אהבה ויראה בעבודת אלול

בע"ה

טז אלול תשנ"ד – יריחו

שיעורים במאמר ד"ה "אני לדודי" תשל"ב

אותיות א-ב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור מתוק מימי ההכנה לראש השנה בישיבת "שלום על ישראל" ביריחו ביאר הרב מאמר הרבי משנת תשל"ב. בפרק א נערכת השוואה בין עבודת ניסן לעבודת אלול בדגש על אתערותא דלתתא, ממשיך בביאור מקומן של הרחמים והסליחות בתקופה זו ומדייק דיוקים בלשון אדמו"ר הזקן למשל קבלת פני המלך בשדה. בפרק ב נכנסים – דרך המאמר – לסוגית אהבה ויראה בעבודת "ודודי לי" ממנה עולה כי היראה היא המאפשרת את קיום האהבה. פרק ג מבאר את כניסת מאהבה למסגרת של יראה (יראת המלכות) וחותם עם מבנה של יראה-אהבה-אהבה-יראה.

א.     "ודודי לי" בחדש אלול

עבודות ניסן ואלול

[נגנו נגון "צמאה לך נפשי"]

נתחיל ללמוד כאן את המאמר:

אני לדודי ודודי לי ראשי תיבות אלול,

עמוד רסג, אותיות סגר. "וִירִיחוֹ סֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת... אֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא"[ב] – שייך ליריחו. [גם צירוף רס"ג... הבעל שם טוב אמר שהוא גלגול של הרס"ג[ג]] רבינו סעדיה גאון. [הרס"ג הרי דיבר נגד הגלגולים, הבעל שם טוב בא לתקן אותו ואמר שהוא גלגול שלו...]

ומבואר בלקו"ת בהמאמר ד"ה זה  ["אני לדודי ודודי לי"[ד]], שבאלול הוא אתערותא דלתתא  [קודם צריכה להיות עבודה מלמטה, אתערותא דלתתא], אני לדודי, ובראש השנה ויום הכיפורים היא ההמשכה מלמעלה למטה (אתערותא דלעילא), ודודי לי.

בכללות, בחדש ניסן הסדר הוא הפוך: קודם כתוב "דודי לי", ואז "ואני לו"[ה]. אבל כאן, בחדש אלול, כתוב "אני לדודי", עבודה מלמטה, ואחר כך המשכה מלמעלה – "ודודי לי". על כך יש שאלה – מתי קורה ה-"ודודי לי"? כתוב בלקוטי תורה שזה בכלל לא קורה בחדש אלול אלא אחר כך. על כך יש קושיא – הרי הפסוק מרומז בתוך אלול, אז איך יכול להיות שאלול הוא ראשי תיבות אני לדודי ודודי לי כאשר החלק השני של הפסוק קורה רק בעשרת ימי תשובה? זו הקושיא.

[איפה כתוב ש"דודי לי ואני לו" הוא על חדש ניסן?] שם אין ראשי תבות כי הרמז לא נצרך. גם הפסוק הזה הוא בשיר השירים וזה שיש רמז על אלול בשיר השירים היינו שאלול מרומז בתוך ניסן. כל מגלת שיר השירים נקראת בפסח ושייכת בכלל לחדש האביב. כתוב על אלול שזו המשכה מניסן, למרות שזו עבודה הפוכה. אין שם רמז כי לא צריך רמז, כל האהבה בין הקב"ה לכנסת ישראל, שזהו שיר השירים, שייכת ל"זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולֹתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה"[ו]. [כלומר, ש"דודי לי ואני לו" הוא בפשט על ניסן ו"אני לדודי ודודי לי" צריך רמז.] כן – החידוש הוא שעבודת אלול, כמו שהיא, כלולה בתוך שיר השירים, שהיא ניסן.

מה שאמרנו מאד חשוב למאמר הזה, בגלל שכאן יש בתוך "אני לדודי" גם יראה ולא רק אהבה. זהו עיקר הווארט של כל המאמר שלפנינו. הרי כל המגלה, ובמיוחד פסוק כזה – "אני לדודי ודודי לי" – אומר כולו אהבה. מה שיש כאן גם ממד של יראה זהו חידוש, כפי שנסביר כאן.

אלול הוא הרי הכנה לראש השנה ויום כיפור, שהם ימים נוראים. כתוב שהימים הנוראים בעצם מתחילים מאלול – יש רמז של השל"ה[ז], שמובא בשלחן ערוך[ח], על הפסוק "אריה שאג מי לא ירא"[ט], ש-אריה ראשי תבות אלול, ראש השנה, יום כפור, הושענא רבא. כל הימים הנוראים הם כאשר מתחילים לתקוע בשופר. אם כך, באלול יש שייכות ליראה, ימים נוראים, אבל בגלל שהם "אני לדודי ודודי לי", שזו אהבה בכללות. זהו הנושא של המאמר כאן.

[כשיש קודם "דודי" זו יראה?] לא. הרי גם אתערותא דלעילא שקודם היא "משכני אחריך נרוצה"[י], הכל אהבה. [אגב, אלול הוא הסיום של חדשי השנה שמתחילים מניסן.] בדיוק, זה מה שהוא מסביר, שהיות ובסיום של שנה יש התגלות של אור חוזר[יא]. תמיד בסיום תקופה יש התגלות ואור חוזר אז באמת ההתגלות היא הסוף של ניסן, סוף הקיץ והכנה לחורף-תשרי. זהו סוד הקיץ, שהוא החותם – "הכל הולך אחר החיתום"[יב] – יש התגלות של ניסן בתוך אלול בדרך של "אור חוזר", ולכן הוא "אני לדודי". לכן הוא גם מרומז בשיר השירים, שבכללותו הוא אהבה גדולה בין הקב"ה לעם ישראל.

[אהבה היא גם האותיות האחרונות של יראה והאותיות הראשונות של אהבה.] נכון, גם הרבי מביא כך בשיחה[יג], שיראה ואהבה מתחברות. אה של יראה הן ההתחלה של אהבה. כך אפשר לקרוא זאת מלמעלה למטה:

י

ר

א

ה

ב

ה

או:

יר	אה
אה	בה

חצי של אהבה הוא יראה. יש עוד כמה דוגמאות כאלה שאפשר לקרוא זאת כך, גם ישר וגם מלמעלה למטה, אופקית ואנכית. זה דבר יפה...

השפעת רחמים וסליחות

וצריך להבין, דבתחלת המאמר אומר שאלול הוא ראשי תיבות אני לדודי ודודי לי  [הרי הכל הוא אלול, שהוא ראשי התבות, ולא הולך גם על ראש השנה ויום הכפורים], ומיד לאח"ז מבאר שבאלול הוא (רק) אני לדודי  [כלומר שכל חדש אלול כולו "אני לדודי", כולו אתערותא דלתתא. והאתערותא דלעילא, ההמשכה מלמעלה למטה, קורָה רק בראש השנה ויום הכפורים. זו קושיא!], ו"ודודי לי" הוא בראש השנה ויום הכיפורים.

