1

בע"ה

ט"ו תמוז תשפ"ו – חומש

"אל החֹמש"

סגולת עבודת ה' בחומש

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

"חיים כֻלכם"

לחיים לחיים. יש "אור החיים"[ב], "מים חיים"[ג] ו"ארץ החיים"[ד]. נגיד לחיים על מים חיים, בהילולת אור החיים, שנזכה להתהלך תמיד בארץ החיים. יש גם "רוח חיים"[ה]. כלומר, שכל היסודות הם חיים – אור הוא יסוד אש, רוח היא יסוד הרוח, מים הם יסוד המים וארץ החיים היא יסוד העפר[ו], כמו שהרמב"ם קורא ליסוד העפר יסוד הארץ[ז]. כולם הם חיים, "ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם חיים כלכם היום"[ח] – יש יהודי בבחינת אש, בבחינת רוח, בבחינת מים ובבחינת עפר, כולם חיים, על ידי הדבקות בקב"ה[ט]. "וכל החיים יודוך סלה"[י] – על כל אחד מיסודות החיים להודות לבורא יתברך, המבריא ומחיה.

אנחנו כאן היום במקום הקדוש הזה, לכבוד ההילולא רבא של האור החיים הקדוש. ידועה המסורת שהאור החיים הוא הרוח של דוד המלך והבעל שם טוב הוא הנפש של דוד המלך[יא]. לכן הבעל שם טוב כל כך השתוקק להפגש חיים עם אור החיים ואז היה בא משיח, שהוא גם בחינת חיים, רוח חיים, "רוח אפינו משיח הוי'", "מורח ודאין". האור החיים כותב על מלך המשיח ש"חיים שמו"[יב]. ה', בהשגחה הפרטית שלו, לא נתן למפגש הזה להתקיים בגשמיות, אבל ברוחניות כל יום – או כל לילה – היו נפגשים למעלה[יג]. הבעל שם טוב היה עולה והיה רואה את האור החיים כבר יורד. כלומר, האור החיים הקדים אותו[יד] . כתוב "והנה מלאכי אלהים עֹלים ויֹרדים בו"[טו], בסולם שראה יעקב. הפסוק "וישלח מלאך ויֹצִאנו ממצרים"[טז] הולך על משה רבינו[יז]. מלאך הוא שליח – שליח של ה' – לגאול את העם, להביא משיח. כך הבעל שם טוב עולה והאור החיים יורד. שם, במפגש של העליה והירידה – לא זה אחר זה אלא ביחד – הם נפגשים ומתייחדים. אם נכוון ככה טוב, נצייר זאת, נראה זאת ב"עין השכל שבלב"[יח] שלנו – ככה יבוא משיח.

חמשה "חֹמש"ים

יש מצוה לפתוח בכבוד אכסניא[יט]. כאן האכסניא היא חומש, ונאמר כמה מילים לכבודה, בשביל לתת עידוד וחיות – חיים חדשים – למי שזוכים להיות כאן, ללמוד כאן, להחזיק במקום הזה ולנחול את ארץ החיים. קודם האחיזה כאן דרשה יותר מסירות נפש, עכשיו קצת פחות מסירות נפש, דבר הנותן אויר לנשימה ולהתפתחות המקום, ב"ה.

חומש בתנ"ך לא כתוב אף פעם מלא ו – תמיד חֹמש, חסר ו, אותיות שמח, בגימטריא שליח. בצורה הזו, חֹמש בחולם חסר, יש בדיוק חמש פעמים בתנ"ך – הוא באמת מחומש (כנגד חמשה חומשי תורה):

פעם אחת – הפעם היחידה בתורה – היא בסוף חומש בראשית, "וישם אֹתה יוסף לחק... לפרעה לחֹמש"[כ].

