בריש הורמנותא דמלכא – פרק א (ב)

טו טבת תשמ"ט – ישיבת "עוד יוסף חי" שכם

סיכום שיעורי הרב גינזבורג[א]

מעבר הצמצום – עקימת השפתים

נעבור לגוף המאמר שהתחלנו:

והנה אמרו חז"ל "בראשית נמי מאמר הוא", כוונתם ז"ל כי אף על פי שמלת "בראשית" תרמוז בראשי ראשית כו' שהוא בכתר וחכמה דא"ק מ"מ הוא בחינת מאמר ודיבור לגבי עצם האין סוף, והיינו שהוא סוף המדריגה לגבי העולמות דא"ס שהם למעלה ממאמר ד"בראשית", וכמו שבהשתלשלות הגילוי ד-ד עולמות אבי"ע סוף המדריגה האחרונה שבהם הוא עקימת שפתיים "דהוי מעשה", שזה מקור התהוות עולם העשיה הגשמי שהוא אחרון בהשתלשלות שאין למטה הימנו, כן במדריגות עולמות הנעלמים שבעולם הא"ס הכתר וחכמה המה סוף מדריגה שלהם עד שנקראים בשם מאמר לבד שהוא המאמר דבראשית כנ"ל וד"ל.

כפי שהדיבור הוא סוף וביטוי לכחות הנפש כך כל המדרגות שבארנו בשיעור הקודם – כתר וחכמה דא"ק – שבמאמר "בראשית" הן רק מאמר ביחס לעולמות האין סוף עצמם. בלשון חז"ל: "'בראשית' נמי מאמר הוא"[ב]. בכל קבלת האריז"ל לא תמצאו זכר לעולמות שלפני הצמצום, בחסידות כן.

המעבר שבין מלכות עולם העשיה הרוחני לעולם הזה הגשמי נקרא "עקימת שפתים", והוא קפיצת מדרגה בדוגמת הקפיצה של הצמצום הראשון – "עקימת שפתיו הוי מעשה"[ג]. מהי העקמימות שיש בשפתים, ולא תנועה וכיו"ב? כל ירידה ממחשבה לדיבור היא עיקום ועיוות מסוים. היום יש במדע הסבר שהעולם מתעקם. צריך לצייר אותו כשתי שפתיים וחור שחור באמצעו. כל מעבר מאנרגיה לאנרגיה הוא דרך חור שחור. בקבלה זה נקרא 'מעבר יבק'[ד], אשר כל באיו לא ישובון. השפה העליונה היא עולמות האין סוף, התחתונה היא העולמות שאחר הצמצום, והמעבר שביניהם – מעבר יבק – הוא הצמצום.

העטֻפים והקשֻרים

וכמו ששמעתי מהמנוח ר' זלמן נבג"מ בשם אדמו"ר הזקן נבג"מ דכל העולמות המשתלשלות מבחינת הקו וחוט הוא בחינת "הקשורים ליעקב" [אותיות יבקע כמו שיתבאר] אבל יש עולמות לאין שיעור בא"ס עצמו קודם גילוי הקו ונרמז בתיבת "העטופים ללבן", כי לבן הוא לובן העליון כו' וד"ל.

רבי זלמן זעזמיר, המשפיע של רבי הלל וזה שקירב אותו, היה דמות מופלאה מזקני החסידים והיה מכונה בעל 'וילדע מוחין' (מוחין פראיים). רבי הלל התבטא לגביו שהוא ור' אייזיק לגבי רבי זלמן כיחס חתול לאדם.

בשמו מביא רבי הלל במאמר [בשם אדמו"ר הזקן] שכל העולמות היוצאים מהקו נקראים "הקשֻרים ליעקב"[ה], ואילו עולמות האין-סוף נקראים "העטֻפים ללבן". "הקשֻרים" רמז למצות תפלין ו"העטֻפים" לטלית. אנחנו פוסקים[ו] שקודם מתעטפים בטלית – נמצאים באור שלפני הצמצום – ואחר כך מתקשרים. הטלית לבנה, כמו הצאן הלבן של לבן. זה מה שיעקב לוקח מלבן, בעוד שמדתו העצמית היא פיצול הלבנונית שבמקלות.

