רות – אם המלכות

שיעור הכנה לחג השבועות

ד' סיון תשמ"ח – פתח תקווה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

הערב אנחנו נכנסים לשלושת ימי ההגבלה. ההכנה הקרובה, המיידית, לפני זמן מתן תורתנו, חג שבועות. ספרנו עכשיו את ספירת העומר. הספירה הפרטית – הכוונה הפרטית של הספירה היום היא הוד שבמלכות. מכל שמות הספירות, יש שתי ספירות שמצטרפות בתנ"ך עם ספירת המלכות. יש כתר מלכות[ב], "כתר עליון איהו כתר מלכות"[ג], ויש עוד ביטוי – הוד מלכות[ד], שנאמר בתנ"ך לגבי שלמה המלך. זאת אומרת ששתי הספירות האלה מצטרפות באופן מיוחד בתורה.

א.      תיקון המלכות בהשקפה, בירידת המלך אל העם ובדיבור

פרצוף המלכות של נשות ישראל

הערב הנושא שפורסם הוא אודות רות המואביה, אמה של מלכות. כידוע שהמנהג בכל עם ישראל הוא ללמוד את מגילת רות בחג שבועות. ישנן עשר נשים בתנ"ך שמובא עליהן רמז שיש בשמות כולן את האות ר, שבהרבה מקומות בקבלה[ה] כתוב שהיא אות של מלכות. עשר נשים אלו מהוות על פי הסוד את הפרצוף של עשר הספירות של המלכות, מכתר עד מלכות או מחכמה שבמלכות עד מלכות שבמלכות. הצד השווה שבכולן הוא בשם של כל אחת מהן מופיעה האות ר, והן: שרה אמנו, רבקה אמנו ורחל אמנו. לשלש אמהות מתוך ארבע יש ר בשמן, חוץ מלאה אמנו. אחר כך מרים הנביאה, אחות משה; דבורה הנביאה; ציפורה אשתו של משה רבנו; תמר אשת יהודה שממנה יוצאת המלכות; לעומתה כנגדה רות שהיא עוד יותר אם המלכות; רחב שעל פי חז"ל[ו] היא אשתו של יהושע בן נון ואסתר המלכה. אמרתי את השמות הללו על פי סדר הספירות בקבלה.

שרה רבקה ורחל הן או כנגד כח"ב (כתר-חכמה-בינה) שבמלכות או כנגד חב"ד (חכמה-בינה-דעת) שבמלכות. אחר כך מרים החסד של המלכות, דבורה הגבורה של המלכות, צפורה התפארת של המלכות, תמר הנצח של המלכות ורות – שאת כל זה אמרנו בשבילה, בהקשר ליום הזה, הוד שבמלכות – היא ההוד של המלכות ולכן יש לה קשר מיוחד עם היום הראשון של שלושת ימי ההגבלה שבו אנו מכוונים בספירה 'הוד שבמלכות'. רחב היסוד של המלכות ואסתר המלכה – היא היחידה שהיא בעצמה מלכה – היא המלכות שבמלכות.

תיקון הראש כתנאי לבניית המלכות

ישנם כמה רמזים בקבלה לגבי משמעות האות ר המשותפת של פרצוף המלכות של נשי ישראל. בזהר הקדוש רשב"י אומר "כד אתתקן רישא דעמא אתתקן כולא עמא, וכד לא אתתקן רישא דעמא לא אתתקן"[ז]. כאשר הראש של העם ניתקן אזי כל העם ניתקן, באופן ממילא. כאשר הראש של העם לא נתקן, אז לא יתכן שהעם יהיה מתוקן מצד עצמו, מכח עצמו. אמנם התבטלות העם בפני המלך, שזו אתערותא דלתתא מצד העם, הכרחית לתקון המלך עצמו. תיקון בקבלה וחסידות היינו תמיד התלבשות אורות בכלים, כדי שהכח, הפוטנציה של המלך, יתלבש בתוך כלים – שיוכל ליישם את תפקיד ושליחות המלכות – צריך להיות בטול, אתערותא דלתתא. אבל לפני שהוא בעצמו נתקן, לא יתכן שהעם יתוקן. "כד אתתקן רישא דעמא אתתקן כולא עמא". האות ר היא כפשוטה מלשון ראש. כאן רואים (ובעוד הרבה מקומות) שהראש הוא המלך. זה רמז אחד פשוט לכך שהאות ריש קשורה עם מלכות. אפשר לדרוש עוד יותר בכללות את הענין של "כד אתתקן רישא דעמא אתתקן כולא עמא", כאשר הראש של העם מתוקן כל העם מתוקן ואם לאו – לאו, שזה כמו שהיום אומרים שיש 'ראש', הראש של כולם, של כל העם. באמת הראש האמתי הוא המלך, הכל מצטמצם בנשמתו של המלך אבל יש הראש איך שכולם חושבים – וכאן יש ציבור מישראל – יש ראש לציבור הזה, כלומר החשיבה, הדעה ההשקפה כללית של כלם. אם ההשקפה הכללית הזאת, הראש של כולם, לא מתוקנת – כל תיקון הוא ע"פ תורה כמובן – אז לא יתכן שהמעשים אפילו שירצו לעשות מעשים טובים לתקן את העם, לעשות מעשי חסד ובניה לבנות את המלכות, לבנות את העם,.

אם כן, יש שני פירושים של הראש. או שהראש זה המלך – זה פשט המאמר – והראש זה גם כן הראש של כולם, איך כולם חושבים. כאן אנחנו רואים שהראש הזה נמצא בתוך האשה בישראל, הראש, האות ר, המשותפת לכל הנשים שמהוות את פרצוף המלכות.

היעדר ר' בשם כסימן לשייכות לבינה

ישנן כמה נשים חשובות בתנ"ך, כמו לאה וחנה – אמו של שמואל הנביא ששקול כנגד משה ואהרן, והשבוע היה היארצייט שלו בכח אייר – שאין אצלן ר', והסיבה על פי קבלה היא, שכל הנשים הללו הן כנגד הבינה. גם במגילת רות גופא, האשה השניה החשובה במגלה, נעמי, היא ע"פ סוד הבינה, הה עילאה של שם ה', אמא עילאה. רות שנקראת אם המלכות, האם כאן, היא על שם אמא תתאה, כפי שנקראת בקבלה ספירת המלכות. הבינה נקראת אמא עילאה. חנה היא בסוד שם סג בגימטריא, אמא. לאה גם כן כנגד ה' עילאה שבשם, "ושם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל[ח]" כתוב. לאה היא ה גדולה, כלומר ה עילאה שבשם, לכן אין ר' בשם שלה. רחל היא ה קטנה של שם ה', ה שניה כנגד מלכות ועל כן באה האות ר בשם שלה.

ידוע שה' הוציא מלוט, בדרך של "בהדי כבשי דרחמנא למה לך"[ט], שני עמים, מואב ועמון, כדי להוציא שתי "פרדות טובות"[י] שדרכן ייוולד מלך המשיח – רות המואביה ונעמה העמונית. גם כתוב בכתבי האריז"ל[יא] שרות היא כנגד ה תתאה, ונעמה, אשתו של שלמה המלך ואמו של רחבעם, שכתוב שאם רק היה שומע בעצת הזקנים, בעצת תורה, היה בבחינת משיח. שלמה הוא הבן של נעמה העמונית, וידוע שהמשיח צריך להיוולד מתוך שתיהן – המשיח הוא בן דוד וגם בן שלמה דרך נעמה. אבל עמון הוא כנגד בינה, כמעט אותיות נעמי שבמגילת רות. גם נעמה וגם נעמי הן בסוד הנעם העליון בקבלה ובחסידות, גילוי התענוג שבאמא, בבינה. לכן אין ר בשם שלהן.

