רמ"ח אותיות (קח, קכב, קי-קיז)

שבת קדש פרשת דברים, ו' מנחם-אב ע"ז – כפר חב"ד[א]

א. צדיקים נסתרים ועבודת היחודים "באופן אחר" (אותיות קח ו-קכב)

יהודים מייחדים יחודים ברחובות עיר הבירה

קח. אד״ש [הרבי הרש"ב.] שמע מאביו מהר״ש ששמע מאהצ״צ [אדמו"ר הצמח צדק.] בשובו מפ״ב [הצמח צדק נסע לפטרבורג לעסוק בתקנות בעניני החינוך. הוא היה שם בנכונות למסירות נפש בפועל, ונעצר כמה פעמים במהלך שהותו שם.], שראה בפ״ב אידען וואס גייען אין גאס זיינען מיחד יחודים [הוא ראה יהודים שהולכים ברחוב ומייחדים יחודים.].

פטרבורג היתה עיר הבירה, שלא כל יהודי יכול היה לגור בה – היה נדרש אישור מיוחד. מטבע הדברים, מי שגרו בפטרבורג היו העשירים או המקורבים למלכות, אנשים שפחות מצטיינים ביראת שמים שלהם, אבל הרבי הצמח צדק מספר שהוא ראה שם יהודים שהולכים ברחוב ומייחדים יחודים. כמו שנגיד היום שהולכים ברחובות תל אביב ורואים יהודים שמייחדים יחודים.

צדיקים נסתרים באופן אחר

התוכן כאן קשור לאות קכב, אז נקרא גם אותה:

קכב. רד"צ [רבי דוד צבי חן, מגדולי הרבנים בחב"ד.] שמע ממהר״ש ששאל מהצ״צ אם עתה יש הנסתרים - הל״ו [כתוב שבכל דור יש לו צדיקים נסתרים והרבי מהר"ש שאל את אביו האם כך הוא גם כיום.] - וענה יש אבל הם באופן אחר, וב' מהם נוסעים לליובאוויטש.

הרבי הצמח-צדק אמר לבנו, הרבי מהר"ש, שגם היום יש לו צדיקים אבל הם "באופן אחר". בזמן הבעל שם טוב הצדיקים הנסתרים היו אנשים פשוטים – יכול להיות נגר או פחח – שגרים באיזה מקום בקצה העיר ולא מכירים אותם. כבר הבעל שם טוב בראשית דרכו, לפני שהתגלה, עשה איזה שינוי אצל הצדיקים הנסתרים – הוא החל לעודד אותם ללמד תורה, להשפיע לטובה על הצבור וכו', וכך קצת לצאת מההסתר שלהם. בכל אופן, הצדיקים נשארו נסתרים עד כדי כך שאם צדיק נסתר היה מתגלה זו היתה ממש טראומה עבורו, והיו צדיקים נסתרים שאפילו הסתלקו מהעולם כשגילו אותם.

בתקופת הצמח-צדק היו צדיקים נסתרים אבל "באופן אחר", נשאר לדמיין מה הכוונה שהם "באופן אחר" – אולי שהם לא כל כך נסתרים, אולי שאפילו הם בעצמם לא יודעים שהם צדיקים נסתרים. אולי כדי להמחיש שהם לא יודעים שהם צדיקים נסתרים אדמו"ר הצמח-צדק אומר ששנים מהם נוסעים לליובאוויטש... אבל כמובן, יתכן גם צדיקים נסתרים שיודעים שהם כאלה ונוסעים אל הרבי. כשהצמח צדק חוזר ואומר שהוא ראה בפטרבורג יהודים הולכים ברחוב ומייחדים יחודים זו דוגמה לצדיקים נסתרים "באופן אחר" – לא יהודים פשוטים שגרים בקצה העיירה ליד היער, אלא יהודים עשירים ומקורבים למלכות שגרים בין הגוים בעיר הבירה.

עבודת היחודים בדורנו – מחשבות שידוכים והשכנת שלום

כמובן, שאם מהבעל שם טוב עד הצמח צדק – חמשה דורות – הצדיקים הנסתרים הם כבר באופן אחר, ברור שבחמשת הדורות הנוספים שעברו חל שינוי גדול עוד יותר והצדיקים הנסתרים היום הם "באופן אחר" לגמרי. הצמח צדק אמר שראה יהודים בפטרבורג שהולכים ברחוב ומייחדים יחודים. איך אפשר לתאר היום יהודי שהולך בטיילת בתל אביב ומייחד יחודים?

בכלל, מהי עבודת היחודים? הרבי אמר ש"נסתיימה עבודת הבירורים", יש לנו הרבה פירושים בזה ופירוש עיקרי – שגם רמוז בשיחות של הרבי – הוא שהיום העבודה היא "עבודת היחודים". כשאומרים "עבודת היחודים" אפשר לחשוב על מישהו שמייחד שמות וכוונות של האריז"ל. אם חושבים על צדיק נסתר בזמנים קדומים שמסתובב ועושה יחודים – חושבים על יחודים כאלה. אם חושבים על צדיקים נסתרים בזמן הצמח צדק שמסתובבים בפטרבורג ועושים יחודים – ספק הכוונה ליחודים של האריז"ל, אולי יחודים בדרך הבעל שם טוב.

