מצות שמחה בנשים

ליל שש"פ תשפ"ג – כפ"ח

שיעור נשים לשביעי של פסח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור לנשים בליל שביעי של פסח נפרסה בקיצור סוגית חיוב נשים בשמחה, כששני הצדדים שלה – חיוב האשה עצמה לעומת "אשה בעלה משמחה" – הוסברו כמוסיפים במעלתה ובשמחתה של האשה, בעולם הזה וגם לעתיד לבוא (ימות המשיח, שלסיום חג הפסח יש זיקה מיוחדת אליהם).

חג שמח. הרבי דבר על "שמחה בטהרתה"[ב] – יהודי צריך להיות תמיד שמח, גם בלי שום סבה, בכל מצבי החיים, גם בעליות וגם בירידות. בכל זאת, בחג יש מצוה מיוחדת של "ושמחת בחגך"[ג], ואולי – כמו שנראה – יש לכך שייכות מיוחדת לשביעי של פסח שאנחנו נמצאים בו.

המחלוקת על חיוב שמחה בנשים

יש מחלוקת בגמרא[ד] לגבי חיוב שמחה בנשים. לפי דעת רבי זירא האשה חייבת במצות שמחה ואילו לפי דעת אביי אין חיוב של שמחה על האשה מצד עצמה אלא "אשה בעלה משמחה"[ה]. האיש משמח את אשתו בקנית בגדים חדשים בכלל ובפרט בקנית נעליים. כתוב[ו] שבארץ ישראל היו קונים נעליים חדשות שלש פעמים בשנה, בכל אחד משלשת הרגלים – רגלים הם לשון רגליים והרגליים צריכות נעליים. בפרט יש לנעליים שייכות מיוחדת לשביעי של פסח, בו קוראים "והדריך בנעלים"[ז].

חשוב להדגיש שלפי שתי השיטות צריך שהאשה תהיה שמחה בחג, המחלוקת היא האם החיוב הוא על האשה עצמה או חיוב על בעלה לדאוג שהיא תהיה שמחה.

כמו מי ההלכה? בדרך כלל ההלכה צריכה להיות כאביי, שהוא בתראה (אמורא בדור הרביעי), דור אחד אחרי רבי זירא (שהוא אמורא בדור השלישי), אבל כאן רוב האחרונים פוסקים הלכה כרבי זירא שהאשה חייבת בשמחה מצד עצמה[ח]. יש אחרון חשוב, בעל ה"שאגת אריה", שדן בענין באריכות[ט] ופוסק שיש לנשים חיוב שמחה, ורוב האחרונים מסכימים איתו[י].

גלות וגאולה

מה מיוחד אצל רבי זירא? הוא עלה לארץ ישראל, ולא זו בלבד אלא שהוא צם מאה תעניות כדי לשכוח את תלמוד בבלי ולזכות לתלמוד ירושלמי[יא]. כלומר, הסברא של אביי היא סברא ששייכת לבבל, לגלות, והסברא של רבי זירא היא סברא ששייכת לארץ ישראל, סברא של גאולה.

למה הדבר דומה? אנחנו יודעים ששתי הברכות האחרונות בשבע ברכות מסיימות באופן דומה, אבל עם הבדל – הברכה הששית חותמת "משמח חתן וכלה" והברכה השביעית "משמח חתן עם הכלה". ההסבר בחסידות[יב] הוא ש"משמח חתן וכלה" אומר שה' משמח את החתן ועם השמחה של החתן נמשכת גם שמחה לכלה – השמחה של הכלה נובעת מהשמחה של החתן, ממש כמו "אשה בעלה משמחה". לעומת זאת, על "משמח חתן עם הכלה" מוסבר שהחתן הוא "עם הכלה", טפל אליה ומקבל ממנה, כאשר השמחה באה ממנה אליו. "משמח חתן וכלה" הוא המצב בהוה, בו החתן גבוה מהכלה ומשפיע לה, ואילו "משמח חתן עם הכלה" הוא המצב בעתיד, כאשר "נקבה תסובב גבר"[יג], שהיא תעלה למעלה ממנו ותשפיע לו. החתן ממשיך המשכות של אור אין סוף הממלא כל עלמין ואילו ה"נקבה תסובב גבר" ממשיכה המשכות של אור אין סוף הסובב כל עלמין.

ביום טוב האחרון של פסח יש בו גילוי של לעתיד לבוא, הארה של משיח, כידוע ממורנו הבעל שם טוב[יד], לכן היום במיוחד מתאים לשיטה שיש לאשה חיוב שמחה של עצמה – הכנה לעתיד לבוא, כאשר הכלה תתעלה והחתן יקבל את השמחה שלו ממנה[טו].

"אשה בעלה משמחה"

בכל זאת, צריך להסביר גם את השיטה השניה, של "אשה בעלה משמחה". איזה טעם יכול להיות לכך שהשמחה של האשה – שבכל מקרה צריכה להיות – תהיה מצוה שלא מוטלת עליה אלא על האיש?

