אור לי"ג תשרי ס"ט – קראון-הייטס (אנגלית)

הילולת הרבי מהר"ש

א. "מעז יצא מתוק" בחגי תשרי ובגילוי היחידה שבנפש

נפתח עם ניגון "לכתחילה אריבער", הניגון (והכינוי) של הרבי מהר"ש, בעל ההילולא של היום, יג תשרי.

עבודת שנת הַקְהֵל – גילוי ניצוץ המלך כדי לאחד את ישראל וללמדם תורה

השנה היא שנת הַקְהֵל, "הקהל את העם האנשים והנשים והטף", המלך – מלך המשיח – קורא פרשות מהתורה בפני כל קהל ישראל. מעמד הקהל דומה למעמד הר סיני, הדברים שמחים כנתינתם מסיני, כנודע. הקהל הוא ביום הראשון של "זמן שמחתנו" – יהיב שמחת התורה (כולל ה"תורה חדשה" ש"מאתי תצא") לשמחים בשמחת החג, שמחת בית השואבה ש"משם שואבים רוח הקדש", וכדלקמן. הרבי מכנה שנה זו "שנת הקהל" – כל השנה כולה נקראת על שם הקהל (ולא רק היום הראשון של חג הסוכות). בשנה כזו העבודה היא להקהיל וליחד-ללכד את כל העם כאחד.

על כל אחד ואחת מאתנו לגלות בשנה זו את נקודת-ניצוץ המלך שבו, "כל ישראל מלכים", את ניצוץ משיח שבו – את היחידה שבנפש. המלך הינו היחידה שבנפש של כלל ישראל, וכן ניצוץ המלך-משיח שבכל אחד ואחד הוא היחידה שבנפש שלו. על כל אחד לגלות את ניצוץ המלך – ניצוץ המשיח, היחידה שבנפש – כדי שיוכל להחדיר את דברי התורה, "דברי אלהים חיים", בלבבות ישראל, ליחדם כאחד לקראת קבלת פני משיח צדקנו הכללי יבוא ויגאלנו תיכף ומיד ממש.

"לכתחילה אריבער" – עזות דקדושה

"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא", כאשר משה רבינו מתפשט ומתגלה בנשיא הדור. בדורו של הרבי מהר"ש היה הוא נשיא הדור, משה שבדור. על משה רבינו נאמר "לא כן עבדי משה", ובדרך רמז: "לא" ראשי תבות "לכתחילה אריבער", ועל ידי זה "כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא וגו'". תכונת "לכתחילה אריבער" היא בחינת העזות דקדושה, הכח לדלג בעז על כל דבר מכשול ומחסום, מבית ומחוץ, המונע ומעכב בעבודת ה'. זה הכח לקיים את ההלכה הראשונה בשו"ע – "הוי עז כנמר". מה שמה"לא" (אן התפעלות, לא להתבייש מפני המלעיגים) נעשה "כן" הוא בסוד חידת שמשון (על הדבש שרדה מגוית הארי שהרג): "ומעז יצא מתוק"[א].

"מעז יצא מתוק" – מימים נוראים לימי השמחה

והנה, סדר העבודה הרוחנית של חדש תשרי קשור ל"ומעז יצא מתוק": בהתחלה ישנם ימי הדין של ראש השנה ויום הכפורים, ימים של "עז", ולאחר מכן, מתגלה ה"מתוק" בימי השמחה של חג הסוכות ושמחת תורה, בהם בא גמר החתונה – תחת החופה-הסוכה – בין כנסת ישראל והקב"ה. ה"מתוק" יוצא דוקא מה"עז" – החתונה בחג הסוכות אפשרית רק אחרי הנסירה בעשרת ימי תשובה. רק כשזו"נ ננסרים (בעשי"ת) הם יכולים לחזור פנים בפנים (בימים שבין יום כפור לסוכות) ואז ניתן להגיע לחבוק (בימי הסוכות) ולזיווג (בשמיני עצרת ושמחת תורה) – הכל בסוד הפסוק "שמאלו תחת לראשי [בעשרת ימי תשובה] וימינו תחבקני [בחג הסוכות ושמיני עצרת ושמחת תורה]".

העז של ראש השנה

על ראש השנה נאמר "חדות הוי' היא מעֻזכם", בחינת "עז וחדוה במקומו". היחוד של עז חדוה הוא סוד מאה קולות השופר דראש השנה. עז זה הוא סוד בנין המלכות מן הגבורות, סוד העז של הקדוש ברוך הוא, שהוא מקור העז של "ישראל עזין שבאומות" לעמוד לפניו יתברך בתפלות הימים הנוראים בבטחון גמור ש"דידן נצח". לצד ה"עז", ה"חדוה" היא ההמתקה שכבר נמצאת כנקודה העתידה להתפתח ולהתפשט, כמבואר במ"א שחדוה היא לשון חד (וכן לשון חידה) – נקודה חדה וראשונית של שמחה שמתפשטת ומתרחבת עד שהיא מגיעה לגילוי (בסדר של חדוה-גילה-שמחה-ששון, כמבואר במ"א). המתקה זו היא סוד טבילת התפוח בדבש בלילה הראשון של ראש השנה.

עוד מופיע העז של ראש השנה בסוד "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים" – מדאורייתא ראש השנה הוא יום אחד בלבד, "אחת דבר אלהים", אך "שתים זו שמעתי", "יחינו מימים", שני ימי ראש השנה שהם יומא אריכתא. והטעם לכל זה – "כי עז לאלהים", היינו הגבורה הנצרכת לשם בנין המלכות להיות פרצוף שלם הראוי לזיווג והולדה. בראש השנה ממליכים עלינו את ה' ו"אין מלך בלא עם" – עז מתוק ("ומעז יצא מתוק"), בסוד הפסוק "ויתן עז למלכו [עז, בנין המלכות מן הגבורות] וירם קרן משיחו [מתוק, סוד 'אל הוי' ויאר לנו אסרו חג בעבתים עד קרנות המזבח', 'ומתוק האור', אורו של משיח]", וד"ל.

