מוצאי שבת כי תשא – בית הרב חיים-יוסף גינזבורג

זמן תפלין

ניגנו את הניגון שחובר (בבית הסהר) לכבוד הולדת מנחם-מענדל.

עכשיו י"ט אדר – היום שנעצרתי היה למחרת הלידה (נעצרתי ב-יט והייתי שם יט ימים), לפני 13 שנה, שמו אותי בתא עם מטה קצרה מדי, ממש מטת סדום, והניגון הזה התנגן לי בשכבי על המטה שם. יום הולדת של מענדי היתה שבת פרשת פרה, כמו הקביעות השנה. הניגון הוא בעצם תנועה של בטחון בה' המתיר אסורים והפוקח עורים וכו'.

א. מעלת זבולון על יששכר

"קיימו מצות תפלין" – לאו דוקא יומם ולילה

השאלה ששאלנו למה נער בר מצוה חוזר על מאמר של "אין לנו פנאי" שמענו מוצ"ש שעבר. ניסו לתרץ על פי הידוע שלא כמו היום, בימי חז"ל היו מניחים תפלין כל היום (ואף בלילה, למי שהניח מבעוד יום, ובתור "הלכה ואין מורין כן" אם אינו צריך לשמרם עליו, שאזי גם מורין כן, כך נפסקה ההלכה), ומשום כך יש לתפלין 'משקל' כנגד היגיעה בתורה יומם ולילה.

אבל זה אינו תירוץ כלל – בגלל זה שיפטר האדם מלימוד התורה, שעליו נאמר "תלמוד תורה כנגד כולם" (ומבואר באר"י דהיינו דוקא בימי חז"ל, שעיקר הבירור נעשה על ידי תלמוד תורה, מה שאין כן בדורות אחרונים, כן כותב האר"י, עיקר הבירור נעשה על ידי עבודת התפלה, ועתה, כך כתוב בספר תניא קדישא, עיקר הבירור והתקון לקראת הגאולה נעשה על ידי צדקה וגמילות חסדים, ודוק)?! (ובנוסף לכך, לפי זה כל ענין המאמר וחידושו, תשובתו-נחמתו של הקב"ה לעם ישראל, אינו שייך אלינו כלל, שהרי אין אנו מניחים תפלין כל היום, וחלילה לומר כן, ובפרט שלפי זה עוד יותר קשה מה טעם שבר מצוה יחזור ויבאר מאמר חז"ל שאיננו שייך אלינו כלל). בהקשר הזה אמרנו שזה מאמר של רביים וכו' – מה שדברנו קודם בישיבה.

זבולון ויששכר – כתר וחכמה – דרך ארץ קדמה לתורה

כעת שמענו בוידאו של הרבי ש"שמח זבולֻן בצאתך" כתוב דוקא לפני "ויששכר באהליך" (ולמרות זאת צריך להוסיף בלימוד תורה). בקבלה כתוב שזבולון הוא הכתר ויששכר הוא החכמה, ולכן זבולון קודם. והוא סוד "דרך ארץ קדמה לתורה", "קדמה" גם במעלה כנודע. היכולת לצאת לעולם באה מהכתר, מתוקף הרצון של הכתר (עליו נאמר "אין תקיף כרצון" ו"אין לך דבר העומד בפני הרצון"), כלומר שזו תכלית הרצון של ה' – לעשות לו יתברך דירה בתחתונים (מה שדברנו אתמול בלילה – לברר את חלקו בעולם). מי שיושב רק ב-ד אמות יכול להיות שלא עושה את זה. הרבי אמר את הווארט של "ותֹמכיה מאושר" אותיות מראשו – דוקא זבולון, שתומך מלמטה, ממשיך "מראשו", מהכתר (סוד "ראשו כתם פז", כתם ר"ת כהונה תורה מלכות, שלשת הכתרים).

המעלה שב'זבולונים'

מצוה לספר סיפורי צדיקים. הרבי מהר"ש פעם אמר לאחד הבעלי-בתים הפשוטים – ל'זבולון' אחד – שאני מקנא בך, שכל היום אתה מסתובב בחוץ, אתה רואה השגחה פרטית, וכשאתה רואה יהודי אתה יכול לומר לו מלה של יראת שמים, מלה של עין יעקב וכו'. כלומר, יש מעלה גדולה במי שיוצא, ו"כל מי שאומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו", והפשט בגמרא שצ"ל תורה וגמ"ח (תורה ומלאכה באהבת ישראל, שיגיעת שתיהן משכחת עון, דהיינו העון כפי דרך החסידות, כפירוש הבעל שם טוב על הפסוק "אשרי אדם אשר לא יחשב ה' לו עון", העון של היסח הדעת מהוי' אלהי ישראל [= תריג, כללות התורה והמצות כולן], כח התפלין של מארי עלמא המאירים בתפלין שלנו שבהם כתוב "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ" שממשיכים את האחד בארץ על ידי אהבת ישראל וגמילות חסדים. וידוע הרמז שתורה = גמילות חסדים, טובים השנים מן האחד העולים כאחד ממש, וד"ל). לכן אביי חי ששים שנה, כי עסק גם בגמ"ח, ורבא (או רבה, לפי הגירסאות) חי רק ארבעים שנה כי עסק רק בתורה.