אבל היום ברור שעבודת היחודים היא באופן אחר. יתכן שעבודת היחודים היא שידוכים – שדכן הולך וחושב לייחד נשמות, לשדך בחורים ובחורות. יחודים הם לא רק בין גברים לנשים – מישהו שרוצה לקיים את עבודת אהרן הכהן (כמו שדברנו בראש חדש אב), של להרבות אהבה בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, זו עבודת היחודים. אם יש איזה פירוד בין חברים, איזה מריבה במשפחה, ומישהו הולך וחושב מה אפשר לעשות כדי לתקן זאת, כל אדם חושב על מה שמטריד אותו והוא עסוק בענין הזה – והקב"ה מצרף כוונה למעשה – הוא צדיק נסתר, שבעצמו אינו יודע שהוא נסתר, שהולך ברחוב ומייחד יחודים.

ב. מסירות נפש בעת ההסתלקות (אות קי)

את אות קט כבר למדנו[ב]. נעבור לאות הבאה:

ק״י. רז״ז [רבי זלמן זעזמיר, מי שקרב את רבי הלל מפאריטש לחב"ד והיה המשפיע שלו.] אמר לפני הסתלקותו [ההסתלקות שלו היתה סיפור שלם, שכבר הזכרנו. הוא מסר את הנפש שלו על גיור וגזרו עליו שילוח לסיביר. כשבאו לקחת אותו התברר שהוא כבר נפטר והם לא האמינו עד שראו שהוא בקברו. לפני ההסתלקות הוא אמר:] הריני מוסר נפשי לעילת לעילות, ור״ה [רבי הלל מפאריטש, המושפע של רז"ז.] פי' נאדיר מיין נשמה טוא מיט איהר וואס דו ווילסט צי ג״ע צי גיהנם [הנה לך הנשמה שלי, תעשה איתה מה שאתה רוצה – או גן עדן או גיהנם.].

כמו שכבר דברנו פעם, אצל הרבה צדיקים היתה תנועה של מסירות נפש ברגעים האחרונים. ככה כתוב גם על הבעל שם טוב לפני הסתלקותו. צריך להבין מה המשמעות של מסירות הנפש לפני ההסתלקות – יש כמה הסברים. אחד מהם הוא שהצדיק מוסר את נפשו כמה דקות יותר מוקדם, ובכך מקיים מסירות נפש. כאן יש תנועת מסירות נפש של רבי זלמן זעזמיר – שבאמת הסתלקותו היתה מתוך מסירות נפש, כנ"ל – ורבי הלל מסביר שהוא מתכוון שהוא מוסר את הנשמה שלו לה' לעשות בה מה שהוא רוצה, או גן עדן או גיהנם. מסירות נפש היא מלשון מסירה – למסור משהו, וכאן רז"ז מוסר את נשמתו לה' – שיעשה בה מה שירצה. המסירות כאן היא מין הפקרות – לתת לה' להחליט מה לעשות בנשמה, ומה שה' יעשה בה כך טוב.

אפשר להסביר יותר עמוק: כשאדם מסתלק מהעולם הנשמה נפרדת מהגוף – כבר לא מענין אותו מה קורה עם הגוף, אלא רק עם הנשמה. כאן רבי זלמן אומר שגם לא מענין אותו מה קורה עם הנשמה – שהיא זו שהולכת לגן עדן או לגיהנם – כי העצם שלו הוא משהו אחר, והוא 'מסתלק' גם מהנשמה. לומר שלא אכפת לי מה יקרה עם הנשמה, גן עדן או גיהנם, צריך להיות אחוז במה שלמעלה מהנשמה, בעצם הנשמה הדבוק בה' עצמו, שלו באמת לא נוגע גן עדן או גיהנם. אדמו"ר הזקן היה רגיל לומר שאיני רוצה לא את הגן עדן שלך וכו' אלא רק אותך בלבד, ורבי זלמן אומר – לא אכפת לי אם הנשמה תלך לגן עדן או לגיהנם, כל עוד אני בעצמי, עצם הנשמה (כמו שהרבי מדבר הרבה על 'עצמות') נמצא איתך לבד.

ג. מקיף מסמא עיני החיצונים (אות קיא)

קי״א. מקיף מסמא עיני החיצוניים [כתוב בקבלה שהמקיף מסמא את עיני החיצונים – בשביל לסמא את העינים של החיצונים ולמנוע מהם להפריע צריך לשדר אליהם אור מקיף. מה פירוש? מי אנחנו מכירים שעשה כך? אחד הפירושים שמקיף הוא גם לשון תוקף. אדמו"ר הריי"צ במאסר שלו קבל החלטה לנהוג בתוקף עם החיצונים שאסרו אותו וכך הוא סימא את עיניהם ובטל אותם. כאשר החוקר מפנה לרבי אקדח והרבי אומר שאינו מפחד מהצעצוע הזה הוא בוודאי היה בהלם מסוים – התוקף מבטל ומסמא אותו. מענין שהרבי הקודם אמר שההתנהגות הזו נבעה מהחלטה שהוא קבל בתחלת המאסר – התוקף-המקיף תלוי בהחלטה. זה קשור למה שהוא אומר כאן בהמשך, שאין לקליפות דעת והדעת מקבלת-ממשיכה מהכתר – ההחלטה היא כח של הדעת אבל יש בדעת תוקף להמשיך מהמקיף, להחליט להתנהג באופן שממשיך מקיף המסמא את עיני החיצונים.]

