התוועדות בסיום חתונת מנחם מענדל ודבורה לאה גינזבורג

אור ל-טו אלול תשס"ו – בני ברק

הרב יצחק גינזבורג

טו אלול יום יסוד ישיבת תות"ל – ישיבה שלומדים בה נגלה וחסידות – סיהרא באשלמותא של חדש "אני לדודי ודודי לי", חדש הרחמים. עיקר הרחמים בין איש לאשתו, כנודע. אפשר להתחתן בכל חדש, אך יש משהו מיוחד בנישואין בחדש אלול, חדש של "אני לדודי ודודי לי", ובפרט ב"סיהרא באשלמותא" שלו, ב-יה, י של איש ו-ה של אשה.

יש הרבה מאמרים של "איהו... ואיהי...". לעניננו, היום – "איהו תמים ואיהי תמימה", זה נאמר במי שמתחתן ב-טו אלול. זה מי שנרשם בין מיסדי תו"ת, ואם "איהו תמים" סימן ש"איהי תמימה". יש בנ"ך "תמימה" אחת (חוץ מתמימות בהקשר של קרבנות) – "תורת הוי' תמימה משיבת נפש". אם היום "איהי תמימה" סימן שהכלה היא בבחינת "תורת הוי' תמימה משיבת נפש". כשהרבי יסד את את תות"ל אמר שהפירוש מהבעש"ט ל"תורת הוי' תמימה" הוא שכמה שלומדים תורה (מי שלומד בדרך החסידות) מרגישים את האין סופיות של התורה, לעומת השכל המוגבל שלו, ולכן "תורת הוי' תמימה" ועדיין לא נגע בה. גבול, כמה שיהיה גדול, לגבי בלי-גבול – הוא אין ואפס. והיות שה' אין סוף ותורתו אין סוף, לכן כמה שלומד תורה – וככל שלומד יותר מרגיש יותר – מרגיש שעוד לא נגעתי באפס קצהה של תורת ה'. מי שלומד כך, שמרגיש שתורת ה' תמיד תמימה, ועוד לא נגעתי בה, אז היא "משיבת נפש". יש עוד פירוש ידוע בעולם – גם מתאים לתו"ת – שהתורה משיבת נפש כאשר היא תמימה, כלולה מכל ממדיה, כל הפרד"ס וכל הנרנח"י של התורה (כנודע מהרבי שהחסידות זו היחידה של התורה, המייחדת כל הפרדס). זה פירוש מתאים לתו"ת, שלומדים גם נגלה וגם חסידות – כל הפרדס ויותר מכל הפרד"ס – ואף על פי כן הרש"ב לא הביא את הפירוש הזה אלא את הפירוש הנ"ל של הבעש"ט. זו ההשגה של הכלה.

אם "איהי תמימה" זה "תורת הוי' תמימה משיבת נפש", אז מה לגבי "איהו תמים"? מה לגבי החתן? אפשר לומר שזה "תמים תהיה עם הוי' אלהיך", שזה התמים הגדול. אפשר לומר שזה ה"התהלך לפני והיה תמים" – אברהם אבינו, התמים הראשון. צ"ל "איהו תמים ואיהי תמימה" – אם "איהו תמים" בברית מילה, בהתקשרות, ב"התהלך לפני והיה תמים", אז זוכה ל"איהי תמימה", שהיא "תורת הוי' תמימה משיבת נפש"  שתמיד ממני והלאה.