המשכת השמחה מזבולון ליששכר ומיששכר לזבולון

מי עוסק במבצעים? זבולון, שכל היום נמצא במבצעים. והוא בעל השמחה – "שמח זבולון" – זה גם לימוד גדול, בשביל להשפיע על הזולת צריך להיות בשמחה. מה שהכי משפיע על הזולת זה שאתה שמח. אם רואים שחסיד שמח זה כובש את הלב. שמחה היא הענין של המשיח (אותיות יִשמח ויְשמח אחרים). לכן כתוב "שמח זבולן בצאתך", שיוצא וכך כובש את העולם (בחינת "יצא אדם לפעלו" כנ"ל). זו תכלית הכוונה של "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים", אבל צריך כמובן את היששכר – "יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל", יששכר קובעים לזבולון באיזה יום מותר לו לצאת ובאיזה יום צריך להשאר בבית כי זה חג (מועדים לשמחה – הפועל "שמח" בפסוק "שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך" נמשך על פי פשט מזבולון ליששכר, ובסוד אור חוזר מיששכר לזבולון בקביעת מועדים לשמחה, וד"ל). לכן צריך את שניהם. זבולון הם תמכין דאורייתא, זה השותפות ביניהם, וזה ממשיך "מראשו" (אותיות מאושר; "שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך" = כתר כתר כתר, שלשת הכתרים של "ראשו כתם פז" הנ"ל הנמשכים על ידי זבולון גם לראשו של יששכר) – זה לא המוחין אלא גילוי הכתר.

עיקר העיסוק – גמילות חסדים – צריך לתפוס את רוב הזמן (גם כמות, ולא רק איכות)

אמרנו שהרבי מהר"ש אמר פעם שהוא מקנא בבעל עסק. בעצם זה מתחיל מאדמו"ר הזקן, שאומר בפירוש באגרת הקדש, שאפילו מי שכמו אביי שעוסק מעט זמן גם בגמ"ח (ולכן חי ששים שנה ולא רק ארבעים), בכל אופן עיקר התקון בדור האחרון זה אלו שעוסקים רוב הזמן בגמ"ח – זאת אומרת שזה בהכרח על חשבון לימוד התורה. זה חידוש של אדמו"ר הזקן, כי בכתבי האריז"ל כתוב שעיקר התקון של הדור שלנו הוא תפלה (כנ"ל, כמו שמביא בקונטרס אחרון בשם האריז"ל), אבל באגה"ק הוא כותב שהיום זה כבר גמ"ח, ודוקא אנשים שעושים את זה רוב החיים. רואים גם שמה שהאדם עושה רוב היום שלו הוא העצם. אי אפשר שהעצם יהיה משהו שהאדם עושה רק קצת זמן. אם שליחותו של האדם תורה ומדע – זה צריך להיות העיסוק שלו רוב היום, לא יכול להיות רק קצת זמן. הייתי יכול לחשוב שמה שנוגע זה רק האיכות, אבל אדמו"ר הזקן אומר שזו גם הכמות – הדבר האיכותי צריך לתפוס את רוב הזמן.

סוחר וגבאי

ספרנו מאדמו"ר הזקן ומהרבי מהר"ש – מסתמא יש סיפורים מכל אחד מהרביים, אבל איני זוכר. אבל עיקר מה שרציתי להגיד הוא מהרבי רש"ב – הראשון שחזר את "איתא במדרש תילים" – בתורת שלום (פעמיים, בהתחלת הנשיאות, בהיותו צעיר לימים, ובסוף ימיו). הוא אמר שהייתי יכול להסתדר הכי טוב כסוחר, ולא הייתי צריך להיות רבי, אבל מה אני יכול לעשות שעשו אותי 'גבאי' (יש לציין שאמו של מנחם מענדל תחי' קבלה תשובה מהרבי באגרות קדש שהאב יחגוג את יום הבר מצוה של בנו הבכור בבית הכנסת ששם הוא גבאי. וידוע בקבלה שסוד גבאי רשום בראשי התבות של התחלת השם של מב אותיות, שם העליה – עלית הנשמה עד עולמות האין סוף – "אנא בכח גדולת ימינך [תתיר צרורה בצרור החיים]"). זה מתאים לכאן – הערכה ליהודי הפשוט. גם אצל הרבי רואים שבהתחלה הוא חפש פרנסה באופן הרגיל (כמהנדס אניות).

"כי ימות באהל" למעליותא

זבולון נקרא על שם "הפעם יזבלני אישי" – בית זבול, בית המקדש (כמאמר שלמה "בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים"). אבל כנראה אצל המתנגדים מפרשים מלשון זבל... (מי שמוכן להתעסק בזבל) – מצוה להתלוצץ ממתנגדים (בענין זה) – בזה הבעל שם טוב נאבק, בזלזול שלהם, איך שמזלזלים ביהודים פשוטים. "אדם כי ימות באהל" הוא כנראה יששכר, למה מת? 'מת' להיות זבולון. ואם כל כך רוצה – יצליח. בספר תורה של רבי מאיר היו שני דברים מיוחדים – "כתנות אור" (במקום "עור") ו"טוב מות" (במקום "טוב מאד") כנ"ל. כנראה שקשור זה בזה, מי שהוא לא עִור, שעיניו פקוחות (שאשתו, ברוריה, מאירה עיניו, כנ"ל) והכל עבורו אור, והוא מלובש כתנות אור ב-א ("פשתן לובש", פשתן = יששכר, העוטה תורה אור כשלמה, סוד רחל אמנו אליה נאמר "יש שכר לפעֻלתך וגו'"), הוא זה שאצלו רואים ש"טוב מות" (סוד "מעמידתו על רגליו" בתחית המתים – "מצא אשה מצא טוב" כאשר סרה הטפה המרה מהמות "את האשה", "מצא" ו"מוצא" כאחד, וד"ל), הוא מאיר עיני חכמים בהלכה, הוא בחינת משיח (היחיד בין החכמים שאמר על עצמו שהוא משיח – ברח בגלל מעשה ברוריה, שלולא זה היה משיח בפועל, ואמר לפני שנפטר בעסיא שישימו אותו בארון והים יקח אותו לארץ ישראל ויודיעו לבני ארץ ישראל שהנה משיחכם בא). הוא מיוחד – לא עמדו על סוף דעתו וכו' מראה פנים וכו' כנ"ל.