לכל ספירה בקבלה יש שם קדוש של הקב"ה שכנגדה. השם של המלכות הוא א-דני, כשכותבים אותו במילוי, אלף דלת נון יוד, הוא שווה רות. כך מובא בכתבי האריז"ל[יב], שרות היא המילוי של שם א-דני שבמלכות. מה שאין כן, נעמה עם הכולל עולה קסו, האחוריים של סג בקבלה. סג בגימטריה חנה, רמז על פי קבלה שהיא שייכת לאמא, לבינה.

כל זה היה קצת בדרך אגב, להסביר שאותן נשים עם האות ר בשם שלהן מהוות ובונות את פרצוף המלכות, ושאר הנשים שייכות בדרך כלל לספירת הבינה, ה עילאה של שם ה'. ולענייננו, רות בתוך הפרצוף של המלכות היא כנגד היום הזה, היום הראשון של שלושת ימי ההגבלה, הוד שבמלכות. אם כן צריך קצת להתבונן מה זה הוד, מה זה מלכות ומה זה הקשר של הוד שבמלכות, הסוד של רות.

תיקון העצמות – ירידת המלך לתוך העם

אז קודם נסביר עוד עניין בסוד האות ר של הנשים של המלכות. בחסידות יש מלה, אולי המילה הכי חשובה-יותר מכל אור וכל גילוי יש עצמות, יש עצם. הפירוש הפשוט של עצם, הוא עצם בגוף, שזה הכח שמעמיד את הגוף, התוקף, האיתן של הגוף. ממילא השם הזה מושאל לכל תוקף עצמי. הביטוי 'אני בעצמי', מלשון העצם שלי, לקוח מהמילה עצם. מכיוון שהכל הולך אחר הפתיחה, מסתכלים בתורה – גם הקב"ה מסתכל בתורה ובהתאם לכך בורא את העולם, "אסתכל באורייתא וברא עלמא"[יג] – איפה הפתיחה, מתי כתוב פעם ראשונה עצם בתורה, ורואים שזה קשור עם ראיית האשה הראשונה. "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת[יד]", אם כן 'עצם' מוזכר על האשה. אמנם זה עצם מתוך האיש, אבל זה לוקח מהאיש, והעצם מתגלה בהקשר לבריאת האשה- "זאת הפעם עצם מעצמי". המלה עצם, עצמוּת, שהיא יותר מאור (כמו שנסביר), שווה בגימטריא ר, 200.

אמרנו ש"כד אתקן רישא דעמא אתתקן כולא עמא", כאשר הראש מתוקן הכל מתוקן. מה עיקר התיקון? כמו שאמרנו קודם, תיקון בקבלה ובחסידות היינו הכח של העליון לרדת ולהתלבש ולהתבטא, להתגלות דרך התחתון. זה נקרא תיקון בכל מקום[טו]. כאשר יש אור עליון, או מציאות עליונה והוא מאיר ופועל ומשפיע מלמעלה אבל אין לו כח לצמצם את עצמו, להגביל את עצמו (קשור עם סוד ההגבלה, שלשת ימי ההגבלה) להיות בבחינת "מעט המחזיק את המרובה"[טז] לרדת ולהתלבש בתוך התחתון ולהופיע, כלומר להתגלות דרך התחתון – אין בכך תיקון, זה נקרא תהו. כשהעליון לא מסוגל לרדת ולהתלבש ולהתגלות דרך התחתון זה עדיין מצב של תהו. לפני מתן תורה, היו אלפיים שנות תהו, שהיו כל מני גילויים עליונים ונשמות גבוהות, אבל לא היה אחד עם כח של עצמוּת, עצמות זה מלשון עצמה, עם עצמה כזאת שיכול גם לצמצם את עצמו – בתוך עצמות יש גם השורש צם, צמצום – ולרדת אל התחתון, להתגלות דרכו. כמו שנאמר במתן תורה "וירד ה' על הר סיני"[יז]. עד מתן תורה היתה גזירה שעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה[יח]. בשעת מתן תורה ה' ביטל את הגזירה, "ואני המתחיל" – ה' התחיל, בזה שהוא ירד על הר סיני להתלבש בתוך אותיות מצומצמות: א-נ-כ-י של "אנכי"[יט] ואח"כ "הוי'", וכו'. זהו סוד הצמצום, לצמצם אור אין סוף בתוך אותיות מסוימות. זה נקרא תיקון בכל מקום.

התיקון העיקרי של המלך הוא הגדולה והעצמה שלו לרדת אל העם, לצמצם את עצמו בתוכו ולמסור את עצמו אליו, וזאת על אף שהמלך רם ונישא מצד עצמותו – השרש שלו הוא הרוממות העצמית כמבואר בחסידות, "משכמו ומעלה גבוה מכל העם"[כ]. "ויהי בישרון מלך"[כא] – המלך הראשון של עם ישראל הוא משה רבינו. ומה המלכות שלו? "מן ההר אל העם"[כב]. הוא לא חוזר הביתה, הוא רק יורד ומתלבש, מוסר את עצמו לגמרי בתוך העם שלו, לפעול דרך העם. כל זה מרומז במלה עצם. עצם זה האות צ בתוך האותיות עם. צ שווה מלך, 90. כל המלה עצם שווה ר, הראש, ה"רישא דעמא". מה תקון העצם? שהצדיק, המלך, מצמצם את עצמו ויורד להתלבש בתוך העם ואז הגילוי השלם של המלך המתוקן, הראש המתוקן בתוך העם, זה גילוי של "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי".

רות זה ר ועוד ות. אם ה-ר היא עצם, יוצא שרות היא עצמות. זו המלה הכי רווחת בספרי החסידות, ומדור לדור המלה הזו מקבלת יותר דגש וחשיבות. אצל כל רבי בדורו, עד הרבי שליט"א ועד בכלל, המושג עצמוּת תופס יותר ויותר את מרכז העיון, שהוא יותר מכל גילוי של אור. ה-ר הוא סוד העצם ובתוספת האותיות ות כמו במילה רות, יוצאת המילה עצמות.

תיקון הדיבור לשם גילוי המלכות

כמובן שמתוך העצמות יש גילוי אור. יש עוד רמז מאוד יפה בפסוק השלישי שבתורה, שבו נברא האור: "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור"[כג], שווה מספר שיש בו הרבה כוונות ופירושים בקבלה, 813. המלה האחרונה בפסוק היא אור. כל המלים לפניה שוות עצמות. כלומר, הפסוק הזה הוא עצמות – עצם שלמעלה מגילוי אור – שממנה מאיר אור. קודם האור היה נעלם בתוך העצם, כמבואר בחסידות, אחר כך "ויהי אור", האור מתגלה מתוך העצם. "יהי אור" היינו התעוררות האור שעדיין נעלם בתוך העצם להתגלות. ה"ויהי אור" היינו גילוי אור בכח. לעניננו, כל הפסוק "ויאמר אלהים יהי אור" עד המלה "ויהי" שווה רות, כלומר עצמות. שתי המלים האחרונות "ויהי אור" שוות רחל. יש כאן שתי נשים בפסוק הזה. שש מלים, חמש המלים הראשונות הן רות, עצמות, המלה האחרונה היא אור. רק הביטוי האחרון של הפסוק, "ויהי אור", עולה רחל, שעל פי קבלה היא הרגל הרביעית של המרכבה שכנגד המלכות, כללות פרצוף המלכות.

ב"פתח אליהו", ההקדמה לספר תיקוני זהר אותה אומרים לפני שבת, כתוב "מלכות פה – תורה שבעל פה קרינן לה"[כד]. תקון המלכות זה תיקון הפה, כלומר שכל מה שאמרנו קודם, "כד אתתקן רישא דעמא אתתקן כולא עמא" וכו', וכל המסירות נפש של המלך להתלבש ולהתבטא בתוך העם, איך הוא מתבטא בסוף? מה הגילוי והביטוי הסופי? זה קשור עם הדיבור, "באשר דבר מלך שלטון"[כה], תיקון הפה. "פתח דבריך יאיר"[כו].

