בר-מצוה: תורה, תפלין וצדקה

בע"ה

ט"ז חשון תשפ"ד – כפ"ח

הנחת תפילין התמים שמואל-מנחם-מענדל שי' פריימן; בבא בתרא שיעור ששי

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בהנחת תפילין לנכד הרב האריך הרב להסביר את יסודות העבודה בהם צריך לעסוק נער שנכנס למצוות: שקידה והתמדה בתורה, הנחת תפילין באהבה ו'מבינות' במצוה העיקרית – מצות הצדקה.

במסגרת לימוד בבא בתרא נלמדה סוגיית הצדקה. הסוגיא פותחת ומסיימת בסיפורי 'צדקה מלכותית', ומתוך ההתבוננות בהם מתחדש הקשר המיוחד של צדקה של מלכים גוים לגיורם – הדרך המהירה והמשפיעה ביותר ל'מהפכה הרביעית'. השיעור הוא דוגמה נוספת בשבועות האחרונים לכך שבתוך הלימוד "תמידין כסדרם" מוצאים בהשגחה פרטית את הקשר לסוגיות האקטואליות, ובנידון דנן לסוגית פדיון שבויים – שחרור כל החטופים שלנו – ויהיה הלימוד לזכות השבויים ולהצלתם המהירה מיד צר, בריאים ושלמים. וכן, העיסוק בבירור מלכות פרס – אליה מתייחס השיעור – נותן כח להתעמת עם האויבת הראשית שלנו היום, איראן-פרס.

[כנהוג בהנחת תפילין, החתן חזר את האות הראשונה של המאמר "איתא במדרש תילים".]

נגנו שאמיל.

לחיים לחיים, שתהיה חסיד, ירא שמים ולמדן. מזל טוב לשמואל מנחם מענדל[ב] ולכולם.

תורה ותפילין – חכמה ובינה

ידוע שהרבי ייסד עשרה מבצעים[ג]. אחר כך הרבי הכתיר את עשרת המבצעים ב'מבצע גאולה ומשיח'[ד] (בגימטריא תורה, היינו ה"כתר תורה"[ה], "תורה חדשה"[ו] של מלך המשיח). בכל אופן, 'מבצע משיח' לא מבטל את הענין שהרבי ייסד במשך כל שנות הנשיאות שלו – עשרה מבצעים. הענין של המבצעים התחיל מ'מבצע תפילין'[ז], לפני מלחמת ששת הימים, והיה מכוון קודם כל לחילים – שיתן כח רוחני לנצח, שיהיה "דידן נצח". אם כן, הכל מתחיל מתפילין, המצוה המיוחדת של הבר-מצוה, והכל מכוון ל"דידן נצח", נצחון דוד מלכא משיחא על כל אויביו מסביב.

המאמר שחזרת עכשיו – "איתא במדרש תילים"[ח] – הוא מאמר של תפילין, המסביר איך מצות תפילין שקולה כנגד תלמוד תורה[ט] ש"כנגד כולם"[י]. יש באחד הספרים שלנו הקבלה של עשרת המבצעים של הרבי לפי הספירות[יא]. אם יש עשרה מבצעים הם ודאי כנגד עשר ספירות. אחד המבצעים הוא 'מבצע תורה', ללמוד תורה בהתמדה, ביגיעה, "יגעתי ומצאתי תאמין"[יב]. בהקבלה לספירות אמרנו בפשטות ש'מבצע תורה' כנגד החכמה של ה', "אורייתא מחכמה נפקת"[יג]. היות שתורה ותפילין שקולות – עיקר הווארט של המאמר, שגם התפילין ממשיכות מוחין בעצם, כמו התורה – ויש 'מבצע תורה' ו'מבצע תפילין', אמרנו בפשטות שהם כנגד חכמה ובינה. תורה ותפילין הן "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[יד], כמו אבא ואמא. לימוד תורה, שאתה מתמיד בתורה, הוא אבא, והנחת תפילין, שאתה מניח תפילין כל יום, היא אמא.