האריז"ל אומר שכל זרעו של הבל צריך למות לפני ביאת המשיח. על פי פשט יששכר הוא הבל וזבולון הוא קין. אם אמרנו ש"אדם כי ימות באהל" הוא יששכר, שהוא לומד באהלה של תורה, והוא 'מת להיות זבולון' – זה על דרך שהרבי רש"ב אמר שמי יתן והייתי סוחר אבל מה אני יכול לעשות שעשו אותי גבאי. זו בחינת רבי מאיר, שהבל מת להיות קין. כדי שהוא יבין שהוא צריך למות להיות קין – הוא הרג אותו פעם ראשונה... [יש סינדרום כזה בפסיכולוגיה – אפילו ימ"ש אצל הנאצים היה כזה דבר – שהאויב שלך משפיע עליך לרצות להיות הוא, להשתעבד אליו. אז אם קין הרג את הבל הפסיכולוגים יאמרו שמעכשיו הוא רוצה להיות קין, עד כדי כך שהוא מת להיות קין. היו כאלה הרבה דברים בשואה. כאן בארץ זה גם אותו דבר.]

ב. ראית קשר של תפלין

עכשיו נעבור למשהו אחר: המחותן שאל שאלה, קשור לקשר של תפלין. בפרשת שבוע הקב"ה הראה למשה רבינו קשר של תפלין – "אני אעביר כל טובי על פניך", "פני לא יראו" אבל קשר תפלין כן הראה לו. הוא שאל שהרי ה' נדמה כשליח ציבור, שמכסה את הראש עם הטלית, אם כן, איך הוא ראה את הקשר של תפלין מאחורה?

נאמר על כך ארבעה תירוצים:

התירוץ הכי פשוט, שהיות שהוא רצה להראות לו מה שיוכל לראות – אז הוא הוריד את הטלית כדי שיראה את הקשר של תפלין, כי רוצה להראות לו.

תירוץ שני, שזה גם שאין הטלית על ראשו (מכסה את הקשר של תפלין) – שקודם הוא עבר לפני משה רבינו, עוד לפני שהתחיל לקרוא "הוי' הוי'", היה כחזן שהולך לעמוד, ואז עוד לא מכסה את הראש עם הטלית. לכן לא היה צריך להוריד – כי עדיין לא כיסה עם הטלית, אלא רק בדרך לעמוד.

תירוץ שלישי קשור למה שדברנו בזמן האחרון על הציץ. כתוב שתפלין של ראש היה בין הציץ לבין המצנפת, אבל אחד המפרשים אומר שקשר התפלין מאחורה היה מכוון ממש כנגד אותיות "קדש להוי'" הבולטות בציץ מקדימה. כתוב גם על הקשר של תפלין שהוא בצורה של ד בולטת. [על פי פשט הקשר רומז ל-ד של שם שדי כנודע – וכן מובא באותו פירוש – אך בפנימיות הוא רומז לכללות השם המיוחד בן ד, שם הוי' ב"ה, השם היוצא מפי כהן גדול בקדושה ובטהרה, שעל כן הוא משקף מאחורה את ה"קדש להוי'" שעל מצח אהרן מקדימה (אותיות "קדש ל", שמלמטה, עולות דלת, הן משתקפות בקשר של תפלין, ודוק). והרמז: קשר של תפלין [ר"ת קשת, סוד יסוד עתיק יומין הבולט ומאיר במצח וחוזר לבלוט ולהאיר בערף מולו] = 1500 = י-ה-ו-ה בהכאת ד אותיותיו זו בזו, ודוק.] אז התירוץ השלישי הוא שהיה מכוסה עם טלית, אבל זו היתה טלית דקה והיות שהקשר בולט רואים את הבליטה – כמו האותיות הבולטות של הציץ.

התירוץ הרביעי – ארבעת התירוצים הם בדרך מלמטה למעלה – הטלית של הקב"ה ודאי בצבע לבן, וכתוב בחסידות ובקבלה שהלבן של ה' הוא לא הלבן שלנו. הלובן העליון הוא מה שאנחנו קוראים שקוף. לכאורה זה תירוץ מצוין, כי הטלית שלו שקופה – "עוטה אור כשלמה". אז אין בכלל קושיא.

זה ארבעה תירוצים ממטה למעלה, שנים בלי טלית ושנים עם טלית, וד"ל. זה רק השלמה.

ג. "לילה זמן תפלין"

תפלין בלילה – מחלוקת בחז"ל ובפוסקים

בענין של תפלין: יש מחלוקת בחז"ל אם לילה זמן תפלין או לא. המחלוקת בחז"ל היא גם מחלוקת בפסק. הרמב"ם סובר וכותב בפירוש שלילה לאו זמן תפלין, וממילא אם מישהו מניח תפלין בלילה לשם מצוה עובר על "בל תוסיף" – עבירה חמורה לפי הרמב"ם. אבל רוב רובם של הראשונים סוברים שלילה כן זמן תפלין דאורייתא, ורק חז"ל גזרו לא להניח תפלין בלילה שמא ישן.

