1

אור לכ"ט אלול ע"ז – כפ"ח

דרישת המצוות וקירוב לתורה

אחרי סליחות והתרת נדרים; וואך-נאכט מזרחי, וינגורט ושרון

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני סליחות.]

יש כאן כוס של ברכה – שכל אחד יגיד לחיים (מאותה כוס).

[לפני התרת נדרים.]

שכל אחד לפני שהוא מתיר ישתה מהכוס, ואחר כך יכוון בהתרת נדרים שהוא לא לוקח את ההנהגה הזו כנדר. שנדע על מה אומרים...

[אחרי התרת נדרים:]

לחיים לחיים, מזל טוב.

ערב ר"ה – ה"חד ולא בחושבן" של עשי"ת

בעשרת ימי תשובה נאמר "דרשו הוי' בהמצאו קראֻהו בהיותו קרוב". עכשיו אנחנו בערב עשרת ימי תשובה, יום הולדת של הצמח-צדק. ביחס לעשרת ימי תשובה היום הזה נקרא "חד ולא בחֻשבן". עשרת ימי תשובה הם כנגד עשר ספירות, וכתוב בספר יצירה "עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה", אבל למעלה מהעשר, לפני העשר, יש "חד ולא בחֻשבן" – השרש של העשר.

כמו שבשבת כתוב "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת" כך לגבי כל דבר "והכינו את אשר יביאו" – ההכנה היא הסבה, והסבה יותר גבוהה מהמסובב. ר' אשר אהב לדבר על סבות – מה שאנחנו עושים היום הוא הסבה לכל עשרת ימי תשובה, "חד ולא בחֻשבן" ("חד ולא בחֻשבן" = תהו, שקדם לי"ס דתיקון).

מחר יש ברוך ה' כמה בריתות. ברית המילה היא גם למעלה מהשבע – בדרגת השמונה שלמעלה מהשבע, כמו שהאחת-עשרה למעלה מהעשר. אם כן, כבר מהיום אפשר לכוון "דרשו הוי' בהמצאו קראֻהו בהיותו קרוב"[ב] – הוא השרש של ה"דרשו".

דרישה וקריאה – תוקף (מקיף) ורכות (פנימי)

נאמר ווארט של הרבי, שיחה של הרבי[ג] על "דרשו הוי'": הוא אומר ש"דרשו" לשון תביעה, כמו שאדם דורש משהו בתוקף. אנחנו תובעים, דורשים משיח – דורשים מה'. הפירוש הפשוט של "דרשו הוי'" הוא שמבקשים בתחנונים, אבל הרבי אומר שלא – יש ב"דרשו" משמעות של דרישה, לדרוש משהו חזק. אם כן, צריך להתחיל לדרוש חזק את הקב"ה "בהמצאו", ואמרנו שמתחיל בעצם מעכשיו, מה"חד ולא בחשבן". אחר כך "קראֻהו" כבר בלשון רכה, כמו שאני קורא לחבר שלי לבוא אלי, כמו שכתוב בתניא. אפשר גם לקרוא בצעקה, כמו תינוק שקורא חזק לאבא, אבל הוא קורא לאבא לבוא אליו, יש כאן יחס אישי – הקריאה היא לא דרישה.

ההבדל הפשוט בין "דרשו", הדרישה התקיפה, לבין "קראֻהו", הקריאה, הוא כמו אור מקיף לגבי אור פנימי. מקיף הוא מלשון תוקף. גם כשדורשים "משיח נאו" זו בעצם דרישת המקיף של המשיח, עצם ההופעה של המשיח – רוצים לראות משיח עכשיו, רוצים לראות התגלות. לא משנה מה זה יעשה לי, אני פשוט רוצה לראות זאת עכשיו. אחר כך הקריאה היא שהדבר יחדור אלי, לתוכי, שיפעל את הפעולה.