עז – קדושת ה', קדושת התורה וקדושת ישראל

"עז" הוא גבורה ו"מתוק" הוא חסד, אך העז הוא לא רק גבורה במובן של דינא קשיא (איזו צרה – היה לא תהיה – שממנה עתידה לצמוח ישועה מתוקה) אלא תכונה מיוחדת ועצמית ביותר של קדושה עליונה, קדושת ה' קדושת התורה וקדושת ישראל ("קדוש קדוש קדוש", קדושה משולשת[ב]). כך מצוינת תכונת העז ביחס לה', לתורה ולישראל" "עז וחדוה במקומו", "ה' עז לעמו יתן", "החכמה תעז לחכם", "ישראל עזין שבאומות", "הוי' עֻזי ומעֻזי". בתורה גופא העז היינו ההלכה הברורה והחדה ("עז וחדוה"), הדין שבתורה.

ב. חידת היחידה וגילוי הנבואה

תשסט = יש חידה בנפש

השנה היא שנת "יחידה שבנפש" (תשסט), ניצוץ המלך-משיח שבכל אחד ואחד המקהיל את העם לגלות תורה חדשה, כנ"ל – אותיות יש חידה בנפש. החידה היא איך שהיחידה שבנפש, בחינת יחיד בעצם, ללא כל שניות ח"ו – כח מסירות הנפש, הנמסרת ב"אחד" (האמת) – כוללת שני קוים, גבורה וחסד, עז ומתוק (וכן הוא עד רום המעלות שלפני הצמצום הראשון, בכל מקום אפשר לזהות את שרשי החו"ג, וכפי שמבואר בדא"ח בסוד "למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית" באור אין סוף ב"ה שלפני הצמצום).

היחידה שבנפש – מקור מס"נ ומקור הנבואה

ופתרון החידה: כשם שהיחידה שבנפש היא מקור כח מסירות הנפש על ה', תורתו, עמו וארצו, כך היא גם מקור הנבואה בישראל. המשיח יגלה שלכולנו – אנשים, נשים וטף (החל מהילדים) – יש נבואה (גילוי שיתגלה החל מהטף – "ונבאו בניכם ובנותיכם"). גילוי זה הוא בפרט בשנת הקהל, בה המלך – מלך המשיח – קורא בתורה לנוכח כל ישראל ביום הראשון של חג הסוכות, החג שכללותו הוא ענין שאיבת רוח הקדש ונבואה, כיונה הנביא, וד"ל.

נבואה וברכת כהנים

"כל הנביאים התנבאו ב'כה אמר הוי'', מוסיף עליהם משה רבינו שהתנבא ב'זה הדבר אשר צוה הוי'". כשמרים ואהרן דברו במשה רבינו ה' אמר להם שיש הפרש ברמות הנבואה, ובעוד שאל כל הנביאים ה' מדבר במראָה ובחלום אבל "לא כן עבדי משה פה אל פה אדבר בו במראֶה ולא בחידות" – אל משה ה' מדבר ברור וישר. משה מתנבא ב"אספקלריא המאירה" וכל האחרים ב"אספקלריא דלא נהרא". שיא מדרגת נבואת "כה" היה אצל אהרן הכהן כפי שמתבטא בברכת כהנים – "כה תברכו". בחו"ל, למנהג אשכנז, ברכת כהנים היא אירוע די נדיר, אך בחדש תשרי בא הריכוז הכי הגדול של ברכת כהנים – בחדש השביעי זוכים לברכת כהנים שבע פעמים ("כל השביעין חביבין").

הטבת חלום בברכת כהנים

בזמן ברכת כהנים אפשר להגיד הטבת חלום. חלום הוא גם מלשון החלמה – מרפאים ומחלימים את החלום (כלשון הטבת חלום "ואם צריכים רפואה רפאם...") ובכך מרפאים ומחלימים את נפש האדם (וכידוע שבתורה הכהנים הם הרופאים). הגמרא בסוף ברכות אומרת שכאשר אומרים ברכת כהנים אפשר לעשות הטבת חלום. בגמרא לא מוסבר מה הקשר של החלומות לברכת כהנים. אך בחסידות, אצל רבי אלימלך מליז'נסק, מוסבר מאד יפה: שברכת כהנים היא נבואה והחלומות הם גם סוג של נבואה. לברכת כהנים יש ששים אותיות, והחלום שהוא "אחד מששים בנבואה" "בטל בששים" בתוך ברכת כהנים שהיא שיא נבואת ה"כה" – "כה תברכו את בני ישראל אמר להם".

נבואת "כה" – בירור כח המדמה

"כה" הוא 'כמו', כ הדמיון, ונבואה מבוררת היא תקון כח המדמה. על כן אצל כל הנביאים נאמר "וביד הנביאים אדמה". לרוב האנשים יש דמיון לא מתוקן, והדימויים שלהם לא נכונים – אסוציאציות לא נכונות. נבואת "כה" היינו כח המדמה מתוקן. כך גם בנוגע לחלומות. ליוסף הצדיק היו חלומות אמת, והוא ידע והשכיל לפתור חלומות אחרים, וכך גם לגבי דניאל איש חמודות. יוסף הוא משיח בן יוסף ודניאל הוא דוגמה למשיח בן דוד, כמוסבר בגמרא – "אם מן מתיא הוא – כגון דניאל איש חמודות".