באמת הפסוק שאמרנו את הרמז שלו עכשיו, "ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור", הוא ה'מאמר הפתוח' הראשון בלשון חז"ל, המאמר המפורש הראשון שכתוב בו שה' דבר. מה הוא דבר? כשמישהו מדבר, וכל שכן וקל וחומר כשהקב"ה מדבר, זה בחינת מלכות. מי ששותק,  שחש, עדין אינו בבחינת מלכות, שורש המלכות אצלו נעלם בתוך עצמותו. ברגע שאדם פותח את הפה ומתחיל לדבר, הוא מגלה את המלכות שלו. הדבור הוא מלשון "דבר אחד לדור'[כז], הדבור נברא בשביל להנהיג, בשביל לנהל, בשביל להיות מלך. כל עם ישראל מלכים ובני מלכים, לכן כתוב שעיקר הכח אצלנו הוא כח הפה, 'מלכות פה'.

ב. הוד שבמלכות: סודה של רות

פסוקי הסיום של מגלת רות – התכלית של המגלה

המסורה מסכמת לגבי כל פרשה וספר בתנ"ך כמה פסוקים יש בו. בכל התנ"ך יש כד ספרים – קשור עם תיקון ליל שבועות, שעיקר התיקון הוא לקשט את הכלה בכ"ד קישוטים, על ידי שלומדים את ההתחלה והסוף של כ"ד ספרי דאורייתא – מתוכם הספר הכי קטן, ה"מעט המחזיק את המרובה", הוא מגלת רות. חמש המגלות מהוות חמשה ספרים מתוך הכ"ד ספרים, וביניהן המגלה הכי קטנה (וממילא גם הספר הכי קטן בכל התנ"ך) היא מגלת רות. מה הסימן במסורה של מגלת רות? פה. יש פה פסוקים במגלת רות. זה ה"מעט המחזיק את המרובה".

ידוע שספרי התנ"ך מחולקים לפרשיות – יש פרשה פתוחה, פרשה סתומה. מגלת רות כולה פרשה אחת חוץ מחמשת הפסוקים האחרונים, שמתחילים "ואלה תולדות פרץ" ומסיימים "ועובד הוליד את ישי וישי הוליד את דוד", כלומר היחוס של דוד המלך. זה הקשר הגלוי בין מגלת רות לבין חג שבועות, כידוע שדוד המלך נולד וגם נפטר בחג שבועות. כל המגלה הזו באה על פי פשט לייחס את דוד מלך ישראל חי וקיים. כאשר כל הייחוס שלו הוא לרות המואביה, אם המלכות. אם כן, עיקר תכלית הספר הוא חמשת הפסוקים שבסופו שמתחילים "ואלה תולדות פרץ", כשה"תולדות" כתוב בכתיב מלא עם שתי אותיות ו, הפעם היחידה שכתוב תולדות מלא דמלא חוץ מ"אלה תולדות השמים והארץ"[כח], לפני חטא אדם הראשון. "תולדות" הוא עיקר ענין הציווי של הקב"ה, כידוע לפי הכלל שאמרנו קודם, "הכל הולך אחר הפתיחה"[כט]. המצוה הראשונה של כל מצוות התורה היא "פרו ורבו", תולדות. הכח לקיים את המצוה הזאת בשלימות אינו שלם מאז חטא אדם הראשון ועד לעתיד לבוא. "ואלה תולדות פרץ" כתוב מלא ומלא, שזה להוליד תולדות עם כח לקיים את המשך הפסוק של פרו ורבו, "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו"[ל]. כידוע, על פי סוד, "פרו ורבו" כנגד חכמה ובינה, י-ה של שם הוי'; אח"כ "ומלאו את הארץ וכבשה" כנגד דעת ויסוד. "פרו ורבו ומלאו" כנגד חב"ד. אחר כך "וכבשה" יסוד; ובסוף "ורדו", עם ר בתחלת השורש, "רדו" לשון מלכות, כנגד ה תתאה של שם ה'. כתוב "פרו ורבו", באמת השורש של ר הוא אות המשותפת של "פרו ורבו". עיקר התכלית הוא "ורדו", וזה כאשר "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה"[לא] וכו', וזה עוד לא הושלם. עיקר תכלית כל התורה והמצוות יושלם כאשר יתקיים "ואלה תולדות פרץ", ש"יעלה לפנינו הפורץ"[לב], כפי שמכונה המשיח, שפורץ את כל הגדרים.

אם כן, סיום מגלת רות "ואלה תולדות פרץ... וישי הוליד את דוד" מהווה פרשה אחת וכל שאר המגלה מהווה פרשה בפני עצמה. רואים כאן גם חלוקה פנימית: לא רק שיש שמונים וחמשה פסוקים במגלה, אלא שהם מחולקים בדיוק כך. יש פרשה ראשונה שכוללת את כל סיפור המעשה, ובנויה משמונים פסוקים, והסיום, שהוא הייחוס והתכלית, הוא חמשה פסוקים מ"ואלה תולדות פרץ" עד "וישי הוליד את דוד", "דוד מלך ישראל חי וקים". כאמור, כל זה בא לומר שה"מעט המחזיק את המרובה" של כולנו זה תיקון הפה. תיקון הפה הוא תיקון המלכות, וזה תלוי בכל הנשים הצדקניות, ובמיוחד באותן נשים שהסוד העקרי שלהן הוא מלכות ממש, הנשים עם האות ר בשם שלהן. לעניינו הערב העיקר הוא רות, אם המלכות, שהיא כנגד הוד שבמלכות.

הוד שבמלכות: המחויבות כלפי המלך

מכל הספירות הספירה שעל פי פשט קשורה עם דיבור, פה, היא הוד. כתוב "מלכות פה", הפה בעצמו הוא מלכות, אבל מבין השמות של כל הספירות – כתר, חכמה, בינה, דעת, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד – איזה שם מצביע על דיבור? לא הפה שמדבר אלא דיבור ממש. הספירה היחידה שעל פי פשט קשורה עם דיבור היא הוד. הוד זה להודות בפה. יש אמנם כמה פירושים של הוד, יש הוד מלשון הוד והדר. אך עיקר הפירוש בחסידות – מהבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן בספר התניא, ויש בזה גם כן מקורות בראשונים – הוא שהוד הוא לשון הודיה. כתוב שכאשר העם באמת בא ומודה למלך, הבטול של העם למלך הוא-הוא ההוד של העם. המחויבות של העם שבאים לפני המלך, משתחוים לפניו ומודים לקבל על עצמנו עול מלכות שמים שלמה, על דרך קדימת נעשה לנשמע שאמרנו ובזכות זה זכינו לקבל את התורה. ההכנה הפשוטה בכל שנה ושנה היא לעורר את הענין של נעשה ונשמע, שזה להודות אפילו לפני ששומעים מה בדיוק הציווי של המלך. להודות מראש שעלינו לקיים כל מה שהמלך הטוב יצווה עלינו, להקדים נעשה לנשמע. הפעולה הזו היא הוד. כלומר, עיקר הדיבור המתוקן של המלכות-פה, הוא ההוד שבמלכות.