תפילין – כח להתקשרות

בתפילין גופא יש שני זוגות שנוהגים להניח. חסידים גדולים היו מניחים ארבעה זוגות[טו], אבל מה ששוה לכל נפש לפי החסידות[טז] הוא רש"י ור"ת, שהם גופא כנגד מוחין דאמא ומוחין דאבא[יז]. להלכה, עיקר התפילין הוא תפילין דרש"י ור"ת היינו תוספת קדושה. תפילין דרש"י הן מוחין דאמא, והן העיקר כי תפילין בכלל הן מוחין דאמא[יח]. מה הם מוחין דאמא? היכולת לקלוט היטב את אור החכמה על מנת להמשיך אותו בלב, לעורר אהבה ויראה ולהניע את המעשה, קיום המצוות בפועל, שהוא העיקר[יט].

מה עיקר ענין התפילין כפי שכתוב בתורה? "וקשרתם לאות על ידך והיו לטֹטפֹת בין עיניך"[כ]. תפילין הן קשר – התקשרות לקב"ה, התקשרות במח, התקשרות בלב. ממילא זו גם התקשרות לרבי, שמביא לנו את האור של הקב"ה. תפילין הם קשר. דווקא התקשרות היא בחינה של מוחין דאמא, "וקשרתם לאות על ידך". בדרך כלל מוסבר בתניא[כא] שהתקשרות היא דעת, אבל כתוב בפרקי אבות ש"אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת"[כב], כידוע[כג] הרמז ש-בינה ו-דעת יחד שוות ישראל, לי-ראש[כד].

בכל אופן, הדבר הראשון שאנחנו אומרים שאתה לומד תורה ואתה מניח תפילין ובכך עושה יחוד של חכמה ובינה, אבא ואמא.

בר-מצוה – מבינות בצדקה

מה הענין של בר-מצוה בכלל? אתה הולך להיות בר-מצוה. בר היינו בן ומצוה היא כפשוטה. מהי 'מצוה סתם' בתניא[כה]? כשאומרים שאדם עשה מצוה, איזו מצוה הוא עשה? סתם לעשות מצוה היינו לתת צדקה או לעזור למישהו, גם עזרה היא צדקה. כאשר מישהו עוזר לאיזה זקן לחצות את הכביש אומרים שהוא עשה מצוה. מצוה היא פשוט לעזור – או לעזור בכסף או לעזור בגוף. בן הוא גם מלשון תבונה, לשון בינה[כו], בן-מצוה מבין את הערך של המצוה – כמה חשוב שיהודי יקדיש את עצמו לצדקה, שכל הזמן יהיה במודעות איך אפשר לעזור, איך אפשר לתת צדקה (בר-מצוה בגימטריא גשם, סוד "גשם נדבות"[כז], גשם של צדקה). צדקה שקולה כנגד כל המצות[כח] ו"גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה"[כט] – הגאולה תלויה קודם כל בצדקה, "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה"[ל].

אם כן, עכשיו אנחנו בונים מבנה כזה: אתה הולך להיות בר-מצוה. עכשיו כבר הנחת תפילין – ההכנה הקרובה לבר-מצוה. במה, מתוך עשרת המבצעים-העניינים של הרבי, בר-מצוה צריך להתחזק במיוחד? אתה צריך לחשוב איך להתחזק בתורה; להתחזק במצוה המיוחדת שהתחלת עכשיו, הנחת תפילין, שהיא התקשרות – להיות קשור, להיות קשור לה', להיות קשור לרבי, לכל מה שהרבי רוצה מאתנו, איך לזרז את הגאולה; ולהתחזק בצדקה, כמו שאמרנו שסתם מצוה, בר-מצוה, היא המחשבה איך לעשות צדקה. אתה עדיין לא אדם גדול, שמרויח הרבה כסף ויכול לחלק הון תועפות. אם אתה מכיר מישהו אתה יכול אולי להתרים אותו... אבל, שוב, צריך לחשוב על צדקה ולעזור איך שאתה יכול לעזור. גם ילד, וכל שכן בר-מצוה, יכול לעזור בפועל ממש – לחברים ובכלל; כמובן, אפשר גם להפריש כל יום צדקה – יש לך מטבעות; ולבקש מה' שתוכל לעשות צדקה כדבעי, כמו שצריך, הרבה צדקה.