חוץ ממנה, יש עוד ארבע פעמים בספר שמואל, כולן בביטוי 'ויכהו אל החֹמש'. מהו חומש? התרגום אומר שחומש הוא ירך, אבל חז"ל מפרשים שחומש הוא הצלע[כא] החמישית, "מקום שמרה וכבד תלויים בו"[כב], לכן הוא המקום הכי פגיע בשיעור הקומה של האדם. הפעם הראשונה היא כשאבנר, בדיעבד גדול מבחינתו, חייב לפגוע בעשהאל (אחיו של יואב, שר צבא דוד המלך) הרודף אחריו – "ויכהו אבנר באחֹרי החנית אל החֹמש"[כג]. הפעם השניה היא הנקמה של יואב באבנר, "ויכהו שם החֹמש וימת בדם עשהאל אחיו"[כד]. הפעם השלישית היא כאשר רכב ובענה הרגו את איש בשת, "ויכֻהו אל החֹמש"[כה]. הפעם הרביעית, והאחרונה, היא שוב אצל יואב בן צרויה – יש לו 'חזקה' – "ועמשא לא נשמר בחרב אשר ביד יואב ויכהו בה אל החֹמש"[כו]. עמשא היה צדיק גדול – הוא העביר את חוק הגיוס, שלא מגייסים כאשר צריך ללמוד[כז] (אפשר להשליך על המצב היום...) – ויואב היה כל כך נגד, כל כך 'ממלכתי', עד כדי כך שרצח את מי שהעדיף את לימוד תורה על צו המלך (תוך כדי הידיעה הברורה שעמשא מתחרה אתו על משרת שר הצבא של דוד המלך[כח]).

אין עוד חומש בתנ"ך – חמש שמתחלק לאחד, "לפרעה לחמש", וארבע, "ויכהו אל החמש". זו חלוקה ידועה. מה החלוקה בקבלה? יש לנשמה חמש מדרגות, נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה[כט], היחידה עומדת בפני עצמה, כנגד קוצו של י (כתר), והנרנ"ח עומדות בפני עצמן, כנגד ארבע אותיות השם (חכמה-בינה-מדות-מלכות). כתוב בפירוש בחסידות[ל] ש"לפרעה לחֹמש" זו הדרגה החמישית של הנשמה, ואחר כך יש ארבע דרגות של הכאה אל החֹמש.

"לפרעה לחֹמש"

החֹמש הראשון הוא "לפרעה", "דאתפריעו ואתגליין מניה כל נהורין עילאין"[לא], גילוי הכתר – הוא כאן הכתר. לכן משה רבינו, שהוא רק החכמה, פוחד וירא מפרעה, שהוא הכתר[לב]. אם כן, "לפרעה לחֹמש" זו הדרגה החמישית, היחידה שבנפש. על המדרגה הזו כתוב "וישם לחק" – חוק הוא למעלה מטעם ודעת[לג], והחוק הוא ש"לפרעה לחמש".

איך מגלים את היחידה שבנפש, "לפרעה לחמש"? רק על ידי מסירות נפש[לד], כמו מסירות הנפש של אנשי חומש. בלי מסירות נפש אפשר להיות הגאון הכי גדול בעולם, אבל אין גילוי היחידה שבנפש אם אין מסירות נפש בפועל.