מעשה הוידוי כתיקון הפגם המעשי

ידוע שיש עוד פירוש של המלה הוד, שהוא עוד סוג של דיבור, והוא הוד מלשון וידוי. כשאדם חוטא הוא צריך לחזור בתשובה. תשובה בקבלה היא תשוב ה תתאה. קודם כל יש תשובה תתאה ומעל זה יש תשובה עילאה. לכל לראש צריך להשיב את הגלות של השכינה – תשוב ה תתאה. איך עושים את זה? על ידי וידוי דברים. צריך להתוודות. עיקר המצווה המעשית של תשובה הוא וידוי. וידוי זה גם כן מלשון הוד, על דרך מאמר חז"ל בכמה מקומות "רשע תן תודה"[לג], לתת תודה זה להודות, להתוודות. יש תודה שמודים על כל הטוב שהמשפיע נותן, ויש להודות מלשון להתוודות. זה גם קשור עם תיקון הפה, תיקון המלכות, באשר אני גרמתי בעצמי – "מפני חטאינו גלינו מארצנו"[לד] ברוחניות ובגשמיות, וצריך להשיב את השכינה, להקים שכינתא מעפרא, מלמטה למעלה. צריך לחזור בתשובה, בתיקון הגוף של החטא כמבואר בחסידות. תיקון הפגם של הגוף כביכול הוא דווקא על ידי פעולה מעשית, כמו כל המצוות המעשיות של התורה, על ידי וידוי דברים. תיקון הצד הרוחני הוא על ידי תשובה בלב – חרטה על העבר וקבלה לעתיד – אבל תיקון הפגם המעשי בגוף הוא דוקא באמצעות המעשה, "עקימת שפתיו הוי מעשה"[לה], וכאן עקימת שפתיו של מעשה הוידוי, שגם הוא מלשון הוד. אם כן, זהו ההסבר הפנימי למה הוד ומלכות הולכים יחד, יותר מאשר כל שתי ספירות אחרות. בלשון הזהר "איהי בהוד"[לו]. כאשר צריך להיות זיווג וייחוד עליון היא, המלכות, עומדת וניצבת במקום ההוד.

אם כן, נסכם עד עכשיו: המלכות היא גופא פה, האור שמאיר דרך הפה, דרך "פתח דבריך יאיר מבין פתיים", "ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור", היינו ההוד של המלכות, בחינת רות. חז"ל דורשים "אמר רב יוחנן למה נקרא שמה רות? שזכתה לבן שריווה לקב"ה בשירות ותשבחות"[לז]. גם על שם הדיבור, השבח וההודיה בפה של הבן שהיא זכתה להוליד, דוד המלך נעים זמירות ישראל. רות נקראת על שם "כוסי רויה", ביטוי שכתוב בפרק כג בספר תהלים של נעים זמירות ישראל. חז"ל מסבירים שהיא נקראת רות מלשון רוויה כיוון שהיא זכתה לבן כזה שיכול לרוות את הקב"ה בשירות ותשבחות – הכל בסוד תיקון הדיבור.

גיורם של יתרו ורות מכין לקבלת התורה

נתבונן בדיבור אחד שרות אמרה, שהוא אולי הדיבור הכי חזק בכל מגלת רות. חוץ מזה שמגלת רות היא היחוס של "דוד מלך ישראל חי וקים" שקשור לחג השבועות, יש עוד פשט פשוט וחשוב למה קוראים את מגלת רות ומתבוננים בה בזמן מתן תורתנו: רות היא הגיורת החשובה ביותר בתנ"ך, אחרי יתרו שבא להתגייר לפני מתן תורה וקשור עם התורה שבכתב. רות באה להתגייר לשם לידת דוד מלך ישראל חי וקים, "מלכות פה – תורה שבעל פה קרינן לה". כמו שכתוב בזהר שהתורה שבכתב לא יכולה להינתן לפני שיבוא יתרו ויודה ויאמר בפה מלא "ברוך ה'"[לח], כך התורה שבעל פה לא יכולה להתגלות לפני שבאה רות ומתגיירת, וכידוע שבמתן תורה כולנו, כל עם ישראל שבא לעמוד למרגלות הר סיני, צריכים להיות בבחינת גרים.

קבלת התורה היינו גיור. אברהם אבינו הראשון התגייר, הוא הגר הראשון, וכולנו, כל עם ישראל, כאשר באים לקבל את התורה צריכים להיות בתנועה נפשית של גיור. עד עכשיו הייתי גוי, "הגוי אשר בקרבך"[לט], ועכשיו אני רוצה להיות יהודי. אני מתחייב – מה זה הוד? התחייבות, או בלשון היום – מחויבות. הוד שבמלכות היינו המחויבות, הנכונות – "היו נכונים". קשור עם ימי ההגבלה – לקבל אור חדש ולהתהפך לאיש אחר, על דרך הרמב"ם. הרמב"ם כותב בהלכות יסודי התורה פרק ז, כשמתחיל להסביר את ענין הנבואה כחלק מיסודי האמונה שלנו, שה' מנבא בני אדם, ומתאר את הדמות של הנביא, אומר שאחרי כל ההתלמדות של בני הנביאים וכל ההכנה הנפשית, החכמה והגבורה לכבוש את יצרו וכו', כאשר הנביא זוכה לנבואה פעם ראשונה, קורה אצלו מה שמכונה בלשון החסידות "הזהה עצמית" – הוא מזדעזע כולו והוא זז ממקומו הראשון לגמרי. בלשון הרמב"ם, הוא מרגיש את עצמו מתהפך לאיש אחר. כך הרמב"ם כותב. בפעם הראשונה שזוכה הנביא לנבואה יש לו חוויה פנימית בנפש שהוא התהפך לאיש אחר. הוא לא אותו בן-אדם בכלל. הוא משהו אחר, משהו חדש לגמרי, על דרך גיור. כידוע ש"גר שנתגייר כקטן שנולד דמי"[מ].

הנבואה היא הנבואה שכולנו צריכים לשמוע מחדש וביתר שאת וביתר עז, כל שנה יותר ויותר. ככה הרבי שליט"א הזכיר לפני כמה ימים, שחג שבועות זה ומתן תורה זה הוא ביתר שאת וביתר עז מכל השנים שקדמו לו. כידוע בספר התניא[מא] לגבי ראש השנה, שבכל שנה ושנה מאיר אור עליון וחדש יותר מכל השנים שעברו. וככה לגבי כל החגים והמועדים, שעליהם נאמר "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל שנה ושנה"[מב], שכאשר "נזכרים" כדבעי "נעשים" מחדש לדרגה יותר גבוהה מכל הפעמים הקודמות. במתן תורה כולנו נביאים. כולנו שמענו שיוצא מפי הגבורה "אנכי הוי' אלקיך". נביאים מלשון ניב שפתים. כתוב אמנם שקריעת ים סוף היתה שיא הנסים של יציאת מצרים וגם הכנה קרובה להחדיר כח בנפש שנוכל לקבל את התורה. כתוב "ראתה שפחה על הים מה שלא ראו הנביאים"[מג], אבל רק בבחינת ראיה, לא בבחינת דבור מפורש יוצא מפי הגבורה. שעל כן באמת קריעת ים סוף שראו בה בעין היא הכנה להשתלם כנביא אמתי ומושלם ששומע את הדבור יוצא מפורש מפי הגבורה במתן תורה, "אנכי ה' אלקיך" וכו'. זאת אומרת שמתן תורה בשביל כולנו הוא דרגת נבואה.

עצמת הגרות הבולטת אצל רות

השל"ה הקדוש מביא סיפור מפורסם שהבית יוסף – והיו צדיקים גם בדורות האחרונים שזכו ממש לחוויה של מתן תורה בליל שבועות – ש"נפתחו השמים ואראה מראות אלהים"[מד] ממש. וכך מסופר גם מגדולי תלמידי הבעל שם טוב. מה קורה כאשר נבואה חלה? כשרוח ה' נחה על הנביא? הוא מתהפך לאיש אחר לגמרי. אם כן, צריכים להיות נכונים – כלומר מוכנים – להתהפך לאיש אחר. להתהפך לאיש אחר זה להתגייר. לכן, לפי הפשט, למה קוראים מגילת רות? מכיוון שרואים בה מסירות נפש בפועל מצד רות הרבה יותר מאשר אצל יתרו. אם כי יש גם רמז מאוד חשוב שמקשר בין יתרו ורות, שבשניהם יש אותן אותיות, רק שיתרו יש לו י בתוספת לאותיות רות, ורות היא יתרו בלי ה-י. הממוצע ביניהם הוא תורה, כאשר נחלק את ה-י של יתרו לשתי אותיות ה, על דרך חלוקת ה-י של שרי אמנו לשתי אותיות ה אצל שרה ואברהם. אם נשאיר ה ליתרו וניתן ה לרות יצא לנו תורה תורה, פעמיים תורה. כמו שהסברנו קודם, יתרו היה צריך להתגייר על מנת שתנתן תורה שבכתב, ורות היא אם המלכות, "מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה".