היחס מודגש גם ב"קראֻהו בהיותו קרוב". מה ההבדל בין "בהמצאו" ל"בהיותו קרוב"? "בהמצאו" היינו שהוא נמצא, אך לא יחס אישי – ה' נמצא ואני רוצה שיתגלה, כעת הזמן הכי מתאים והכי מסוגל לדרוש אותו, לתבוע ממנו – אבל "קראֻהו בהיותו קרוב" זו קרבה אישית. הקריאה היא שיבוא אלי – יש בה יותר אהבה וחבה – גם "קרוב" היינו קרבה.

ריחוק וקבלת עול במצוות וקירוב פנימי בתורה

הרבי שואל לגבי הפרשה: ברוב השנים – כמו השנה – ראש השנה חל בפרשת "האזינו", זהו החת"ת של ימים אלה. הפרשה מתחילה "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי". מכאן לומדים חז"ל שמשה רבינו היה קרוב לשמים ורחוק מהארץ, הפוך מישעיהו שפתח "שמעו שמים והאזיני ארץ" – שמיעה יותר מרחוק והאזנה מקרוב.

בלקו"ת אדמו"ר הזקן אומר שהשמים הם תורה והארץ היא מצוות. מילא שמשה רבינו קרוב לתורה, אך היתכן לומר שהוא רחוק מהמצוות?! הרי "תורה צוה לנו משה" דורשים חז"ל בסוף מסכת מכות ש-תריא מצוות שמענו מפי משה ועוד שתים שמענו מפי הגבורה – סה"כ תריג. תריג בגימטריא משה רבינו. לכאורה משה רבינו, שהוא נותן התורה, שייך לכל המצוות. איך אפשר לומר שמשה הוא קרוב לתורה אבל רחוק מהמצוות?! צריך להזדהות עם משה, מה צריך כל אחד ואחד ללמוד מזה בפרשת האזינו?

מסביר הרבי ווארט יפה: קיום מצוות מתוך קבלת עול פשוטה – הבסיס של כל תורות הרבי – נקרא שאני רחוק מהמצוות, מקיים את המצוה ממרחק. להיות קרוב למשהו היינו לשייך אותו אלי – אני מבין אותו, רוצה לעשות אותו מעצמי. אבל את המצוות צריך לקיים מרחוק – לומר "אפשי ומה אעשה וכו'", לא ש'בא לי'. אני רחוק מן המצוות – וככה צריך להיות. ווארט מאד יפה של הרבי. בתורה, אדרבא – צריך באמת להרגיש שאני קרוב לתורה. שכל החשק שלי, כל החיות שלי, ללמוד תורה ("כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה").

לפי זה הסדר של "דרשו הוי' בהמצאו קראֻהו בהיותו קרוב" הוא על דרך "נעשה ונשמע" – דווקא כשאני מקיים מצוות מרחוק, בקבלת עול, ועושה את הדבר גם שהוא רחוק ממני, אני יכול לדרוש מה' להתגלות. אני לא עושה את המצוות בבחינת פנימי אלא במקיף, שהוא רצון תקיף וחזק – "אין דבר העומד בפני הרצון" – ומכח זה אני יכול לדרוש מה', שיבוא משיח עכשיו, שיתגלה. אבל "קראֻהו בהיותו קרוב" היינו בחינת תורה, "נשמע" אחרי ה"נעשה".

ריחוק וקירוב – מילה ופריעה

איך אפשר לקשר כל זאת לברית מילה? אפשר לומר שזו כוונת "מל ולא פרע כאילו לא מל" – צריך קודם למול ואחר כך לפרוע. פריעה היא גילוי העטרה. בין היתר כתוב שגילוי העטרה הוא גילוי בת הזוג לעתיד – העטרה היא שרש הנוקבא, מלכות דז"א, עטרת היסוד. בהחלט אפשר לומר שגילוי העטרה הוא הקרבה שלי, היחס האישי שלי לה' (דרך התורה). המילה היא לחתוך, לגזור – זו גזירה, "גזירה גזרתי, אין לך רשות להרהר". הגזירה היא מצוות מרחוק, "דרשו הוי' בהמצאו". הפריעה היא פעולה עדינה יותר מהחיתוך, וגילוי העטרה הוא לגלות את הקרבה העצמית של היהודי לתורה.