וממשיך בהמאמר, שבאלול הוא זמן התגלות י"ג מדות הרחמים.

לכן חדש זה נקרא חדש הרחמים והסליחות, שמתחילת החדש מתחילים הרחמים, ובסוף סליחות. לפי מנהג הספרדים מתחילים גם סליחות מיד מראש חדש, אבל לפי מנהגנו, האשכנזים, מתחילים רק ממוצאי שבת זו. אז קודם יש רחמים, ורק לקראת הסוף יש גם סליחות ולכן נקרא כל החדש "חדש הרחמים והסליחות". לפי הספרדים "הרחמים והסליחות" באים יחד.

לפעמים מסבירים שהרחמים הם האתערותא דלעילא שבאה קודם, כדי לעורר את האתערותא דלתתא, רק שבחדש אלול היא בהעלם, ולכן כתוב רק "אני לדודי". אבל יש את י"ג מדות הרחמים הבאות לעורר את האתערותא דלתתא[יד]. זוהי רחמנות – ה' מרחם עלינו ומעורר אצלנו, כלומר נותן לנו נתינת כח מלמעלה, שאנחנו נתעורר, בלי להרגיש מי מעורר אותנו, כאילו זו העבודה שלנו מלמטה. אלו הרחמים.

אחר כך, הסליחות הן כבר האתערותא דלתתא שאחרי האתערותא דלעילא. זהו אחד מההסברים, שאלו הרחמים, והסליחה היא כשמבקשים סליחה. אחרי שיש אתערותא דלתתא לבקש סליחה הקב"ה סולח, אבל הרחמים הם בהתחלה, שהוא מרחם עלינו כדי לתת בנו כח לבקש סליחה.

[על פי פשט, לפי הרמב"ם למשל, הסליחות הם בעיקר בין ראש השנה ליום הכפורים. אשכנזים אומרים לפני בגלל שחסרים כמה ימים, ג' ימים טובים, אבל שם הסליחות היו צריכות להיות רק בעשרת ימי תשובה!] נכון. הבנה זו טובה בשביל המאמר הזה, כי כאן הוא אומר שעיקר ה"ודודי לי", שזו המשכה מלמעלה, היא לגמרי אחרי אלול, בתחילת חדש תשרי.

זמני התרחשות "ודודי לי"

יש כאן עוד רמז שהוא לא מביא – סופי התבות של "אני לדודי ודודי לי" – שהם ארבע יו"דין, יייי[טו]. כתוב שאלו ארבעים הימים שמשה רבינו היה בהר פעם שלישית, כדי לקבל את הלוחות השניים שירד אתם ביום הכפורים. אלו ארבעים ימים, מראש חדש אלול עד יום הכפורים. בעצם, מרומזים כאן ארבעים יום שכוללים גם את עשרת ימי תשובה בפסוק "אני לדודי ודודי לי".

בכל זאת, עדיין יש קצת קושיא, שאם היינו מחלקים את ארבעים הימים לארבע התבות – "אני לדודי ודודי לי" – כל מלה צריכה להיות לפי סופי התבות כנגד עשרה ימים – עשרה ימים "אני", עשרה ימים "לדודי", עוד עשרה ימים "ודודי" ואחר כך עשרת ימי תשובה של "לי". בעשרת ימי תשובה, שהם "לי", נכלל הכל – כי המלה "לי" עצמה, ל-י, היא ארבעים. כלומר, היא חותמת ומסכמת את הכל בתוך עשרת ימי תשובה. בכל אופן, לפי הרמז הזה, "ודודי לי" מתחיל עשרה ימים קודם, מכ' אלול ואילו כאן כתוב שגם ה-"ודודי", כל "ודודי לי", מתחיל רק מעשרת ימי תשובה – ראש השנה ויום הכפורים.

יש בכך כמה בחינות: יש למשל מי שכתבו שעיקר "ודודי לי" הוא רק בנעילה של יום הכפורים. אין כאן המקום להאריך, יש כמה בחינות, אבל כאן בליקוטי תורה הוא אומר שעיקר ההמשכה מלמעלה היא בעשרת ימי תשובה. כל ה-"ודודי לי". אפשר לתרץ ולומר שאני מבודד רק את המלה "ודודי", שהדוד, שהוא ה', רק מתעורר בשביל להימשך, למרות שהוא עוד לא נמשך בפנימיות ובאמת הוא נמשך רק ב"לי". אז אפשר ליישב, לפחות שני פירושים מבין הארבעה שיש. מה שהוא כותב כאן הוא באמת רק על המלה "לי", שההמשכה נמשכת בתוכי, בפנימיות. זוהי האתערותא דלעילא שלאחרי האתערותא דלתתא, וזה קורה בעשרת ימי תשובה.

בכל אופן, צריך להבין את הענין הזה. הוא אומר שבמאמר הוא ממשיך ומדבר על הגלות י"ג מדות הרחמים שבחדש אלול:

ומבאר שהגילוי די"ג מדות הרחמים באלול הוא לכאו"א  [כל יהודי מקבל את הגילוי הזה], גם להרחוקים ביותר.

גם היהודי הכי רחוק מקבל – מאליו, ספונטנית – בחדש אלול איזה הרהור. יש תורה מפורסמת של הבעל שם טוב[טז] על כך שכרוזים תמיד יוצאים בשמים ואומרים "שובו בנים שובבים"[יז]. הבעל שם טוב שאל – אם איש לא שומע אותו, מה הוא עוזר? ועונה שאמנם אנחנו במודע שלנו לא שומעים אותו, אבל שרש הנשמה כן שומע, וזה פועל בהארתהנשמה המלובשת בגוף הרהור תשובה, כאילו שהוא בא ספונטנית, אבל הוא באמת נגרם מבת הקול שיוצאת.

התגלות י"ג מדות הרחמים היא כמו בת הקול, מהדהדת מאד חזק בשמים, ושרש הנשמה של כל אחד ואחד, גם מי שרחוק ביותר שומע זאת, כי שרש נשמתו עדיין "באֹמנה אתו"[יח]. כתוב ששרש הנשמה אף פעם לא מתנתק, אלא הוא עדיין למעלה. אפילו מי שעבר על העבירות הכי חמורות שהן ב"כרת" רק ההארה של הנשמה שבתוך הגוף נכרתת, לכן כל יהודי יכול תמיד לחזור בתשובה, בגלל שבשרש הוא תמיד מחובר. אותו שרש אצל כולם שומע את בת הקול וגם רואה את התגלות י"ג מדות הרחמים בחדש אלול והוא משדר לו, אלחוטית, אפילו מי שנכרת באמצע. באלול יש שידור מהשרש להארה שבגוף ופתאום הוא מקבל הרהורים. אם הוא באמת לא זוכה הוא מדכא אותם. אפשר לקבל הרהור ולהסיח דעת ממנו, ואז הוא עלול לפול, אבל אצל כל אחד ואחד, כל יהודי מקבל משהו – איזו התעוררות מעצמו בחדש אלול.