תורה-תפילין-צדקה – חכמה-בינה-יסוד

שוב, אמרנו שתורה ותפילין הן חכמה ובינה בעשרת המבצעים. גם צדקה היא אחד מעשרת המבצעים. איפה 'מבצע צדקה' ממוקם בספירות? כתוב[לא] שמי שעושה צדקה כל הזמן הוא צדיק. התניא מתחיל מכך שצריך להיות צדיק – לפחות בינוני, אבל לשאוף להיות צדיק. הפשט הוא שצדיק הוא מי שעושה צדקה. נוהגים לומר על ילדים טובים, חסידיים, 'צדיק' – אומרים לילד 'אתה צדיק'. שוב, הצדיק הוא בעיקר מי שחושב על החבר, על הזולת בכלל, על האחים הקטנים ממך – אתה הגדול במשפחה – ועושה צדקה וחסד, כמו אברהם אבינו. 'מבצע צדקה' הוא המבצע המיוחד של הצדיק, ולפי הקבלה צדיק בתוך מדות הלב הוא ספירת היסוד – "וצדיק יסוד עולם"[לב].

אם כן, תורה היא חכמה, תפילין הן בינה – זוג – וצדקה, 'מבצע צדקה' של הרבי, כנגד ספירת היסוד. נעשה גימטריא: כמה שוה תורה-תפלין-צדקה? 1380 – עשר פעמים מנחם. קוראים לך שמואל-מנחם-מענדל, וי"פ מנחם – שהוא שם של משיח, כתוב ש"משיח מנחם שמו"[לג] – עולה תורה-תפלין-צדקה. אם נחבר גם לשמות הספירות, חכמה-בינה-יסוד (220), נקבל 1600, מספר מאד מושלם, 40 ברבוע. הפסוק הכי חשוב ששוה למספר הזה הוא הפסוק שאמרנו קודם – "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה". כתוב בספרים[לד] – לא שלנו, כבר כתוב – שהמספר הזה שוה תלמוד בבלי תלמוד ירושלמי, שגם היחס ביניהם הוא בינה (תלמוד בבלי) וחכמה (תלמוד ירושלמי)[לה]. שני התלמודים אצלך הם כנגד תורה ותפילין. ב"ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" כתוב ש"משפט" היינו תורה, אבל "ושביה" – פדיון שבוים, "מצוה רבה" שעומדת על הפרק – "בצדקה".

ברכות לחתן השמחה

לחיים לחיים. שתהיה לך הרבה תורה, הרבה התקשרות של "וקשרתם לאות" של התפילין, וכאשר מקיימים ביד "וקשרתם לאות על ידך" אז ממילא "והיו לטֹטפֹת בין עיניך", תפילין של ראש יוצאות ממילא מהתפילין של יד. תפילין הן אות, כמו ששבת היא אות וכמו שברית מילה היא אות[לו].

לחיים לחיים, שיהיה לך הרבה חשק ללמוד תורה, שתלמד הרבה-הרבה תורה; שיהיה לך הרבה חשק להניח תפילין, שתאהב מאד את התפילין שלך. כתוב[לז] שהצדיק אוהב את התפילין שלו ומנשק אותן מאהבה; וגם הרבה אהבת ישראל. גם אחדות ישראל ואהבת ישראל הן מבצע של הרבי, שכנגד הדעת, והדעת היא השרש של היסוד – מתוך אהבת ישראל אתה רוצה לתת כמה שיותר צדקה ולעזור לכמה שיותר יהודים, גם בכסף שלך וגם בגוף שלך. זו המצוה העיקרית של בר-מצוה, כאשר הוא מקבל דעת – לממש את אהבת ישראל שלו במעשי צדקה בפועל. זהו כבר הראש שלך. אם אתה מוציא עלון לחברים – נקרא שיש לך כזה ראש, שאתה רוצה להשפיע, לעשות משהו טוב לזולת, שיועיל. זו בחינת צדקה. לחיים לחיים.

חלק שני: סוגיית הגמרא

"מצוה רבה" של פדיון שבוים

אדמו"ר הזקן אמר שצריכים 'לחיות עם הזמן'[לח], לחיות עם מה שקורה במציאות על ידי שמקשרים אותו למה שלומדים בפרשת השבוע, ובכלל למה שלומדים בתורה לפי הסדרים הקבועים. הבעל שם טוב אמר שאם אדם לומד כסדר את השיעור הקבוע שלו הלימוד מתקשר למציאות כמו פרשת השבוע. השנה לומדים בישיבות חב"ד מסכת בבא בתרא, ובלימוד שלנו הגענו לסוגיא של צדקה – שני דפים על מצות צדקה[לט], שהם הסוגיא העיקרית של צדקה בכל הש"ס.