המסירות-נפש היא "לפרעה". כמה שוה "לפרעה"? רק פרעה עולה מחשבה – נדבר בהמשך[לה] – אבל "לפרעה" כבר עולה שכינה, גילוי השכינה. "לחמש" הוא אותיות חשמל. יש פה שני סודות גדולים בביטוי "לפרעה לחמש" – חיבור של שכינה ו-חשמל. כל ההפרש ביניהם הוא 7, כאשר כל מילה כאן מתחלקת ב-7 – שכינה היא ז"פ הכל (משולש 10), כתוב בזהר הקדוש[לו] – ואנחנו אומרים תמיד שזו הגימטריא הכי 'חכמה' (משוכללת) שיש בספר הזהר ובכלל בחז"ל – ש-שכינה (385, "לפרעה") היא סכום כל הרבועים מ-1 עד 10, הפירמידה של 10. למה? כי השכינה היא הספירה העשירית, כוללת את כל עשר הספירות, שכל אחת מהן ברבוע, הכוונה שיש התכללות פנימית בתוך כל כח בנפש. מהו חשמל? 7 פחות, ז"פ דן. בחכמת החשבון זהו המשולש של זך – לא סכום של רבועים אלא סכום של מספרים, מ-1 עד 27. חשמל הוא אור צח ואור זך, ומסבירים[לז] שזך היינו זַכּוּת הראיה, "כעין החשמל"[לח]. בכל אופן, אלו שני מספרים יפים ומתחברים ביחד, "לפרעה לחמש". זהו הגילוי של היחידה דווקא על ידי מסירות נפש, לאלה שבאים פה לנחול את המקום הזה בארץ החיים, להנחיל אותו לעם ישראל.

"מקום שהמרה והכבד תלויים בו"

מה אפשר ללמוד מארבע פעמים "ויכהו אל החֹמש"? מה בא ללמד אותנו? שוב, או שהחומש הוא הירך, או, כדברי חז"ל, הצלע החמישית. אנחנו מכירים את המלה צלע מבריאת חוה, הצלע שה' לקח מאדם הראשון ובנה ממנה את האשה הראשונה, חוה, "אם כל חי"[לט]. יש גם רמז יפהפה – צלע (190) עולה י"פ חוה (19)[מ], ובעצם זהו סכום כל המספרים מ-1 עד חוה (משולש 19). המושג צלע קשור באופן עצמי לחוה, האשה הראשונה[מא], בת זוגו של אדם הראשון, "דו פרצופין נבראו"[מב]. כאן מדובר בצלע החמישית – חמש אותיות שמח, צלע שמחה... אבל היא המקום שהמרה והכבד תלויים בו. מה זה אומר?

צריך להקדים עוד יסוד בקבלה: בספרי ההגות של ימי קדם כתוב שיש ארבע מרות[מג]. גם הכבד הוא מרה. כיס המרה, מה שאנחנו קוראים מרה, נקרא מרה ירוקה והכבד מרה אדומה. ארבע המרות הן כנגד ארבעת היסודות שהזכרנו בפתיחת הדברים. כמו שכתוב בסוף פרק א בספר התניא, הנפש הבהמית מורכבת מארבעה יסודות, שהם ארבע מדות רעות (אלא שבישראל הם מקליפת נגה שמעורבת טוב ורע). בסדר הדברים בתניא הראשון הוא יסוד האש, שהוא מרה אדומה ומקומו בכבד. המרה, שהיא מקום המרה הירוקה, היא יסוד המים – היסוד השני שאדמו"ר הזקן מזכיר בתניא (בדילוג על יסוד הרוח ביניהם). אם כן, הצלע החמישית, החֹמש, מקום שהמרה והכבד תלויים בו, הוא מקום שמחבר בין יסוד האש ויסוד המים באדם.

תיקון הגאוה והתאוה

אדמו"ר הזקן מסביר שיסוד האש, שהוא בעצם הכבד, הוא הכעס. יש מאמר חז"ל מפורש[מד] שהכבד הוא המושב של הכעס – הכעס בא מהכבד. אחרי שהוא אומר כעס הוא אומר גם גאוה, כי שניהם עולים למעלה, כמו אש. גם יש רמז יפהפה, ידוע[מה], ש-כעס (150) שוה עשר פעמים גאוה (15) – כעס הוא שלמות ההתגלות והביטוי של הגאוה, בכל עשרת כחות הנפש, כולו אומר גאוה. ואז מה יוצא ממנו? כעס, כעס אחד גדול, אש. יסוד המים בתניא הוא תאות התענוגים – "מים מצמיחים כל מיני תענוג". כלומר, המרה מסמלת את תאות התענוגים של האדם, "תענוגי בני אדם"[מו] – לא תענוגים רוחניים אלוקיים אלא תענוגים של הנפש הבהמית – והכבד את הגאוה והכעס של האדם.