יש שיחה מפורסמת של הרבי הקודם[יט] שהרבי תמיד חוזר עליה[כ], שאפילו בשבת מברכין אלול כבר מריחים את שינוי מזג האויר, מריחים באויר שהכל משתנה. כל העולם כולו הוא "פנים חדשות באו"[כא] לעולם. הרוח שנושבת בחדש אלול היא רוח אחרת – לא אותה רוח שמנשבת כל השנה, אלא זו רוח של תשובה. הרוח הפיזית שבחוץ, יש בחוץ ריח של אלול, שהוא משהו אחר. השמש – היא שמש של אלול, הכל השתנה, הכל משהו אחר, וכל יהודי מרגיש זאת. אלא מה? אפילו שמקבלים התעוררות יש עדיין בחירה חפשית – או לקבל ולפתח אותה, או לדחות אותה.

עכשיו הוא נותן דוגמא, שהיא המשל הכי מפורסם בענין חדש אלול, של אדמו"ר הזקן – שמה שקורה בחדש אלול הוא:

כמו מלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלים פניו בשדה,

לפני שהוא נכנס לעיר הבירה ולארמון שלו, עיר המלכות שלו, הוא נמצא בשדה, וזה בחדש אלול וכולם – כל אנשי העיר – יוצאים לקראתו להביא אותו העירה.

במשל הזה בליקוטי תורה לא כתוב מאיפה המלך בא. איפה הוא היה קודם? יש שתי אפשרויות – או שהוא היה בעיר המלוכה שלו ויצא החוצה בשביל להסתובב, בשביל שכולם יוכלו לגשת ואחר כך הוא חוזר לעיר, או שהוא היה באיזה מקום אחר שעכשיו הוא חוזר ממנו הביתה, ועכשיו הוא בשדה הסמוכה לעיר. מהביטוי ש"כולם יוצאים לקראתו" לקבל אותו משמע שהוא לא סתם יצא לטיול על מנת לחזור, אלא הרבה יותר משמע שהוא היה באיזה מקום מרוחק! שוב, זה לא כתוב, אבל יש שמסבירים שהכוונה שבחדש אב היה החורבן, חורבן הוא גלות – "גלו לאדום שכינה עמהם גלו לבבל שכינה עמהם"[כב] – אז המלך היה בגלות ועכשיו – בחדש אלול – הוא בדרך חזרה. בחדש תשרי, ראש השנה, הוא כבר יושב על כסא מלכותו, זה להושיב אותו על הכסא. ["'והשיב' לא נאמר אלא 'ושב'"[כג].] כן, שקודם צריכים להשיב אותו, ואחר כך צריכים להושיב אותו.

אז כרגע הוא נמצא בשדה, ואנשי העיר יוצאים לקראתו לקבל אותו. המלך מאד שמח בהזדמנות הזו.

"סבר פנים יפות" לעומת "פנים שוחקות"

ואז רשאים [ויכולים] כל מי שרוצה להקביל פניו  [כל מי שרוצה לגשת קרוב למלך], והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם.

כמו שנסביר בהמשך, אלו שתי מדרגות. הוא מצטט עכשיו את אדמו"ר הזקן בליקוטי תורה, אז כל מלה מדויקת. הוא אומר שכולם יוצאים לקבל את המלך בחדש אלול, והמלך מקבל את כל אחד ואחד בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם. בחדש אלול יש "פנים שוחקות" – זה יותר מ"סבר פנים יפות". יש כאן שתי בחינות, כמו בגשמיות: יש לקבל מישהו יפה ב"סבר פנים יפות", ויש לחייך, שזה הרבה יותר – "פנים שוחקות". צריך להבין מהן שתי הבחינות האלה.

אומרים בכלל שיש הרבה קשר בין יום הכפורים לאדר. אחד מהרמזים של אלול הוא "איש לרעהו ומתנת לאביונים"[כד], ראשי תיבות אלול[כה], שזה ממגלת אסתר. "אני לדודי" הוא משיר השירים – זהו קשר לניסן, כפי שאמרנו. אבל יש גם קשר לאדר, לפורים. החוש של אדר-פורים בקבלה הוא חוש הצחוק[כו] – יש י"ב חושים, והחוש של חדש אדר הוא חוש הצחוק. [מה החוש של חדש אלול?] מעשה, במובן של תקון, שאפשר לתקן את כל השבירות, את כל העבירות – הכל אפשר לתקן. זה נקרא "חוש המעשה", מלשון תקון, חוש התקון.

זה שישנה כאן בחינה כזו שיש למלך מלכי המלכים "פנים שוחקות" שהוא מראה לכולם בחדש אלול זו התכללות של אדר, בחינה של "פורים'דיק"... מצד אחד אלו "ימים נוראים", איום ונורא, הרגשה של חרדה. ענין זה הוא על דרך "פחד יצחק", שהפחד צוחק. אז יש קודם בחינה של "סבר פנים יפות", ואחר כך עוד יותר מזה – "פנים שוחקות".

ב.     היראה בעבודת "ודודי לי"

יראה ואהבה בחדש אלול

וצריך להבין, איך זה מתאים עם מה שכתב הטור  [על פי נגלה. המשל שהבאנו הוא מאדמו"ר הזקן, נסתר, אבל ודאי שאין מחלוקת בין הנסתר לנגלה. אז איך מתאים עם מה שהטור כותב], שמראש חדש אלול ואילך תוקעין בשופר בכל יום כדי להזהיר את העם שיעשו תשובה, שנאמר "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" [תקיעת השופר היא בשביל להטיל חרדה, על מנת שיחזרו בתשובה, זהו הפשט!], דלכאורה מכיון שבאלול המלך מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם, הרי עיקר העבודה דאלול היא (לכאורה) אהבה  [והיה צריך להוסיף גם את מה שאמרנו קודם, שהרי הפסוק שאמרנו – "אני לדודי ודודי לי" – הוא פסוק של שיא האהבה!], וגם התשובה דאלול צריכה להיות (לכאורה) תשובה מאהבה

הרי תשובה מיראה לא "הופכת זדונות לזכויות"[כז], אלא רק עושה מזדונות שגגות, ומה שאנחנו רוצים לעשות – לכן הוא גם קשור לחוש המעשה, חוש התקון – רוצים לתקן לגמרי, כלומר שהכל יהיה זכות ממש וזה נפעל רק ע"י תשובה מאהבה!