בתחלת הסוגיא מסופר שאם-המלך בפרס, איפרא הורמיז – שהיתה גם מלכה בעצמה, כמו שעוד נראה – שלחה לרב יוסף סכום עתק ואמרה שיעשה בו "מצוה רבה". כאשר רב יוסף קבל את הכסף הוא ישב ועיין[מ] מהי "מצוה רבה". אביי, תלמידו, הביא לו ברייתא ממנה משמע ש"מצוה רבה" היא פדיון שבוים, וכך נפסק להלכה[מא]. לפעמים גם מצות "פרו ורבו"[מב], המצוה הראשונה בתורה, נקראת "מצוה רבה [לשון התרבות]"[מג]. המושג 'מצוה' סתם הוא צדקה – כך כתוב בירושלמי[מד] ומובא בתניא[מה] – ובתוך צדקה הצדקה הכי גדולה, "מצוה רבה", היא פדיון שבויים. בכך מתחילה הסוגיא העצומה של צדקה בגמרא.

בימים האלה פדיון שבויים הוא, כמובן, שחרור כל השבויים והחטופים שלנו – לכן טוב לעסוק במצות צדקה בכלל, כמאמר הפסוק "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה"[מו], השבת השבויים ("שביה") תלויה בצדקה, ובפרט בצדקה של פדיון שבויים, שאין למעלה ממנה.

קבלת צדקה מגוים

לקראת סוף הסוגיא – צריך ללמוד הרבה עד שמגיעים לשם – יש עוד סיפור על איפרא הורמיז, ששלחה לרבי אמי המון כסף, ארבע מאות דינרים, בלי לומר שהוא מיועד למטרה מסוימת – סתם לצדקה, לחלק לעניים. רבי אמי לא רצה לקבל את הכסף כדי לא להרבות את הזכויות של הגוים – נתינת צדקה של גוי היא זכות שמקיימת את מלכות הגוי, את העבודה-זרה שלו – והוא החזיר לה אותו חזרה.

היא לא התחרטה או התייאשה, אלא שלחה את הסכום לרבא – האמורא הכי חשוב בתלמוד, חברו של אביי, שברוב המקומות הלכה כמותו[מז]. רבא כן קבל את הכסף, משום "שלום מלכות". כפי שהמפרשים מסבירים[מח], פשט, רבי אמי הוא אמורא בארץ ישראל, הוא לא תחת מלכות איפרא הורמיז שנמצאת בשושן הבירה, אבל רבא נמצא בבבל, תחת הממשלה שלה, ולכן הוא מקבל את הכסף משום "שלום מלכות" – כדי שלא יהיו אצל המלכות כעס והקפדה שעלולים לסכן את היהודים. מה הוא עשה עם הכסף? היא לא אמרה לו יעוד מיוחד, כמו בסיפור הקודם, והוא חילק אותו לעניי אומות העולם, כדי לא להרבות בזכויות הגוים. יש דיון שלם האם בכלל יש לגוי מצוה לתת צדקה לגוים, ורוב הראשונים והאחרונים אומרים שזו מצוה בשבילו[מט], אבל ודאי שזו לא זכות גדולה כמו לתת צדקה ליהודים. כאשר רבי אמי שמע שרבא קבל את הכסף הוא הקפיד – 'למה קבלת? אני החזרתי את הכסף!'. הגמרא אומרת שלא ספרו לו את כל הסיפור, שרבא חילק את הכסף לעניי גוים, ואם היה שומע זאת היה מפיס את דעתו, במקצת על כל פנים.

רוב ככל המפרשים מחברים את שני הסיפורים הללו. הסיפור הראשון הוא כנראה מוקדם יותר, כי הוא עם רב יוסף, רבם של אביי ורבא, ואין בו שום רמז לאיסור לקבל צדקה מהמלכה הגויה איפרא הורמיז. אדרבא, בזכותה קבעו מהי "מצוה רבה", ומשמע שאחר כך רב יוסף השתמש בכסף לפדיון שבוים. אכן, מכיון שבסיפור השני יש הלכה שאסור לקבל צדקה מגוים אם אין סבה מיוחדת, וגם אז יש להשתמש בכסף לצדקה לגוים, מסבירים[נ] שכנראה רב יוסף השתמש בכסף לפדות שבויים של גוים. שוב, בתוך הגמרא עצמה אין לכך שום רמז בסיפור הראשון – ולכן ננסה להציע הסבר אחר.