כח הנבואה של "כה" הוא התקון של כח המדמה שיש גם בחלומות. בנבואת "כה", כמו בחלומות, ה' מדבר אליך לא בצורה רציונאלית, ואילו נבואת "זה" היא דיבור ברור ורציונאלי של ה'. נבואת "זה" היינו מצוות ה' שבתורה המסורה מפי משה רבינו (= תריג) – "זה הדבר אשר צוה הוי'", לא פחות ולא יותר. "כה" נמשך מחיצוניות המקיף, מחסד דעתיק המלובש בגלגלתא דאריך, ואילו "זה" מגבורה דעתיק המלובשת במוחא סתימאה – דבר ה' ברור, מוחין.

אמרנו שנבואת אהרן היא "כה", הוא כהן איש חסד – זו מתיקות. מעלת אהרן על משה רבינו שעשה שלום בין הבריות, דבר שמשה לא עשה. גם עשית שלום תלויה בכח המדמה, הכח לדמות ודרך כך לקרב בין אנשים ולהושיב אותם ביחד. זה כחו של אהרן, כח נבואת "כה", ומשה לא יכול לעשות זאת. משה רבינו אומר "זה הדבר" בבהירות, אך בשביל לשים שלום צריך לשנות מפני השלום, להשתמש בסם המות, שרק רופא מומחה יכול להשתמש בו לרפואה, כמבואר בכתר שם טוב.

יחוד נבואת "כה" ונבואת "זה" ביחידה שבנפש

למה הזכרנו את הענין הזה? בשביל לבאר בעומק יותר את סימן השנה הבאה עלינו לטובה, שנת "יחידה שבנפש", ולתרץ את הקושיה הנ"ל – איך יתכן שיש שני קוים של חו"ג, עז ומתוק, ביחידה. הנה, יחידה = כה (ייה, ראש-תוך-סוף של המלה) זה (חד) – שתי בחינות הנבואה נובעות מהיחידה שבנפש שבישראל.

"כה" היינו כח אהרן הכהן, "כה תברכו את בני ישראל", "לברך את עמו ישראל באהבה". מה היא הברכה? ה' מברך את עם ישראל באהבה. זה הכח להמתיק את החלומות שלך, המתקה בכח האהבה. בפתרון חלומות "הכל הולך אחר הפה", לכן צריך ללכת לאוהב כדי להיות בטוח שיפתור את החלום טוב, שימתיק את החלום. פותר החלום הוא גם כמו רופא, שצריך להיות ממתיק-חלומות (מרפא חלומות). הברכה וההמתקה והאהבה באות מדרגת "כה", ולא מדרגת "זה".

שתי הדרגות נמצאות בתוך היחידה. יחידה = 37, מספר חשוב בקבלה, שמתחלק ל-25 (כה) ו-12 (זה). מה יקרה אם נקח את שני החלקים האלה של יחידה ונעלה ברבוע (התכללות בקבלה)? 25 ברבוע עולה 625 ו-12 ברבוע עולה 144. ביחד זה 769 – תשסט! השנה היא גם "יחידה שבנפש" וגם זה ברבוע ועוד כה ברבוע, הכח השלם של משה והכח השלם של אהרן, "שבת אחים גם יחד", בחינת יחידה, ובסוד "איש באחיהו יְדֻבָקו", כדלקמן.

ג. סיפורים על הרבי מהר"ש

נספר ארבעה סיפורים על הרבי מהר"ש ונראה איך נוכל לחבר אותם ולהקבילם לארבע אותיות שם הוי' ב"ה:

סיפור ראשון: "אחד באחד יגשו" – הילולת הרבי הצ"צ והילולת הרבי מהר"ש

הצמח-צדק הסתלק ב-יג ניסן, מקביל בשנה ל-יג תשרי, יום הסתלקות הרבי מהר"ש – תשרי הוא ראש השנה הטבעי וניסן הוא ראש השנה של העל-טבעי (ניסן לשון נס). היו לרבי הצ"צ כמה בנים שהיו אדמו"רים, אבל הוא בחר בבנו הצעיר להמשיך אותו, ולפני הסתלקותו הוא אמר לו בנבואה "אחד באחד יגשו ורוח לא יבוא ביניהם". לשון "יגשו" הוא על דרך "ויגש אליו יהודה", יהודה ניגש והתחבר אל יוסף הצדיק. המשך הפסוק "אחד באחד יגשו" הוא "איש באחיהו ידבקו יתלכדו ולא יתפרדו". מבואר בדא"ח כי יש שתי מדרגות – "בהמות" ו"לויתן". לעתיד לבוא נאכל "סעודת לויתן", ופשט הפסוק "אחד באחד יגשו וגו'" מדבר על קשקשי הלויתן, הנגשים אחד באחד וכך מכסים את כולו ללא כל רוח ביניהם. הרבי מהר"ש לא הבין את דברי הצ"צ – יש פעמים שדברים של רבי אפשר להבין רק לאחר דור או כמה דורות. רק אחרי שהרבי מהר"ש נפטר הבינו ש"אחד באחד יגשו" היינו יג ב-יג, יג ניסן ב-יג תשרי, שני ימי ההילולא...

הרבי הצ"צ והרבי מהר"ש – עומק יחסי אב ובן (הרבי רש"ב – בן שנעשה עבד)

בהמשך תרס"ו מבאר הרבי רש"ב באריכות את ענין "בן שנעשה עבד". יש שתי בחינות – "אם כבנים ואם כעבדים". סתם עבדים הם במעלה פחותה מבנים, אבל בן שיש לו בטול כמו עבד זו מדרגה הרבה יותר גבוהה מבן.