אפשר לומר פירוש שלישי, "תמים" שממש בסוף התורה, ש"איהו תמים" זה הקב"ה. בדרך כלל אם החתן הוא התורה אז הכלה היא כנסת ישראל, אך אם הכלה היא התורה אז מי החתן? אדה"ז בסוף לקו"ת בד"ה – "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" מסביר שתפקיד התורה יחסי – לפעמים חתן ולפעמים כלה. כשהתורה היא הכלה אז הקב"ה הוא החתן – "האל תמים פעלו". כולנו "תמימים", תלמידים בישיבה, אך מי שמתחתן הערב צריך להתדמות ל"איהו תמים" – מצות "והלכת בדרכיו" בחת"ת של היום (ששי של כי תבוא) – "מה הוא תמים אף אתה היה תמים". שהקב"ה תמים לומדים מ"האל תמים פעלו אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא". אז הפסוק של החתן זה "הצור תמים פעלו". "צור" זה מלשון צר – "אין ציר כאלהינו, שצר צורה בתוך צורה", שזו תכלית הכונה של דור ישרים מבורך, שהחתן והכלה יצירו ביחד ציורים טובים. כשהחתן מתדמה ל"הצור תמים פעלו" אז הכלה מתדמה ל"תורת הוי' תמימה משיבת נפש", וזה הזיווג של "איהו תמים ואיהי תמימה" של היום.

בשביל לזכור זאת צריך לעשות גימטריא: "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול כי כל דרכיו משפט" (כל הפסוק). "תורת הוי' תמימה משיבת נפש" (חצי פסוק, אך זה ענין בפני עצמו – "זה סדר נשים", ויש על כך הסבר עמוק של אביו של הרבי). עולה ביחד מספר שמתחלק ב-יג (= אחד = אהבה) – יג פעמים 421 (שני מספרים ראשוניים; יג מספר השראה וכן תכא). תכא = הפסוק שחותם את פרשת בראשית (המצטיינת ב"אחד" בכל הממדים): "ונח מצא חן בעיני הוי'" (גם בו נאמר שהיה "תמים", והוא התמים הראשון – לא כאברהם אבינו, אך בכל זאת "הכל הולך אחר הפתיחה", ועוד לפני ה"תמים" נאמר בו "ונח מצא חן בעיני הוי'" (מספר השראה ה-יה – יד בריבוע ועוד יה בריבוע, כמו החתונה היום שהתחילה ב-יד אלול ונמשכה ל-טו אלול). בשבע הקפות הכלה את החתן מכוונים לתת להם חכמה, עושר, בנים, חיים טובים וארוכים, ממשלה, שלום, חן. ההקפה השביעית והעיקרית – שבת – זה מתנת החן, שימצאו חן אחד בעיני השני ובעיני ה', "בעיני אלהים ואדם". חן במ"ק = יג. הכל עולה חן במ"ק פעמים "ונח מצא חן בעיני הוי'". יש שיחה של הרבי שעשרת הדורות הראשונים מקיפים את כל הבריאה, אז ממילא נח הוא המשיח – בו "ונח מצא חן בעיני הוי'", שזה היחוד של "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול כי כל דרכיו משפט" "תורת הוי' תמימה משיבת נפש".

שיחה שניה (אחרי הצילומים):