[כעת הוא מסביר מהו אותו מקיף: מקיף] הו״ע החוש שלמעלה מהשכל [רבי הלל מביא בשם רבי זלמן זעזמיר שהחושים בנפש הם סוד ז' תיקוני גלגלתא – חושים נמצאים בכתר וממשיכים ממנו, למעלה מהשכל.] שהחיצוניים א"ל אלא מה שעיניהם רואות [החיצונים הם דינין ומשתלשלים מן הדינים של הקדושה שבהם נאמר שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות.] וה״ע החכ' שמקבלים רק מה שמעיינים בשכל [עיון גם לשון עין. החיצונים מעיינים בדין כנ"ל. ההמתקה היא בשרש, בכוונת אותיות ע"ד רבתי דשמע – עין דין, צדק מלכותא קדישא, ודוק.], אך בלמע' מן השכל א״י [כנראה טעות וצ"ל כמו בנוסחים האחרים: א"א] להם לקבל וזהו עיני החיצונים. ומקיף החוש והרגשה בלמע' מהשכל שחו״ב יש להם [חכמה ובינה הם המוחין העיקריים, שני המוחין שבצד הפנים, ואותם יש גם לקליפות.]. דעת אי״ל ודעת מקבל מכתר [הדעת היא מח האחור – כמו שנדבר עוד בהמשך – ולכאורה היא פחותה מהחכמה והבינה שמצד הפנים, אך דווקא הדעת היא חוש שמקבל מהכתר שלמעלה מטעם ודעת, היא ממשיכה את המקיף שמסמא את עיני החיצונים.].

המקיף, כפי שמסביר כאן, הוא החוש הפנימי, הענג וה'הרגש' בלימוד. מה צריך לעשות כאשר מלמדים חסידות ורוצים להימנע מיניקת החיצונים? צריך לשדר את החוש הפנימי, ההרגש שלמעלה מן השכל, וזה בעצמו מסמא את החיצונים ומונע מהם לינוק.

ד. עבודת ה' בקבלנות – לפני מתן תורה ולעתיד לבוא (אות קיב)

קי"ב. כששאלו לר״ל איגר [רבי לייבלה אייגר הוא הנכד של רבי עקיבא אייגר והוא נהיה חסיד קוצק, אח"כ נעשה לרבי בעצמו בלובלין.] מדוע אינו שומר הזמן כידוע [הוא היה מתפלל מאד מאוחר – היה יכול להתפלל שחרית בלילה...] וענה : איך דין ניט דעם אויבערשטען פון טאג, איך דין דעם אויבערשטען פון שטיק וויפעל איך קען אויסארבעטן ארבעט איך אויס  [אינני עובד את ה' כפועל-יום, אני עובד את ה' כקבלן – כמה שאני מספיק לעשות אני עושה.]

ווארט מאד יפה: יש מי שעובד את ה' כמו שכיר-יום, בכל יום אומרים לו מה לעשות בכל זמן נתון וכך הוא עושה, אבל, אומר רבי לייבלה, יש מי שעובד את ה' כקבלן – הוא אחראי על העבודה, והוא עושה אותה בזמנו שלו עד שהוא מסיים. במובן מסוים, לקבלן יותר אכפת מהעבודה שלו, הוא מרגיש כמו בעל הבית – מזכיר את מה שהרבי אמר שכל אחד צריך להיות בעל הבית על השליחות שלו[ג]. מה ההבדל בין שכיר יום לקבלן? שכיר עובד אצל בעל הבית, וקבלן לוקח את העבודה אליו הביתה, משלים אותה ומוסר לבעה"ב כשהיא מושלמת.

קבלן מזכיר לנו גם מי שעוסק בקבלה – יש את קבלת הרמ"ק, שיום ההילולא שלו היה לפני שבועיים, ויש את קבלת האריז"ל, שיום ששי היה היארצייט שלו, אבל יש גם את קבלת הבעל שם טוב.

[בכל אופן, אחרי הווארט היפה של רבי לייבלה, הרש"ג מסייג את דבריו עבורנו:] - מ"מ ידוע מה שאמר הצ"צ על חסידי קאצק [אמנם רבי לייבלה אייגר עזב את קוצק יחד עם הרבי מאיז'ביצא, אבל עדיין מתייחסים אליו כאן כחסיד קוצק. (יש לו את אותו יארצייט, סימן שהוא נשאר קשור...) כן, היארצייט של רבי לייבלה הוא כ"ב שבט, יחד עם היארצייט של הרבי מקוצק.], דאס איז עבודה פאר מ״ת [זו העבודה של 'לפני מתן תורה'. כלומר, זו עבודה נעלית, אבל אנחנו כבר אחרי מתן תורה ועבודה זו לא שייכת לנו.].

הבדל עיקרי בין העבודה לפני מתן תורה לעבודה אחרי מתן תורה הוא שלפני מתן תורה העבודה היתה בגדר "אינו מצווה ועושה" ולאחר מתן תורה העבודה היא בגדר "מצווה ועושה". יחסית, "מצווה ועושה" הוא כשכיר-יום (ובסופו של דבר "אנן פועלי דיממא אנן"), שמקבל הוראות וממלא אותן, ואילו "אינו מצווה ועושה" הוא כקבלן שהעבודה היא שלו וברצונו. לעתיד לבוא יש חזרה, במובן מסוים, של עבודת "גדול מי שאינו מצווה ועושה" ויש יותר מקום לעבודה של קבלן.