הבעל שם טוב, שנולד מחרתיים בח"י אלול, יחד עם אדמו"ר הזקן, אמר שכל הענין שכל היום הולדת שלי בח"י אלול הוא להכניס ולהחדיר חיות – חיות היא שמחה ואהבה – בעבודת אלול[כח]. לפני הבעל שם טוב והחסידות היה כל אלול קצת חדש של מרה שחורה, של 'כיווץ', כפי שזה נקרא בחסידות. הבעל שם טוב בא לשחרר ולהמשיך בחיות ואהבה, עד כדי "פנים שוחקות", ולכן כך הוא הסביר את יום ההולדת שלו, ח"י אלול. להמשיך חיות, חיות היא שמחה, בתוך עבודת אלול. אז איך הולכים ביחד הטור, שאומר שהכל הוא בשביל חרדה, ואנחנו – שמדברים על אהבה, וגם התשובה צריכה להיות תשובה מאהבה?

וא"כ למה תוקעין אז בשופר בכדי לעורר יראה וחרדה.

אהבה טבעית ויראה נרכשת

ויש לומר הביאור בזה, דמהחילוקים בין אהבה ליראה הוא,

אם כן, עיקר נושא המאמר הוא להבין את שתי הבחינות ואת שתי העבודות של אהבה ויראה – איך הן עובדות יחד דוקא בחדש אלול. על פי נסתר צריך להיות מטען גדול וחשוב של אהבה, יותר מכל השנה כולה, ואילו על פי נגלה, לכאורה, העיקר הוא תוספת יראה, ולכן תוקעים בשופר. ברור ש"אלו ואלו דברי א-להים חיים"[כט], השאלה רק היא איך עובדים ביחד, מהי שלמות העבודה של חודש אלול. בתניא[ל] כתוב מהזהר[לא] שהן כמו שתי כנפיים, שאי אפשר לעוף ו"לפרחא לעילא" בלי האיזון בין האהבה והיראה. השאלה היא איך להבין זאת בהקשר ישיר ל"פנים שוחקות" של לחדש אלול.

דאהבה באה ע"י גילוי אור מלמעלה, והיראה באה (בעיקר) ע"י עבודת האדם.

עכשיו הוא אומר חלוקה בין אהבה ויראה שלא כתובה בחסידות בדרך כלל. יש הרבה חלוקות בין אהבה ויראה, וכאן – הווארט הזה – הוא חידוש וזה מובן: הוא כותב שבכללות האדם אוהב דבר שמושך אותו, אהבה היא משיכה, ומשיכה היא משיכה לגילוי אור. דיברנו על נסים במאמר הקודם שלמדנו[לב], שכאשר ה' מחולל נס אוהבים אותו ומודים לו בגלל ההתגלות. כאשר יש התגלות אור יש אהבה – "כמים הפנים לפנים"[לג].

יראה היא דבר שהאדם יגע בעצמו ליצור, זו אנרגיה שהאדם יוצר בעצמו בעיקר. זוהי יראה. [אבל לא יראת הרוממות!] כן, על כך הוא ידבר תיכף, אם זו יראת הרוממות – זו גם כן התגלות. אבל על יראה תתאה שואלים את האדם האם "יגעת ביראה"[לד]. היראה שייכת ליגיעה. [לא שואלים "יגעת באהבה"?] לא. אם יש אור, העבודה היא ממילא, מוכרחת. הוא נדלק ונמשך מעצמו. אבל יראה היא בעיקר – למה הוא מוסיף כאן בסוגריים "בעיקר"? בגלל שיש באמת יראה עילאה, שגם היא על פי התגלות – יראת הרוממות – אבל בעיקר היראה הבסיסית והיסודית, יראה תתאה בלשון החסידות, באה על ידי עבודת האדם. זהו משל יפה שלא כל כך כתוב בחסידות.

איחוד יראה תתאה ואהבה

וע"ד יראת מלך בשר ודם, דזה שאנשי המדינה יראים מפני המלך הוא מפני שקיבלו אותו להיות מלך עליהם,

כלומר, הם לא יראים מהאדם כאדם לפני שהם עצמם הכתירו אותו "ומלכותו ברצון קבלו עליהם"[לה] – ככה זה מלך! ודאי שיש רודן שלא נוהג כך, אלא משתלט, אבל הדרך האמתית היא לקבל מלך, ועל ידי כך אתה עצמך יוצר מצב בו אתה מכניס את עצמך למסגרת של יראה. הוא יסביר זאת יותר בהמשך. איך אדם יוצר יראה? הוא מכניס את עצמו למסגרת שמחייבת יראה. למשל, הוא נרשם לכולל ואם הוא לא מופיע בזמן לא משלמים לו משכורת, אבל הוא הסכים לזה! יש לפעמים שמכריחים אותך, אבל יש את מה שהאדם עצמו יוצר את המסגרת ומכניס את עצמו לתוכה והמסגרת מחייבת, הוא ירא. איזו סוג יראה הוא ירא? יראה תתאה. אם אני לא אשלים את המחויבות שלי – יהיה לא כדאי... יכולים להעניש אותי. זוהי יראה תתאה.

דקבלת המלכות היא ע"י העם, "שום תשים עליך מלך" [יש לנו מצוה בתורה, שאנחנו נמנה מלך[לו] – מצות מינוי מלך]. ולכן, כיון שבאלול הוא העבודה דאני לדודי, עבודת האדם  [זה מה ששאלת, שהרי זו עבודת האדם – ], צריך להיות אז יראה.

אם זו עבודת האדם, אמרנו שעיקר עבודת האדם היא ליצור, להתייגע כדי ליצור בעצמו יראה. פעם הסברנו, במאמר אחר, שיש כמה צורות של הפשטה במושג יראה. בדרך כלל בחסידות, כפי שהוא מסביר בחסידות, יראה היא מלה כמעט זהה לבטול – יש יראה תתאה של בטול היש ויראה עילאה של בטול במציאות. אלו שני מצבים של בטול שנסביר בהמשך. אבל אם מעמיקים עוד יותר, אם רוצים להפשיט את המושג לגמרי, יראה היא כמו ליצור יחס ממישהו.

בכל יחס יש כללי התנהגות – נקרא להם נמוסים. בדרך כלל ביחסים יש היררכיה מסוימת, שאחד למעלה מהשני ויש לאחד סמכות יותר מהשני, אחד נותן פקודות והשני מבצע אותן. כזה הוא היחס בצבא, למשל. אבל אפילו לא בצבא, סתם יחס – איש ואשה שהולכים להתחתן, ויש כתובה – לכאורה להתחתן, כמו כאן בחדש אלול, זו אהבה גמורה וכותבים כתובה עם כל מיני פרטים והתחיבויות אחד לשני. מהם כל הדברים האלו? יצירת הגדרות של יחס. ההגדרות האלה הן פחד, התורה היא יראה.