קודם כל, אפשר לומר שאם היתה מצוה לאשה – והבעל הוא תלמיד חכם, הוא יודע שיש לה מצוה משל עצמה – הוא היה מסיר אחריות. אשתו לא מספיק שמחה? זו מצוה שלה, אז היא צריכה לשמוח. אם אין לה מצוה שלה, אלא "אשה בעלה משמחה", האחריות היא עליו והוא צריך לטרוח עד שהיא תשמח.

אפשר לתת עוד הסבר: יש שאלה בגמרא[טז] מה עדיף – "אינו מצווה ועושה" או "מצווה ועושה". הסברא הפשוטה, כפי שסבר רב יוסף בהתחלה, היא שיש מעלה ב"אינו מצווה ועושה" – הוא עושה הכל בהתנדבות, מתוך רצון טוב, ולא בכפיה. בכל זאת, אמרו לרב יוסף, והוא קבל את הסברא, ש"גדול מצווה ועושה", משום שיש לנו יצר הרע – ברגע שיש מצוה יש גם התנגדות פנימית של היצר וצריך לכפות. בכל זאת, ודאי יש גם מעלה ב"אינו מצווה ועושה", בהתנדבות הלב, במה שאנחנו קוראים "מודעות טבעית"[יז] – כפי שיתגלה לעתיד לבוא (כאשר "את רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ"[יח] ושוב הנימוק של התנגדות היצר לא יהיה משמעותי). אפשר לומר שרוצים לתת לנשים את המעלה הזו, שהשמחה שלהן לא תהיה כפויה, לא תהיה מעושה, אלא שמחה מלאה בהתנדבות, "שמחה בטהרתה", ואת המעלה הזו יקבלו גם הגברים דווקא מהנשים.

ועוד ענין: ידוע[יט] שההבדל בין גילה לשמחה הוא שגילה יכולה להיות כמוסה בלב, "יגל לבי"[כ], ואילו שמחה מגיעה להתגלות גם בכל האיברים, שאדם רוקד ושמח בגלוי. אם האשה היתה מחויבת בשמחה, היה הכרח שהשמחה הזו תבוא לידי ביטוי חיצוני בריקוד וכו', והרי "כל כבודה בת מלך פנימה"[כא] ויש מצבים בהם לא מתאים לאשה בצניעותה להגיע לגילוי חיצוני של השמחה. לכן יש סברא לא לחייב אותה בשמחה, כדי שהיא תוכל להסתפק גם בגילה או בחדוה ולא להגיע בהכרח לשמחה חיצונית.

יש נימוק נוסף, קצת דומה: מהדין של "אשה בעלה משמחה" רואים ששמחה אמתית תלויה בכך שאדם ישמח גם את כל הסובבים אותו. לא שייך שאני אהיה שמח והאנשים סביבי יהיו עצובים – השמח משפיע שמחה לכולם. אם כן, אם היה לנשים חיוב שמחה על עצמן, הוא היה מחייב אותן גם להשפיע שמחה לכל הסובבים – היתה כאן הפיכה של האשה ממקבלת למשפיעה, ואולי זה לא מתאים לה. לפי זה, ההלכה שכן יש חיוב שמחה בנשים, כמו באיש, היא עליה של האשה למצב של "שוין בקומתן"[כב], שהאיש והאשה הם משפיע ומשפיעה, והכנה לקראת המצב העתידי בו האשה אף תעלה מעל האיש, "אשת חיל עטרת בעלה"[כג], והיא תהיה המשפיעה והוא יקבל ממנה את השמחה, כנ"ל.

ראיה-חגיגה-שמחה

בדומה לחיוב השמחה ברגל יש בחג חיוב מיוחד של קרבן שנקרא עולת ראיה[כד]. לגבי החיוב של אשה בעולת ראיה אין מחלוקת – כתוב "שלש רגלים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון הוי'"[כה] ועולת הראיה היא חלק ממצות הראיה שהיא רק לזכרים. בנוסף לכך חייבים בחג בקרבן חגיגה, שהוא קרבן שלמים, ויש קרבן שלמים נוסף – קרבן שמחה[כו]. החיוב של אשה בקרבן שמחה גם הוא שאלה – נראה שאשה חייבת בקרבן שמחה[כז], אך יש מי שאומר[כח] שגם כאן החיוב הוא על האיש שגם נותן לה מקרבן השמחה שלו.

עולת ראיה כולה לגבוה, כמו כל קרבן עולה, ואילו מקרבנות השלמים כולם נהנים – גם המזבח, גם הכהנים וגם הבעלים. שלשת הקרבנות, שהם בעצם עולה-שלמים-שלמים, הם בסוד חש-מל-מל. אם רוצים לתת להם סימן, הסימן של ראיה-חגיגה-שמחה הוא רחש – "רחש לבי דבר טוב"[כט].

בכל אופן, זו עוד סוגיה שקשורה לדין השמחה בנשים. שכל אחת כאן תהיה "אם הבנים שמחה"[ל]!