כאן, חומש, המקום שהמרה והכבד תלויים בו. אלו שני הדברים הכי גרועים – גאוה, מקור הכעס, ותאוה. עד כדי כך שיש הרבה חקירות בספרי המוסר, מה קודם למה, אם הכעס-הגאוה או התאוה[מז]? בחסידות נוקטים בפשטות שמקור הכל הוא הגאוה, הכבד, אבל יש מי שאומר שהטבע הראשוני של הנפש הבהמית הוא תאוות. איך רואים זאת? בחטא הראשון של אדם הראשון, תאות אכילה, אכילה מעץ הדעת לפני הזמן[מח], ולפי חז"ל[מט], שאדם הזדווג עם חוה לפני הזמן, לפני שבת קדש. שני היסודות האלו הם שני היסודות הרעים הראשונים, וזהו הסוד של "מקום שהמרה והכבד תלויים בו".

רוצים לומר מה המשמעות עבורנו כאן בחומש. כנראה שחומש הוא המקום הכי טוב בשביל לתקן את הגאוה (הכבד) ואת התאוה (המרה). הביטוי של חז"ל הוא "מקום [שהמרה והכבד תלויים בו]" – צריך מקום. "את זה לעֻמת זה עשה האלהים"[נ], וכמו שיש מקום כזה בלעומת-זה, בנפש הבהמית, יש גם מקום כזה בקדושה. בזכות המקום הזה נפרש בדיוק הפוך מהפשט, שנזכה להכות את כל האויבים שלנו, בזכות תיקון המרה והכבד שלנו, יסוד האש ויסוד המים (על ידי גילוי אור עליון ש"עֹשה שלום במרומיו"[נא] בין מיכאל שר של מים וגבריאל שר של אש[נב], כנודע).

תיקון ההוללות והמרה השחורה

מהתיקון של שני היסודות הראשונים, האש והמים, מגיעים לתיקון שני היסודות האחרונים, הרוח והעפר:

מהו יסוד הרוח, היסוד הבא שמוזכר בתניא? "הוללות וליצנות והתפארות ודברים בטלים". ליצנות היא קליפת פלשתים[נג] ש"ליצנים היו"[נד]. איפה הוא בגוף? ברֵאות, הוא מרה לבנה. ארבע מרות הן ארבעה צבעים – לבן, אדום, ירוק ושחור. המרה השחורה הכי מפורסמת. לא מכירים כל כך את השמות האלה, אבל מרה שחורה חייבים להכיר. בתניא המרה השחורה, יסוד העפר, מנויה בסוף. איפה היא בגוף? בטחול. איך אדמו"ר הזקן מגדיר בנפש את יסוד העפר? עצלנות ועצבות. שוב, אחרי תיקון הגאוה והתאוה צריכים לתקן את ההוללות, ובעיקר את הליצנות, ואת העצבות.

האריז"ל אומר[נה] שהמדה הכי גרועה היא העצבות. לכן אנחנו אומרים[נו] שצריכים להפוך מרה שחורה ל-הרהור שמח (כאשר המקום המסוגל לכך הוא חֹמש). יש לך מרה שחורה? אז צריך "טראכט גוט וועט זיין גוט"[נז] ('חשוב טוב יהיה טוב'), ולא סתם לחשוב טוב אלא לחשוב שמח (מחשבה אותיות בשמחה) – יש הרהור תשובה ויש הרהור שמח, שהוא גופא הרהור תשובה, תשובה משמחה (תכלית התשובה מאהבה[נח], ההופכת זדונות לזכויות[נט], כאשר על ידי תוספת השמחה, הפורצת את כל הגדרים[ס], מתגלה שאף פעם לא היו זדונות או חטאים כלל[סא], "שמחה בטהרתה"[סב] מתחלה ועד סוף!). לוקחים את המרה שחורה שיש לכל אחד והופכים אותה להרהור שמח. התיקון הזה שייך לטחול, מקור המרה השחורה. והנה, בחז"ל מצאנו שכמו שהכבד כועס כך הטחול צוחק[סג]. ללמדנו שהפיכת המרה שחורה להרהור שמח היא באמת צחוק אחד גדול, על דרך "פחד יצחק"[סד], שהפחד עצמו הופך לצחוק[סה] (למי ששקוע במרה שחורה באות חרדות רבות[סו]).