אדמו"ר הזקן[א], כמו כולם חוץ מהרמב"ם, פוסק שלילה זמן תפלין, אבל חז"ל גזרו, וההיכי תמצי היחיד שמותר הוא אם הנחת ביום מותר להשאיר אותם בלילה. אבל זה "הלכה ואין מורין כן". אפשר להשאר בבית מדרש, שלא ילמדו ממנו. אבל אם זה לשם שמירה, אפילו בחוץ – שאתה אומר לאנשים שאין מקום לשים ואתה שומר על זה.

בקיצור, אנחנו פוסקים שהגם שמדאורייתא לילה הוא זמן תפלין – אבל אסור להניח תפלין בלילה. אכן רש"י ורבינו יונה סוברים שמה שנאמר "הלכה ואין מורין כן" היינו להניח תפלין לכתחילה בלילה, היות שמדאורייתא לילה זמן תפלין הוא, וכדלקמן (אך להשאיר תפלין – מורין כן), אבל הפוסקים לא סברו כדעה זו.

יש רק יוצא מהכלל אחד, שאם אדם משכים לצאת לדרך אז מותר לו להניח ולברך אחר כך, כשיגיע הזמן (רבינו פרץ, הובא בטור, פוסק שצריך לברך בלילה היות שלילה זמן תפלין הוא אבל שאר הפוסקים חולקים עליו בזה). למה מותר? כי אין חשש שישן – הוא יוצא לדרך. לכן אומרים שאם אתה רוכב בקרון זה לא תופס, ואפילו מישהו אומר שהכי מסוגל לישון זה כשאדם נמצא ברכבת או בקרון. אבל אם יוצאים ברגל אין חשש שישן. יש מחלוקת אחרונים לגבי מי שרוכב על סוס, האם אפשר לישון על הסוס (על ההגה).

היות שאנחנו פוסקים כמו הרא"ש[ב], שהיסח הדעת שאסור הוא רק היסח הדעת גמור – שחוק וקלות ראש או טרדה גדולה בעסק (כנ"ל) – אז זה לא שהשינה אסורה מצד עצמה, אלא שמא יפיח אם זה שינת קבע. אם זו שינת ארעי הבעיה היא רק איזה זלזול בתפלין, שרואים שאתה ישן עם תפלין על הראש, אבל אם אתה מכסה את התפלין מותר לכתחילה שנת ארעי. לכן אומר לישון עם הראש בין הברכיים, עם התפלין מכוסות. תיכף נאמר דרוש שהשערי תשובה מביא.

שוב, יש ראשונים, רש"י ורבינו יונה – שיכול להיות שכל הצדיקים והחסידים סומכים עליהם – שפוסקים להשאר עם התפלין מותר לכתחילה. הכל זה דיון איך לפרש סיפור של רב אשי במסכת מנחות. אחרי כל המחלוקת – שכל אחד מפרש אחרת, זה ממש לא ברור – יש בסוף מעשה של רב אשי, שכתוב שהניח תפלין בלילה ורבינא ישב לפניו ואמר לו שזה כנראה לשם שמירה, אז הוא הנהן עם הראש. רבינא אומר שראיתי שזה לא נכון, ושהוא רק מהנהן לי ובאמת לא סובר ככה. זה בכלל משהו מענין. מכאן הוא למד שזה הלכה ואין מורין כן, אבל איך מפרשים? זה מן הקצה אל הקצה. רש"י מפרש פשוטו כמשמעו, שהוא הניח את התפלין בלילה – כי לילה זמן תפלין – וזה הלכה שאין מורין כן. יש גירסא אחרת, שכולם סומכים עליה, שמשמע שהניח קודם ורק השאיר בלילה, ואז אפשר אפילו לפרש שהוא סובר שלילה זה לאו זמן תפלין ועדיין בגלל שהניח ביום מותר להשאיר בלילה. זה ממש מהקצה אל הקצה במעשה הזה.

מצוה ראשונה של בר מצוה – לא להניח תפלין בלילה

בכל אופן, כל הווארט שרצינו כאן בשביל הבר מצוה. אומרים תמיד שילד בר מצוה מקיים כמצוה ראשונה ק"ש של ערבית[ג]. היות שאנחנו פוסקים שלילה זמן תפלין, אז מדאורייתא המצוה הראשונה שהילד יקיים – אם זה יום חול – היא שיניח תפלין לפני ק"ש (ודוקא יחכה ללילה על מנת להניח בחיוב מן התורה), ויקרא ק"ש עם תפלין. עד כדי כך שאלו שהיו מתפללים ערבית מבעוד יום לא היו מורידים תפלין עד סוף פרשה שניה של ק"ש.

מה שחשוב לנו שכתוב בפירוש בכתבי האר"י שהיה מקפיד מיד אחרי מנחה – אפילו שמנחה נכנס לספק חשיכה לא הוריד לפני – להוריד תפלין, והקפיד שלא ישאר בלילה. הערוך השלחן רוצה ללמוד מזה שכנראה הוא פוסק כמו הרמב"ם כנגד כולם, אבל אין שום סימן לזה בכתבי האריז"ל. היה ראוי להסביר, גם לפי פנימיות, מהו "לילה לאו זמן תפלין". יש בזה סברא, אבל אין זה מספיק בשביל להכריע שהאריז"ל פוסק כך (אם לא היה מנהג חסידים שדוקא לא כל כך מקפידים, אז מילא, אבל יש סיפורים גם על צדיקים גדולים עם תפלין בלילה, אז ברור שלא סוברים כך).