יש כלל גדול שכאשר רבי מסביר איזה רעיון הוא מדבר על מדרגה שהוא עומד בה. כשאדמו"ר הזקן כתב את התניא הוא עבר בעצמו את כל מה שכתב עליו, ויחד איתו כל החסידים (כאשר כתב על שמחה היו כולם בשמחה וכאשר כתב על מרירות היו כולם במרירות). אצל חסידי פולין יש ווארט שכאשר הרבי רוקד רוקדים כל החסידים – שם מדובר כאשר החסידים רואים מה שהרבי עושה ואזי מחקים אותו. בחב"ד הענין קורה בדרך ממילא, מפני ההתקשרות העצמית של החסיד לרבי ועומק אמיתת חווית הרבי עצמו, כאשר הרבי יושב בחדרו וכותב-חווה דבר מה יש לכך השפעה על כל החסידים.

כך, הרבי רש"ב אמר על עצמו בפירוש שהוא "בן שנעשה עבד" ביחס לאביו, הרבי מהר"ש. ר' הלל אומר שמשיח יהיה "בן שנעשה עבד שנעשה בן" – צריך להסביר את הענין בעמקות, אבל אין כאן המקום להאריך. מה שחשוב הוא שהיחס בין הרבי מהר"ש, בעל ההילולא של היום, ואביו הרבי הצ"צ הוא הדרגה הגבוהה ביותר של יחס של אב ובן (בן שודאי בטל לאביו, כבטול הטפה שממנה עתיד להתהוות הבן במח האב, אבל לא בבחינת בן שנעשה עבד, ודוק).

לוח השנה החב"די – חדשי השנה והנשיאים

נסביר עוד ענין לגבי לוח השנה של חב"ד: לכל חדש יש רבי – או יום הולדת של רבי או יארצייט של רבי. זה דבר מאד חשוב לכל חב"דניק.

כל חדש תשרי שייך לרבי מהר"ש, שהסתלק ב-יג תשרי – הוא הרבי של החדש, והוא שייך ל-אחד של החדש. הקשר בין האב והבן היינו "מה שמו ומה שם בנו", ה"אחד באחד יגשו" – אנחנו אותו דבר. אלה שני אנשים, שני דורות, אבל הם אחד – "אחד באחד יגשו ורוח לא יבוא ביניהם". הם "איש באחיהו" – לא רק אב ובן, אלא כמו שני אחים (יעקב אבינו קראו לשבטים אחיו, כאשר קרא להם לבנות איתו גל עד) – "איש באחיהו ידבקו יתלכדו ולא יתפרדו". שוב, הרבי של תשרי הוא הרבי מהר"ש.

בחשון יש את הרבי רש"ב, שיום ההולדת שלו ב-כ חשון.

הרבי של כסלו הוא אדמו"ר האמצעי, שנולד והסתלק ב-ט כסלו (תופעה יחודית בחב"ד). יט כסלו, חג הגאולה של אדמו"ר הזקן, הוא גם היארצייט של המגיד. נמצא שכסלו הוא החדש של אדמו"ר האמצעי ושל המגיד ממעזריטש. הקשר ביניהם הוא השם הזהה – אדמו"ר האמצעי נקרא על שם המגיד (שלפני הסתלקותו צוה את אדמו"ר הזקן שיקרא לבנו על שמו – כל תלמידי המגיד רצו להמשיך את נשמתו, וזכה לכך אדמו"ר הזקן).

טבת שייך לאדמו"ר הזקן, שהסתלק ב-כד טבת.

שבט הוא החדש של אדמו"ר הריי"צ – שהסתלק ב-י שבט (שהוא גם יום העליה לנשיאות של הרבי, אבל כאן מסבירים את ענין החדשים לפי ימי ההולדת וימי ההילולא).

מה עם אדר? לכאורה אין שום תאריך של חב"ד או של הבעל שם טוב או של המגיד, אבל באדר יש את יום ההולדת ויום ההסתלקות של משה רבינו (באותו יום, ז אדר, וביום שהסתלק הוא שוב נולד כי "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"; הרבי מסביר שאפילו צדיק שבגשמיות לא רואים שנולד והסתלק באותו יום זה כך ברוחניות – מסתלק ומיד נולד מחדש).

ניסן שייך לרבי, שנולד ב-יא ניסן, ובו גם ההילולא של הרבי רש"ב ב-ב ניסן וההילולא של הרבי הצ"צ ב-יג ניסן (כנ"ל).

אייר שייך שוב לרבי המהר"ש, שנולד ב-ב אייר. בנוגע לחדש אייר רואים בפירוש איך שהרבי מתיחס לכל החדש כקשור לרבי המהר"ש, "לכתחילה אריבער". באייר יש גם את ההילולא דרשב"י בל"ג בעומר, יום מתן תורה של פנימיות התורה, והוא גלגולו העיקרי של משה רבינו כנודע.

סיון הוא החדש של הבעל שם טוב, שהסתלק בחג השבועות (וכן דוד מלך ישראל חי וקיים נולד והסתלק בעצרת).

בתמוז יש את ג תמוז ובנוסף לכך יש גם יב תמוז, יום ההולדת של הרבי ריי"צ.

מה יש בחדש מנחם-אב? באדר אמרנו שיש את משה רבינו. באב יש את הילולת האריז"ל. מה עוד? בתשעה באב נולד משיח. אם ספרנו את משה רבינו בחדש אדר, אז בחדש אב צריך לחשב את המשיח – "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון" – שנולד בתשעה באב, מעומק היפך הטוב נולד משיח, מ"עמק רע" נולד "עמק טוב". זו עוד דוגמה של "ומעז יצא מתוק".

באלול יש את חי אלול, יום ההולדת של הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן (סב ונכד רוחניים, על דרך הרב המגיד ואדמו"ר האמצעי כנ"ל). ועוד, ב-כט אלול נולד אדמו"ר הצ"צ.