והנה בתורה שלנו שהוא בחינת גליא דתורה [ונקרא תורת הבריאה כידוע] לזאת לא נתגלה בה רק המאמר דבראשית, שהוא בחינת כח"ב דא"ק [כידוע דא"ק נקרא אדם דבריאה לגבי הא"ס כו'] אבל בזוהר שהוא סתים דאורייתא לזאת הוא מפרש הסדר איך שנמשך מאמר דבראשית הנ"ל מבחינת העלם עצמי הא"ס, וזהו כללות ענין המאמר הזה ד"בריש הורמנותא" עד סוף המאמר שאמר ו"בגין כך אקרי ראשית מאמר קדמאה דכולא" כו' וד"ל.

האריז"ל אומר[ז] שגליא דאורייתא היא תורת הבריאה, ולכן היא מתחלה במלה "בראשית", הרומזת לאדם קדמון, שנקרא בלשון הקבלה 'אדם דבריאה' בערך כללות העולמות. 'אדם דאצילות' הוא לפני הצמצום (מדרגת 'אחד'), 'אדם דיצירה' ו'אדם דעשיה' הם כללות עולם האצילות הפרטית (ראו הרחבה בסוד ה' ליראיו[ח]). אבל כאן מבאר רבי הלל את פתיחת ספר הזהר – סתים דאורייתא – המלמד על מקורות המציאות, החל מהמדרגות שלפני הצמצום ועד למתבאר בגליא דאורייתא.

העלם וגילוי, עצם והתפשטות

עד כאן הקדמה כללית ומכאן ואילך מתחיל רבי הלל לבאר את דברי הקדמת הזהר.

ומעתה יש להבין פרטי דברי המאמר מה שאמר "בריש הורמנותא דמלכא גליף גליפו בטהירו עילאה", דהנה מבואר במקום אחר שכללות השתלשלות ד-י ספירות עד רום המעלות בבחינת א"ק המה הארה בעלמא המתפשטת מבחינת הרשימו, שהוא בחינת מאור לאור זה המתפשט ממנו, שבחינת מאור זה שהוא בחינת רשימו הוא רק הארה דהארה מעצמיות האור דא"ס שאינו בגדר זה להקרות בשם מאור לאור, ולכן מוכרח להיות נמשך ע"י צמצום והעלם האור כו' ואז נשאר בחינת רשימו הנ"ל, וזהו "בדבר ה'" שהוא בחינת דיבור המתפשט מכח הדיבור שהוא בחינת רשימו הנ"ל והדיבור המתפשט הוא כח"ב וא"ק וממנו "שמים נעשו" בחינת מחשבה הקדומה כנ"ל, ונמצא שכללות ההשתלשלות שאחר הצמצום הוא בא בבחינת עצם והתפשטות, שהעצם של ההתפשטות הוא רק הארה והתפשטות בעלמא מעצמיות האור דא"ס כו' וד"ל. אך הנה י"ס הגנוזות בהעלם עצמיות הא"ס אינם באים בדרך עצם והתפשטות רק בדרך העלם וגילוי כו', שהגילוי אינו מתפשט כלל מהעצם וגם אינו דבר המתוסף על העצם רק הוא בחינת גילוי העצם ממש, וכמשל יו"ד כחות משכל עד המחשבה המתגלים בנפש שאינם באים בדרך עצם והתפשטות רק בדרך העלם וגילוי, שאין הגילוי יוצא מעצם ההעלם, ולכן אינם מתגלים לזולתו הנבדל. מה שאין כן כח הדיבור והדיבור הנמשך ממנו הוא בבחינת עצם והתפשטות, כמו האור מן המאור של השמש, ולכן מתגלה לזולתו הנפרד וכמבואר כל זה במקום אחר באריכות במאמר וירא ישראל יעו"ש.

שני מושגים חשובים עליהם הוא מתבסס פה הם "העלם וגילוי" מול "עצם והתפשטות". כל אור המאיר בתוך העצם ולא יוצא ממנו פועל באופן של "העלם וגילוי". אור היוצא מהעצם, כמו דיבור, הוא בדרך "עצם והתפשטות", מכח הדיבור שבפה לדיבור החיצוני. בפרטות יש בו שתי בחינות: אור ושפע. אור הוא הארה בעלמא, כאשר היחס בין המאור לאור בו הוא אפסי ובא בדרך ממילא. לעומתו, שפע הוא חלק מהעצם שהופך תוך כדי מאמץ להשפעה.