לאיזו תורה? בפרט, לתורה שבעל פה, שרש המלכות. זו כוונה מיוחדת מאד כשברית המילה יוצאת ביום ההולדת של הצמח-צדק, כי הוא בחינת התורה שבעל פה של החסידות. התניא, אדמו"ר הזקן, הוא התורה שבכתב, ואילו הצמח צדק הוא התורה שבעל פה – כאילו גילוי העטרה של תורת החסידות. הוא ה"קראֻהו בהיותו קרוב". כך אפשר להסביר "דרשו" ו"קראוהו".

לחיים לחיים, שיהיה בשעה טובה ומוצלחת, שנזכה גם לדרוש את ה' חזק וגם לקרוא אותו יפה.

נגנו "תרין תפוחין".

מאתכפיא לאתהפכא

יוצא מזה שמצוות הן אתכפיא ותורה היא אתהפכא. אני מקיים מצוות כבינוני ולומד תורה כצדיק. כולם לומדים תורה כצדיקים, בה כתוב "ועמך כֻלם צדיקים לעולם יירשו ארץ" – שייך בעיקר לעבודת הצדיקים. קשור למה ש"מצוות לאו להנות נתנו" – יש מי שחושב שכך גם תורה, אבל לא נכון, כמו שכתוב בהקדמת אגלי טל ועוד. התורה היא הנאה לכתחילה, "כי הם חיינו", בלימוד התורה אני כמו דג במים – אני רץ לתורה בחשק ("הוי כל צמא לכו למים", "אין מים אלא תורה", "מים מצמיחים כל מיני תענוג"), זה הדבר שאני הכי רוצה. כמו שמספרים על אדמו"ר האמצעי, שפעם היה בנסיעה ולא היתה לו גמרא – כשרק התקרב הביתה מרוב תשוקה קפץ מהעגלה ורץ הביתה ותפס גמרא ללמוד. התורה היא חיינו ("מקור חיים" – "מקור כל התענוגים").

צריך לדעת שקודם צריך לעשות מצוה – לומר סליחות, לעשות התרת נדרים, הכל יחסית באתכפיא – ואחר כך יושבים להתוועד, לומר דברי תורה, וזו כבר אתהפכא. זה גם יסוד החינוך – כל מה שעושים הוא "דרשו", המורה דורש, התלמיד דורש, הכל דרישה, אורות מקיפים, אבל תכלית החינוך היא להגיע אחר כך לתורה, שעשועי תורה, "קראֻהו בהיותו קרוב". הכל מתחיל מעכשיו, מהיום. לחיים לחיים.

ההסבר הזה הוא בחינת משה רבינו, שקרוב לשמים ורחוק מהארץ (ושייך לפרשת האזינו השמים וגו' שברוב השנים, כמו השנה הזאת, קוראים בשבת תשובה, כלומר שדרגה זו של קרוב לשמים כו' שייכת לשבת תשובה, לעבודת התשובה של כל או"א בשבת זו). יש גם ישעיהו הנביא, עולם הבריאה, שאצלו הפוך. יש אנשים שאוהבים לעשות מצוות וקשה להם ללמוד תורה. לחיים לחיים.

נגנו הניגון שלפני יחידות.

ערב יום כיפור – שער הנון של העליה מתשעה באב

יש עוד שתי סגולות של היום הזה, יום הברית:

סגולה אחת, שיש חמשים ימי עליה מתשעה באב עד היום, ערב ראש השנה. בחדש אב, מ-י' אב עד ל' אב, יש 21 ימים, ואחר כך עוד 29 ימי אלול. תשעה באב הוא נקודת השפל של השנה, ומאז – עוד בעיצומו של יום תשעה באב נולד משיח, ואז – מתחילים ימי העליה (והנחמה). יש כמה שיאים, שיא אחד הוא חמשה עשר באב (לאחר חמשה ימים מ-י' אב), וממשיך לעלות ולעלות – הכל לקראת האור החדש של השנה החדשה.