כל זה היה 'על הדרך', להסביר את ענין ארבע המרות.

"ויכהו" בפנים ובחוץ

נעשה גימטריא: המלה היא "החֹמש" (שלש פעמים "ויכהו אל החמש" ופעם רביעית "ויכֻהו החמש") – חמש אותיות שמח ו-החמש כבר אותיות שמחה. כמה שוה "ויכהו"? עוד גימטריא יפה, 47, בגימטריא בטול. כל ההופעות של ה"ויכהו אל החמש" בתנ"ך הן לא דבר טוב, הן פשע, הן רצח, אבל רוצים להפוך הכל לטוב, "ונהפוך הוא"[סז], וגם הגימטריא תעזור לנו. שמחה ("החֹמש") היא פנימיות הבינה, "אם הבנים שמחה"[סח], ו-בטול ("ויכהו") הוא פנימיות החכמה. יחוד אבא ואמא בחסידות הוא יחוד הבטול והשמחה. יחוד (פנימיות הדעת) בטול-שמחה עולים 400, 20 ברבוע, שלפי רבי נחמן הוא המספר הכי מושלם בעולם[סט]. 400 הוא ת, האות החותמת – וממילא כוללת, "הכל הולך אחר החיתום"[ע] – את כל כב אתוון דאורייתא. "ת רשים רשימו לעתיק יומיא"[עא]. יש גם ת דלעומת-זה, אבל אנחנו מחפשים את "ת – תחיה"[עב], על ידי חבור הבטול והשמחה, החבור של "ויכהו החמש", שהוא לא דבר מובן מאליו.

בעל ההילולא, האור החיים הקדוש אומר – אחת הנקודות בקטע שנלמד בהמשך[עג] – שעל כל אחד ואחד להגיע למדרגת דוד המלך "שאין לו יצר הרע, שהרגו בתענית"[עד]. צריך להכות את הנפש הבהמית, להרוג אותה. בתניא כתוב[עה] שזו המדרגה הכי נמוכה בצדיק, לעומת בינוני. היות ש"ועמך כֻלם צדיקים"[עו] צריך לא להסתפק במדרגת הבינוני. בדורות האחרונים גם הרביים לא הסתפקו בבינוני של התניא[עז], צריך להגיע יותר ממנו, להיות צדיק כפשוטו. מהו השער למדרגת הצדיק, "זה השער להוי' צדיקים יבאו בו"[עח]? – "הרגו בתענית". מהי תענית? עבודת האתכפיא, כמו שנסביר, עבודת "ויכהו". "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע"[עט] – לא צריך לחכות להתגרות שלו, צריך כל יום לתת לו עוד מכה ועוד מכה, ככה הורגים את האויב. העבודה הזו של אתכפיא צריכה להיות כל כך עד שהורגים את היצר הרע, הורגים את הגאוה ואת התאוה ואת הליצנות ואת העצבות. השלב הבא הוא להפוך הכל לטוב, זהו הווארט החשוב ביותר של הרבי הקודם, שחג הגאולה שלו היה שלשום, שאתכפיא מביאה לידי אתהפכא[פ].