ה. שלשה יפים-מסופקים ושלשה עומקים (אות קיג)

קיג. מהר״ש א' ג' דברים יפים אך שספק צו ס'איז גאר די זאך [ספק אם הם בכלל הדבר.],

א. אתרוג מקארפו שמאד הדור, אך שספק מעיקרו אם הוא אתרוג או לימאנע.

ב. מאשינאווע טליתים [טליתות מכונה.] שנאה במאד אך שספק אם זה שעטנז או צמר וואל.

ג. מתנגד שהוא יפה מאד לערנט [לומד.], דאוונט [מתפלל.], זאגט תהלים [זה מתנגד שאפילו אומר תהלים...], אך שספק צו דאס איז גאר א איד...

[הוא קושר את זה לעוד ווארט חשוב, שהסברנו כמה פעמים, כנראה גם במאמר "וצדיק יסוד עולם" בלב לדעת:] מא' המקובל ג' עומקים הם; עומק שוטה משוגע, עומק מתנגד הוא אפיקורס [מביא בשביל הווארט הזה, שהולך טוב יחד עם הדבר השלישי – מתנגד שספק אם הוא יהודי...] (והג' שכחתי (עומק חסיד הוא רבי)).

למה הרש"ג שכח את השלישי, "עומק חסיד רבי"? כנראה שכשדיבר בהתועדות לא רצה שיחשבו שרומז לעצמו או לאף אחד אחר מגדולי החסידים, ולכן הדחיק את זה עד שאמר ששכח (במודע או שלא במודע). רק אח"כ הכותב הוסיף את העומק  השלישי שהיה ידוע.

כל עומק הוא לקחת את הדבר ולהעמיק-להקצין בו – מי שהולך עם השטות שלו עד הסוף נעשה משוגע, מי שהולך עם ההתנגדות שלו עד הסוף נעשה אפיקורס ומי שהולך עם החסידות שלו עד הסוף נעשה רבי. הדוגמה הכי טובה לדבר האחרון היום היא הרבי, הכי עומק-חסיד של חותנו, הרבי הקודם.

בספר יצירה עמקים הם הקצוות של הממדים – לכל ממד יש שני עומקים בהם הוא ממשיך עד אין סוף (מה שנקרא וקטור) – לכן כשאומרים שיש "שלשה עומקים" אפשר לחשוב עליהם גם כשלשה ממדים, כאשר כל "עומק" כאן הוא הקצנה לצד אחד בממד אליו הוא שייך. איך נקביל כאן את שלשת העומקים לשלשת הממדים? השוטה שייך לממד הגובה – הציר של מעלה-מטה – וכשהוא מקצין בירידה למטה, לכיוון השטות שלו שלמטה מטעם ודעת, הוא נעשה משוגע. [אפשר גם להגיד שהוא מקצין למעלה, בגאוה שלו, "כל גאה שוטה".] הוא מרגיש למעלה, ב'היי', אבל באמת הוא למטה. המתנגד שייך לממד הרוחב – הציר של ימין-שמאל, חסיד-מתנגד – ואם הוא מקצין שמאלה בהתנגדות שלו הוא הופך להיות אפיקורס. החסיד שייך לממד העומק – כל הענין של חסיד הוא להיות פנימי – וכאשר הוא מעמיק בחסידות שלו הוא הופך להיות רבי. העמקה היא כח של הדעת, "כח המעמיק" בשלשת הממדים של השכל (כמו שמסובר בתחלת שער היחוד), ובדעת תלויה גם ההתקשרות לרבי, ומי שמעמיק עד הסוף מזדהה עם הרבי (עם משה רבינו שבדור, שהוא עצמו כח הדעת של כל יהודי כמבואר בתניא בענין אין לגבי משה מילתא זוטרתא היא).

[אפשר להגיד ששלשת העומקים שמסביר הם כנגד שלשת הדברים שאמר קודם?] בפשטות אין הקבלה. מביא רק בגלל השני, עומק מתנגד, שקשור לדבר השלישי שאמר קודם (ובכל זאת י"ל ששוטה מחליף בין אתרוג ללימון, כמו שיש הדס שוטה, וחסיד מעמיק עובד בכח עצמו דווקא, אינו סומך על פטנטים, עבודת מכונה, ובכך נעשה עצמי דהיינו רבי).

ו. עומק הבנת החסידות היום ולעתיד לבוא (אותיות קיד-קטו)

הבנת החסידות בדור השביעי (לבעש"ט)

קיד. פ״א א' אד״ש איך פארשטיי חסידות בעסער פאר אלע אידן [הרבי הרש"ב השתבח בכך שהוא מבין חסידות יותר טוב מכל אחד אחר. זה מתקשר לווארט הקודם, על "עומק חסיד רבי", בפרט מתאים לרבי הרש"ב שאמר שהוא ביחס לאביו "בן שנעשה עבד" – הוא העמיק מאד בחסידות שלו, ואומר שהעיקר שמבין חסידות יותר מכל אחד אחר. זו המעלה הכי גדולה.].