קריאת הכתובה בחופה היא ביטוי של אהבה?... אפשר לומר שכן, הוא מתחייב לה מיליונים בכתובה, כי הוא כל כך אוהב אותה... זה נקרא שהוא מכניס את עצמו להתחיבות. במדה מסוימת כל האוירה של כתיבת הכתובה היא של יראה. אפילו חז"ל אומרים ש"ליכא כתובה בלא תגרה"[לז], אין חתונה בלי ויכוח או מריבה.  אלו דינים, דינים הם יראה. אבל היראה אמורה ליצור יחס תקין. אפשר לומר שמי ש"בגן עדן מקדם"[לח], אדם הראשון לפני החטא, לא צריך כתובה. הכל זורם חפשי... אבל ברגע שהוא גורש מגן עדן – אפילו כשאוהבים מתחתנים מתוך הפרטים של הכתובה. להתחתן פרושו לכרות ברית למעלה מטעם ודעת – מה שלא יהיה אנחנו אחד! כך מסבירים בחסידות[לט]. על כל פנים, הכתובה היא הסכם, דין, מסמך של משפט, דין.

[כמו היום בחב"ד, שלא ראינו אף חב"דניק שמכר את הבית שלו ברגע שדובר על "הנה משיח בא", "הנה זה בא"... מצד אחד האמינו, ומצד שני נשארו ככה] הרבי אמר לא למכור[מ], ולא רק שהוא אמר לא למכור – הוא אמר לחזק את השכונה. על כל פנים בסוף הקב"ה הכריח את העם להתעכב בשביל ה"רכֻש גדול"[מא], נגד רצונם – העם כבר רצה לארוז מזוודות ולהתקפל, והוא הכריח אותם! הקב"ה אמר – אלו פנים יהיו לי מול האבות, שהבטחתי לאברהם אבינו "ואחרי כך יצאו ברכוש גדול"... הוא דואג לפרנסה, הוא הסבא... אני הבטחתי לו את הרכוש, אלו פנים יהיו לי. [זה מדרש?] כן[מב], ודאי, ודאי... הכל יעלה לארץ, ובסוף גם ארץ ישראל תתפשט בכל הארצות, בכל העולם, ואז הכל יהיה ארץ ישראל. כל מה שעושים שם הוא הכנה. הרבי אמר שיבוא הרגע.

אם כן, הוא אומר שהיות ועיקר העבודה שהאדם עובד מלמטה הוא ליצור יחס ראשוני ויסודי עם הקב"ה – היא נקראת יראה. יראה היא שאני רוצה את עצם הדבר, רוצה להיות שייך לה' ולתורה. הרצון גופא להיות ביחס של עבד למלך – זהו הבסיס. זו היראה, שאני רוצה להיות חלק מהענין, בתוך העסק, לא רוצה להיות בחוץ. אז ההכנסה את עצמו למסגרת של יראה נקראת ליצור יראה.

אם כתוב "אני לדודי", עבודה מלמטה, והרגע אמרנו שעבודה מלמטה היא יראה, צריך להיות גם במלים "אני לדודי" איזה מוטיב של יראה. זהו חידוש גדול כמו שאמרנו, כי על פי פשט כשאומרים את הפסוק "אני לדודי ודודי לי" זו אהבה מופלגה של הכלה לחתן ואחר כך של החתן לכלה. בכל אופן הוא אומר שיש משהו ב"אני לדודי", שהכלה רוצה להתקרב לחתן, שיש בו גם יראה. נחשוב רגע, איך זה עובד תחת החופה? [ממש מתאים, שהאשה מקבלת עֹל של בעלה, הוא בעל הבית והיא משתעבדת] כן, כמו הכתובה שדיברנו קודם, שיש בה יחס, יראה. [היום כל הפמיניזם שרוצים כמו בכל ענין – אתה לא רוצה בעל בית, פתח את העסק לבד. אבל אם אתה הולך לעסק של מישהו, יעלה על הדעת שמישהו נכנס ואומר אני אנהל את הענינים איך שאני רוצה?  לך הביתה! כלומר, כל הגישה של אשה לבעלה, שהיום לצערנו לא מבוררת, היא ענין של יראה, של קבלת עֹל] שישאר בינינו, רק אל תאמר זאת בשיעור מעורב... [אני מנסה לומר, אף אחד לא שומע...]

שוב, הוא אומר חידוש, שב"אני לדודי" יש קבלת עֹל מלכות שמים. היות שעבודת האדם צריכה להיות בקבלת עֹל אז ובתוך "אני לדודי" צריכה להיות יראה.

יראה מאהבה

ויש להוסיף, שעיקר העבודה באלול, אני לדודי, הוא קבלת עול מלכות שמים  [קודם הוא אמר בשם אדמו"ר הזקן בליקוטי  תורה שכל אלול הוא "אני לדודי" ו"ודודי לי" הוא אחר כך, בראש השנה וביום הכפורים. אז כל אלול הוא "אני לדודי"]. דזהו מ"ש בלקו"ת שהעבודה דאלול היא היציאה לשדה לקבל פני המלך.

נחזור למשל: יש בת קול, התגלות י"ג מדות הרחמים, ואז העבודה שלך היא או לקבל את בת הקול ולהגיב או לדחות אותה. לקבל אותה כמו שמקבלים הזמנה. לקבל את ההזמה ולא לדחות אותה הכוונה שאתה באמת יוצא לקראת מי שמזמין אותך. הרבי אומר, וכך כתוב בהרבה מקומות, שעיקר העבודה של חדש אלול הוא רק שכאשר מקבלים הזמנה יש להחליט על המקום שאתה הולך, "אני לדודי", מה שאני הולך. עיקר הבחירה הוא לצאת מהבית לקראת המלך שהתקרב הוא אלי בהרבה ונמצא עכשיו פה, בשדה, ומחכה לי.

איפה יש יראה אצל כלה? לא רק איפה שאמרת שהיא עכשיו, שמקבלת בעל, בעלות. ידוע שבעולם הזה אין קול תחת החופה. בהלכה שואלים שאלה[מג] – למה כאשר החתן אומר "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה ישראל", היא לא אומרת "הן"? למה היא לא עונה? על פי ההלכה זו שאלה. הרי הרבה-הרבה יותר תופס לכל הדעות לכתחילה בהלכות קנין שהיא צריכה לענות "הן". בכל זאת אנחנו רואים שמנהג ישראל – זו דוגמא ש"מנהג עוקר הלכה"[מד] – שלכתחילה היא היתה צריכה לענות והיא לא עונה! כתוב[מה], שהיא כל כך בבטול, בבושה ופחד, שכך צריך להיות – עד שאין לה קול. כתוב שזה חידוש של עולם הבא, שיהיה לא רק "קול חתן" אלא גם "קול כלה"[מו]. בזמן הזה יש רק "קול חתן" ולא "קול כלה" מרוב הבטול שלה.

["וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה"[מז] נאמר על כך?] לא, "כרחל לפני גזזיה" זה בגלות, צער גלות השכינה של רחל, שכאשר הקליפות – "גזזיה" – יונקות ממנה היא מאבדת את הדבור, "כרחל לפני גזזיה נאלמה". כאן האִלמות היא מבושה, דוקא כשהיא באה לחתן. מהי בדרך כלל יראה? [למה מובילים גם את החתן?] אז יש הסבר אחד, שהוא – לא להפלות. הוא שאל שאלה טובה, שואלים אותה. כתוב[מח] שאין לה אומץ לגשת בעצמה ולכן צריך להוביל אותה, כי היא המקבלת, היא בבטול מלמטה. זהו הסבר טוב למה צריכים שושבינים בשביל הכלה, אבל למה בשביל החתן? לפי הפשט מובן, כי סתם בחור תמים לא יודע לקראת מה הוא הולך, צריך להוביל אותו, אבל לפי הסוד, לפי הנמשל למעלה, מסבירים את הווארט הזה שפשוט כדי לא לבייש את הכלה. זה גם יכול להחליש אותה, אם היא מרגישה ש"רק אותי מובילים, ואותו לא צריך" – מה שעוד יותר מכניס אותה ללחץ...

מהו המשל הזה, שהיא מובלת? יראה היא הרבה פעמים מעתיד לא ידוע, זהו הפשט. יראה היא שהולכים להתחתן, כמו שהוא אמר קודם, שאצל חילוני באמת לא יודעים מה הולך לקרות כאן אז כותבים לפני החופה תנאי גירושין, למקרה של גירושין. כשהולכים על הנעלם מקבלים פיק ברכיים, רגל קרה. אם יסבירו לי נפשית שיהיה לי רע – זו כבר לא יראה. זה תלוי בעוד שאלה – למה בקבלה יראה קשורה תמיד לגבורה? יש את הספירות חסד וגבורה, שיראה היא גבורה. מה הקשר בין יראה לגבורה? יש הרבה פירושים בזה. גם לא רק שהם קשורים אלא הם אפילו עולים אותו מספר בגימטריא, יראה ו-גבורה. אם נסביר שיראה היא הגבורה לצאת לקראת נעלם, כמו בשביל בחורה להתחתן – היא צריכה אומץ. תמיד מסבירים שהקשר הוא שכאשר אדם ירא הוא צריך להתגבר כדי להלחם, וזה הפשט בדרך כלל – שאם אתה ירא אתה מתגבר.

זהו ההסבר הכללי, אבל גם פה – כך זה עובד: יש גבורה וממילא יש יראה, לצאת לקראת המלך. [פה הגבורה קודמת ליראה ואילו בדימוי ההוא היראה קודמת לגבורה, להתגבר להתחתן] כן, זהו בדיוק ההבדל: כאן יש גבורה, ואחר כך – כשמתחילים להפגש – הגבורה גורמת ליראה.

ג. כניסה מאהבה למסגרת של יראה

יראה הגורמת קירוב – המשכת מוחין במדות

נסביר עוד ענין: כתוב בחסידות עוד כלל – יש הרבה כללים באהבה ויראה – שאם יש יראה נטו, אם אדם פוחד מנחש למשל, הוא מתקרב אליו? הוא הולך לקראתו? [בצבא מלמדים כלל חשוב, הדרכה בסיסית, שצריך תמיד להסתער על האויב, דוקא כשיורים עליך. הנטיה היא לפול מתחת למחסה וברור שזה האסון הכי גדול. צריך לפרוץ קדימה] אז זו כבר הדרכה להתגברות, עם מוחין, פעולה על פי שכל ולא על פי רגש. אבל כתוב שהתגובה הבסיסית והטבעית של יראה היא לברוח. כתוב שאם פוחדים ממשהו בורחים. לא לברוח זו כבר המשכת מוחין.

היום באמת רוצים לסלק את המוחין מעם ישראל, ח"ו, במקום שידע איך צריך להגיב באמת על פי חב"ד, על פי שכל רוצים שיוריד את השכל וישאר רק עם רגש – ההפך מעם ישראל אותיות לי ראש עם מוחין – ואז אם הוא פוחד הוא באמת בורח... [לפני כמה זמן היה ב"היום יום" שגם במדות צריך שיהיו מוחין] צריך להמשיך מוחין למדות. נכון, זהו קטע ביום יום. איפה יש פה "היום יום"? נראה אם לזה הוא מתכוון... יש כאן קטע שמדבר במעלת המין האנושי[מט]:

במעלת מין האנושי ישנם ארבעה תארים: אדם – מעלת המוחין והשכל, איש – מעלת הלב והמדות, אנוש – החלישות באחד מהם, בשכל או במדות או בשתיהם, גבר – מתגבר על עצמו להסיר המניעות והעיכובים ולהשיג את אחת המעלות – או בשכל או במדות. היינו ד'גבר' עוסק עם ה'אנוש' להגביהו למעלת האדם.

[זה לא זה... בימים האלה ראיתי זאת ביום יום.] יש הרבה קטעים כאלה, כל החסידות ככה. בקיצור, ודאי כל הענין של חב"ד הוא המשכת מוחין במדות, וגם ענין כל התורה כולה הוא להמשיך ישראל, לי ראש, אבל ברור שטבע היראה הוא לברוח וטבע האהבה הוא להתקרב, להימשך, "משכני" ביראה לברוח הוא בטבע.

כאן אנחנו רואים ש"אני לדודי" הוא בכל זאת שהכלה הולכת לקראת החתן, אנחנו יוצאים החוצה לקראת המלך. זה גופא מסביר לנו שבכללות היראה כאן היא חלק ממקיף של אהבה, ואם לא היה פה מקיף – איזו מסגרת – של אהבה לא הייתי מתקרב ביראה, הייתי בורח. זה שאני מתקרב הוא סימן שהמניע העמוק כאן, גם ביראה הזו הוא אהבה. אמרנו ש"אני לדודי" נשמע אהבה ופתאום הוא אומר ש"אני לדודי" זו יראה. מסביר זאת כך, שודאי שאותה בחורה לפני שהסכימה להתחתן התאהבה בו, כלומר שיש כאן אהבה – אם אין אהבה אין כלום – אבל ברגע שהיא מתחילה ללכת לחופה יש לה יראה. כלומר, שהיראה היא בתוך אהבה ולכן באמת היא הולכת לקראת החתן, לא בורחת, בגלל שיש מקיף של אהבה. כך צריך להסביר גם את כל מה שהוא הולך עכשיו להסביר בנוגע לחדש אלול.