הגיור שלה, העצמה של הגרות, ההתהפכות לאיש אחר, הרבה יותר מובלט וגלוי ברות, כידוע שכל ענין התורה שבעל פה הוא לגלות את הגרעין הנעלם של התורה שבכתב. כך לגבי עצמת הגיור, לא רואים עד כמה יתרו התהפך לאיש אחר. קודם הוא היה חכם וגם אחר כך הוא היה חכם – הוא נתן עצה טובה לחתן שלו, משה רבינו. כמובן שהוא התבטל במידה מסוימת, הוא אמר "ברוך ה'". אבל עד כדי כך שהוא יתהפך, שרואים שיתרו התהפך לאיש אחר, "כקטן שנולד דמי", לא רואים את זה כל כך מפורש בתורה.

גם הוא עם כוונה טובה, הוא חזר הביתה לגייר את בני משפחתו, אבל זה שהוא חזר הביתה זה אומר שיש לו עדיין זיקה כל שהיא לבית שלו. לא רואים שהתהפך לאיש אחר, "כקטן שנולד דמי". לעומתו, אצל רות רואים את הדבר הזה במפורש שהיא התהפכה לאיש אחר.

ג.      ההצהרה של רות

מכיון שרות קשורה עם הוד שבמלכות, שהוא תיקון הדיבור של הפה, אז צריך להתבונן במגלה הזו שבנויה מפה פסוקים עם החלוקה הפנימית הזו של פ ו-ה. מה הדיבור בעל העוצמה הכי גדולה של רות? אלו שני הפסוקים שהיא אומרת בפרק א של המגלה, כאשר נעמי מקיימת את הדין שבאמת לומדים מהסיפור הזה, איך מקבלים גר, והיא מנסה לדחות את הכלות שלה. את ערפה היא באמת מצליחה ב"ה לדחות, והיא פונה עורף. אבל רות דבקה בנעמי, והפסוק אומר: "ותאמר רות לנעמי אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך"[מה]. לא להתחנן, לא לפגוע בי, לעזוב אותך. מה המשך הפסוק? "כי אל אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלקיך אלקי. באשר תמותי אמות ושם אקבר כה יעשה ה' לי וכה יוסיף כי המות יפריד ביני ובינך".

קודם נאמר רמז: שני הפסוקים האלו הם דיבור אחד, שרות אומרת "אל תפגעי בי", וממשיכה "כי אל אשר תלכי אלך... ושם אקבר". יש 127 אותיות במשפט הזה של רות לנעמי, שאפשר לומר שהוא המרכזי במגלה. הדיבור הזה מבטא את ההתהפכות, את הרצון העז של התהפכות לאיש אחר, ובאמת הדבר עולה בידיה של רות ובזכות זה יוצא ממנה "דוד מלך ישראל חי וקים". קכז הוא מספר ידוע בתורה ומתיחס לחיי שרה, וגם למדינות אחשוורוש במגילת אסתר. שרה, לפי מה שאמרנו קודם, היא כתר מלכות, ואסתר היא מלכות שבמלכות. "אני ראשון ואני אחרון", אני זה מלכות. "אני ראשון" זה כתר מלכות, בחינת שרה, "ואני אחרון" זה מלכות שבמלכות, בחינת אסתר, והמספר הזה בא כאן ברמז לגבי רות שהיא אם המלכות, בסוד הוד מלכות.

הוד – התהפכות מרע לטוב מחיל אל חיל

בחינת גיור בכלל הוא ענין הוד, להודות בדבר חדש. לצאת מהקליפה, ולהתקרב להידבק בקדושה. כידוע שהקליפה יוצאת מספירת ההוד, בסוד "הודי נהפך עלי למשחית"[מו], "רגליה ירדות מות"[מז], זו רגל שמאל בקבלה שמשמה הקליפה יוצאת, יונקת משם. אבל ההוד בעצמו צריך להתהפך: כמו ש"הודי נהפך עלי למשחית" ויש התהפכות מטוב לרע, ככה, ומרובה מדה טובה, ההתהפכות מרע לטוב שייכת להוד. היא תיקון ההוד, תיקון "כל היום דוה"[מח], שהיא התהפכות האותיות הוד כמבואר בקבלה. וזה נעשה על ידי גיור כהלכה, שלומדים מהפסוקים האלה של מגילת רות.

הלכה היא מלשון הילוך. בספר יצירה, לכל חודש יש חוש משלו[מט], יב חושים. החוש של חודש סיון, חודש מתן תורה, הוא חוש ההילוך[נ]. חוש ההילוך הוא החוש להתקדם, ולהתקדם באין ערוך ממדרגה למדרגה, על דרך "ילכו מחיל אל חיל"[נא]. איזה חיל? חילא דאוריתא. הולכים מחיל אל חיל באין ערוך, בהתעלות תמידית מדרגה לדרגה, מכח התורה. התורה נותנת לנו כח להיות "מהלכים בין העֹמְדים האלה"[נב]. התורה לא נתנה למלאכים, ועל כן הם נשארו עומדים במקום. עם כל התנועה, הסערה הנפשית שלהם של רצוא ושוב, "והחיות רצוא ושוב"[נג], בכל זאת נקראו עומדים במקום, לא מתקדמים לקראת האין סוף. לא יוצאים מהגבול אל הבלי גבול. לעומתם, אנחנו מהלכים. הילוך הוא לשון הלכה, "הליכות עולם לו"[נד], הליכות-הלכות[נה], "הליכות א-לי"[נו].

בספר יצירה כתוב שלכל חוש יש אבר בגוף שמנהיג אותו. האבר שמנהיג את חוש ההילוך הוא רגל שמאל, כך שנוי בספר יצירה. רגל שמאל בקבלה היא הוד ועל פי חסידות פנימיות ההוד היא מדת התמימות, ללכת תמים עם ה'. תמימות בתורה תמיד קשורה עם הליכה, "התהלך לפני והיה תמים"[נז]. ההליכה בתמימות, במחויבות שלמה, בהודיה פשוטה ושלמה, היינו סוד ההתהפכות מרע לטוב, סוד הגיור. כל סוד הגיור הוא סוד ההתהפכות בספירת ההוד, רגל שמאל המנהיגה את ההילוך. זו ההוראה הכי פנימית של חודש סיון לפי הקבלה, חודש מתן תורה.

מסירות נפש שלמעלה מטעם ודעת בשש מדרגות

נחזור לפסוק: באמת רואים שכשהיא מבטאת את המחויבות שלה, היא מתחילה עם הילוך: "באשר תלכי אלך". אמרנו שיש כאן רמז של קכז אותיות בדיבור שלה שזה קשור עם מלכות. חיי שרה – כתר מלכות ומדינות אחשורוש ואסתר – מלכות שבמלכות. הרבי שליט"א דיבר השנה הרבה על המספר הזה, איך שכולל את כל הספירות ומידות הנפש, ש-100 היינו כתר, 20 חכמה ובינה, ו7- כנגד ז מדות הלב.

זה היה רמז, עכשיו נתבונן יותר עמוק בתוכן הפנימי של המשפט, במאמר שלה, ההצהרה והמסירות שלה. המסירות נפש שלה זה גם בסוד "כד אתתקן רישא דעמא", זה לתקן את הראש ע"י מסירות נפש שהוא למעלה מטעם ודעת. ראש בקבלה הוא לא שכל, ראש הוא כתר – לא מוחין אלא מסירות נפש, למעלה מהשכל – רק שהוא מהווה מקור ומקיף לשכל, על דרך הגולגולת, עצם הראש, שהיא הכי חשובה בגוף – דברנו קודם על "עצם מעצמי" – והיא-היא הראש.