ולסיכום:

תשרי	הסתלקות המהר"ש ב-יג
חשון	יום הולדת הרש"ב ב-כ
כסלו	לידת והסתלקות אדמו"ר האמצעי ב-ט יום הגאולה של אדמו"ר הזקן והסתלקות המגיד ב-יט
טבת	הסתלקות אדמו"ר הזקן ב-כד
שבט	הסתלקות הריי"צ ב-י
אדר	לידת והסתלקות משה רבינו ב-ז
ניסן	הסתלקות הרש"ב ב-ב יום הולדת הרבי ב-יא הסתלקות הצמח צדק ב-יג
אייר	לידת המהר"ש ב-ב
סיון	הסתלקות הבעש"ט בשבועות
תמוז	ג תמוז יום הולדת הריי"צ ב-יב
אב	הסתלקות האריז"ל לידת המשיח ב-ט
אלול	יום הולדת הבעש"ט ואדמו"ר הזקן ב-יח לידת הצמח צדק ב-כט

לידת והסתלקות המהר"ש – ספירת התפארת

לשם מה עשינו את ההקבלה הזאת בין החדשים לרביים? הרבי הסביר את המשותף ליום הולדת הרבי מהר"ש וליום הסתלקותו: הצמח צדק עשה ענין מזה שהרבי מהר"ש נולד ב"תפארת שבתפארת" בספירת העומר – תפארת זו מדת הרחמים. הרבי מסביר שארבעת הימים שבין יום כפור לסוכות מכוונים לאותיות שם הוי' ב"ה – כך כתוב בכתבי האריז"ל – ולפי זה יג תשרי, יום ה"אחד" של חדש תשרי, הוא כנגד ה-ו שבשם. ה-ו כוללת כל שש מדות הלב, אבל אם רוצים לייחס לספירה אחת את אות ה-ו של שם הוי' היינו ספירת התפארת (שם הוי' בספירות הוא חכמה-בינה-תפארת-מלכות; התפארת היא בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, מפנימיות הכתר עד למלכות). הרבי מסביר שהצד השוה בין יום ההולדת של הרבי מהר"ש ויום ההילולא שלו הוא ספירת התפארת. שני תאריכים אלו מבטאים את מדת הרחמים של ה'.

רחמים – ענינו של כל חדש תשרי

יום ה-יג – יום הרחמים, ה-ו שבשם – כולל את ענינו של כל החדש (השייך לרבי מהר"ש לפי ההקבלה דלעיל): בימי ראש השנה ויום כפור ה' קם מכסא דין ויושב על כסא רחמים. אחר כך בסוכות כל סוד הלולב הוא כנגד ה-ו של הוי', והוא הממשיך את כל מקיפי החדש לפנימיות הלב, הכל על ידי מדת הרחמים. חדש אלול נקרא "חדש הרחמים", אומרים בו את יג מדות הרחמים ותוקעים בשופר, אבל השיא הוא בנעילה, אז אומרים שוב ושוב את יג מדות הרחמים. הרחמים עצמם מתבטאים ב-יג מדות – הענין של יג. מבין מדות הרחמים, חדש תשרי, החדש השביעי, מכוון כנגד המדה השביעית – "ואמת" – הנקודה האמצעית והתמציתית של כל מדות הרחמים. זה הענין של יג בחדש, העולה אחד – אומרים "הוי' אחד", ושם הוי' ב"ה הוא שם הרחמים. להגיד "הוי' אחד" זה לכוון שהכל רחמים – להגיד שהכל הוי', ופירוש פשוט לכך שהכל זה השתקפות של רחמי ה'. יש "אחד באחד יגשו", וזה העומק של יג תשרי, בחדש שהוא ראש השנה הטבעי.

הקבלת הרביים לספירות

יש הקבלה שהבעל שם טוב הוא פנימיות הכתר, המגיד חיצוניות הכתר, שלשת אדמו"רי חב"ד הראשונים הם חכמה-בינה-דעת (כאשר הדעת כוללת ה"ח וה"ג). אחר כך בא הרבי מהר"ש, שברור שהוא תפארת (על פי דבריו המפורשים של הצ"צ ושל הרבי כנ"ל). לאיזה ספירה מכוון הרבי רש"ב? היה אפשר לחשוב שלנצח, הספירה הבאה לאחר התפארת. אך הרבי שלנו הוא בחינת מלכות והרבי ריי"צ בחינת יסוד (יוסף), ומכאן נדע איך לכוון את מיקומו של הרבי רש"ב – הוא בין התפארת של הרבי מהר"ש ליסוד ומלכות של הרבי ריי"צ והרבי. אם כן, הוא חייב לכלול את שתי הספירות נצח והוד – שתי ספירות שהולכות יחד בקבלה.

בהקבלה זו חו"ג נכללו בתוך הדעת, בתור ה"ח וה"ג, תרין עטרין דדעת. כתוב כמה פעמים בתניא, שהדעת כוללת חסד וגבורה, אהבה ויראה, שהם שרשי כל המדות. דעת היא הנשמה הפנימית של התפארת – היא "מפתחא דכליל שית", אבל בפרט היא נשמת התפארת. זה סוד "מה שמו ומה שם בנו" ("ונחנו מה", וד"ל), הסבר יפה ליחס בין הצ"צ לרבי המהר"ש – היחס המושלם ביותר של אב ובן, כנ"ל. הרבי רש"ב אמר שהוא "בן שנעשה עבד" ביחס לאביו –"ברא כרעא דאבוה", בן מצד ימין (נצח, רגל ימין, בטחון פעיל) ועבד מצד שמאל (הוד, רגל שמאל, בטחון סביל ותמימות), והוא מייחד אותם.

סיפור שני: "היכן ה' לא נמצא?!"