נעשה עוד "איהו... ואיהי...". יש מכתבים שהרבי כותב לבחורים או לבנות שיותר מדי בררנים, כותב שאין שלמות בעולם – ומי שמחפש שלמות לעולם לא יתחתן – והיות שאין שלמות צריך לדעת מה עיקר ומה טפל. העיקר זה יר"ש וכו', ויש טפל ואפילו טפל דטפל, ועל הטפל דטפל צריך לוותר וללכת על העיקר, ויש כמה מכתבים שכותב שאם הולכים על העיקר בסוף יתברר שיש הכל – גם הטפל דטפל. בכל אופן, צריך לדעת מה זה עיקר ומה זה טפל, מתוך הידיעה שאין שלמות. יש גם מכתבים שהוא כותב ש"שלם יש רק אחד" – שהקב"ה הוא שלם, וחוץ מה' אין שום דבר שלם (ומכאן משמע שלא רק בעולם שלנו אין דבר שלם, אלא בכל העולמות – חוץ מהקב"ה אין דבר שלם). מה אפשר ללמוד מזה? זה שלבנים ולבנות יש נטיה לחפש שלמות, ואם זה מוגזם ובגלל זה השידוך מתעכב אז הרבי מוכיח שזה לא טוב וזו השקפה משובשת. בכל אופן אפשר ללמוד מזה שיש בזה משהו – שכל בחור וכל בחורה מחפשים שלמות. יש רק שלם אחד – הבחור לא שלם וגם הבחורה לא שלמה (מענין שהרבי כותב זאת יותר לבנות מאשר לבנים, גם כן סימן כמה שבדורנו על כל פנים לא מרגישות "טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו" – הבנות יותר בררניות, מחפשות שלמות, ואם תחפשי כזה חתן לא תתחתני אף פעם) – ואפשר להסיק שבתת-מודע כל מי שמחפש שידוך מחפש את הקב"ה, שהרי הוא שלם. ואז צריך לומר שלא – זה לא הקב"ה. זה נקרא להתבגר – ילד לא יכול להתחתן, כי אי אפשר להסביר לו שזה לא הקב"ה, זה לאכזב אותו שאי אפשר למצוא את הקב"ה. מי שמבוגר כבר חצי מיואש – מספיק מבוגר כדי לדעת מתי להתיאש, ואז אומרים לו לרדת מזה, אין שלמות בעולם חוץ מאצל ה'. אפשר לנחם את הבוגרים שאם תזכו "שכינה ביניהם" (ג"כ משמעות יום זה, שלמות י-ה של "אני לדודי ודודי לי"), ואז יש שותף שלישי לחיי הנישואין – הקב"ה – שהוא באמת שלם. כשמחפשים בן זוג שלם צריך לרדת מזה, לדעת להבחין בין עיקר לטפל וטפל דטפל, אך אם בסוף מתחתנים ומקימים בית בישראל על יסודי התורה והחסידות אז יש שכינה ביניהם – ואז יש שלם. ועוד, אם כל אחד לא שלם זה כמו ב"מחצית השקל" – הוא "פלג גופא" והיא "פלג גופא", ורק ביחד מגיעים לשלמות. לפני החתונה אין שלם – "איהו ריק ואיהי ריקה" לפני החתונה, וכשמתחתנים משלימים.

עד כאן הקדמה לעניננו, אך האמת שהכלה היא בחינת שבת – כמאמר "לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה". החתן הרוק הוא כששת ימי החול, ימי המעשה, בהם מבררים בירורים – "דרכו של איש לכבוש ואין דרכה של אשה לכבוש" – והיא בחינת שבת. שבת זה "מעין עולם הבא", זה מצב שלם – "כל מלאכתך עשויה". למרות שהרבי כותב שאין שלמות בעולם (ולא כותב "בעולם הזה"), בכל זאת הפשט שמתכוון לעולם הזה, בו השלמות זה רק הקב"ה כפי שמופיע בעולם הזה – בדרכי ההשגחה, ובפרט בביתם של הזוג. בעולם הזה אין שלמות כי זה עלמא דשקרא – בו כל מה שיש עם חסרון ושקר, על דרך פירוש הבעש"ט "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא [בתוך הטוב גופא]", שהטוב לעולם לא יכול להיות שלם ותמיד יש בו חטא, כי עולם הזה הוא עלמא דשקרא. החטא הוא "טפל דטפל" – העיקר שעשה מצוה. הבעל שם טוב רוצה שאדם בפני עצמו יתבונן שיש במעשהו חטא, כדי שישאר בשפלות – אך מי שמסתכל על זה אובייקטיבית, מהחוץ, רואה שעשה מצוה והחטא טפל דטפל, ואפשר להתחתן איתו (לאדם עצמו – "וחטאתי נגדי תמיד"). הכל בגלל שהעולם הזה הוא "עלמא דשקרא" (במאמר "לכה דודי" מביא שזה "עלמא דשקרא" כי אין אדם יודע מה בלבו של חברו עליו, וגם לא יודע מה יש בלבו שלו כי יש פער עצום בין המודע ללא-מודע, לכן יתכן שמה שאתה חושב אינו נכון ומה שאתה חושב ללא-נכון הוא נכון, והכל "עלמא דשקרא"). עולם הבא הוא "עלמא דקשוט" – עולם האמת, שהפוך מהעולם הזה – אז שם לכאורה יש שלמות. היות שהכלה היא בחינת שבת, מעין עולם הבא, צריך לומר שיחסית היא שלמה.