בחסידות נמשלו המושגים להבדל בין דיבור של רבי – גילוי של "פתח פיך ויאירו דבריך"[ט], "דברים שמחים כנתינתם מסיני"[י] – לדיבור של משפיע. שניהם מתגלים בדרך של "עצם והתפשטות". אפשר לחוות את האור ללא המאור. ביחס של "העלם וגילוי" אי אפשר לראות את הגילוי ללא ההעלם. כמו אוצר בלום בתוך קופסא, וכשאתה פותח אותה אתה מיד רואה. כל מה שקורה אחר הצמצום הוא בבחינת "עצם והתפשטות": העצם הוא ה'רשימו' וכל מה שבא אחריו מתפשט ממנו. לפני גילוי החסידות אין כלים מתאימים כדי לבאר את מה שהיה קודם לצמצום (אף על פי שיש קצת בספר 'עמק המלך'). 'אדם דאצילות' הוא רשות היחיד, לא יוצא ממקומו, אלא הכל בא בדרך של "העלם וגילוי".

הסוד שהולך רבי הלל להסביר פה הוא איך אפשר לתפוס ולראות את העצם גם כאשר אני רואה רק את האור היוצא ממנו. זהו סוד "העלם וגילוי". שוב, אנחנו לא מדברים פה על השגה ש"ה' הוא הכל" ו"הכל הוא ה'" בדרך מקיף, אלא בדרך של הבנת התופעה באופן פנימי, איך כח רוחני כמו החכמה שלך יכול להתלבש בתוך אותיות הדיבור שלך.

החכמה שבדיבור

הגשר בנפש בין שני סוגי הגילויים הללו הוא כח החכמה שבדיבור, כח צירוף האותיות, שהוא חלק מגילוי ההעלם המתלבש בתוך ההתפשטות. החכמה היא גילוי ההעלם שלך ואילו הדיבור הוא גילוי של התפשטות מהעצם. הדיבור בא מהמלכות ויש בו את שני הממדים, ולכן יש בו את הכח לכלול את שתי הבחינות.

יש בקבלה ניתוח הנקרא נסירה, דומה למה שאנחנו מדברים. כאשר אתה מדבר אתה מנתח את כח החכמה שלך, אתה עושה דבר והיפוכו – מלביש את הכח של גילוי ההעלם שבך בתוך כח ההתפשטות מהעצם.

נסביר את הרעיון מתוך מלות המאמר: העצם ממנו מתפשט האור בכל החלל הוא ה'רשימו'. החלל הוא המקום, או יותר מדויק, מקום המאפשר קיום של מקום בתוכו. מקום מלשון קיום וקימה. בחסידות נקרא ה'רשימו' לפעמים "סובל כל עלמין", הממוצע בין הסובב והממלא. המשל הפשוט ל'רשימו' הוא ריח הנשאר בתוך כלי לאחר שתוכנו נשפך ממנו. הכח הנותן מקום לחלל הוא זיו מאור האין-סוף. סוף עולה עולם, ולפי זה אין סוף הוא שאין מקום לעולם. אין עולה גם אדון, "אדון עולם". בלשון החסידות היותר מאוחרת נקרא הרשימו בשם כח הגבול כפי שהיה כלול באור אין סוף. הרשימו הוא אפשריות המציאות. בדימוי שהבאנו לעיל, בתוך הפה יש חלל, והוא סוד הצמצום, ובתוכו מונח כח הדיבור, שהוא העצם של ההתפשטות שבתוכו.

חללי הצמצום שבגוף

קיימים בגוף שלשה מיני חללים: שלשה חללי המח, שני חללי הלב וחלל הפה ושלשתם משמשים משל לצמצום הראשון. בחסידות חב"ד משתמשים בעיקר במשל השכל – העברת שכל הרב לתוך צמצום שכל התלמיד. כדי להמציא שכל חדש, נמוך יותר, מתאים לרמת התלמיד שבאין ערוך למטה מהרב. 'חור בהשכלה'...