חסיד אחד אמר על אד״ש כל השביעין חביבין, שבת שהוא שביעי הוא חביב מאד, תשרי שהוא החדש השביעי חשוב מאד ואד״ש שהוא ג"כ שביעי להבעש״ט [אנחנו מכירים את הענין של "כל השביעין חביבין" מה שהרבי אמר על עצמו במאמר קבלת הנשיאות, שאנו דור השביעי לאדמו"ר הזקן, אבל הענין של "דור השביעי" התחיל כבר מהרבי הרש"ב, דור השביעי לבעל שם טוב. זאת אומרת שאם הבעל שם טוב הוא חסד אז הרבי הרש"ב הוא מלכות, בחינת מאן מלכי רבנן, הרי הוא הרמב"ם, הפוסק, של החסידות.].

[אחרי מוסף:]

שתי בחינות בחידושי החסידות לעתיד לבוא

קטו. רש״ב [רבי שמואל בוריסוב.] א' שגילוי דלעתיד הוא כמו דא״ח. שדא״ח כאל״ף בי״ת ולעתיד יהי' הגילויים שכתוב בדא״ח [מה שמבינים היום שכתוב בדא"ח הוא כמו ילד שלומד את האלף-בית, שיודע לצרף את האותיות למילה לפי הניקוד, כך אנחנו לומדים בלי שתופסים את התוכן הפנימי, המלים המורכבות מהאותיות ובהן טמון התוכן.]. ועתה אין מבינים התיבות שאומרים ולעתיד יתגלו וירגישום [גם מה שכן מבינים היום הוא הבנה חלקית, בלי הרגשה, כמו מי שקורא אותיות ומכיר-תופס אותן, אבל לא מצליח לחבר אותן למילים, אז גם התפיסה שלו באותיות מאד חלקית.], וכל המדרי' מדא״ח יהי' אז בבחי' גילוי.

[כאן מובאת ראיה לדבריו– אולי הרש"ג עצמו אמר אותה בהתועדות:] והצ״צ אמר לו לר״ה [מפאריטש] שלעתיד ילמדו ג"כ תו״א – ראי' מהנ״ל (להנ״ל!) [שהיום לומדים תורה אור ולא מבינים באמת, ולעתיד לבוא ילמדו ויבינו – כל המדרגות שלומדים עליהם כעת כמו אלף-בית יתגלו לעתיד בשלמות, כתיבות מלאות תוכן.]

– אך אברהמ'קע [זעמינבער, המשפיע של הרש"ג.] אמר דו ווייסט ניט וואס דער אויבערשטער איז [אתה לא יודע מהו הקב"ה. הקב"ה הוא], כל יכול הוא ויגלה מדרי' שגם בדא״ח אינם. (כמו כשנתגלה דא״ח הי' חידוש כמו״כ בלעתיד כשיתגלו מדרי' שגם בדא״ח אינם, יהי' זה חידוש).

[כאן הרש"ג מתרץ את שתי הדעות –תירוץ פשוט ומתבקש:] ויכול להיות ששניהם אמת שהמדרי' שבדא״ח [שהיום מבינים אותן רק בצורה חלקית מאד, בלי הרגש אמיתי.] יתגלו בבחי' הרגש, ויתגלו גם מדרי' שאינם בדא״ח. שדא״ח מתחיל השתל' מבחי' א״ק ויש מדרי' שלא נתגלו בע״ח. וכערך המדרי' שבע״ח מהשתל' בחי' א״ק עד למטה עולם העשי' כך יש מדרי' שלא נתגלו מא״ק עד א״ס ב״ה ואנו יודעים רק שא״ס קדוש ומובדל. ולעתיד יתגלו מדרי' ההם.

חידוש בגילוי מדרגות שלפני הצמצום

התירוץ של הרש"ג הוא קצת פלא, כי בדא"ח מבוארות מדרגות שהן הרבה למעלה מההשתלשלות שמתוארת בעץ חיים, מא"ק ולמטה. כל המדרגות של יחיד-אחד-קדמון שלפני הצמצום שייכות למדרגות "מאדם קדמון עד אין סוף ברוך הוא" בלשונו כאן. חסידים 'משכילים' היו משתבחים כמה מדרגות לפני הצמצום יש להם, מה הם יודעים להגדיר שם. לדוגמה, במאמר "הרכבת אנוש לראשנו" אנחנו מראים בביאור איך נמנות יא מדרגות לפני הצמצום. הרבי הרש"ב אמר על עצמו שיש לו 16 מדרגות לפני הצמצום. עיקר ההתגלות של המדרגות שלפני הצמצום התחיל אצל הרבי הרש"ב – יש קצת אצל אדמו"ר האמצעי, כמו יחיד-אחד-קדמון ועוד, אבל בצורה מסודרת ומפותחת התחיל בעיקר אצל הרש"ב. הרש"ג כאן מתייחס למה שהיה מוכר וידוע עד אז, וזה בעיקר מא"ק ומטה.

ככלל, חסידים מסוימים היו 'יורדים' על הרש"ג שלא מספיק מקושר לרבי הנוכחי – הרש"ב (וגם התמימים ה'שפיצים' התחככו איתו ואף 'החרימו' אותו על כך, כפי שמוכר לנו גם בדורות הבאים). החסידים הזקנים היו צוחקים על הרש"ג, שאף פעם לא היה לו רבי – כשהמהר"ש חי הוא היה מקושר מאד לצ"צ, ובזמן הרבי הרש"ב היה מקושר מאד למהר"ש...

