בריש הורמנותא דמלכא – פרק א (ג)

כז טבת תשמ"ט – ישיבת "עוד יוסף חי" שכם

סיכום שיעורי הרב גינזבורג[1]

בין אור הסובב לאור הממלא

בשיעור הקודם למדנו שני משלים מנפש האדם. יש בו "העלם וגילוי" בכח החכמה, "עצם והתפשטות" בכח הדיבור, והממוצע ביניהם הוא כח ההתנשאות. ככל ממוצע, מורכבת ההתנשאות עצמה משתי בחינות אלו. כעת נראה את הנמשל מתוך המאמר:

והנמשל יובן למעלה בבחינת ההשתלשלות מאור א"ס שיש בזה ב' בחינות: סובב כל עלמין וממלא כל עלמין, שזהו בחינת הרשימו והקו כו'. הרשימו הוא כח היולי להיות מקום פנוי נושא וסובל לכללות ההשתלשלות בהשוואה, מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין כו', וזהו פירוש סובב שאין הכוונה מקיף מלמעלה רק שהוא נמצא בתוך כל העולמות בהשוואה ואין בו הפרש בין התלבשותו בעולמות הרוחניים ובין התלבשותו בעולמות הגשמיים, כי כולם אין ערוך להם אליו בהשוואה והיינו שריחוק הערך מעולם היותר עליון לגביו הוא שוה לריחוק הערך מעולם היותר תחתון כו' ולכן נק' סובב כדוגמת העיגול שאין בו מעלה ומטה כו'.

כל פעם שמזכירים את המושג "השתלשלות העולמות" חייב להיות שמדברים רק אחר הצמצום. כאן, גם אור הסובב וגם אור הממלא שייכים לאחר הצמצום. במאמר כאן, וגם במאמר "וירא ישראל", סובב הוא כינוי לרשימו (לא תמיד בחסידות מוסבר כך. הרבה פעמים סובב הוא כינוי לאור שלפני הצמצום), שמשמעותו היא שכל העולמות ביחס אליו בהשוואה אחת. הרשימו הוא כעין חומר גלם לכל העולמות. אור הסובב ואור הממלא הם ביחס של "עצם והתפשטות". כל העולמות הם בעין-ערוך לגבי הסובב, ועם כל זה הסובב בא בדרך התלבשות בתוכם ולא בדרך השראה. כמובן, לא מדובר על התלבשות במובן הרגיל. בהתלבשות רגילה החומר גובר על האור, האור מתעצב לפי המלבוש, ואילו בהתלבשות כאן נשאר האור מעל המלבוש. אבל בכוונה לא משתמש רבי הלל בביטוי 'השראה', הרגיל להופיע ביחס לסובב.

אך בחינת הקו הוא המודד בחינת הרשימו, שהוא אור פשוט בלתי מתחלק כלל כנ"ל שהוא נמצא בהשוואה ועל ידי הקו מתצמצם אור הרשימו ונמשך בבחינת ריבוי והתחלקות, אך בחינת ריבוי והתחלקות הנ"ל הוא בא בדרך כלל ופרט, היינו שמתחלה נתצמצם אור הרשימו ונמשך מאמר ד"בראשית", שהוא גם כן פרט אחד לגבי אור הרשימו, וכמשל הדיבור מכח הדיבור, אך אף על פי שמאמר הנ"ל הוא פרט לגבי אור הרשימו מ"מ הוא אור כללי לגבי המאמרות הנמשכים ממנו, שהם עשרה מאמרות שממאמר "יהי אור" כו',

אור הקו והעולמות היוצאים ממנו הם האור הממלא. ההתפשטות מהעצם. ביחס לו ככל שקרובים למקורו כך נעשים יותר רוחניים. הדבר דומה לרב שדורש ומלמד. יש תלמיד קרוב ויש יותר מרוחק, כמו בגורן בכרם דיבנה[2]. כל זה ביחס לתלמיד. גם ביחס לרב, אם הוא רב פשוט, משפיע הפועל את השפעתו בדרך התפשטות, הוא מתלבש בפנימיות מערכת כלי הקיבול של התלמידים. ביחס אליו יש תלמידים קרובים ויש תלמידים מרוחקים, אבל ביחס לרבי אמתי כולם בהשוואה אחת – הוא מופלא מהם לגמרי. הוא כמו עצם, כמו הרשימו.