"ויכהו אל החֹמש" – צריך שנכה גם את האויב הפנימי שלנו, העמלק בגימטריא ספק[פא] שבתוך הלב שלנו, וגם "ויכהו" את האויב החיצוני, ש"הא בהא תליא" – "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים"[פב]. זהו מאמר של ריש לקיש, שמתאים לו ונאה לו. קודם תקשוט עצמך – איך? תהרוג היצר הרע שלך. אחר כך קשוט אחרים – תהרוג את כל היצר הרע שבעולם. קודם כל היצר הרע של ג"ק הטמאות, שצריך לדחות לגמרי, ואחר כך נגיע גם לבירור של קליפת נגה (שההכאה שלה, אל החמש, היא גם לשון הכאת אור ישר באור חוזר, הכאה המולידה חדשות, כמבואר בקבלה[פג], והוא בעצם שילוב של "שמאל דוחה וימין מקרבת"[פד], וד"ל).

להביא את המשיח מחומש

זה היה דרוש לכבוד האכסניא. ראוי שיתבונן כל מי שנמצא כאן בחומש, שיש חמשה חומש בתנ"ך – אחד בתורה וארבעה בספר שמואל. האחד הוא גילוי היחידה, "לפרעה לחמש", גילוי השכינה ואור השכינה. ארבעת האחרים הם בעלי הקשר שלילי, לפי פשט, אבל לפי החסידות[פה] צריכים להפוך כל דבר שלילי, כל דבר קשה וכל דבר רע – קודם כל להפוך במשמעות, לתת לו משמעות חיובית. זה מה שעכשיו ניסינו, שכל ההופעות הללו של החומש, ההכראה ב"מקום שהמרה והכבד תלויים בו", מרמזות לכח לתקן את המרה והכבד, ואחריהן גם את הריאות ואת הטחול, ולקיים "הרגו בתענית". ואז, "ובא לציון גואל"[פו] (שהופך את הכל לטוב הנראה והנגלה) תכף ומיד ממש.

צריך ללמד בני יהודה קשת[פז], לשם כך צריך להתגייס לצבאות ה'[פח] – צריך ללמוד איך לירות (תורה לשון "יורה כחץ"[פט], כנודע[צ]). קודם כל צריך להיות "קשוט עצמך" בפנים, בלב – תלמד איך הורגים את היצר הרע שלך, ואחר כך "קשוט אחרים", כנ"ל. יהודי הוא טוב, הוא רחמן, לכן כדי להרוג הוא צריך איזו סבה מאד-מאד מוצדקת ואיזה רגש של מחויבות למעלה מטעם ודעת ש'את זה צריך להרוג'. אצל גוי זה פשוט, 'מה הבעיה להרוג מישהו?', אבל אצל יהודי זה לא פשוט בכלל. אבל ביחס לעמלק – ולכל מי ששונא ישראל וחותר להשמיד אותנו ר"ל יש דין עמלק[צא], וכמו הדין של מסית שלא מלמדים עליו זכות כלל[צב] – צריך להיות רגש יהודי מוטבע של "תכלית שנאה שנאתים"[צג] (דרגה של צדיק גמור ששונא ומואס ברע בתכלית, כמבואר בתניא[צד]), רגש של "כל הקודם זוכה" להרוג אותו[צה], וכמה שיותר מהר, "זריזים מקדימים למצות"[צו], "ויכהו אל החֹמש" (מכה אחרי מכה, כל יום בלי להמתין ובלי להרפות, כנ"ל). נפרש "אל החֹמש" שבזכות המקום הזה, חומש, יודעים להכות את האויב, גם בפנים, "קשוט עצמך", ואחר כך גם בחוץ, "קשוט אחרים".