בכל אופן, בשיעורים בחסדי דוד הסברנו שא"ק הוא הרבי, הצדיק. לפי זה, כל ההשגות שלנו הן מתוך ההשגה את הצדיק – מתוך ההשגה שיש לחסיד ברבי הוא תופס את כל סדר ההשתלשלות, גם את מה שמעל א"ק (כמובן שחסיד לא תופס ומשיג לגמרי את הרבי). לכן שייך לומר שכל החסידות היא מא"ק ולמטה. מה יהיה לעתיד לבוא? כתוב שלעתיד לבוא הרבי יעלה למדרגת מלכות דא"ס (כחלק מעליית העולמות). כך אפשר להסביר את כוונתו כאן, ואת ההבדל בין עכשיו לעתיד לבוא.

אפשר גם להגיד שהכוונה שלו שגם כל מה שיודעים הוא לפי העקרון של "כל מה שיש ביבשה יש בים" – כמו שמוסבר שם ב"הרכבת" – המדרגות שאנחנו מכירים לפני הצמצום הם לפי האופן של המדרגות שאנחנו מכירים בהשתלשלות מא"ק ולמטה. (כמו שכתוב שלפני הצמצום יש אין סוף ספירות.) כן, מה שאנחנו מכירים היום הוא השרש של עשר ספירות לפני הצמצום, אבל המדרגות אין סוף שאינן לאחר הצמצום אינן מוכרות לנו והן תתגלינה לעתיד לבוא.

ז. הימים הטובים, י"ט כסלו וחנוכה (אות קטז)

י"ט כסלו – חיות שאר המועדים

קטז. כל היו״ט נתחלקו לז' מדרי' [שהרי יש שבעה ימים טובים מן התורה: יו"ט ראשון של פסח, יו"ט שביעי של פסח, שבועות, ראש השנה (שמן התורה הוא יום אחד), יום כיפור, יו"ט ראשון של סוכות ושמיני עצרת. (יש גם סדר של שבעה חגים – פסח, שבועות, ר"ה, יו"כ, סוכות, חנוכה ופורים – כמו שהרב הסביר כמה פעמים בהקבלה לספירות.) כן, אך לא נראה שזו הכוונה כאן, כי בהמשך מדבר על חנוכה כהמשך לי"ט כסלו. ובכל זאת מזה שהוא אומר שי"ט כסלו אינו בכלל כל היו"ט אלא על דרך חוט השדרה ביחס אליהם משמע באמת שכל היו"ט בכלל, גם חנוכה ופורים. וצ"ל שגם חנוכה ופורים זקוקים לחוט השדרה של י"ט כסלו על מנת לקיימם ולגלות את פנימיות ענינם] כידוע לי״ח, אך היו״ט די״ט כסלו אינו בכלל רק הוא החיות שלהם, וי״ט כסלו בבחי' חוט השדרה שהוא החיות של אברי (הגוף) האדם...

על מה כתוב עוד ממש אותו דבר? על היחס של מצות תפלה לשאר רמח מצוות – בדא"ח, בפרט של אדמו"ר האמצעי, מוסברת הדעה שמצות התפלה אינה נמנית במנין המצוות כי היא כמו חוט השדרה ביחס לאיברים. היא לא נמנית כאיבר בפני עצמו, אבל היא החיות של כל האברים. ככה הוא מסביר כאן, ששבעת הימים הטובים הם כנגד שבע המדות מחסד עד מלכות, אבל י"ט כסלו הוא הדעת שבפנימיות כל המדות – הדעת היא מח האחור, ממנו יוצא חוט השדרה.

אנחנו מסבירים שבשיעור הקומה של כל עם ישראל הצדיקים הם כנגד האיברים והמערכות השונות, ורבותינו נשיאינו הם המוחין וחוט השדרה היוצא מהם, עד סיום כל המערכת של המשכת הזרע. איפה זה מוסבר אצלנו? (בכרטיסיות...). מתאים שי"ט כסלו, יום ההילולא של המגיד וחג הגאולה של אדמו"ר הזקן שייך לחוט השדרה הנמשך מהדעת.

חנוכה – המלחמה בקליפת השכחה (הגרועה מרוח השטות)

[כהמשך לאותו ענין הוא מביא ווארט מהרש"ג על חנוכה, שבא בהמשך חדש כסלו, ומובן שכאן הוא מתייחס אליו כהמשך הענין של י"ט כסלו:] מרש״ג ענין חנוכה להשכיחם תורתך הו״ע דפילוסופי' שישכחו, ואין הכונה שישכחו התורה כ״א את נותן התורה [כמו שמבואר תמיד בדא"ח, שלא רצו 'להשכיחם תורה', אלא "להשכיחם תורתך", שהתורה היא של ה'. תמיד מקשרים זאת לחורבן שנבע מכך "שלא ברכו בתורה תחלה" – ברכת התורה נועדה להזכיר את "נותן התורה" ולהתייחס ממילא לתורה כ"תורתך". מה זה היום? היום זו האקדמיה, שיש בה פקולטה ליהדות וכו', אבל הכל במגמה להשכיח ולנתק מנותן התורה.]. וזהו חכ' יוונית [שמכירה בתורה כחכמה, אך לא כדבר ה'.] כמ״ש בתניא [שהעבודה היא] להעביר רוח השטות והשכחה [הוא רוצה להסביר ש"להשכיחם [תורתך]" הוא עיקר הקושי של הקליפה.],