הווארט: "איהו עולם הזה, איהי עולם הבא". החתן הוא העולם הזה, שתפקידו לבררו, והכלה היא העולם הבא. אם הכלה היא העולם הבא, אז יחסית היא שלמה – הוא חסר והיא שלמה. מי ראה זאת ככה? הלל, שאמר על כל כלה וכלה "כלה נאה וחסודה". אין אצלו "כלה כמות שהיא", וגם בהוה צריך לראות אותה ככלילת המעלות, כלילת היופי, גם בגשמיות – כי היא בחינת שבת המלכה, מעין עולם הבא. נחזור למכתבי הרבי – אם הבחור הוא בררן ורוצה את כליל המעלות לפי תפיסתו אז בעצם הוא "בית שמאי", יש לו דינים בראש שרוצה כלה יפה וכו' עם כל המעלות בגילוי (הכל ראש של "כלה כמות שהיא"), ועל זה אומרים שהוא טפש ואין שלמות גם בעולם הזה, כלה כלילת מעלות ברוחניות ובגשמיות, ולכן צריך ללכת על העיקר (הרוחניות) ולוותר על הטפל דטפל. התיקון – רוצים שתהיה מבית הלל, ותרגיש ש"בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות [של החתן, המתבונן, העני בדעת] מנוולתן [בעיניו]". עלמא דקשוט זה מלשון "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים" – "אין אשה אלא לתכשיטי אשה", כפי שאומרות המכוערות בסוף מסכת תענית (כל התקופה בין ט"ו באב ליום כיפור הבנות יוצאות לכרמים ואומרות לבחורים וכו'). מכוערות אמרו – "קחו מקחכם לשם שמים [שזה הווארט של הרבי, לקחת לפי העיקר לשם שמים] ובלבד שתעטרונו בזהובים". אם אתה כזה ירוד בשכלך, שבעניותך לא רואה את יפי בנות ישראל, אז תעטר בזהובים עד שתגלה את הפנימיות והשלמות הפנימית – את השתקפות הקב"ה בכלה. "עלמא דקשוט" זה לשון קישוט – כדי להמשיך את העולם הבא לתוך העולם הזה (עבודת שנת תשסז, כמבואר בדברי  הברכה) צריך כד קישוטי כלה (לתלמיד חכם כד ספרי התנ"ך זה כד קישוטי כלה – זה שנה טובה ללמוד תנ"ך וללמד ילדים תנ"ך, לומר לילדים שכל ספר זה תכשיט לשכינה, זה כמו לתת תכשיט לאמו שייפה אותה עוד יותר, כי לאשה יפה מגיעים הרבה תכשיטים). "איהו עולם הזה ואיהי עולם הבא".

יש ארבע מדרגות בשלמות: לא שלם (לא רוצים לומר חסר, לא לומר מלים לא יפות), כמעט שלם, שלם באמת, תכלית השלמות (זה לשון של הרבי, וזה יותר משלם באמת) – כנגד הוי' ממטה למעלה. עולה בסה"כ חן בריבוע. כל ישראל חינניים – צריך לצרף את כל מדרגות השלמות, את כל נקודות החן, הנ"ל בשביל לקבל חן בריבוע (קשור ל"ונח מצא חן בעיני הוי'" – בחינת משיח – כנ"ל).