הקשר בין המוחין והגבורה

[אמרנו שיש מצב שהיראה קודמת לגבורה ויש מצב שהגבורה קודמת ליראה. מה שמתאים, בהקבלה לשניהם אני חושב, שיוצא ביחס בין גבורה ליראה הוא שגבורה היא המוחין ויראה במדות. כשיש מצב של כניסה למסגרת נשואין המוחין-הגבורה קודמים, אבל במצב שאדם פוחד ומתגבר שם יש קודם מצב של מדות והמוחין באים אחר כך. אבל זה נותן לנו הגדרה כללית, שגבורה היא בחינת המוחין ויראה היא במדות] אתה אומר שהמוחין אומרים לא לפחד סתם אלא להתגבר, כמו שהרמב"ם אומר לגבי חיילים, שאסור לפחד[נ]. תמיד שואלים – איך אפשר לומר שאסור לפחד?! הרמב"ם פוסק להלכה, מצות "אל תערצו"[נא], אסור לפחד. אדם מפחד, איך אפשר לא? צריך להשליט את המוחין ולא לפחד. [כמו לצוות "ואהבת"[נב]... אותו דבר.] כאן זהו אפילו יותר חידוש. "ואהבת" הוא שאין לך כלום, אתה צריך לעבוד בהתבוננות להוליד אהבה בלב, אבל כאן כשאתה רועד מפחד – תבטל את הרגש הזה, אל תפחד ולך לקרב. אל תחשוב על שום דבר... זהו ממש מצב של מוחין דגדלות, אתה מתגבר על מצב קיים, שולל ומבטל אותו. דווקא לרמב"ם – לו נאה ולו יאה שהוא יפסוק זאת בצורה הכי חזקה, בגלל שהוא איש מוחין, ומכח המוחין אפשר לבטל כל התרגשות בלב. [גם בגטאות החליטו – מצד המוחין – להלחם אפילו שהם ידעו שאין להם סיכוי, מצד כבוד ישראל.] כן, גם אלו מוחין.

יש מאמר חז"ל שהתורה "נתנה מפי הגבורה"[נג]. בביטוי הזה משתמשים רק במתן תורה – הרי "אורייתא מחכמה נפקת"[נד], התורה יוצאת מחכמה! סימן שיש קשר בין גבורה לחכמה. במלים של קבלה זה נקרא שגבורה דעתיק היא הכח הפנימי של מוחא סתימאה, מקור החכמה. [למה הוא קשור לגבורה?] בגלל שהגבורה היא הכח לתת שעור, שיעורין. התורה כולה היא "שיעורין", צמצום. הכח לתת בשיעורים, לומר מה כן ומה לא, מי צודק ומי לא, מה ה' רוצה מאתנו, הכח להגדיר הוא גבורה. יש תענוג, כיף, של גבורה. זה נקרא "גבורה דעתיק", זהו המקור הראשון של החכמה, ולכן התרוה נתנה "מפי הגבורה".

יש עוד הסבר, שר' אייזיק מסביר[נה] למה התורה נתנה מפי הגבורה, שלא רק שהגבורה היא מקור החכמה אלא היא גם למעלה ממנה, היא הכח שנושא הפכים. הגבורה היא כמו "בכל מאדך", לעשות משהו לא מובן, למעלה מטעם ודעת לגמרי. יש גבורה שהיא לשאת הפכים והתורה נתנה מפי אותה גבורה. לכן הוא מסביר שמבין כל שמות הספירות היא היחידה שהולכת על ה' בעצמו, על עצמות ה'. לא קוראים לה' כתר, לא חכמה, לא בינה, לא מלכות, לא חסד וגם לא יסוד – אף אחת מהספירות אינה כינוי ישיר לקב"ה, רק גבורה. כמו המלה עצמות, שהיא לשון עֹצמה, כח, גבורה – הגבורה לשאת הפכים. שמה שנדמה לנו כהפכים אצלו אינם הפכים כלל, הכל מתאחד באחדות פשוטה ואמתית.

[בינה-אמא היא שמאל או ימין?] בינה היא שמאל, יש פסוק "אני בינה לי גבורה"[נו]. גם על פי קבלה הבינה מלבישה את יד שמאל של הכתר, של אריך[נז]. זו הגבורה. הבינה, שהיא פרצוף אמא, באותיות של קבלה, מלבישה את הגבורה של אריך. לכן היא אומרת "אני בינה לי גבורה". על פי פשט עשר הספירות הגבורה היא ענף הבינה, בצד שמאל יש את הבינה ולמטה ממנה יש גבורה. אבל האריז"ל אומר[נח] לא לפרש זאת כך, ש"אני בינה לי גבורה" הוא למעלה ולמטה, אלא "אני בינה", ו"לי" – בתוכי – "גבורה". מה שאמרנו קודם, שהחכמה היא גבורה, זו גבורה יותר גבוהה, הגבורה דעתיק, שהיא פנימיות החכמה של אריך. אבל הגבורה של אריך היא פנימיות הבינה, שעל כך כתוב "אני בינה לי גבורה".

קבלת מלכות על ידי יצירת יראה

נלמד עוד קצת במאמר:

וזה שתוקעין בשופר (באלול) לעורר יראה וחרדה, הוא, כי הענין דשום תשים עליך מלך הוא שתהא אימתו עליך, [כך חז"ל מפרשים את הפסוק הזה, שתיצור – כמו שאמרנו קודם – מסגרת שתטיל עליך אימה. אתה מקיים מצוה כדי שתהיה לך אימה ויראה], ובכדי שקבלת המלכות תהי' בשלימות הוא ע"י התעוררות היראה דוקא.

אי אפשר לקבל מלך, "שום תשים עליך מלך", אם אתה לא מקבל יראה, שאני עשיתי אותו מלך ואני עתיד לפחד ממנו.

נאמר דוגמא הכי קיצונית: היה כהן גדול, צדיק גדול, יהוידע הכהן. הוא לקח ילד בן שש, יואש, והכתיר אותו להיות מלך מבית דוד, זהו סיפור בתנ"ך[נט]. בתור הכהן הגדול, הוא היה בן מאה וכמה, לא יודע, והילד הזה היה חניך שלו, אבל ברגע שהוא עשה אותו מלך – הוא עצמו צריך להשתחוות לו. הבאתי דוגמא קיצונית. הוא עשה אותו מלך ומינה אותו בחירוף נפש ואחר כך הוא צריך לבוא ולהשתחוות לו! סימן שהמצוה לעשות מישהו מלך היא להכניס את עצמך למצב שאתה משתחוה. [כמו אותו חסיד זקן שהגיע לרבי מהר"ש ומיד אמר 'דאס איז רבי!] כן, לראות את הגבורה. היום זו לא רק גבורה, אלא זה דורש גם עזות, חוצפה. פעם זו לא היתה חוצפה, כי כך היה נהוג, שממליכים מלך. אבל היום – כמו שלמדנו הרבה על "הוי עז כנמר"[ס], ההלכה הראשונה בשלחן ערוך, לא לבוש מפני המלעיגים[סא] –  היום בכלל יידישקייט, ובמיוחד מלכות – הרי זה נגד התפיסה של כל העולם!

היום צריך לא רק גבורה אלא גם עזות, חוצפה, "חוצפה יסגא"[סב]. [זה לעזוב משהו גדול מאד! עד עכשיו לא היה 'אני' אמתי לכל אחד ואחד] כתוב "כי ממנו נקח לעבוד את הוי'"[סג]. אם יש משהו טוב בדמוקרטיה נקח גם אותו. צריך ללמוד את הנושא, ולקחת את הנקודות הטובות, הניצוצות. הרי יש לנו מצוה "שום תשים עליך מלך", משיח יהיה מלך. [אבל אם אין 'אני' קודם לדמוקרטיה, 'אני' שיכול לומר "אני לדודי", כל זמן שהיה משטר של מלכות אי אפשר היה לומר 'אני', ה'אני' הוא לא אמתי. רק תחת דמוקרטיה אפשר לומר "אני לדודי"] 'אני' חופשי. כן, יש בזה משהו.