קירוב איפרא הורמיז

מיהי איפרא הורמיז? יש לשם שלה שני פירושים: רש"י מפרש[נא] ששמה מלמד שיש לה יפי של שדים (איפרא-יפי, הורמיז-שד). תוספות בסוגיין מביאים פירוש יותר בקדושה, שיש לה 'חן מאת המקום' (איפרא-חן[נב], הורמיז-שכינה[נג]). היא אמא של שבור-מלכא[נד], מלך פרס הכי גדול ומפורסם שהיה בזמן האמוראים.

בספרי ההיסטוריה כתוב שאצילי פרס המליכו אותו כאשר אביו מת, עוד בהיותו עובר ברחם אמו, כך שעד שנולד והתבגר אמו היתה המלכה בפועל, וגם אחר כך היא המשיכה לפקח על הענינים[נה]. לפי פשט היא גויה, עובדת עבודה זרה, אבל לא פשוט – רואים מכל הסיפורים עליה[נו] שיש לה סימפטיה ליהודים, אהבה מיוחדת, היא מכבדת את החכמים, שולחת לרבנים הגדולים כסף לחלק לצדקה ורוצה לעבוד את ה'. באמת, בספרי ההיסטוריה כתוב שאבא שלה היה יהודי. בכלל, בתולדות מלכי פרס ומדי יש כמה יהודים, החל מאסתר המלכה – יהודיה שפתאום הופכת להיות מלכת פרס. יש לה בן, המלך דריוש, שגם הוא לכאורה יהודי לפי ההלכה[נז], אמו יהודיה. כאן כתוב שאבא של איפרא הורמיז היה יהודי.

מי שאביו יהודי ואמו גויה הוא גוי לפי ההלכה, אבל איך צריך להתייחס אליו? זו סוגיא בהלכה, והאחרונים[נח] קובעים שלכתחילה צריך לנסות לגייר אותו. בדרך כלל לא מעודדים גוי להתגייר – אם הוא רוצה להתגייר באמת מקבלים אותו, אבל לא משתדלים לשכנע אותו שכדאי לו להתגייר. אבל אם אביו יהודי – יש לו דם יהודי, הוא "זרע ישראל" – כן יש מצוה לקרב אותו כדי שיתגייר (כמובן, גיור אמתי, עם קבלת עול מצוות). אותו דין חל גם על איפרא הורמיז, שרש"י כותב עליה בפירוש שהיא היתה "קרובה להתגייר"[נט]. לכן אפשר לפרש לפי הפשט – לא לפי כל פלפולי האחרונים – שרב יוסף פשוט רצה לקרב אותה במגמה לגייר אותה. הוא לקח בחשבון שאם היא תתגייר יהיה תיקון מאד גדול בשמים וגם השפעה מאד גדולה שלה על קירוב כל הממלכה שלה.

מונבז המלך והילני המלכה

מה האסמכתא לפירוש הזה? הסיום של כל סוגית הצדקה – "הכל הולך אחר החיתום"[ס] – הוא סיפור נוסף על צדקה של מלך:

מעשה במונבז המלך שבזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשני בצורת, וחברו עליו אחיו ובית אביו ואמרו לו: אבותיך גנזו והוסיפו על של אבותם ואתה מבזבזם?! אמר להם: אבותי גנזו למטה ואני גנזתי למעלה, שנאמר "אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף"[סא]. אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו, שנאמר "צדק ומשפט מכון כסאך"[סב]. אבותי גנזו דבר שאין עושה פירות ואני גנזתי דבר שעושה פירות[סג], שנאמר "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו". אבותי גנזו [אוצרות] ממון ואני גנזתי אוצרות נפשות, שנאמר "פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם"[סד]. אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי, שנאמר "ולך תהיה צדקה"[סה]. אבותי גנזו לעולם הזה ואני גנזתי לעולם הבא, שנאמר "והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך"[סו].