אצל רבי נחמן המשל העיקרי הוא החלל שצריך לעשות בתוך הלב, בהתלהבות שבלב[יא]. יש אלד עם התלהבות אין סופית, כמו אחד שמתלהב מאהבת ארץ ישראל עד אין סוף, ועליו לצמצם אותה כדי להוציא מדות מתוקנות. אתה לא יכול להתיחס למציאות בצורה של תיקון ולכן אתה חייב לצמצם את ההתלהבות האין-סופית ולעשות בתוכה חלל.

כאן אצלנו בא המשל השלישי של צמצום לצורך דיבור בחלל הפה. שלשת המשלים מכוונים כנגד "חש, מל, מל". המח הוא בחינת 'חש' מלשון מחשבה; צמצום הלב נועד כדי להכרית את הערלה החופה את ההתלהבות דקדושה – "ומלתם את ערלת לבבכם"[יב] – ולכן הוא כנגד 'מל' הראשון; צמצום הדיבור הוא 'מל' השני של המתקה.

כח המצרף שבחכמה

אם כן, הרשימו הוא כח הדיבור שבפה. הוא העצם שאינו מסוגל להוציא מעצמו אור. אור הקו הוא כמו הקול היוצא מכח הדיבור. מה לא רואים? את חיתוך הקול לאותיות ומלים. החיתוך והצירוף נעשה על ידי "כח המצרף" החוצב את האותיות.

והנה אנו רואים שבחינת גילוי הדיבור מכח הדיבור הוא נמשך בריבוי והתחלקות שהוא מה שנגזר הקול [שהוא מקור הדיבור כו'] לחלקים קטנים ב-ה מוצאות הפה להיות נחלק כל אות בפני עצמה וגם להצטרף ג' אותיות יחד להעשות תיבה

כללות כחות הנפש פועלים בדרך של "העלם וגילוי". החכמה שלך אינה משהו שונה מעצם הנשמה שלך וכך גם האהבה שלך. כשילד גדל לא מתווסף עליו שום דבר חדש אלא כל מה שנמצא בו בהעלם מתגלה. ככל שאוכל יותר וגדל יותר כך מגלה יותר העלם לגילוי. אצל הקב"ה האחדות מלאה, שכן "הוא ודעתו אחד"[יג], אבל גם אצלנו המשל טוב, לפחות באופן יחסי.

בשער היחוד של אדמו"ר האמצעי כותב ש"הנפש מלאה אותיות"[יד], ומתוכה יוצאים המחשבות והדיבורים. אותיות המחשבה היוצאים ממנה הם "אור" ואילו אותיות הדיבור הם ה"זיו". על דרך זה, התורה היא בחינת אור, "תורה אור", ואילו נשמות ישראל הן בחינת זיו.

בעולם האצילות הכל אלקות, אך העולמות שלמטה ממנו נקראים לבוש. דיבור הוא כמו עשיית ניתוח, הוצאת דברים שכבר גלויים. לא תמיד לבוש בנפש הוא ביטוי להתפשטות מהעצם. כך הוא ב"לבוש נפרד", אבל יש גם "לבוש מאוחד". המחשבה נקראת "לבוש מאוחד", והיא פועלת יחסית באופן של "העלם וגילוי".

וכח זה המצרף ומחלק אינו נמשך מעצם הקול הכלול מאש-מים-רוח שאם כן היו התינוק והבהמה יכולים לדבר ועל כרחך לומר שכח זה המצרף הוא נמשך מכח החכמה בבחינת הדיבור, וכמו שכתוב "מצרף לחכמה" כו'

כאן מביא ביטוי חדש, "מקור הדיבור" – הקול. הקול יוצא מהריאות, מזדווג עם כח הדיבור ומוליד דיבור ממשי. יחוד קול ודיבור נקרא בקבלה[טו] זיווג יעקב ורחל.