אהבת מלך-עבד, איש-אשה, אב ובן

האמת היא שיש שלשה יחסים, שהם נושא גדול שאין כאן המקום לדבר[סד]. יש יחס של מלך ועבד, "שום תשים עליך מלך", הרבי מביא את היחס הזה כאן בהקשר של "אני לדודי", שלכאורה הוא יחס אחר לגמרי – יחס של חתן וכלה על פי פשט. אין מי שיאמר – אולי חוץ מכמה דוגמאות קיצוניות כאלה בש"ס – שבאמת האשה בפני בעל היא "כעבדא קמי מריה"[סה], אבל לכאורה זה סוג אחר לגמרי. מלך ועבד וחתן וכלה הם בכל זאת לא אותו יחס... ויש עוד יחס אחד שהוא אב ובן, שעל כך אנחנו אומרים בפירוש בכל התפלות "אִם כְּבָנִים אִם כַּעֲבָדִים"[סו], סימן שאלו שני סוגי יחס. בנים הם בעולם האצילות ועבדים הם בעולם הבריאה – בנים הם יותר נשמות דאצילות ועבדים הן נשמות דבריאה. היחסים האלה הם אחרים לגמרי. יש מצות מורא הורים, "איש אמו ואביו תיראו"[סז], כמו שיש מצות כבוד – "כבד את אביך ואת אמך"[סח] – אבל לכאורה זו ממש ממש לא יראה כמו של העבד לאדון, הרי זה בן!

ולכן יש חידוש גדול מאד בחסידות, שלפעמים בן משיג גם את המעלה של עבד, "בן שנעשה עבד"[סט]. אבל יותר מזה כתוב בחסידות, שמשיח יהיה "בן שנעשה עבד ונעשה בן"[ע] – בן שנהיה עבד, ואחר כך עוד פעם הפך לבן, "בני אתה אני היום ילדתיך"[עא]. אז הוא נולד כבן עוד פעם. על "בן שנעשה עבד" – כמו שכתוב על משה רבינו[עב] – כל המשך ס"ו של הרבי הרש"ב, וכדי שמשה רבינו יהיה משיח הוא צריך עוד פעם להוולד כבן. מתוך כך שהוא עבד על עצמו, שבהתחלה היה בן, עליו להגיע לבטול של עבד פשוט, אחר כך, אם הוא יהיה משיח הוא צריך להולד שוב כבן – "בני אתה אני היום ילדתיך", "בן שנעשה עבד שנעשה בן". יש מאמר של רבי הלל שהוא מסביר זאת באריכות[עג].

עיקר היחס של בן הוא אהבה ושל עבד הוא יראה. כלה  היא לכאורה אהבה, אבל סוג אחר של אהבה. אהבה של אב לבן וגם של אח ואחות נקראת "אהבה כמים", אהבה טבעית, והאהבה בין איש לאשה, שהיא אהבה רגשית, נקראת "אהבה כאש"[עד] – "רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה"[עה] – לא כמו עבד ומלך, לכאורה.

שוב, שלשת היחסים הם נושא מאד מאד גדול, אבל כאן הוא כולל יחד – יש התכללות ביניהם. כמו שאמרנו קודם, ודאי שהפשט של "אני לדודי" הוא חתן וכלה. אז ברגע שאתה מכניס יראה של מלך ועבד, כמו "שום תשים עליך מלך", יש כאן התכללות. זה מה שהרבי עושה – הוא אומר שבתוך התנועה הראשונה של ההתקרבות, "אני לדודי", יש יראה. הראיה שלו לכך היא תקיעת שופר ודברי הטור אומר – שהם פשט חדש אלול – שזוהי יראה וזה הביא אותו להסבר הזה.

יראה-אהבה-אהבה-יראה

שוב, הוא אומר שקבלת המלכות, מה שיוצאים מהשדה לקבל את פני המלך, זו קבלת עֹל מלכות שמים, ויש יראה בכך שיוצאים מהבית. בשביל לצאת מהבית צריך לעורר יראה וחרדה. תקיעת השופר כאן היא הכרוז שמכריז לכולם לצאת לקבל את המלך.

איפה היו תוקעים בשביל להתכנס? גם במדבר, כשהיה צריך להתכנס היו תוקעים בשופרות כדי שכולם יתכנסו ויתקבצו[עו]. הוא אומר שגם בחדש אלול תקיעת השופר היא כמו אז במחנות – שתוקעים בשביל לצאת מהבית.

כי ענין "שום תשים עליך מלך" הוא שתהא אימתו עליך, ובכדי שקבלת המלכות תהיה בשלמות הוא על ידי התעוררות היראה דוקא.

כדי לקבל מלכות צריך קודם יראה. בהמשך הוא אומר שמהיראה הזו יש "דחילו ורחימו ורחימו ודחילו", יש ארבע מדרגות[עז]. זה מה שהוא יסביר בהמשך. קודם יש יראה תתאה, אחר כך המלך מקבל אותך בסבר פנים יפות ואז אתה מרגיש, "כמים הפנים לפנים", כבר אהבה. כל זמן שאתה יוצא לקראת החתן אתה ירא, גם כמו על פי פשט, לקראת הנעלם שאמרנו קודם – איך הוא יקבל אותי? איך הוא יסתכל עלי? אבל ברגע שיצאתי ופתאום הוא מסתכל עלי יפה ומקבל אותי בסבר פנים יפות יש "כמים הפנים לפנים" וכבר הופכת להיות אהבה בגילוי. עוד יותר מזה, הוא אפילו מראה לי "פנים שוחקות" – יותר מ"בסבר פנים יפות" – ואז האהבה שלי מתפשטת בלי גבול. יש "אהבה זוטא" ו"אהבה רבה"[עח]. הוא אומר ש"סבר פנים יפות" מעוררות בנפש "אהבה זוטא" ו"פנים שוחקות" מעוררות בנפש "אהבה רבה". אחר כך, בראש השנה, מגיעים לבטול במציאות, שהוא יראה עילאה.

כלומר, יש כאן סדר של "דחילו ורחימו ורחימו ודחילו". קודם יראה תתאה, לצאת למלך, ואחר כך כשהמלך מקבל אותי זו "אהבה זוטא", אהבת ו' הקצוות של זעיר-אנפין. יראה תתאה היא המלכות, ה תתאה של שם הוי', ואחר כך "אהבה זוטא" היא זעיר-אנפין ואחר כך "פנים שוחקות" מעוררות אצלי "אהבה רבה", בלי גבול, שהיא כנגד אמא, ה עילאה. אחר כך, עשרת ימי תשובה הם ה-י של שם הוי', שזו יראה עילאה, התגלות הרוממות. זוהי תמצית המאמר כאן.

עד כאן, לחיים לחיים!