כל הדבר הזה היה בשביל ווארט לגבי בר מצוה, שלכאורה המצוה הראשונה שהבר מצוה צריך לקיים זה להניח תפלין ואז לקרוא ק"ש עם תפלין, אבל היות שחז"ל גזרו לא להניח תפלין בלילה אז הוא גם מקיים מצוה באי-ההנחה.

יש מחלוקת לגבי הפסוק "ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה" (פסוק אחרון בפרשת "קדש") – הרמב"ם אומר (כדעת רבי יוסי הגלילי) שזה חוקת תפלין (גם קשר יפה בין חוקת התורה של פרשת פרה, שבה, במסכת פרה, מצטיין רבי אליעזר כנודע, לפרשת תפלין, עליהם דרש רבי אליעזר "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך" – "אלו תפלין שבראש"), ואז כשמסירים תפלין לפני חשיכה מברכים "לשמור חוקיו", והשאר פוסקים כרבי עקיבא, שהמדובר הוא לא בחקת תפלין אלא בחקת הפסח (אודותה מדובר בפרשה לפני הפסוק שלפני "ושמרת את החקה וגו'", שמדבר על תפלין).

מסבירים ש"הלכה כרבי עקיבא מחברו", אז איך הרמב"ם פוסק כר"י הגלילי? אומרים שהרמב"ם סובר שכאן זה "חבריו", שיש שם עוד כמה שסוברים כמותו (הסוגיא מורכבת מאד כנ"ל).

בכל אופן, הווארט הוא שלכאורה המצוה הראשונה שהוא באמת מקיים זה מצוה מדרבנן של לא להניח תפלין – הגיע הזמן שמן התורה הוא צריך להניח תפלין אבל הוא לא מניח כי חז"ל אמרו שלא להניח. זה אמונת חכמים וקבלת עול מלכות התורה שבעל פה (מלכות – פה), מלכות ה"מאן מלכי? רבנן".

"צדיק גוזר והקב"ה מקיים" ו"הקב"ה גוזר וצדיק מבטל" במצוות דרבנן – יסוד היהדות

יש שתי בחינות שאנחנו קושרים לנצח והוד[ד] – "צדיק גוזר והקב"ה מקיים" ו"הקב"ה גוזר וצדיק מבטל". גם בהלכה יש בזה הרבה ענין – יש מצוות עשה דרבנן (שפועלות כמו מצוות לא תעשה) שהן "צדיק גוזר והקב"ה מקיים" (זה 'אור לוחם' בקליפות, לכן כנגד הנצח), ויש גזירות דרבנן שמבטלות מצות עשה (הדוגמא הכי מפורסמת היא ר"ה שחל להיות בשבת שלא תוקעים משום גזירה דרבא שמא יטול את השופר ד אמות ברשות הרבים), שהן מה ש"הקב"ה גוזר וצדיק מבטל", מצד ההוד.

נצח והוד הם "לבר מגופא" – לבר מדין תורה. מה שרבנן עושים זה נצח והוד, זה לבר מגופא. זה קשור לשיחה הראשונה מח"י אדר תשנ"ב. חושבים שהרבי הכי אוהב את ה"מודה אני" – ה-אדן של היום, העבודה הראשונה של היום. לכאורה הוד יותר מתאים ללילה ונצח ליום (היה ראוי להתחיל את היום לא מ"מודה אני לפניך" אלא מ"הנני מוכן ומזומן [לקיים מצות עשה של...]"), אז היה צריך להתחיל את היום בנצח. כאן רואים שמתחילים את הלילה במדת ההוד, כי אמונת חכמים לא להניח תפלין בלילה היא בחינת הוד – ה' גזר והצדיק מבטל.

זה יסוד היהדות, יסוד הבר מצוה. זה כמו במאמר בר מצוה – שחוזרים כמו שכתוב, בתורה כתוב הפסוק באופן מסוים והצדיק אמר אחרת, ואתה תעשה כמו שהצדיק אמר.

דעת רבי אליעזר בענין תפלין בלילה

נחזור לרבי אליעזר הגדול: רצו לומר שהוא סובר שיש מצוה להניח תפלין כל הזמן (גם בלילה) – שהוא גם בעל המאמר של "קיימו מצות תפלין" וגם של "'וראו כל עמי הארץ וגו'' אלו תפלין שבראש". חוץ מזה שלא ראיתי את רבי אליעזר בתוך המחלוקת הזאת בכלל, רבינו יונה מביא משהו מאד מענין (והב"י והט"ז מצטטים אותו) – מביא על זה שהדין שזמן הנחת תפלין בבקר, הוא משעה שאדם יכיר את חברו ממרחק ד אמות (חבר שמכיר אותו קצת, ויש מי שמפרש שזה אורח שמגיע אליך שלש פעמים בשנה – פחות מזה לא תכיר אותו גם מ-ד אמות ויותר מזה תכיר אותו גם מרחוק לפני הזמן), ומביא לכך אסמכתא מהפסוק "וראו כל עמי הארץ וגו'".