ענין הראש קשור עם פרשת השבוע – צריכים לחיות עם הזמן – במיוחד ידוע שיש קביעות בעם ישראל לקרוא את פרשת במדבר לפני מתן תורה, בתור הכנה אליו. ישנה שיחה ראשונה של הרבי שליט"א שמסביר שכל ענין חומש במדבר מתבטא במצוה הראשונה של החומש: "שאו את ראש בני ישראל"[נח]. צריך לשאת את הראש, "כל זכר לגלגלתיו", הסוף של הפסוק השני של חומש במדבר. צריך לשאת את הראש לעצם הגלגלת, למעלה מטעם ודעת. הדבר הזה מתבטא בכמות השלמה של עם ישראל, יותר מאשר גילוי האיכות ששורה במח, בשכל. יש מסירות נפש בכמות שיתווסף עוד יהודי, על דרך רות.

כשרות באה להתגייר היא לא חשבה שהיא תהיה אם המלכות ותוליד את "דוד מלך ישראל חי וקים", היא לא ידעה בכלל האם היא תתחתן. היא לא התגיירה על מנת להתחתן, לכן הגיור שלה הוא כהלכה. הגיור שלה היה להוסיף עוד מספר אחד לעם ישראל, שום דבר אחר לא. היא לא באה להוסיף שום איכות, רק להשלים את הכמות. זו מסירות הנפש שלמעלה מכל טעם ודעת, על דרך "שאו את ראש בני ישראל כל זכר לגלגלתיו". בתוך הגלגלת הזאת, בתוך ההשקפה הזאת של מסירות נפש, יש מוחין, על דרך חסידות חב"ד, שהיא שכל אבל בתוך מקיף של מסירות נפש. שכל הוא אור שבתוך עצם, כאשר העיקר הוא העצם, העצמות. ידוע שהעצמות מתגלה יותר בשלימות הכמות, בכלי – סוד האשה – אפילו יותר מאשר בשלימות האיכות, האור.

אמירותיה של רות – תגובה לדחיות נעמי

אם כן, עכשיו נחזור לפסוקים שלנו, לפסוק של רות. היא אומרת קודם כל "כי אל אשר תלכי אלך", בחינת הלכה, הליכה. החוש של חודש סיון הוא חוש ההליכה, רגל שמאל – הוד בנפש. ההוד היא הבחינה של רות, להתהפך בסוד רגל שמאל ולהתחיל להיות מהלך בין כל שאר העומדים, שהם כל צבא השמים וכל יצורי הארץ. כולם עומדים, ואנחנו מהלכים בתוכם. אחר כך "באשר תליני אלין, עמך עמי ואלהיך אלהי, באשר תמותי אמות ושם אקבר". יש כאן מדרש של חז"ל, שזה פשט – וכך רש"י מביא בפירוש שלו לתנ"ך (כידוע משיחות הרבי שליט"א שפירוש התנ"ך של רש"י לא בדיוק באותה רמה כמו הפירוש שלו לחומש לגבי פשוטו של מקרא, ובכל זאת זה בודאי קרוב מאוד מאוד לפשוטו של מקרא, אך לא באותה קרבה כמו הפירוש לחומש), שמתוך מה שרות אומרת אפשר להבין מה שנעמי אמרה לה. כל ביטוי כאן הוא תשובה של רות לגבי דחיה של נעמי, שהרי נעמי כאן היא הרב, היא צריכה לגייר אותה.

יש באמת מדרש נוסף של חז"ל לגבי תחילת הפסוק "אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך"[נט], שהיא אמרה שאם את תדחי אותי אני אלך להתגייר אצל מישהו אחר. אני בכל זאת אשוב מאחריך ואבוא ליהודה ואחפש עוד בית דין, יש עוד רבנים בעולם. להיות יהודיה בטוח שאני רוצה, ואני עתידה להיכנס לכלל ישראל. אני רוצה עד כדי מסירות נפש שאת תגיירי אותי, אבל אם לא תגיירי אותי בכל זאת אני אלך להתגייר אצל רבנים אחרים. רואים כאן, שאחד הדברים היסודיים עליהם היא מסרה את נפשה הוא שדוקא הרב הזה יגייר אותי. זה פלא, זו התקשרות של רות לנעמי, שהרב הזה דוקא יגייר אותה ולא רב אחר. אם כן, כאן נעמי היא הרב.

מתוך הדברים של רות חז"ל לומדים, וכך רש"י מפרש פשט, מה נעמי אמרה וכיצד הרב צריך להתייחס לגר שבא להתגייר. הפירוש הוא כך: נעמי אמרה לרות, תדעי לך שיש לנו תחומין בשבת וכשבא יום השבת האדם מוגבל ואינו יכול לצאת חוץ לתחום. ענתה רות ואמרה: "כי אל אשר תלכי אלך". כלומר, לאן שמותר לך ללכת – גם לי כך, לא אצא מחוץ לתחום. כאן יש לנו רמז ראשון מאוד ברור, ממש פשט, לקשר בין רות לבין שלשת ימי ההגבלה. שלשת ימי ההגבלה (שמתחילים מהערב) הם "והגבלת את העם סביב לאמר השמרו לכם"[ס] וכו' – לא לצאת מהגבול. שלשת ימי ההגבלה על פי פשט זה שמשה רבינו עשה גבול. יש רצון עז, תשוקה, תאוה נפלאה לעם לפרוץ את הגבול. הוא רוצה לעלות להר, לחזות באלקים, והוא צריך במסירות לצמצם את עצמו – כמו שאמרנו שתיקון הוא הכח לצמצם את עצמו – להישאר למטה, לא לפרוץ לפי התשוקה שלו לעלות למעלה. ההגבלה הזו דומה מאד על פי פשט למדרש של חז"ל שנעמי אומרת – תדעי לך שיהודי צריך לצמצם את עצמו, לא יכול ללכת לאן שרוצה. ורות מקבלת, היא אומרת: לאן שאת הולכת אני הולכת.

אחר כך "ובאשר תלני אלין", חז"ל אומרים שזה בא כנגד מאמר נעמי שיש לנו איסור יחוד זכר ונקבה, איש ואשה, אם זה לא זוג – אסור להתיחד יחד איש עם אשה אחרת שאינה אשתו, כך רש"י כותב. רות אומרת: "באשר תליני אלין", איפה שמותר לך ללון כך אני אותו הדבר.

אחר כך רות אומרת "עמך עמי" – כנגד מה? אומרת נעמי, אנחנו עם ישראל מובדלים מכל שאר עמי הארצות בתרי"ג מצוות. כלומר, יש לנו הרבה הרבה מצוות. מכאן משמע שכל מטרת ריבוי המצוות, על פי פשט, היא בשביל להבדיל אותנו באופן מוחלט מכל שאר אומות העולם. אין לנו מגע, על דרך "הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב"[סא], תדעי לך שאנחנו מובדלים ומוגבלים. יש גבול שכל העם לא יפרוץ ממנו, ומה עושה את הגבול הזה? תרי"ג מצוות התורה, ועל כך רות עונה: "עמך עמי".

אחר כך נעמי אומרת לה: אסורה לנו עבודה זרה. כאן גם צריך להתבונן, הרי לכאורה עבודה זרה היא חלק ממצוות התורה. תכף נסביר בע"ה על פי סוד למה כאן עבודה זרה חולקת כבוד לעצמה. נעמי אומרת לה שכל נגיעה וכל ביטוי והבעה של עבודת אלילים, הכל אסור לנו. ועל כך רות עונה: "ואלהיך אלהי".

נעמי ממשיכה ואומרת לה: תדעי לך שארבע מתות נמסרו לבית דין – סקילה, שריפה, הרג וחנק. עונה רות: "באשר תמותי אמות", אם אתחייב מתת בית דין, אני מוכנה עכשיו לקבל עלי את כל ארבע מתות בית דין.