והרבה בחי' שטות ושכחה, פי' רוח שטות המכסה על האהבה המסותרת אבל יודע מאהבתו המסותרת להוי' [רק שהשטות שלו היא שתוך כדי החטא חושב שהוא עדיין ביהדותו וכו' – שהחטא אינו סותר את אהבת ה'.], ושכחה ששוכח לגמרי כל אהבה מסותרת [כמו שהבעל שם טוב מסביר על "הסתר אסתיר", הסתר בתוך הסתר, עד שעצם העובדה שנמצאים בחשך ובהסתרה נסתרת, שוכחים לגמרי – שכחה אותיות חשכה. זהו גם המצב של יהודי חילוני, שכלל לא יודע שיש לו נפש אלקית ואהבה מסותרת.] וגרוע הרבה מאד שאינו שייך כלל לטוב, וכידוע שמכל מצוה כפי עשייתה נברא מלאך. הגם שעושה באבר אחד מ"מ הרי הוא כעושה בכל אבריו, וכשעושה בלי חב״ד, לב כו'. וכן להיפך בעבירה אם עושה כנ״ל היינו בלי התעס­קות הדעת איך למלאות תאוות נפשו נברא המלאך ג"כ בלי מוח או לב כו'. [לפי זה הוא מסביר כעת את] ההפרש בין רוח שטות לשכחה: שרוח שטות נכנס בו להעבירה ר״ל אבל עושה בלי לב או מוח [שבהם עדיין יש אהבה מסותרת.], ושכחה ששוכח לגמרי על האהבה מסותרת להוי', ועשיית הרע במוח ולב, המלאך נברא שלם.

וכשגברו חשמונאים כו' קבעום ליו״ט בנר, הלל והודאה [שהוא יסביר שהם כל השיעור קומה, כמו המלאך שנברא שלם.], וזה מאיר בכאו״א בכל דור שלא לשכוח אהבתו המסותרת [והאהבה המסותרת היא כמו הדעת שצריכה להיות בפנימיות כל המצוות-האיברים – לכן הוא מביא זאת בהמשך לווארט הראשון על י"ט כסלו.].

נר, הלל והודאה

וא"ל שג' ענינים נר הלל והודאה הם חב״ד [הנר מאיר אור, שהוא מוחין. באריז"ל הכוונה של נר היא הוי'-אהי', הוי'-אלהים, הוי'-אד', שם הוי' ב"ה, פנימיות המוחין, עם כל אחד מג' שמות אהי' אלהים אד' שבסוד בת"ם.], חג״ת [הלל לשון "יהל אור", האור שיש במדות, כמו שכתוב "לפי שכלו יהולל איש" – המדות הן ה"יהולל איש", לפי העמקת ההתבוננות בשכל, כמבואר בתניא.] נה״י [הודאה שייכת להוד, ובכללות לכל הנה"י שהם מוטבע – עשיה טבעית בלי מוחין או הרגש פנימי, רק מתוך הודעה שלמעלה מטעם ודעת.], ובחנוכה מאיר זה - לבד עשיית המצוה ובשבילה יקבל השכר והגילוי (ש)יהי' לע"ל בנפש [המצוה היא עצמות, אבל השכר הוא בזכות הדעת הפנימית שבמצוה – האהבה המסותרת.]. מרש״ג.

ח. החסידות בארץ ישראל (אות קיז)

קיז. בסוכות רס״ט א' רש״ג צריכים לשמוח שלא נסע אדמוה״ז לא״י [הוא רצה לנסוע עם רמ"מ מויטבסק, אבל הוא אמר לו לחזור על מנת להנהיג את החסידות ברוסיה הלבנה ובכלל.] שאז לא הי' חסידות בעולם. וא' הר' שלמה לייב [הכוונה לרב אליעזרוב, מחברון.] מארה״ק אז הי' בא״י חסידות [אם אדמו"ר הזקן היה עולה לארץ, החסידות היתה בארץ ישראל.] ואמר אד״ש [הרבי הרש"ב שישב שם הגיב:] איך האב ניט געזעהן דארט קיין חסידים [איני רואה חסידים בארץ ישראל. כלומר, אם אדמו"ר הזקן היה מגיע לארץ לא היתה חסידות בעולם, כי בארץ ישראל אין חסידים.] וא' עוד אד״ש משיח וועט קומען נאר דארט וואו חסידות וועט זיין [משיח יבוא רק למקום שיש בו חסידות.] און אויב חסידות וועט ניט זיין דארט וועלין מיר א הין ניט גיין. קיין א"י אויך ניט [אם לא תהיה שם חסידות לא נלך לשם, אפילו לא לארץ ישראל.].

הפגם באחיזת ארץ ישראל בלי החסידות

למה אין בארץ ישראל חסידים? [כמו שאומרים שירושלמים לא יכולים להיות חסידים...] נכון, קשה להם להתקשר לרבי כי יש להם את הכותל, יש להם את קדושת ארץ ישראל – הם פחות מרגישים את הצורך ברבי ובחסידות. [בפשט אפשר להגיד שהכוונה שבארץ ישראל לא פעלו הבעש"ט והמגיד, ולכן לא היתה שם כבר חסידות מראש ואדמו"ר הזקן לא היה מצליח לפעול.]

יש כאן משהו מאד יסודי בחסידות, משהו שאפשר להגיד כשה'קנאים' שלנו לא כאן – כל פעם שמדברים על הר הבית, על בית המקדש, מהחברים הכי קרובים אלינו, אם זה בא בלי רבי, בלי "משיח בונה מקדש", בלי חסידות, אני מתכווץ.