זה ווארט יפה, שזה גוים שצריכים לראות את התפלין כדי לפחד. אם עוד לא יכולים לראות את התפלין שלך (ולפחד ממך) – אין טעם להניח אותם... (גם כל הענין של מבצע תפלין – לחזק החילים היוצאים לקרב). לפי דעת רבינו יונה יוצא לכאורה שדוקא רבי אליעזר הוא מאלו שסוברים שלילה לאו זמן תפלין (כפסק הרמב"ם).

איסור שנה בתפלין – "אדם ביקר בל ילין"

עוד ווארט יפה מאד: השערי תשובה מביא בשם אחרונים (לא מציין מי, רק אומר שזה מאד יפה) שדורשים הפסוק "ואדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו" – שייך לתפלין, שעל "ויקר" דורשים שזה תפלין – כאסמכתא שאסור לישון ("בל ילין") עם התפלין ("ביקר"), כי "נמשל כבהמות נדמו" ואז שמא יפיח (שיפיח זה מעשה בהמה). הוא מאד משבח את הווארט הזה.

רואים ששנת עראי מותרת אם התפלין מכוסים ואין חשש הפחה – אם הם גלוים גם בלי הפחה זה לא בסדר, כי יש בכך איזה זלזול בתפלין. קודם כל רואים כאן שיש חומרה בתפלין לגבי תורה (כמו שדברנו על חומרת הציץ ביחס לתפלין, כי זה שם מגולה וזה שמות מכוסים) – אין איסור לישון על הספר.

בכל אופן, הענין שאתה בהמה – לפי הווארט הזה – הוא חומרה מיוחדת בתפלין. חומרת הזלזול בתפלין זה דבר מיוחד שאין בת"ת, עם כל מעלתו.

"אדם ביקר בל ילין" ו"אדם ביקר ולא יבין"

שם, בפמ"ט בתהלים, יש שני פסוקים כמעט אותו דבר (מתוך כא פסוקים סה"כ, כמו הפטרת היום) – "ואדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו" זה פסוק יג, והפסוק האחרון מאד קרוב, "אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו". יש עוד כמה הבדלים, אבל העיקר הוא בין "בל ילין" ל"ולא יבין". אדמו"ר הזקן פוסק שמצות תפלין היא אחת משלש המצוות שלא יוצאים בלי כוונה – זו אסמכתא מצוינת. הדרגה הכי פשוטה של תפלין, רש"י, היא בינה. אבל יחסית לתורה הכל בינה – מבצע תורה הוא חכמה ומבצע תפלין הוא בינה.

ידוע אצלנו שמבצע אהבת ישראל הוא בדעת, ומזה יומתק ביותר המבואר לעיל שעיקר "נשמת" המאמר "איתא במדרש תילים" נובעת מאהבת ישראל עמוקה, לכל אשר בשם ישראל יכונה – שלכל לראש צריכים לדאוג שלא יהיה קרקפתא דלא מנח תפלין, מיסודות מבצע תפלין – הכל בסוד "אם אין דעת אין בינה ואם אין בינה אין דעת", אם אין אהבת ישראל אין תפלין ואם אין תפלין אין אהבת ישראל. כך לפני התפלה צריך לקבל את מצות אהבת ישראל, השייכת בעצם למצות הנחת תפלין בכוונה ליחדא כו' בשם כל ישראל ("הלכה כאחרים לתפלה" – לגבי תחילת הזמן כשיכור כו' כנ"ל – היינו לתפלין, כמבואר בפוסקים, וד"ל).

על ידי תפלין – מוחין בעצם של "כל אחד מתוקן מחברו"

המוחין בעצם שממשיכים בהנחת תפלין היינו ההשגה הברורה ש"כל אחד מתוקן מחברו", שיש בזה שלשה פירושים כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה:

שחברי יותר מתוקן ממני בדבר מה – הכנעה.

שבהיות כל אחד מתוקן מחברו ובהיות כל ישראל חברים מחוברים וערבים זה בזה כל התיקונים של כל אחד ואחד מצטרפים ונעשים אנו, ככלל (בבחינת מקיף), עם סגולה הנבדל בעצם למעליותא מכל עמי הארצות – הבדלה.

כל אחד מתוקן מחברו כלומר שאני מיתקן בפנימיות כפרט ובן לעם קדוש על יד חברי, ממה שהוא מאיר לי את מעלתו ותיקונו המיוחד והדבר חודר בי בפנימיות עצמותי (שלא כמו בדרגה הקודמת שהוא בחינת מקיף בלבד כנ"ל) ומשנה אותי לטובה (להיות צדיק ובעל תשובה כאחד) – המתקה.

כל זה מכח מצות תפלין, ובסוד "סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו" על דרך "שמר תם [רבינו תם] וראה ישר [רש"י] כי אחרית לאיש שלום [שר שלום], וד"ל.

תפלין שמירה מנפילה לבהמיות

הטעם הפנימי לכך שתפלין הוקשו לכל התורה ולכן מניחים תפלין במקום להגות בתורה יומם ולילה, הוא בגלל שתפלין הם בינה ותורה היא חכמה, ויש כלל שאבא ואמא הם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". כל התפלין יחסית לתורה הם בינה, וכאן יש פסוק שנדרש כך – כמו שהשערי תשובה מביא דרשת הפסוק הראשון – שאדם שמניח תפלין ולא מבין (לא מכוון, או לא מקבל בינה) אז הוא "נמשל כבהמות נדמו" (אז מי שלא מבין הוא כמו להפיח, כמו לישון).