הממוצע – מדת ההתנשאות שבמלכות

בעצם, כל מה שאמר עד עכשיו היה הקדמה להצגת הקושיא שמקשה כאן:

ואם כן אינו מובן איך ימשוך כח החכמה, שהוא בחינת גילוי ההעלם בעצמות הנפש ואינו יוצא לחוץ מן ההעלם, ואיך יומשך בדיבור שהוא בבחינת התפשטות לחוץ מן העצם.

כלומר, איך תתכן אפשרות להמשיך גילוי ההעלם בתוך מציאות של "עצם והתפשטות"?

והתשובה שמביא היא באמצעות מדת ההתנשאות בנפש:

והתירוץ לזה מבואר במקום אחר, במאמר וירא ישראל הנ"ל, שזהו על ידי מדת ההתנשאות שיש בכל אדם [כמו שאנו רואים שטבע האדם לרדות על הבהמה כו'] שכח זה הוא ממוצע לחבר בחינת גילוי ההעלם בבחינת התפשטות לחוץ מן העצם, והיינו להיות כי כח ההתנשאות הוא כלול מב' הבחינות דהעלם וגילוי ועצם והתפשטות כו' ונמצא שאף על פי שעצם התפשטות הדיבור וגם כח הדיבור מקורו הוא בחינת התפשטות מן העצם של הנפש ממש הנמשך על ידי צמצום ולכן הוא נעשה בחינת עצם להתפשטות, כמבואר במקום אחר הנ"ל, מכל מקום פנימיות הדיבור שהוא התחלקות צירופי אותיות הדיבור והתכללות שלהם בצירוף התיבות הוא בחינת גילוי מהעלם עצמיות הנפש כו' וד"ל.

כח ההתנשאות, הרדיה, שיש באדם הוא חידה. הוא לוקח בתוכו גילוי ומחברו לשורש ההתפשטות. מלכות היא מדה הלוקחת חכמה ומחברת אותה אל נקודת הזיו, לעצם ממנו יוצאת ההתפשטות אל כח הדיבור. סוד המלכות הוא המשכת גילוי בתוך התפשטות. תינוק קטן לא מסוגל לדבר למרות שיש לו קול ויש בו את ה מוצאות הפה. מדוע? כי אין לו התבגרות בכח ההתנשאות שבו. הרגשת ה'אני'. דיבור הוא לשון הנהגה – "דבר אחד לדור"[טז].

כיוון שההתנשאות היא הכח המחבר את שני ההפכים הללו, "העלם וגילוי" עם "עצם והתפשטות", יש לזהות בתוכה שתי בחינות ממצעות. באופן פשוט התנשאות היא הרגשת "אנא אמלוך". אין הגרלה בין שווים על כסא המלך. מלך הוא אחד שרוצה ומאמין שיכול בעצמו לתקן את המדינה. ברור לו שאם לא יתפוס את השלטון – "איש הישר בעיניו יעשה"[יז], וזה הכי גרוע. אז מי אמר שדוקא אתה יכול? ההתנשאות היא הרגשת "אין ערוך" ביחס למציאות וצריך זיקה לכך.

כתוב שמלכות באה משורש היראה. מה מביא אדם להתנשאות? מה פתאום אני יותר ממך? התנשאות אמתית באה מהמקום הכי נסתר בנפש, ומה שמגלה את המקום הזה הוא הפחד. האדם רוצה להיות כמו כולם אבל מרגיש לא שייך למקום שכולם נמצאים בו – אני אין סוף יותר מכולם. ככל שאמירה זו נאמרת בעצמה רבה יותר כך הירידה אחר כך לרדות בחיצוניות על העם גדולה יותר. בשלב הראשון אני לא שמור, יכולים לפגוע בי, והפחד הזה מכריח אותי לרדת ולתקן ומתוך פחד מתגברים. הפחד עצמו הוא העלאת מ"ן כדי להמשיך מ"ד של גבורה. הגבורה שייכת לקו השמאל, ובכל זאת היא שייכת לאיש, לגבר. הסיבה לכך היא שתחלת ההתעוררות לגבורה באה מקו השמאל, ואז היא אם נשארת בכך בלבד היא הופכת ל"דינא קשיא", ובעיקר דוחה את המתנגדים החוצה. אם וכאשר משתלשלת הגבורה עוד יותר היא נהפכת להיות עשו, אבל אם הגבורות ממותקות, "דינא רפיא", אז היא נעשית רצון להחזיר בתשובה את הרחוק. רוצים למלוך – "בנין המלכות מהגבורות"[יח]. כדי שהמלך יהיה מלך חסיד הוא צריך למשוך חסדים לתוך המלכות, בסוד "חסדי דוד הנאמנים"[יט]. בלשון המאמר שלנו נקראת המשכה זו "בטול העם אל המלך", שהעם רוצה במלך.