אנחנו מדברים הרבה על 'בידינו מפתח הגאולה', אבל הרבי הדגיש כל הזמן את הצד הנסי, השמיימי, בגאולה – בית המקדש בידי שמים וכו'. בהיאחזות בארץ ישראל בלי חסידות יש בדקות "כחי ועוצם ידי", ולכן הרבי הדגיש במיוחד את הצד של גאולה בידי שמים.

נגיד קצת אחרת: אמרנו כמה פעמים שהפסק הראשון של הסנהדרין יהיה שהלכה כמו הראב"ד, שאין היום קדושה בהר הבית. למה? גם כי זו הלכה שנאמרה על פי רוח הקדש (ככה הוא כותב שם, שנגלה לו וכו'), וגם כי כך אפשר יהיה להיכנס לשם בפשטות ולנקות את השטח, לבנות את בית המקדש ולקדש אותו מחדש. זו גם ההרגשה הפשוטה כשנמצאים בהר הבית – זה חוש, שאם אין פנימיות אין שום קדושה. הייתי מראשוני העולים להר הבית, יחד עם חמי, עד שהרבי אמר אחרת – זו ההרגשה, שאין שם את הקדושה כעת (אבל יכול להיות שזה בגלל שאני אטום, ולכן לא מרגיש, כמו שלמדנו כאן ברמ"ח אותיות[ד]). איך הקב"ה יכול לסבול את ה'שיקוץ המשומם' כל כך הרבה זמן, 2000 שנה? כנראה שהוא כבר עזב את המקום, והקדושה כבר בטלה.

נכון גם, כמו שאמרו קודם, שבארץ ישראל לא היתה את התשתית של החסידות מהבעל שם טוב והמגיד ממעזריטש. כדי שתהיה חסידות בארץ ישראל צריך להכין את התשתית של היהודים הפשוטים, של ההתלהבות של החסידות, לפני תורת החסידות. קשור גם למה שאנחנו מדברים היום שהחסידות בארץ קשורה דווקא לכך שאנו ב"דור העשירי" לבעל שם טוב – צריך להתחיל את החסידות מהבעל שם טוב.

לחבר את החסידות וארץ ישראל

[ניגנו ניגון]. איך קוראים לזה שיש שני דברים שההתקשרות לאחד מפריעה להתקשרות לשני, שמתחרים זה עם זה? [צרות]. – כאן נראה שארץ ישראל והחסידות הן צרות זו לזו. הרבי הרש"ב אומר, משהו שפשוט לכל חסיד, שאצלו החסידות היא העיקר ורק אם יש חסידות הוא יבוא לשם. אם אין את קדושת הר הבית אז כבר אין 'צרות' – אפשר להתקשר לגמרי לרבי, להתקשר למשיח, ואז הוא יגיד לעלות להר הבית ולפנות אותו מהטומאה ולבנות שם את בית המקדש והכל יהי בסדר, כי הכל בא מהכח של הרבי, הכל עם חסידות. [אפשר לסמוך היום על הראב"ד להלכה?] עד שהסנהדרין לא יפסקו ככה – לא.

[אז כל מה שרוצים את ארץ ישראל או את המשיח וכו' זה רק 'מפני הצווי', כי הרבי רוצה, או שרוצים באמת וקשורים לרבי כי הוא הכי קשור לענינים האלה?] הכל כי הרבי רוצה. אם יש שם רבי – טוב, ואם לא – זה לא מענין אותי. חייב להיות רבי, ועלי לקיים "עשה רצונו כרצונך" ממש, לרצות באמת לאמתו (לא רק "מפני הצווי") מה שהוא רוצה, לצייר ולחיות עם הארץ ישראל שהוא רוצה ועם המשיח שהוא רוצה. הרי הוא המשיח שבדור ואם נזכה הוא יהיה המשיח ממש. והוא ההבדל בין דעת תחתון (הדעת והרצון המוגבל שלי) לדעת עליון (הדעת והרצון של למעלה, ע"ד "ותמנת הוי' יביט"), בין שפלות של ספרי המוסר לבין שפלות כפי שאנחנו מלמדים (כמבואר במ"א[ה]).

[אחרי מנחה הרב הוסיף:] עוד לא מתיישב מה שאמרנו? אנחנו אוהבים מאד את ארץ ישראל וגם את הרבי...

אפשר לתת דימוי פשוט: כעת אנחנו בשבת חזון, שכתוב שמראים לכל יהודי את בית המקדש. אם יש לי בחירה האם ללכת כעת לישון ולראות את בית המקדש או שיראו לי את הרבי ברור שאבחר – כמו כל חסיד – לראות את הרבי (וממילא הייתי רואה, דרך העינים שלו, את בית המקדש כנ"ל).

עוד דבר: חשבתי להוסיף, מה אם מישהו היה חצוף והיה שואל את הרבי הרש"ב שאמר ש'למקום שאין בו חסידות לא אלך, אפילו לא לארץ ישראל' – מה היית עושה אם אבא שלך היה אומר לך ללכת לשם? אם זו היתה שליחות? כנראה שקבלת עול כן היתה לו...

בעצם היתה הו"א לרבי המהר"ש לעלות לארץ עם 100 אלף חסידים, אז כן היתה חסידות בא"י – "ובא לציון גואל".