בכל אופן, רואים שאדם ישן הוא ממוצע בין אדם לבהמה. אדם שישן, שיש לו סילוק מוחין, הוא ממוצע בין להיות בן אדם – "חכמת אדם תאיר פניו" – לבין להיות בהמה. כלומר, שבתוך השינה אפשר לשקוע להיות בהמה – זה המצב של הגלות, ש"'אני ישנה' בגלותא", אבל "לבי ער" וזה שומר אותי כאדם. אחרת השינה  יכולה להוריד אותי להיות בהמה (כמו קליפת נגה). אז ממילא התפלין – בזמן הגלות במיוחד, שזה הזמן ש"אין לנו פנאי" – זה השמירה שאדם לא ישקע בשינה ולא יגיע להיות בהמה.

אם כן, זה משהו מאד חשוב, שגם ת"ח יכול להגיע להיות בהמה, ומה ששומר אותך מלהיות "נמשל כבהמות נדמו" הוא כח התפלין. לכן גם ש"אין לנו פנאי" – "קיימו מצות תפלין ומעלה אני עליכם כאילו אתם יגעים בתורה יומם ולילה", בחינת אדם, "תורת האדם". היחס בין שני הפסוקים – יג ו-כא – הוא חתך זהב. בן אדם צריך להבחין בחתך זהב.

ארבע זמני אי-הנחת תפלין

עוד השלמה לגבי תפלין בשבת: הב"ח אומר ששבת זמן תפלין (כנראה יש גם ראשון, אבל לא מצאתי), וכולם חולקים עליו מאד חזק אפילו בלי להזכיר אותו (הרמב"ם פוסק כרבי יוסי הגלילי ומביא את הדרוש של רבי עקיבא, זה עוד ענין בסוגיא). בכל אופן הב"ח בתחלת סימן לא סובר שגם שבת היא זמן תפלין מעיקר הדין. יש שבת, יש יו"ט, יש חול המועד ויש לילה. כל אלו, הם זמנים שלא מניחים בהם תפלין, זה כמו במאמר פרה תשמ"ז, ש"סור מרע" הוא עליה שבאין ערוך. כמו שכתוב ש"'שמי' עם יה – שסה" שגבוה מ"'זכרי' עם וה – רמח". אז זה שבר מצוה מקיים דברים שליליים, שלא עושה משהו – ידיעת השלילה – זה דבר שהוא עושה בין אם רואים ובין אם לא. מענדי וודאי קיים את המצוה לא להניח תפלין בלילה (ובשבת).

בכל אופן, יש בהלכה שבת-יו"ט-חול המועד-לילה. המחלוקת לגבי חול המועד היא כזאת – האם האות של שבת הוא לא לעשות מלאכות או שזה שבת. אם האות של שבת הוא לא לעשות מלאכות אז בחול המועד אין את זה ולכן צריך להניח תפלין, אבל אם זה שבת – לא איסור המלאכה – אז גם חול המועד הוא "מקרא קדש" (כך אנחנו סוברים, שלא מניחים תפלין בחוה"מ על פי הזהר).

ארבעת הזמנים מכוונים כנגד י-ה-ו-ה מאד יפה: שבת היא מוחין דאבא, יו"ט הוא מוחין דאמא, שמחה, חול המועד הוא ו (כתוב בפירוש), ולילה הוא ה תתאה. זה י-ה-ו-ה של לא להניח תפלין, אבל על הלילה עיקר המחלוקת, שאנחנו בעצם פוסקים שזה כן זמן תפלין רק שחז"ל אסרו. בחול המועד יש מחלוקת, ואנחנו נוהגים לא להניח. לגבי שבת ויו"ט בקושי אפשר למצוא מישהו שאומר שאולי זה כן זמן תפלין, אבל ככלל זה חמור מאד – חילול שבת. אז כל הווארט ש"קיימו מצות תפלין" הולך על כל הזמן, מתי לקיים את המצוה של להניח תפלין (שלפי המנהג היום, שתורה גמורה הוא, מניחים בשעת התפלה דוקא, ובעיקר, בשעת תפלת שחרית ותו לא) ומתי לקיים את המצוה שלא להניח תפלין. בכל אופן, יש כאן י-ה-ו-ה מאד פשוט ויפה. "סוד הוי' ליראיו ובריתו להודיעם" כשמגיעים לגיל הדעת, גיל בר מצוה. ולסיכום:

י	שבת
ה	יום טוב
ו	חול המועד
ה	לילה

ד. יום הבר-מצוה – פרקים יג-יד בתהלים

עוד ווארט לסיום: מענדי היום מסיים את פרק יג בתהלים ומתחיל פרק יד (ביום הולדת אומרים שני פרקים). בכל אופן, מה שמענין, ביחס לפרקים יג-יד – בפרק יג יש ו פסוקים ובפרק יד יש ז פסוקים, היינו שיחד הם יג פסוקים. בשניהם יש מלה יחסית נדירה – שרק עוד פעם אחת בתהלים – "יגל" (כתבנו על זה ביין משמח). לעניננו זה הולך יחד. בפי"ג יש ד"פ "עד אנה" – שייך לבר מצוה, פרק שמאד מקונן על הגלות של עם ישראל. פי"ג יותר על הגלות ופי"ד יותר על הרשעים, אבל שניהם מסיימים בטוב.