ניתן משל טוב מהמדע הכי חדיש: מדברים היום, בעשור האחרון, על קשרים הפועלים ללא מגבלת מרחק. המרחק לא תופס מקום, למעלה ממהירות האור, כמו טלפתיה. זו דוגמה טובה לאור הסובב כל עלמין בתוך מציאות העולם.

מדידת הקו ויציאתו מנקודת הרשימו

וגם מאמרות הנ"ל מתחלקים לפרטים רבים בלי שיעור על ידי חלופים ותמורות דרל"א שערים כו', שכל בחינות הריבוי והתחלקות שבהשתלשלות נמשך בהם בחינת אור א"ס בכל אחד ואחד לפי מזגו ותכונתו על ידי בחינת הקו וחוט המודד כו' וזהו בחינת ממלא כל עלמין, שהוא בחינת התחלקות החיות בסדר והדרגה בכל אחד ואחד לפי ערכו כו' וד"ל.

הרשימו מצד עצמו לא מחלק את עצמו. הוא אינו מסוגל, וזו גם גריעותו. החלוקה מתחילה מאור הקו והלאה. עיינו בסוד ה' ליראיו[3], שם התבארו ארבע מדרגות "אין-יש-כלל-פרט" כנגד עולמות אבי"ע הפרטיים. בהמשך שם[4] מתבארת מערכת אבי"ע הכללים (ד' מיני אדם) – אחד-א"ק-כתר דאצילות-עולם האצילות. פה, במאמר שלנו, לפי אותו מבנה, היחס קצת שונה וארבע המדרגות הן אחד-רשימו-קו-עולמות אבי"ע. לפי זה, הרשימו הוא היש ההיולי שאינו מתחלק, "אפשריות המציאות", חומר הגלם שאינו מצויר ממנו יוצאים הכלל והפרטים על ידי חציבת הקו. במעשה בראשית הכתוב בתורה מוזכרים רק הכלל והפרט. הכלל נרמז בפסוק הראשון, "בראשית ברא אלקים...", כנגד כח"ב דא"ק. הוא נקרא "מאמר סתום"[5] ושאר הפרטים הם שאר עשרה מאמרות.

[ישנן שתי שיטות כיצד מונים את עשרת המאמרות של מעשה בראשית: לפי חז"ל בגמרא "בראשית – נמי מאמר הוא"[6], וממילא העשירי הוא המאמר של יצירת האדם. ואילו לשיטת הזהר[7], שלא סופרים את "בראשית", המאמר העשירי הוא על בריאת האשה: "ויאמר... לא טוב היות האדם לבדו"[8] (לרבי הלל יש הרבה מאמרים[9] ליישב בין השיטות)].

והנה לכאורה בחינת הקו נמשך מהרשימו כו', כמו שאנו רואים בגשמיות בכתב שכל קו יומשך מן הנקודה שבתחלה, אך באמת שרש הקו הוא נמשך מכח אור א"ס שלפני הצמצום

נדמה כי הקו נמשך מהרשימו. איך מציירים מרחק שלא תופס מקום? באמצעות נקודה. בנקודה מעוקם המרחק לתוך מקום אחד. הרשימו הוא נקודה, אבל בקו יש כבר התחלקות – התחלה אמצע וסוף. יש בו קדימה ואיחור גם במקום וגם בזמן. זמן הוא הרגשת ירידת העולמות. פעם היה מתן תורה ואתה רק הולך ומתרחק ממנו. בעומק, אתה מקבל כחות כדי לפרט את החוויה הזו. זוהי תורה שבעל-פה.

בקבלה נקרא הקו "קו וחוט". בדרך כלל ההסבר בחסידות הוא[10] שהקו הוא החיצוני, כח המדידה, ואילו החוט הוא פנימיות הקו, כח ההכללה, המאחד ותופר בין ההפכים. אבל בספרי הקבלה מוסבר שהתגלותו היא על דרך קו ההולך ונהיה צר, כמו האות ו. הקו מרגיש שמתרחק מאור אין סוף שלפני הצמצום. כמובן שאת ההרגשה הזו מחדיר הקו עוד יותר בעולמות אותם הוא מהווה, כפי שמתוך הרגשת הרב ביחס לתלמידיו נבנית ההרגשת התלמידים כלפי עצמם, מי מקורב ומי מרוחק.