הסיפור השני: כשהרבי מהר"ש היה ילד היה לו תחביב – לגלף בעץ. הוא הרבי היחיד שאנו יודעים על תחביב שלו כילד. יש בחדר היחידות של הרבי שולחן שהרבי מהר"ש עשה. הוא גם כתב מגילת אסתר – זה כבר יותר מובן לנו, אומנות של קודש. אנחנו בשנת הקהל, שנה של אנשים נשים וטף, לכן מספרים על הרביים כילדים. הרבי מהר"ש כילד יצר יצירות, ולצ"צ לא היתה התנגדות... הצ"צ היה ילד שובב (והדבר הפריע לאדמו"ר האמצעי כשאביו אמר לו לשדך את בתו לצ"צ) ולרבי המהר"ש היה תחביב.

שוב, הרבי מהר"ש גלף בעץ והיתה לו סכין כיס כדי לגלף בה. הוא היה אז ילד צעיר, לפני בר מצוה. לאחד מחסידי הצ"צ – אדם מבוגר – היתה גם סכין כיס, יותר טובה (לכל חייל יש סכין כיס, ל"חילי בית דוד" צריך להיות סכין כיס...), סכין הכי טובה. החסיד אמר למהר"ש שהסכין שלו יותר טובה ושאל את המהר"ש אם רוצה אותה, והמהר"ש אמר – כמובן. החסיד אמר שיתן לו את הסכין אם יענה על שאלה. הילד אמר – שאל. החסיד שאל – אמור לי היכן ה'. התשובה הספונטאנית של הילד הצעיר, הרבי מהר"ש, היתה תשובה של יהודי העונה על שאלה בשאלה – בסדר, אומר לך היכן ה' נמצא, אחרי שתאמר לי היכן ה' לא נמצא. כשהחסיד שמע תשובה זו מילד צעיר היא מאד מצאה חן בעיניו והוא נתן לו את הסכין.

לפני שנסביר את הסיפור השני נספר גם את שני הסיפורים הבאים:

סיפור שלישי: כתיבת דא"ח מכח עבודת היחידות

לרבי הצמח-צדק, כמו לכל רבי, היו זמני יחידות. יחידות זו עבודה קשה מאד, יותר קשה מלהכין ולומר חסידות או מכל דבר אחר. ביחידות צריך הרבי כל הזמן להחליף בגדים – להתלבש בבגדי מי שנכנס ליחידות ולהבין את עומק מצוקתו (שאף היהודי הנכנס ליחידות בעצמו אינו מבין, על אף דידע איניש בנפשיה), לחזור לבגדים של רבי רופא נפשות (בעל שם) כדי למצוא מזור לנפשו, ואז להתלבש שוב בלבושי היהודי כדי לתת לו תקון לפי דרכו ומגבלותיו.

פעם אחת היה הצ"צ ביחידות עד מאוחר, ובסוף קבלת היחידות, לפנות בקר, התבטא בפני בנו המהר"ש שהיה נוכח אז בחדרו – למה אני צריך את זה? האם לא פשוט וטוב יותר שאכתוב חסידות ואפיץ זאת וכל אחד ואחד ימצא מרגוע לנפשו בדברי אלהים חיים?! הרבי מהר"ש, שהיה אז בחור צעיר, ענה בספונטאניות – לא בדיבור, בגלל כיבוד אב – הוא נגש לספריה, הסיר את הוילון שהיה פרוש על מדפי הספרים והצביע על מדף אחד שהכיל עשרות ביכלאך חסידות כתבי יד אביו, ושאל את אביו אם היה יכול לכתוב ספרים כאלה אם לא היה מקבל אנשים ליחידות. מיד הודה לו אביו שלא.

כתיבת דא"ח ולימוד דא"ח (עבודת ה'כובען') מכח הקבלה ליחידות

יחידות היא מפגש בין שתי יחידות שבנפש – היחידה שבנפש של החסיד נכנסת לפגוש את היחידה שבנפש של הרבי. לפי זה, השנה הקרובה היא גם שנה טובה ליחידות. שנת הקהל היא שנה לגלות את הניצוץ המשיחי שלך, היחידה שבנפש כנ"ל. לצמח-צדק היתה הוה-אמינא שלא לעבוד כל כך קשה בקבלת אנשים ליחידות אלא בעיקר לכתוב ולומר דא"ח ברבים. הוא גם אמר פעם לחסיד שהוא רק כובען, עושה כל מיני כובעים בכל מיני גדלים, ועל החסיד לבחור את הכובע המתאים לו. זה מה שהוא היה רוצה – רק לייצר את הכובעים, ללמד חסידות, בלי להתאים אותם לאנשים ביחידות.

יש שלשה דברים – לכתוב ספרים (השפעה בדרך מקיף רחוק), ללמד חסידות לציבור (השפעה בדרך מקיף קרוב), ולקבל ליחידות (השפעה בדרך של התלבשות פנימית). ללמד חסידות זה כמו להיות כובען, אבל לקבל ליחידות זה משהו אחר לגמרי. הרבי מהר"ש הוא תפארת, והוא יכול לענות לאביו שבסוד הדעת בצורה הזאת – רק בגלל שאתה מקבל אנשים ליחידות, מפגש של יחידה עם יחידה, יש לך את הזכות (לשון הזדככות, תקון כלי המח והלב בשלמות) שה' מגלה לך סודות התורה ואתה יכול לכתוב כאלה ספרים ולומר כאלה מאמרים (בתשובה זו יש דיבור כמו של אח אל אחיו, "איש באחיהו ידבקו" כנ"ל). הוא אומר לאביו: אתה לא רק כובען או כותב ספרים – הכל מכח עבודת היחידות.