כתוב ד"פ "עד אנה" ואחר כך "האירה עיני". "עד אנה" = עין (ה"פ הוי', ממוצע כל אות; זה גם מתחיל ב-ע). ד"פ עד אנה = כ"פ הוי' = י"פ בן (מנין של בני ישראל, בנים להוי'). אחר כתוב "האירה עיני" – צריך לפקוח ולהאיר את העינים, וגם בגלות לראות את ה-א שהופכת את הגולה לגאולה (שאזי מתעוררים משינת הגלות, מהמצב בו "היינו כחולמים"). אזי "יגל לבי [ער, שגם בגלות היה ער, אך עכשיו יגל בהארת ה-י של הוי' לתוך ה-גל של הגלות] בישועתך [כאשר כולי מתעורר, ומעתה] אשירה להוי' כי גמל עלי". אחר כך יש "יגל יעקב ישמח ישראל" בסוף הפרק השני.

פעמיים "יגל"

רצינו להסביר לגבי השם מנחם-מענדל. "יגל" זו המלה המקשרת בין שני הפרקים, ופעמיים יגל זה שם אלהים. עכשיו נדרוש את זה במספר קדמי: יגל = 166, וב"פ יגל = מנחם מענדל (כמו שבגימטריא פשוטה זה אלקים, "אני אמרתי אלהים אתם וגו'"). יגל גם אותיות גיל – בני גיל היינו גם בני מזל וגם גיל של אדם. הגיל המיוחד הוא המעבר הזה של הבר-מצוה, בין פרק יג לפרק יד. אפשר לדרוש את זה כ-יג ל... – "בן יג למצוות". למה פעמיים יג? יג למצוות ו-יג לחופה, כפי שצריך להיות לכתחילה "מצוה מן המובחר". ה"יגל" הראשון הוא למצוות והשני הוא לחופה (ולפי רש"י, ש"סמוך לפרקן" זה לפני בר מצוה, זה מתפרש הפוך).

רמז "חן" בפרשת "הודיעני נא את דרכך"

רצינו לקשר את זה לפרשת "הודיעני נא את דרכך": בפרשה זו יש רמז שנותן הוכחה מוחשית שהתורה סופרת את המיקום של המלה בתוך הפרשיה, אחד הרמזים היפים בתורה (זה מהעשרה... ; אוהבים לדרג רמזים, אין הרבה סוג א' – על דרך אלפא לשמנים, לרזים דרזין דאורייתא; היה מדען רוסי בשם לנדאו – אחד הכי גדולים, בזמן אינשטיין – המציא שיטה איך לדרג פיזיקאים, אז הוא דירג את אינשטיין שהוא א-פלוס-פלוס, לא מתקרב לאחרים, ואחר כך התחיל לדרג את השאר, אז ככה יש גם ברמזים).

בכלל, יש מושג של ריכוזי מלים בתורה, ולגבי המלה חן – מהמלים שאנחנו הכי אוהבים – כתוב כאן (רק בפרשיה הזאת) ד"פ חן, שאין ריכוז של חן שמתקרב לזה בתורה. יש סך הכל 82 מלים בפרשיה הזאת ('שלישי' של כי תשא; 'שני' של כי תשא הוא העליה הכי ארוכה בתורה). צריך לספור את מיקומי ה"חן": 26, 32 – יחד זה חן, שמתחלק ל-כבוד הוי'. ומהסוף: 16, 42 – חן בחלוקת מב ו-טז (שגם כתובה בקבלה, כי מב זה 16 יותר מהוי', והוא סוד יהושע במספר סדורי: יהוש = 42, ו-ע = 16, יהושע הוא סוד האור חוזר של משה – פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה). יש כאן חן-חן מההתחלה ומהסוף. תופעה כזו אין בכל התורה, כך נראה. חן זה סימטריה, יפי של סימטריה – ישר והפוך.

יש סדרה פשוטה שמתחילים מ-י וכל פעם מוסיפים הוה (סדרה של שם הוי') – כשמוסיפים פעם אחת זה הוי', פעם שניה זה מב ופעם שלישית זה חן, ופעם רביעית זה עד. בכל אופן, יש פה חן מהתחלה ו-חן מהסוף. אם סופרים הכל מכיוון אחד, אז סכום שני האחרים (41, 67 – אם ו-בינה, "אם לבינה תקרא", חתך הזהב של 67 הוא ל-41 ו-26) היה 108 – חנן. כך גם אם נספור הכל מהסוף (51 ו-57). חן-חנן = 166 = יגל במספר קדמי. כך שאם נספור גם מהתחלה וגם מהסוף זה עולה מנחם-מענדל. זה רמז מאד יפה של מנחם-מענדל (= צמח צדק, מנחם = צמח, מענדל = צדק, כנודע) בתורה.

מה שהרבי כתב בשיחה, שיש "אני" לפני ה"מודה", ובסוף אמרנו שהמדרגה האחרונה – אם מדייקים בשיחה – היא "מודה אני" יחד ("אך צדיקים יודו לשמך" של מעריב). אני-מודה-מודה אני. מודה אני = חן חן. לפי זה אני מודה מודה אני = ד"פ חן כנ"ל. באמת היה צריך לומר חן חן על הבוקר, כמו שהרבי רוצה לומר למישהו תודה אומר חן חן... אבל רוצים לקיים את סוד הנסירה, "גורעין ומוסיפין ודורשין", והרבי הכי אוהב את המספר 3 – לכן גורעים מ-חן 3 ומקבלים מודה ומוסיפין 3 ומקבלים אני.

[לגבי הדרוש של הבתולים, של הזהר, ג"כ העבודה היא "מודה" – מה שצריך לומר זה אני מודה.]