אור אין סוף – פשוט אמתי; רשימו – פשוט יחסי

והטעם לזה להיות כי הרשימו הוא אור שנתצמצם ונתגלה בבחינת פשוט, ולהיותו בגדר פשוט לכן לא יוכל להיות ממנו ריבוי והתחלקות, מה שאין כן מצד עצמיות אור א"ס שהוא פשוט אמיתי עד שאינו בגדר כלל, ולכן אין ריבוי והתחלקות היפוכו כלל [וכמבואר בספר גבורות ה' לבעל גור אריה יעו"ש כו'].

כאן בא הרעיון העיקרי: עם כל זה שהרשימו הוא "עצם" ביחס ל"התפשטות", כל כולו צמצום. הוא בגדר "פשוט יחסי" שאינו מורכב. ברגע שהוא בגדר כל שהוא, כזה השולל את ההיפך ממנו, הופך הרשימו ליחסי. לעומתו, עצמיות אור אין סוף היא "פשוט אמתי" שאינו בגדר כלל.

אצל הרמב"ם – אומר המהר"ל – כאשר אתה פונה אל ה', כשאתה אומר לו 'אתה', אתה מגיע רק עד לרשימו – "הוא היודע הוא הידוע..." וכו'. זה נקרא פשטות יחסית ועל כך המהר"ל חולק בתוקף.

ונמצא מובן ששרש המאמרות המתהווים בבחינת הרשימו וכן המאמר ד"בראשית" הכוללם יחד שרש התהוותם הוא מפנימיות ועצמיות אור א"ס שלפני הצמצום, והיינו בבחינת החכמה שבעצמיות, שחכמה זאת מיוחדת בעצמיות כמו גילוי ההעלם כנ"ל, וכח זה הוא בבחינת א"ס לכן ביכולתו לפעול בבחינת הרשימו בחינת צירופים דמאמרות בכלל ופרט כו' וד"ל, וזהו כמשל הנ"ל בצירופי אותיות הדיבור בבחינת התחלקות ששרשם נמשך מכח החכמה שבנפש הנקרא "מצרף לחכמה" כו' וד"ל. אך בכדי שיוכל כח החכמה שבעצמיות להיות נמשך בבחינת המשכה בבחינת הרשימו למדוד אותו בריבוי והתחלקות הוא על ידי ממוצע, שהוא בחינת מחשבה דאנא אמלוך שהוא מה שנתגלה בעצמיות אור א"ס כח ההתנשאות להתנשא על בחינת השתלשלות, שהם בבחינת עם להיותם נראים בבחינת דבר חוץ ממנו, וכח זה הוא ממוצע לחבר כח החכמה שיהיה נמשך לאחר הצמצום בבחינת צירופי אותיות להוות בהם שמים וארץ בכל הפרטים הנמשכים מהם כו'.

חכמה דעצמיות היא גילוי העלם עצמו, אבל עיקר השאלה פה היא איך קורה המעבר הזה? איך גילוי העלם עצמי יכול להתגלות בתוך "עצם והתפשטות"? מהו הממוצע?

התשובה פה היא "מחשבת אנא אמלוך" שבמלכות דאין סוף. מי העם? כל פרטי סדר ההשתלשלות. עם מלשון עוממות וחושך, ואילו תכלית ההתנשאות שבמחשבה זו היא להאיר בתוכו. אבל קודם לכן צריך להרגיש את מציאות העם.

[איך יש את זה בתוך הדיקנא? יש תיקון אחד שיש בו שתי בחינות. עד התיקון השמיני, "נֹצר חסד", מאירות הספירות של מוחא סתימאה, אך ממנו והלאה מאירות ספירות הגולגלתא. רק בו עצמו קיימת חפיפה ביניהם, סוד ה-נ רבתי של "נֹצר" בתורה. הגלגלתא מאירה באצילות בדרך של "העלם וגילוי" ואילו מוחא סתימאה מאירה בעולמות התחתונים בי"ע. בפרוט: עצם הגולגולת הוא ההעלם המתגלה, ואילו כח המשכיל, השכל הנעלם שבמוחא סתימאה, הוא העצם המתפשט דרך שערות הדיקנא. "נֹצר חסד" הוא צִנֹר החסד של "חסדי דוד הנאמנים". למי הוא נוצר את אותו חסד? הוא מחכה שיגיע הזמן להשפיע. זהו סוד המלכות, הנרמזת באות נ].