אחר כך נעמי ממשיכה ואומרת לה, שתדעי לך ששני בתי קברות נמסרו לבית דין, הנשרפים והנסקלים נקברים במקום אחד ויש להם בית קברות בפני עצמם מכיון שהם רשעים יותר גמורים ולא קוברים אותם יחד עם רשעים פחותים מהם, ויש עוד בית קברות של נהרגים ונחנקים. אומרת רות: "ושם אקבר", כלומר, אפילו במקום הנשרפים והנסקלים אני מוכנה להיקבר, העיקר להיות יהודיה.

ושם אקבר – על דרך "רק אותך בעצמך" של אדמו"ר הזקן

כאן יש פלא, למה צריך לאיים לכאורה על גר שהוא עתיד לההרג? אם יש הוא אמינא שאולי הגר הזה יהיה רשע כל כך חמור שהוא יתחייב מתת בית דין, בשביל מה לגייר אותו? ומה זה שגר צריך לחשוב בשעה שהוא מתגייר שהוא עלול להתחייב מתת בית דין והוא עלול להיקבר בין הרשעים הכי גמורים – הנסקלים והנשרפים – והוא צריך לקבל על עצמו ברצון שהוא מוכן לכך?

קודם כל, זה מוכיח לנו בצורה הכי בולטת ואמתית את מה שאמרנו קודם, שרצון הגר להתגייר הוא להיות עוד מספר, בלי שוב חישוב של איכות, איזה מין יהודי. זה גם דבר מאוד חשוב ועמוק בגיור, מכיון שבגיור צריך לקבל עול מצוות. אבל מכאן לומדים שעם זה שהגר וודאי מקבל את כל המצוות, לא שהוא מתגייר על מנת להיות כהן גדול, כמו אותו גר שבא לפני הלל ובקש שיגייר אותו על מנת שיהיה כהן גדול, שזה משל שהוא מתגייר בשביל המעלה של יהודי, להיות יהודי צדיק, יהודי שיש לו עולם הבא.

כאן רות מתגיירת לא בשביל העולם הבא של יהודי, אלא בשביל "שם אקבר", באמת זה עוד יותר גבוה מעולם הבא. על דרך המבואר בחסידות, שלפעמים יש מי שכתוב עליו שאין לו חלק לעולם הבא והכוונה שהוא יותר גבוה מהעולם הבא, לא צריך את החלק בעולם הבא. על דרך המאמר של אדמו"ר הזקן[סב], "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ"[סג], אני לא רוצה את העולם הבא שלך והגן עדן שלך, רק אותך בעצמך. איך לוקחים את "אותך בעצמך" לידי בטול גמור של "ושם אקבר"?

שש הגבלות בדרך לקבל את התורה

אם נתבונן עוד יותר בסדר כאן, רואים שכל הדברים שרות אומרת הם כולם בבחינת הגבלה. הכל הגבלות. יש כאן שש הגבלות, הכל בסוד שלשת ימי ההגבלה, ההכנה לקבל את התורה. ששת הדברים שרות אומרת הם כנגד ששה פרצופים בקבלה, מלמטה למעלה, כאשר היא מוסרת את נפשה בסוד הנכונות להגביל את עצמה ביחס לכל אחד ואחד מהפרצופים:

יש פרצוף עיבור כנגד מלכות, ה תתאה שבשם, שכנגדו כתוב "כי אל אשר תלכי אלך", וזו ההגבלה של הרגלים. ליהודי אסור ללכת לאן שהוא רוצה, "שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקמו ביום השביעי"[סד], הוא צריך לשבת במקומו.

אחר כך פרצוף יניקה של המדות, כאשר פנימיות המדות היא הדעת, היחוד, שכנגדו כתוב "באשר תלני אלין". יש הגבלה של קשרי רגש. אתה לא יכול לקשור יחסים רגשיים ולהכיר כל מי שאתה רוצה. למשל: לאיש אסור להתייחד עם אישה אחרת שהיא לא הבת זוג שלו. מה זה להתייחד? לומר 'אל תדאג, לא יהיה שום דבר בינינו, שום איסור לא יצא בינינו'. ידוע שיחוד הוא דעת. להתיחד פרושו להקשר, ליצור זיקה רגשית כלשהי. ללכת זו פעולה גשמית בלבד.

אחר כך יש פרצוף יותר גבוה: אמא, בינה, שהיא בחינת עם ואומה, כמו שנסביר קצת, וכנגדה כתוב "עמך עמי".

אחר כך יש פרצוף אבא, י שבשם הוי', בו הבטול של כל שמץ עבודת אלילים. עיקר עבודת אלילים הוא הישות שבלב, העבודה הזרה שבתוך הלב שבכל אחד ואחד, שהוא הגבהות של הלב, אותה צריך לשרש מכל וכל. זו חכמה, בטול, כח-מה, וכנגד זה כתוב "ואלהיך אלהי".

אחר כך עולים למעלה מטעם ודעת – לכן קימת גם כן חלוקה לפסוק אחר בתנ"ך – נכונות למות, ואפילו למות מות רשעים, אבל העיקר להיות יהודי, וזה כבר כנגד הכתר. אלא שבזה גופא שתי מדרגות: חיצוניות הכתר, פרצוף אריך אנפין בלשון הקבלה, והוא כנגד "באשר תמותי אמות", יש עוד יותר מזה, הפנימיות, עתיק יומין כנגד "ושם אקבר". המיתה והקבורה קשורים מכיון שז"ת דעתיק מתלבשים בתוך ג"ר דאריך, כמבואר בקבלה.

"כי אל אשר תלכי אלך" – הגבלת כחות המעשה

בכל אחד ואחד יש כח העצם, של האמונה הפשוטה שלמעלה מכל הפרצופים, לצמצם את העצם במסירות נפש בכל מדרגה ומדרגה. זה בדיוק מאמר חז"ל, שעכשיו חזרנו עליו ושרש"י מביא בתור פשוטו של מקרא. קודם יש לנו תחומין, כלומר שהרגלים, כחות המעשה לא יכולים להתפשט לאן שרוצים. צריך להגביל את המעשה, הרגלים, את הנה"י ובמיוחד את ההוד, שהוא המנהיג של ההילוך. פרצוף נה"י הוא כנגד ה תתאה שבשם, פרצוף עיבור בלשון הקבלה.

"באשר תלני אלין" – הגבלת ההתקשרות הרגשית

אחר כך צריך להגביל את הרגש, את הדעת, פנימיות הרגש. אסור להתייחד עם כל אחד ואחד. ידוע שנקיי הדעת שבירושלים – שלימות היראה – היו בוחנים מי שידעו אותו, שישבו איתו ביחד וכו'. יש מי שמותר להתייחד אתו בלי חשבון, אבל זה מוגבל. על זה כתוב "באשר תלני אלין", זו ההגבלה ברגש, פנימיות הרגש, היינו הדעת, היחוד [כמובן, צריכה להיות אהבת ישראל לכולם, ללא יוצא מן הכלל. ידוע מאמר המגיד שצריך לאהוב רשע גמור כמו שאוהבים צדיק גמור, או הווארט של רבי פנחס מקוריץ, מגדולי תלמידי הבעל שם טוב: מה ההבדל בין צדיק שאינו גמור לצדיק גמור? שצדיק שאינו גמור אוהב רשע שאינו גמור[סה]. צדיק גמור אוהב רשע גמור. מכאן לומדים שכל אחד יכול להיות צדיק גמור, זו לא בעיה, רק צריך לאהוב רשע גמור ואתה מיד צדיק גמור. צריך לאהוב את כולם על מנת לקרב אותם – "אוהב את הבריות", אפילו מי שאין לו שום זכות, אבל "אוהב את הבריות" על מנת "לקרבן לתורה" זה ודאי ללא יוצא מן הכלל. כך הרבי שליט"א מפרש את הפסוק "ויחן שם ישראל נגד ההר"[סו], ש"ויחן" היינו כולם "כאיש אחד בלב אחד", אבל צריך להיות "נגד ההר" עם הצהרה ברורה. כלומר, ההתאחדות הזו צריכה להיות לשם התקרבות לתורה, שאם לא כן יכולה להיות הדרדרות].