סיפור רביעי: הדפסת לקו"ת וביאת המשיח

הסיפור האחרון שנספר הוא סיפור ידוע, שגם בו הרבי מהר"ש עונה לאביו. היתה שנה שהופיע בספרים וכו' שהיא שנת קץ, שנת ביאת המשיח – שנת תר"ח. לאחר שהשנה עברה ומשיח לא בא אמר הרבי הצ"צ לבנו שאכן בשנה זו היתה 'ביאת המשיח', הרי בשנת תר"ח הודפס הלקוטי תורה. הרבי מהר"ש מיד ענה לו – זה לא המשיח שאנו, עם ישראל, מחכים לו. המשיח שאנו מחכים לו הוא מלך בשר ודם שיופיע בעולם הזה הגשמי למטה מעשרה טפחים. הלקו"ת לא מספיק, עם כל האלקות שיש בספר הזה ומאירה מתוכו.

כך התפארת אומרת לדעת – הדעת אומר שהספר לקו"ת הוא בחינת משיח, שכל אלוקי, והתפארת אומרת לדעת ששכל אלקי לא מספיק וזקוקים למשיח בגוף גשמי שיגאל אותנו מצרותינו בגשמיות ורוחניות. זו מחשבה של רבי, מחשבה מאד רביית, שלא מספיק אור רוחני אלא צריך משיח פיזי. הרבי אמר שוב ושוב שאינו מבין למה משיח עוד לא בא. משיח הוא רדל"א – רישא דלא ידע ולא אתידע.

נקביל את ארבעת הסיפורים הקצרים הללו לארבע אותיות שם הוי' ב"ה:

י-חכמה: אחד האמת

הסיפור הראשון, על היחס של הרבי הצ"צ והרבי מהר"ש – "אחד באחד יגשו". כתוב בתניא בהגהה בפל"ה, בשם הרב המגיד, ש"אחד האמת" שורה רק בספירת החכמה. כאן יחס זה הוא גם שרש הבן במח האב. ה"אחד באחד יגשו... איש באחיהו ידבקו" היינו גילוי אחד האמת – סיפור זה שייך לחכמה, ה-י שבשם.

ה-בינה: "מי דקיימא לשאלה"

הסיפור השני – הגילוף של המהר"ש, שמראה את הערכתו למדע ולכושר החיתוך-הניתוח – מבטא ש"הצמצום לא כפשוטו". החסיד שואל איפה ה', איפה מוצאים אותו. בחסידות מוסבר שבהתבוננות שלנו צריך לתפוס שהצמצום לא כפשוטו, וה' נמצא אפילו במה שנדמה כריק רוחני. השאלות מתחילות מהבינה, עליה נאמר בזהר "מי דקיימא לשאלה", והרבי מהר"ש כילד עונה לשאלה בשאלה. ה"מי" של הבינה היא שאלת "מי ברא אלה". שאלת הרבי מהר"ש היא תשובה עמוקה, שה' בכל מקום.

בגמרא יש סיפור דומה – שאולי היה מקור ההשראה של החסיד לשאול את הילד – ששאלו את אביי ורבא בילדותם איפה ה'. אחד הצביע למעלה, לתקרה, והילד השני יצא החוצה והצביע שם למעלה, לשמים. על כך חז"ל אומרים "בוצין בוצין מקטפיה ידיע" – מילדותו אפשר לראות איך הילד יגדל, מהתשובה על השאלה איפה ה'. השאלות של הגמרא חוזרות בחסידות – רבי יהושע בן לוי שאל את משיח מתי הוא יבוא (וענה "היום"), וכך שאל גם הבעל שם טוב את המשיח (וענה "לכשיפוצו מעינותיך חוצה") – אך התשובה לא זהה (לריב"ל משיח ענה "היום" ולבעל שם טוב "לכשיפוצו מעינותיך חוצה"). גם כאן, הרבי מהר"ש לא הצביע בתשובה לשאלה, אלא ענה בשאלה משלו.

הגמרא אומרת "שכינה במערב", ויש שם עוד דעה ש"שכינה בכל מקום". מה הכוונה? מוסבר בקבלה שמערב היא רוח המפגש בין היסוד והמלכות. קה"ק הוא במערב המקדש וגם כל גרמי השמים הולכים ממזרח למערב, משתחוים למערב (כמובא גם בתניא), ומכך לומדים ששכינה במערב. כך אם מישהו שואל – איפה ה'? איפה השכינה? אפשר להצביע למערב. אפשר גם להצביע למעלה, כמו בסיפור בגמרא. הרבי מהר"ש בכלל לא מצביע, אלא עונה בשאלה. הצבעה למעלה, "האלקים בשמים ואתה על הארץ", שייכת לדרגת ז"א – קוב"ה. הצבעה למערב שייכת לדרגת שכינה-מלכות. המענה בשאלה, כמו הרבי מהר"ש – "איפה השכינה לא נמצאת?" – הוא כבר דעהער חב"די השייך לבינה (פנימיות הבינה, תפיסה ש"את השמים ואת הארץ אני מלא", "'אין עוד' אפילו בחללו של עולם"). לאור כל זאת, הסיפור השני מקביל לבינה, ה עילאה שבשם.

ו-תפארת-רחמים: התלבשות בזולת ביחידות

הסיפור השלישי, בו המהר"ש אמר לאביו הצ"צ שלעולם לא היית כותב מאמרים כאלה עמוקים אם לא היית מקבל אנשים ליחידות ומתלבש בהם. מדתו של המהר"ש תפארת, רחמים, המדה שאדם יוצא מעצמו ומתלבש בזולתו. זו תמצית הרחמים, הפועלים התלבשות, זה ה-ו שבשם. כתוב ב"היום יום" שגדולת משיח שיהיה עניו וילמד תורה עם כולם, גם עם האבות וגם עם האנשים הפשוטים. ללמוד איתם זה להתלבש בהם.

