יהושפט וכולם מיד הרגישו שזו נבואת אמת, הם כל כך שמחו בנבואה שהתחילו לנגן בכלי זמר וכלי שיר, להלל ולשבח לקב"ה – עשו בדיוק מה שעושים אחרי שה' עושה את הנס, לפני שזה קרה. זו פעם יחידה בכל התנ"ך שעשו חג על מה שעתיד להיות. כל כך האמינו חזק בדבר ה', שמה שה' אומר כך יהיה, שכבר עשו חגיגה גדולה מתוך שירה וזמרה והודיה לקב"ה, עוד לפני שזה קרה. למחרת בבקר בשיא ההתעוררות, המלך אומר את הפסוק הזה – "הודו להוי' כי לעולם חסדו". אפשר לומר – לא כתוב – שמכיון שמודה לה' על מה שעתיד להיות, ועוד לא היה, לא אומר "כי טוב" (שמשמע שהטוב כבר נתגלה בפועל).

"האמינו בהוי אלהיכם ותאמנו האמינו בנביאיו והצליחו"

הוא מודה מתוך אמונה, קודם הוא אומר ליהודים – "האמינו בהוי' אלהיכם ותאמנו", תאמינו וזה יוכיח את עצמו, "האמינו בנביאים והצליחו". מי הנביא שלנו? הרבי. כאן פסוק מאד מיוחד, שמי שרוצה להצליח צריך להאמין בנביאים. קם נביא, והמלך אומר לעם שצריכים להאמין בנביא ורק כך להצליח – כל ההצלחה בחיים, בכל הדברים, ברוחניות ובגשמיות, תלויה באמונה בנביא-בצדיק. מאד חשוב לבר מצוה. קודם אומר להאמין בה' ובנביאיו, תאמינו ותראו שהאמונה תוכיח את עצמה, האמונה תתאמת, ואחר כך נאמר "ויועץ אל העם ויעמד משֹררים להוי' ומהללים להדרת קדש בצאת לפני החלוץ ואומרים הודו להוי' כי לעולם חסדו".

אזי קרה נס גדול מאד – הגוים התחילו להרוג אחד את השני. ובפירוש נאמר שהנס התרחש בזכות ההילול של העם: "ובעת החלו ברנה ותהלה נתן הוי' מארבים על בני עמון מואב והר שעיר הבאים ליהודה וינגפו". לקח ליהודים שלשה ימים לאסוף את השלל – היו שם הרבה מאד גוים כו'. אחר כך עשו שוב חגיגה, אבל הדבר המיוחד הוא השמחה שעשו מראש מתוך אמונה פשוטה. כמו שאם נאמין שהמשיח יבוא היום או מחר על הבקר, ונעשה כבר שמחה גדולה, הוא יבוא. זה מה שהרבי רצה, ויש רק סיפור אחד כזה בתנ"ך, שפסוק ההודיה בו עולה כשם בר-המצוה.

אמונה בחסד ה'

קשור גם למה שדברנו על יום ה-גדול. כתוב "לך הוי' הגדֻלה והגבורה והתפארת והנצח וההוד", מהי גדולה? ספירת החסד. דברנו על "גדול", שצריך לעשות "משתה גדול" עם כל הפירושים. צריך "הודו להוי' כי לעולם חסדו" – להאמין בחסד ה' הגדול וגם להודות עליו עם שירה וריקודים ושיא השמחה עוד לפני שזה קורה. בכך נברך את בר המצוה, ובזכותו והגימטריא שלו, כולנו נזכה להתחזק באמונה בה' ובאמונה בנביא, ואז הכל ייאמן לנו והכל יצליח לנו בחיים, ונראה את מלך המשיח תיכף ומיד ממש.

בטחון – כשאין חוט תקוה על פי טבע

המצב היה אז כמו שיכתבו היום בעיתונים וישדרו ברדיו וכו' שאין מה לעשות, שמליארד ערבים יורדים עלינו, וזה בדיוק המצב המתואר שם. יש שם את התפלה הכי מרגשת, אומרים לה' שאין לנו על מי להשען – רק עליך – ואז הנביא מקבל את נבואתו וכולם מאמינים בזה. המנהיג, יהושפט, מאמין – והוא מחזק את האמונה של כולם. אומר להם – תאמינו בה' ותראו שכל מה שהנביא אומר יתממש ויתגשם, תאמינו בנביא וכל מה שתעשו בחיים יצליח. אז שמחו ושרו ועשו יום טוב, אמרו "הודו להוי' כי לעולם חסדו", ומיד הכל התגשם בפועל ממש.

היה משהו קצת דומה לזה אצל חזקיהו המלך, יותר מוכר, שכל מחנה סנחריב נפלו בלילה אחת. אבל שם לא היה סיפור כזה ששמחו קודם. אדרבא, כולם היו ביאוש טוטאלי. לא היה לחזקיהו מה לעשות, הוא הלך לישון ובבקר קם והכל השתנה. למה הוא לא היה משיח? כי לא אמר שירה. לכאורה יהושפט היה צריך להיות משיח, כי אמר שירה לא רק אחרי הנס, אלא גם לפני הנס, במצב שאין תקוה על פי טבע. הרבי הקודם כותב שבטחון בה' הוא כאשר אין שום חוט של תקוה על פי טבע. כאשר אין שום מנוס על פי טבע ואני בוטח בה' זה בטחון אמתי בה'. אם יש תקוה על פי טבע – זה לא בטחון אמתי בה'. הסיפור בתנ"ך שממחיש זאת הוא הסיפור הזה, ששיאו "הודו להוי' כי לעולם חסדו", שכתוב פעם אחת בתנ"ך בלי "כי טוב", ועולה מיכאל-יצחק-לייב.