"עמך עמי" – הבדלה בין ישראל לעמים

אחר כך "עמך עמי", זה כבר אומה שלמה, כידוע שאומה זה מלשון אם, אם בישראל. זה שאנחנו כולנו אומה אחת בענין אהבת ישראל, הוא הענין המבואר בחסידות שצריך לאהוב כל אחד ואחד מישראל באהבה עצמית ממש, וזה מתבטא בכך שכמו שיש טבע של אדם לגבי עצמו ש"על כל פשעים תכסה אהבה"[סז], כך צריך להיות ביחס לכל אחד ואחד. יש מקיף אחד של אהבה, מקיפין דאמא, על דרך הסוכה ש"ראויים כל ישראל לשבת בסוכה אחת", וגוי שנכנס לסוכה בועט בה, היא לא המקום בשבילו. הסוכה הזו היא הפריסת שלום עלינו בתור עם אחד, אבל היא גם סוכה שמסתתרים בתוכה, על דרך "הן עם לבדד ישכון". כלומר, אנחנו מובדלים, יש מקיף אחד של אמא שמבדיל אותנו בתור אומה שלמה מכל שאר עמי הארצות. זה "עמך עמי". זה נקרא הגבלה בבינה, בשמחה בנפש, "אם הבנים שמחה"[סח], "ושמחת בחגך"[סט].

"ואלקיך אלקי" – ביטול היש הנפרד

אחר כך יש הבדלה בחכמה, שאצלנו האדם צריך לבטל כל חכמה חיצונית. מה זו חכמה חיצונית? הרגשת יש, כמבואר באריכות בחסידות, ולא נאריך בזה. להרגיש את המציאות, גם להתחכם כלפי המציאות ולהרגיש כל דבר ודבר בתור ישות נפרדת בפני עצמה, זו כבר בחינת עבודת אלילים – החל מהיש הזה בתוך הלב שלי. אם כן, יש כאן הגבלה גמורה וחמורה ביותר, שצריך לבטל את היש מכל וכל. על זה כתוב "ואלהיך אלהי", להגיע לבטול. זו ההגבלה שכנגד החכמה, המסירות נפש שבחכמה, התיקון של רישא דעמא שכנגד החכמה.

"באשר תמותי אמות" – הגבלה מעל השכל

אחר כך קבלת ארבע מתות בית דין. יותר טוב למות יהודי מאשר לחיות גוי. ויותר טוב למות יהודי חייב ארבע מתות בית דין מאשר לחיות חיים הכי מאושרים בגשמיות וגם ברוחניות. לגוי גם יש חיים רוחניים משלו, אבל זה לא שווה למות מות רשעים בתור יהודי. זו כבר הגבלה שלא נתפסת בשכל. היא למעלה מהשכל, למעלה מטעם ודעת. כידוע, מסירות נפש למות ולא לחיות היא למעלה מהשכל.

"ושם אקבר" – האין האמתי שלפני מתן תורה

כמו שאמרנו קודם, יש עוד הגבלה, שיש שם מקום "בית עולמים" שלך, שהוא הקבר, אין הגבלה יותר מזה, זה השיא, בבחינת "נעוץ סופן בתחילתן"[ע]. את התחומין בשבת חז"ל לומדים[עא] מהפסוק שאמרנו קודם "שבו איש תחתיו", שאדם צריך לשבת במקום ולהתאפק לא לצאת מהמקום מכח הרצון והמרוצה הטבעית של הרגלים. רק לשבת איש תחתיו ביום השבת. אבל אין לך "שבו איש תחתיו", שיש איזה מושב למטה, תחת, יותר מהקבר. הקבר הוא ארבע אמות שיש לך לגור שם ואצל חז"ל הוא נקרא הבית שלך, לנצח. להיכנס לתוך צינוק נצחי של רשעים גמורים שנסקלים ונשרפים. כידוע, יש מחלוקת בחז"ל מה יותר חמור, לכן על פי פשט הם נקברים ביחד, אנחנו אמנם פוסקים שנסקל יותר חמור אבל רשב"י סובר אחרת, שנשרף יותר חמור. בפנימיות "אלה ואלה דברי אלקים חיים", ועל כן בפנימיות יש להם קבר אחד, מקום אחד להיקבר. באותו בית עולמים, גם הגר שבא להתגייר, וכאמור לפני מתן תורה כולנו גרים שבאים להתגייר, להתהפך לאיש אחר, אומר: יותר טוב לי הקבר לעולמים, שאין לך הגבלה יותר מההגבלה הזאת, מאשר החופש הגויי. זה כנגד פרצוף עתיק יומין, פנימיות הכתר. זה להיות אבן. כתוב "משם רעה אבן ישראל"[עב], אחד מהכינויים של עם ישראל הוא אבן, שהיא דומם.

תיקון האבן והחזרה לאין האמתי

ידוע בקבלה ומבואר בחסידות שלפעמים העונש החמור ביותר שנותנים לנשמה שיצאה מההגבלה שלה בעולם הזה, שהיא נקראת פריצות, היא פרצה במובן שלילי, והעונש של הנשמה הוא להתגלגל בתוך אבן, כמבואר בכתבי האריז"ל. ישנם דרושים עמוקים בחסידות שמסבירים את הענין. למה התיקון של פריצות, שאדם יוצא מהגבול שלו, הוא להתגלגל בתוך אבן? מכיוון שבתוך אבן בעל כרחו הוא במצב מצומצם ביותר שהוא לא יכול להתבטא. רק לעתיד לבוא כתוב "אבן מקיר תזעק", ר"ת אמת.

"את זה לעומת זה עשה האלקים", ומרובה מדה טובה כמו שאמרנו קודם, ויש בחינה "אבן ישראל" למעליותא, שאנחנו כולנו צריכים להיות אבן, להתגלגל מרצון בבחינת אבן. זה על דרך מאמר רות שהיא מוכנה להיות אבן, דומם, רק להיות יהודיה. מהי אבן? שוב, אבן היא עוד מספר, עוד יהודי אחד, בלי שום מעלה אחרת. בזכות זה מתהפכים לאיש אחר לגמרי. כידוע שבשביל התהפכות צריך לחזור לאין אמתי. מתוך אין אפשר להתחדש ליש חדש אמתי.

"אבן מקיר תזעק" – הזעקה לגאולה מקירות הלב

אם כן, כל לימוד ההכנה שאנחנו מתחילים הערב את שלושת ימי ההגבלה "והגבלת את העם סביב לאמר" וכו' מתקשר באופן הנפלא שהסברנו הערב קצת לענין רות, שהיא בסוד הוד שבמלכות, הספירה שספרנו הערב. זו המסירות בנפש להיות אבן, להיות דומם. אלא שמתוך האבן יוצאת זעקת גאולה, על דרך הפסוק שעכשיו אמרנו "אבן מקיר". קיר הוא קירות הלב. יש אבן לגריעותא – בעבודת ה' אבן לגריעותא הוא לב האבן, טמטום הלב. אבל יש מסירות נפש ועצמה-עצמות בלב – רות בגימטריא עצמות – שהיא גם למעליותא, זה אבן ישראל. מאותה אבן יוצאת הזעקה מקירות פנימיות הלב, על דרך "צעק לבם אל הוי'", שמקושרת עם מה שהרבי שליט"א אומר בזמן האחרון, שצריכים לצעוק "עד מתי" לקב"ה, שאין לנו כח הסבל יותר לסבול את הגלות. ומי יכול לצעוק כמו שצריך, שמתוך הצעקה הזו של הלב יפעל אתערותא דלעילא? רק אם הוא כמו רות, אם הוא עצמו בבחינת אבן. מתוך האבן יוצאת צעקה מקירות הלב "עד מתי?", אז בע"ה הקב"ה יענה – "וידע אלקים"[עג], הוא ידע אותנו, שלבבנו נאמנה אתו ויביא לנו את הגאולה במהרה בימינו.