ה-מלכות: משיח בשר ודם

הסיפור האחרון – הטענה שלא די בלקו"ת וצריך את מלך המשיח בעולם הזה – שייך למלכות. בסיפור השלישי הרבי מהר"ש אומר לרבי הצ"צ שאתה צריך להתלבש במצבם של היהודים הפשוטים, ובסיפור הרביעי הוא אומר לו שלקו"ת זה ספר מצוין, אבל אנחנו צריכים משיח למטה מעשרה טפחים בגוף גשמי, ואם משיח לא בא – משיח לא בא. רוצים משיח נאו, שיבוא השנה, אבל אם ח"ו לא יבוא אל תגיד לי שהוא בא בלקו"ת – זה לא המשיח שיהודי פשוט מחכה לו ומתפלל שיבוא. תפיסה החלטית זו היא כנגד המלכות (המלך הוא הגוזר אומר ש"משיח נאו" בגוף גשמי), ה תתאה שבשם, בארבעת סיפורי הרבי מהר"ש שספרנו כעת.

י	אב ובן – "אחד באחד יגשו" ("אחד האמת" בחכמה)
ה	היכן ה' נמצא ("קיימא לשאלה")
ו	כתיבת דא"ח מכח יחידות (התלבשות מתוך רחמים)
ה	משיח בשר ודם

המעשה הוא העיקר, שנביא לפועל את כל הרעיונות האלה. הימים בין יום כפור לסוכות הם ימים שמחים, ושילכו ויהיו יותר ויותר שמחים. היום השלישי בין ארבעת הימים הוא "נתתה שמחה בלבי", והשמחה הולכת ומתגברת עד שמגיעים ל"זמן שמחתנו" בסוכות. שתהיה שנה שנזכה לשלמות של "זה" ו"כה", יחידה שבנפש. לחיים לחיים, שנה טובה, שנה טובה ושמחה!

ד. שאלות ותשובות

[אפשר לשאול שאלות – רק שאלות שבאות מהיחידה שבנפש...]

שאלה: איך מתמודדים נפשית עם המשבר הכלכלי?

תשובה: "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא" – בעתיק יש שמאל, אבל הוא ימין מוחלט, יותר ימין מהימין. הקריסה הכלכלית יוצרת וואקום, וצריך להאמין שה' נמצא גם בתוך הוואקום ובתוך הנפילה, וזה הופך וממתיק הכל. בפרק יחידה בתהלים כתוב "כי יפול לא יוטל" – אתה נופל אבל לא מתרסק. זו נפילה חפשית – אתה נופל, אבל אתה יודע שלא הולך למות כי ה' – "סומך הוי' לכל הנופלים" – נמצא גם בנפילה הזאת.

שאלה: כשהמשיח יבוא המעדנים יהיו מצויים כעפר והחשק של כולם יהיה רק לדעת את ה'. יכול להיות שהמצב היום בשוק הוא הכנה לתפיסה יותר נכונה ורצון כלפי ה'?

תשובה: בהחלט. מוסבר שמעדנים יהיו מצויים כעפר כי אנשים לא יהיו מעונינים בהם אלא בידיעת ה'. הקריסה הכלכלית גם מכוונת אותנו לה', שההתענינות הבסיסית לא בגשמיות אלא בה'.

שאלה: מה המשמעות של "שכינה במערב"?

תשובה: מערב הוא מלשון עירוב-ערבוב. פיזית הכוונה לעירוב הצבעים שיש בזמן שקיעת השמש. מלכות היא סובייקט, הרגשה סובייקטיבית, וכך היא החויה שלנו שהכל משתחוה למערב. רואים איך הכל מתאחד, כל הצבעים.

שאלה: איך עושים יחידות היום?

תשובה: היחידה של הרבי נמצאת. כשאנחנו מגיעים ליחידה שבנפש שלנו אנחנו נכנסים ליחידות.

שאלה: ביחידות הרבי נותן תקון לחסיד, איך זה היום?

תשובה: הרבי עבר בשנים האחרונות מיחידות פרטית ליחידות כללית, ואמר שיש שם תשובה פרטית לכל אחד. גם היום, לומדים את החסידות של הרבי ויש שם תשובות. חוץ מלימוד החסידות צריך מבצעים. בעשרת המבצעים מתקשרים לחיה של הרבי, אבל במבצע משיח – להפיץ משיח באופן המתקבל – מתקשרים ליחידה של הרבי. מבצע משיח, "אורות דתהו אבל בכלים דתקון", הוא התקשרות ליחידה של הרבי.

שאלה: מה הפירוש של "אורות דתהו בכלים דתקון"?

תשובה: יש לנו פרצוף של דוגמאות ל"אורות דתהו בכלים דתקון". הרבי אמר שאנחנו נמצאים במצב של "חטוף ואכול חטוף ושתי" בכל רגע שאפשר, זה תהו, אי-סדר. התקון הוא סדר. החיבור ביניהם הוא פרדוקס, נשיאת הפכים. אם מישהו מסוגל לקחת אנרגיה כאוטית, אורות דתהו, ולהכניס אותו לסדר. המדענים מחפשים נוסחה מתמטית לכאוס – זה להכניס את האורות דתהו בכלים דתקון. לדבר על משיח ושתהיה לך גם אג'נדה איך להביא משיח – זה אורות דתהו בכלים דתקון. לדבר על משיח בלי אג'נדה זה רק תהו. אם יש לך דרך להביא משיח, שיטה, זה נקרא כלים דתקון. אי-סדר בתוך מסגרת מסודרת. זו דרך אחד מתוך עשר דרכים להסביר "אורות דתהו בכלים דתקון".

שאלה: מה התכנית להביא משיח?

תשובה: התחלה טובה זה לעשות מהפכה בארץ ישראל. אם יש מספיק אנשים בהחלט אפשר לעשות מהפכה.

שתהיה שנה טובה, שנה של רחמים – רחמים באמת ורחמים בשמחה!