הוא אומר לאחים שלו ששה דברים[סז] להצדיק את עצמו, ועל כל אחד מביא פסוק – הוא תלמיד חכם שיודע את כל התנ"ך. מיהו מונבז המלך? יש מחלוקת בין המפרשים – לפי רש"י[סח] ותוספות[סט] הוא אחד ממלכי בית חשמונאי, מלך יהודי, אך לפי כל האחרונים, מהמהרש"א[ע] והלאה[עא], הוא מלך של ממלכה גויית שהתגייר[עב]. לפי ספרי ההיסטוריה[עג], הוא המלך של מדינת חדייב – מדינה גדולה שהיתה באזור סוריה. הוא ואמו, הילני המלכה[עד], היו מלכים גוים שהתגיירו כהלכה (והתנא מונבז – מבית דינו של רבי עקיבא – הוא מצאצאיו ונקרא על שמו[עה]). בספרי ההיסטוריה מסופר שהוא תמך במרד הגדול של היהודים ברומאים, שלח כסף, נשק וגם חילים – בסופו של דבר המרד נכשל והרומאים החריבו את בית המקדש. יש בחז"ל כמה סיפורים עליו, אבל הסיפור על הצדקה – לפיו הוא בעל צדקה הכי גדול בעולם – הוא הכי מופלא.

מה רוצים ללמוד מהענין? שחיתום הסוגיא שאומרת שלא מקבלים צדקה מגוים, התכל'ס, הוא שפתאום מתגייר מלך של גוים ונותן הכי הרבה כסף שבעולם. יתכן מאד שרב יוסף – שהוא דמות משיחית, רב יוסף שוה משיח – חושב 'הלואי שאיפרא הורמיז תתגייר', במיוחד כי אביה יהודי והיא מעריכה מאד את היהודים ואף "קרובה להתגייר" (ואפשר אף לומר שמכאן גם 'השראה' לדברי רש"י הללו). לשם כך הוא רוצה לעשות בדיוק מה שהיא מבקשת, מעיין מהי בדיוק "מצוה רבה" ועושה זאת. מה זה אומר לנו? שאם המלכים של העולם יהיו בעצמם יהודים – אין לך 'מהפכה רביעית'[עו] יותר גדולה. העובדה שזהו סיום הסוגיא אומרת "דרשני" גדול מאד, רומזת שתכלית הצדקה היא לגרום שמלכי העולם יתגיירו כהלכה ואז הכסף שלהם יהיה קדש.

בזבוז האוצרות

הסיפור של מונבז הוא גם מקור למושג יסודי בחסידות – "בזבוז האוצרות". במאמר "באתי לגני"[עז] הרבי הריי"צ מסביר שכדי לנצח במלחמה מלך מוכן לבזבז – ומבזבז בפועל – את כל האוצרות, שאבותיו והוא אספו במשך כל הדורות. המלך מונבז, ששמו רומז לבזבוז ממון (מון-בז), בזבז את כל האוצרות כדי להאכיל אנשים רעבים בשנת בצורת.

כתוב "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש"[עח], אבל אדמו"ר הזקן פוסק בתניא[עט] שכאשר יש עניים רעבים אסור לו לאדם להוציא את כספו על מותרות ועליו לבזבז יותר מחומש – את כל כספו – כדי להחיות אותם. זהו חידוש של אדמו"ר הזקן, בעוד שאר האחרונים אומרים[פ] שאולי במצב כזה יש רשות לבזבז יותר מחומש, אך זו ודאי לא חובה. לא ראיתי מישהו ששם לב לדיוק הזה, אך זהו שוני עצום בהשקפה.

בכל אופן, מקור המושג בזבוז האוצרות הוא במצות צדקה והרבי כותב עליו ביחס לנצחון המלחמה – סימן שזהו אותו דבר. יש כעת מלחמה, להביא משיח, וצריך לבזבז את כל האוצרות. בדרך כלל מפרשים זאת על חסידות – שמגלים את כל הסודות שגנזו כדי להביא משיח. בסוגיא מדובר בבזבוז כל הכסף כדי להחיות העניים בזמן בצורת. כנראה אותו דבר: עכשיו, בזמן המשיח, כולנו רעבים וצמאים, ממש מתים מרעב ומצמא, לשמוע דברי אלקים חיים, להתחיות – "הִנֵּה יָמִים בָּאִים... וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי הוי'"[פא]. כדי להשביע את הרעב הזה צריך לבזבז את כל האוצרות.

נברך שיהיו הרבה-הרבה אוצרות בשביל לבזבז – גם חסידות וגם כסף. בשביל להביא משיח צריך הרבה כסף והרבה חסידות – ואת הכל לבזבז, להיות מונבז. לחיים לחיים, שנזכה שכל המלכים יתגיירו, וממילא תהיה הפצת התורה ומהפכה רביעית בכל העולם כולו, משיח נאו! לחיים לחיים.