שאלה: איפה מתחיל העם עליו רוצים למלוך?

תשובה: מתחילת המחשבה. הם תמיד היו – "אני הוי' לא שניתי"[11]. כתוב בספר עבודת הקודש "כשם שיש לו כח בבלי-גבול כך יש לו כח בגבול". מה שפועל הצמצום הוא הפיכת כח הגבול מהעלם לגלוי וכח הבלי-גבול מגילוי להעלם. הצמצום הופך את היחס ביניהם, כאשר הרשימו הוא גילוי כח הגבול לראשונה, ואילו לפני הצמצום נמצאות נשמות ישראל בכח הגבול הקיים בהעלם.

שלשה שלבים בהתנשאות

כאן נוסף משהו חדש במשל ובנמשל. עד עכשיו דברנו על שתי בחינות בכח ההתנשאות ועכשיו הוא מפרק אותם לשלשה שלבים:

השלב הראשון הוא ההתעוררות הראשונית ברצון למלוכה. שלב זה מתעורר בעקבות רצון העם למלוכה. המלוכה תתגלה מעצמה כיוון ששורשה הוא ברדל"א. ה' הוא המלך אז מה פתאום שאני ארצה למלוך? בסטרא דקדושה ההתעוררות תמיד היא של העם ואילו בסטרא אחרא היא גם ללא רצון.

[כתוב "מלך ככל הגוים אשר סביבֹתי"[12], כלומר, אפשר ללמוד מהם שיש דבר כזה, אבל בשום אופן לא להעתיק – יש גיור ויש גיור כהלכה[13]. האם מדינת ישראל כפי שהתגבשה למעשה וכפי שבא הדבר לידי ביטוי במגילת העצמאות היא רק העתקה מהגוים או שמפתחים פה משהו אחר, חדש. במצוה זו פותחת התורה פתח לגיור המלכות מהגוי].

רצון למלוכה הוא תוצאה של רצון קדום – הרצון להטיב. יהודי הוא אחד שרוצה להטיב לכולם, אבל לא ביחס למשהו מסוים. אחר כך אני תופס שטוב אמתי יוכל להתממש רק בתוך מסגרת מלכותית. כל עוד אין עם גנוז הרצון להטיב בתוך תיק החלומות שלי. כל החלק הזה הוא של גילוי ההעלם שיש במלכות ובמדת ההתנשאות.

הפחד וההסתלקות עליהם דברנו בפעם הקודמת הם שורש "עצם והתפשטות" שיש בתוך מדת ההתנשאות. כאשר אני רואה הרבה יהודים נוהרים לציון התגובה היא פחד – "ופחד ורחב לבבך"[14] – אבל בראשונה הוא תגובה של הסתלקות. מספרים על אדמו"ר הזקן שכאשר ראה דרך החלון המוני חסידים שבאים לשמוע אותו 'תפס פחד'. מה הם באים אלי? עד שאשתו הרגיעה אותו שבסך הכל רוצים לשמוע דרכו את רבו, הרב המגיד. פחד העם מגלה את ממד ה"עצם והתפשטות" שיש במדת ההתנשאות. כך הוא בכל זעזוע. אם יש יהלום מתחת אבן מסוגל זעזוע לגלות אותו. זה מה שנקרא כאן "הזיו המוסתר" בתוך אור גילוי ההעלם. בפחד שבמלכות מונח הכח 'לנער' את האור ולגלות מתוכו את נקודת הזיו. הזיו מתגלה תוך כדי בריחה.

מלך צריך לב רחב – "לב מלכים אין חקר"[15]. למרות שהמלך רוצה להטיב הדבר עצמו אינו לא מספיק ולכן הוא שם את הרצון במגירה. רק כאשר הוא מתמלא פחד פותח הפחד עצמו אצלו את היכולת למלוך. כמו הסיפור על רבי אייזיק, שכמעט היה רבי אחרי הסתלקות אדמו"ר האמצעי, וכבר שם את הרגל על העגלה בדרך להכתרה בלויובאוויטש, ואז 'התרחב לו הלב' ונזכר שאדמו"ר הזקן אמר לו פעם שיראה לגמול חסד עם הנכד שלו, הצמח צדק. בעקבות זאת חזר בו.

[ראו בפרק ב של מאמר יציאת מצרים של רבי אייזיק הסבר נפלא לתהליך ההמלכה אצל שאול].