היום החמשים הוא בחינת שבועות, "תספרו חמשים יום" – כאשר סופרים מ-י' אב היום הוא שער החמשים, בחינה של שער הנון (ולאחר חמשים ימים אלה מגיע ראש השנה, אור חדש). אפשר לקשר את זה למה שלמדנו ב"היום יום" של היום, שהקב"ה בוחר בגוף היהודי והוא יקר מאד אצל הקב"ה – זה גילוי של שער הנון (יש מט גילויים של אור הנשמה, ואז, ביום החמשים, מתגלה הארה של לעתיד לבוא, שאז הנשמה תיזון מהגוף, כלומר שאז מתגלה מעלת הגוף היהודי שלמעלה מאור הנשמה).

הדג והעוף

דבר שני, קשור: נון הוא מלשון נוני ימא. בימי בראשית, כמו שאנחנו מסבירים כל פעם שיש נוהגים לומר בכל יום, החל מכ"ה אלול, את היום במעשה בראשית, וכדאי שלפני הברית תאמרו את יום חמישי של הבריאה. ראש השנה הוא יום הששי, יום בריאת אדם הראשון, אבל יש משהו מיוחד ביום החמישי אפילו יותר מהיום הששי – בו נבראו הדגים, העופות והלויתן, הנברא הגדול מכל החי, הנברא היחיד, לפני האדם, שנאמר בו לשון בריאה (לאחר "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"), "ויברא אלהים את התנינם הגדלים וגו'".

עד יום חמישי יש רק צומח, אבל אין נפש חיה. גם באדם הראשון כתוב "נפש חיה", שנוספה בו דעה ודבור, אבל ה"נפש חיה" המקורית היא ביום חמישי – "ישרצו המים שרץ נפש חיה" (תבת "חיה" זאת, ראשית הופעת החיים בתורה, היא התבה האמצעית של מעשה בראשית). יש בו את ה-לויתן, מלכות. היום הוא בריאת הנון. אמרנו שהוא יום החמשים וגם יום החמישי של מעשה בראשית – הולך יחד, כפולה, יום החמישי של מעשה בראשית הוא יום החמשים של העליה מתשעה באב לקראת השנה החדשה.

הדגים והעופות רומזים לשתי נשמות שבעצם גדולות מאדם הראשון שנברא ביום הששי. הנון הוא משה רבינו. יש פירוש שיהושע בן נון נקרא כך בהיותו תלמיד כבן של הנון הגדול, משה רבינו. הוא שייך לעלמא דאתכסיא. עוף בגימטריא יוסף (שעולה אדם במספר קדמי, מתאים למבואר בקבלה שיוסף הוא יסוד אדם קדמון), לכן משה לקח את עצמות יוסף עמו – הנון לוקח את העוף, שניהם נבראו ביום החמישי, ואז ה' אמר להם "פרו ורבו" עוד לפני שאמר לאדם הראשון. כל קדימה היא גם במעלה – ה"פרו ורבו" המקורי הוא ביום החמישי. לכן "בתולה נשאת ליום רביעי", כדי שהיחוד יהיה ביום חמישי בו ברכת הדגים. מי שברית המילה שלו – תיקון הברית – היא ביום החמישי למעשה בראשית יהיה לו הרבה ילדים, כנוני ימא. יהיו לכם הרבה נכדים, נכדים אין סוף, כמו הדגים שבים.

שוב, היום הזה הוא חבור של משה רבינו, שהוא הדג, עם יוסף הצדיק, שהוא העוף – ושניהם קודמים לאדם הראשון. אדם הראשון הוא יעקב אבינו, בתיקונו הראשון לפני החטא, "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון". הוא בעל עולם האצילות, אבל כתוב שיוסף הצדיק גבוה ממנו ומשה רבינו עוד יותר. משה הוא מהשמיטה הקודמת, מהעולם הקודם שלמעלה מאצילות, ויוסף הוא מיסוד א"ק שלמעלה מאצילות (כנ"ל). אז מחר צריך לכוון גם לדג ולעוף ולשער הנון ול"חד ולא בחֻשבן". לחיים לחיים.

נגנו "כתיבה וחתימה טובה".