כיצד פועל כח ההתנשאות כממוצע? ישנו טוב יחסי, טוב לעומת רע. אם נגדיר שאני טוב ואתה רע תהיה זו התנשאות של הטוב על הרע. כך מחנכים ילד – אנחנו הטובים והערבים הם הרעים. אבל זו עוד לא הגדרת טוב אמתי. טוב אמיתי הוא 'טוב בעצם'. בהמשך הדברים מביא רבי הלל את דעת המהר"ל בהקדמה לגבורות ה' על הרמב"ם בענין הגדרת ה'. אם ההגדרה היא תמיד על דרך השלילה, כפי שמסביר הרמב"ם, היא לעולם אינה נוגעת בעצם – אי אפשר להתחבר אתו כך. ה' אינו שכל. אלא, מסביר המהר"ל, צריך לומר שה' הוא פשוט אמיתי, לא רק ההיפך ממורכב. כמו בסיפורי מעשיות על החכם והתם: בתחילה חושבים שעיקר תכונת התם הוא שאינו חכם. נראה שהוא תם יחסי, אחד שלא מסוגל להתנשא על החכם, אבל בסוף מתברר שהוא פשוט ותמים באמת, עד שמסוגל להיעשות חכם בעצמו ואף על פי כן להישאר תם. זהו "יעקב איש תם"[כ].

מפשוט אמתי לפשוט יחסי

כל זה כדי להסביר מהי התנשאות בנפש: ירידה מהפשוט האמתי אל הפשוט היחסי. המלכות האמתית בוראת את ההיפך ממנה על ידי בריחה ממנו. כמו בפיזיקה של ניוטון, כל כח יוצר אוטומטית כח הפכי לו. ההסתלקות בוראת את המציאות כזולת נפרד, השונה ממנו עצמו. דוגמה נוספת: כמו עם הערבים. אם אתה מפחד מהם – אז יש להם מציאות. יש סיפור על הבעל שם טוב והחבורה שהגיעו למקום מלא 'שקצים' והתחילו בתפלה וככל שנכנסו יותר לדבקות כך הלכו ה'שקצים' ונעלמו.

אם כן, בהתנשאות קיימת תופעת דבר והיפוכו: מצד אחד אתה מתהווה מההסתלקות ומצד שני אתה נותן לאותה התהוות גושפנקא מעשית. אתה עובר ממחשבה למעשה.

נתן דוגמא מהפיזיקה המודרנית: כיצד נוצר החומר? בתיאוריות החדישות אומרים שחומר נוצר על ידי סטיה מאיזון. ברגע שיש סטיה לכיוון אחד קיימת סטיה לכיוון האחר והיא יוצרת את החומר – חומר ואנטי-חומר, הרכבה ופשיטות (זה מופשט מאוד).

שאלה: איך אני יכול לחשוב עליו כשהוא עדיין לא קיים?

תשובה: אתה מהווה אותו. הכל פרי הדמיון שלך, "כי ממך הכל ומידך נתנו לך"[כא].

נסכם: שני השלבים שיש בהתנשאות, שהם שתי הקצוות הממצעות בין החכמה הנעלמת לדיבור המתפשט, הם:

א.      שורש הזיו מסתלק לתוך עצמו ומתחבר עם גילוי ההעלם בכח החכמה שבו.

ב.      מוציא את ההיפך, את ההרכבה, לתוך העצם של ההתפשטות. העצם הוא הפשיטות היחסית, זו השוללת הרכבה, שאינה מסוגלת לגלות זאת מכח עצמה.

ככל שנעמיק בנפש בסוד ההתנשאות, נעמוד יותר על סוד הקושיא בה פתחנו, ועל סוד המלכות בכלל.