את כל זה דברנו כדי לתת איזה געשמאק במקום הזה. עיקר העיקרים שחֹמש אותיות שמח. נסיים את הפרק הזה בעוד גימטריא יפהפיה: כתוב פעם אחת "לחמש" וארבע פעמים "החמש" – סך הכל 1790, חמש פעמים (ממוצע) משיח. התחלנו מחֹמש, הוספנו לו י וקבלנו משיח (כדברי הרבי ששליח, שעולה חמש, המתמסר לשליחותו בכל י כחות הנפש שלו הופך משיח, כלומר שכך הוא מגלה את ניצוץ המשיח שבו). על ידי שמוסיים את ה-ל של "לחמש" וד"פ ה של "החמש" מקבלים 50, שבחלוקה לחמש המלים הם תוספת י לכל מלה, וממילא יוצא בסוף מכל ה"חֹמש"ים האלה משיח, ה"פ משיח, שיבוא ויגאלנו תיכף ומיד ממש, בזכות חומש!

"סור מרע ועשה טוב"

[שאלה: מה עם דברי הבעל שם טוב על "סור מרע" על ידי "ועשה טוב"[צז]? אתכפיא זו דרך החסידות?]

הבעל שם טוב אומר לך דבר אמתי, שכמה שיותר תעשה דברים טובים – ככה תצא מהמשיכה, הפיתוי, של היצר הרע. זו סגולה בפני עצמה. אבל המשמעות שלה היא לא שלא צריך לאהוב מלחמה. חוץ מהתוצאה הטובה של המלחמה, כתוב שעיקר התענוג הוא להלחם – מלחמה בגימטריא ענג, יש בה ענג עליון. מתי יש ענג במלחמה? אם אתה מנצח, זו נקודה עיקרית במאמר "באתי לגני"[צח]. עבודת המלחמה היא עבודת האתכפיא. אי אפשר לומר שהבעל שם טוב לא מחזיק מאתכפיא! שוב, הוא נותן עצה טובה, סגולה, להקדים ל"סור מרע" את "ועשה טוב". כשאתה בא לשלחן האוכל – תעשה אתכפיא, כשאתה רוצה לומר שיחה בטלה – תעשה אתכפיא, תסתום את הפה[צט]. אבל זו לא העבודה כל היום – את כל היום תקדיש ל"ועשה טוב". כך גם תשרש את היצר הרע מהלב – "מעט אור דוחה הרבה מן החשך"[ק], וריבוי אור הופך את החשך לאור, "כיתרון האור מן החשך"[קא]. זהו ודאי חידוש של הבעל שם טוב (ואדמו"ר הזקן, עם הדגש על האתכפיא בתניא, גם משלים אותו[קב]).

מסתמא גם האור החיים ידע את ה"סור מרע" על ידי "ועשה טוב" של הבעל שם טוב, שמעט אור – הרי קוראים לו אור החיים – דוחה הרבה מן החשך, והרבה אור הופך אותו. כתוב "העם ההֹלכים בחשך ראו אור גדול"[קג] – "אור גדול" שוה נר, בכל נר קטן יש אור גדול. איך זוכים לאור גדול? רק מדליקים עוד נר ועוד נר, מקרבים עוד "נר הוי' נשמת אדם"[קד], וכך זוכים לאור גדול. כל ישיבה חסידית צריכה להיות במודעות של "תורת חסד"[קה], ללמוד על מנת ללמד[קו]. כל בחור הכי צעיר, גם לפני שהוא מגיע לישיבה, צריך לדעת שהתורה היא "תורת חסד", וחז"ל אומרים שהפירוש הוא ללמוד על מנת ללמד. לפי הרמב"ם מצות תלמוד תורה היא ללמד, לא ללמוד[קז]. לשם כך נכנסים לישיבה, ואם יש הצדקה לא לשרת בצבא זו רק ההצדקה הזו – שאתה לומד על מנת ללמד. לחיים לחיים.

צריך להתפלל תפלת ערבית. לפני כן עוד ניגון אחד – שאמיל של הרבי. קודם היה ניגון של הרבי הקודם, ונסיים עם הניגון של הרבי, שאמיל, שזה גם געגועים מתוך הכלא, מתוך בית הסהר, לחופש.