אמונה ובטחון (30)

ז' אלול תש"פ – כפ"ח

שיעור לבנות תיכון יעלת חן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

פרק ז (5) – ביאור א (עמ' קח); הערה יא (עמ' עח); וביאור ב (עמ' קט). לשמיעת הקלטת השיעור: אמונה ובטחון 30

קיצור מהלך השיעור

אחרי הפסקה ארוכה-יחסית, חזר הרב לשיעור במאמר "אמונה ובטחון". חלקו הראשון של השיעור הוא חזרה והתבוננות נוספת בסיפור שאלת ריב"ל את המשיח מתי יבוא ותשובתו "היום!". פרק א חוזר על הסיפור, מתבונן בקשר בין רשב"י כמחבר בין המשיח ואליהו הנביא ובסוד ביאת המשיח "בין נגע לנגע". פרק ב מתבונן בפסוקי המשיח המנוגע, ועורך התבוננות בחמשה שרשים המסיימים ב-גע. פרק ג מעמיק בדברי ה"אוצר בלום", שהקדמת ביאת אליהו הנביא למשיח היא רק בגאולת "בעתה", ומסביר כיצד עיקר ה"זכו" היינו היכולת לדלג על כל הסדר הרגיל ועיקר האמונה בביאת המשיח הוא בעצם האמונה ה'אלולית' ביכולת ישראל לעשות תשובה "היום".

חלקו השני של השיעור ב"אמונה ובטחון" הוא התבוננות בסוד של "היום", בו אמר המשיח שיבוא, מתוך התבוננות בהופעות עיקריות של המלה "היום" בתורה. פרק ד מתבונן בפער בין "היום" במובן של הרגע ממש ל"היום" במובן של 24 שעות, בהן "עוד היום גדול", ומסביר את ההמשכה מ"היום" שלמעלה מהזמן אל תוך הזמן – הכל תוך התבוננות בהמשכה מ"שיחתן של עבדי אבות" (הקדמונים, שלמעלה מהזמן) לתוך "תורתן של בנים" (הנמשכת לנצח, בתוך הזמן). פרק ה הוא התבוננות בפסוק קפיצת הדרך, "ואבֹא היום אל העין", והסוד העיקרי של החסידות – קפיצת הדרך אל הגאולה. פרק ו משווה בין פסוקי "היום" של גאולת ניסן (בחדשים ניסן-אייר-סיון) ושל גאולת תשרי (בחדשים אב-אלול-תשרי), ומסביר אותם כיציאה מן הגלות לעומת הביאה אל הגאולה.

חלק ראשון: האמונה בתשובת ישראל

א. ביאת המשיח "בין נגע לנגע"

שלום לכולן. אנחנו לומדים את המאמר "אמונה ובטחון". למדנו בשיעורים עד כה את כל המאמר עד סוף פרק ז, אבל צריכים עוד כמה שיעורים, בע"ה, כדי להשלים את ההערות והביאורים של פרק ז (פרק ארוך יחסית, בו למדנו רק את הפנים). כדי להתרענן ולהזכר בנושא נתחיל שוב מתחלת פרק ז[ב] (עמ' עז בספר), שפותח בציטוט מסיפור די מפורסם במסכת סנהדרין:

מערת רשב"י

רבי יהושע בן לוי אשכח לאליהו דהוי קיימי אפיתחא דמערתא דרבי שמעון בן יוחאי...

רבי יהושע בן לוי פוגש את אליהו הנביא בפתח מערת רבי שמעון בר יוחאי. יתכן שרבי יהושע בן לוי, בדור שבין התנאים והאמוראים, הלך למירון להשתטח על ציון רשב"י, שקדם לו כמה דורות. לרשב"י יש שתי מערות – המערה בפקיעין בה הסתתר מהרומאים שדבר בגנותם שלש עשרה שנה, ובזכות "צער מערה"[ג] זכה לכל הגילויים, ומערת קבורתו במירון[ד], אליה עולים ב-לג בעומר. בקבלה מערה היא יסוד אמא[ה] (שהוא גם סוד השופר, בו תוקעים בראש השנה[ו]) – מקום ההתבוננות. היסוד הוא הרחם, המקום בו 'מתבשלת' ההתבוננות (של אמא-בינה) עד שזוכים תוך כדי ההתבוננות ל'דערעהר', שמיעה פנימית של האלקות (כדלקמן).

כנראה אליהו, שאמור לבשר על בוא הגאולה, נמצא די בקביעות על פתח מערת רשב"י – רמז לקשר בין המשיח לרשב"י ולפנימיות התורה, כפי שאמר לו רעיא מהימנא (ב'שיתוף' אליהו הנביא) "בהאי חבורא דילך, דאיהו ספר הזהר[ז]... יפקון ביה מן גלותא ברחמי"[ח].

יש לומר שארבעת ה'גיבורים' בסיפור – משיח, רבי שמעון בן יוחאי, אליהו הנביא ורבי יהושע בן לוי – מכוונים כנגד ארבעת העולמות אצילות-בריאה-יצירה-עשיה[ט]: המשיח הוא המודעות האלקית ששייכת לעולם האצילות. רשב"י – התנא (נשמות התנאים שייכות לבריאה[י]) – הוא מחבר ספר הזהר, מ"זיהרא דאמא עילאה" (ו"אמא עילאה מקננא בכורסיא"[יא]), סוד "והמשכִלים יזהִרו כזהר הרקיע"[יב]. אם כן, משיח ורשב"י הם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[יג] (בשמעון-יוחאי אותיות משיח ושאר אותיות שמעון בר יוחאי עולות משה ש"זכה לבינה"[יד], וכידוע[טו] שרשב"י הוא הגלגול העיקרי של משה – "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון"[טז]). אליהו הנביא הוא הרוח הכללית של נשמות ישראל הכלליות (כנגד נרנח"י)[יז], בחינת ה-ו של שם הוי' ב"ה, כנגד עולם היצירה בו חנוך-מטטרון, בחינת אליהו[יח]. רבי יהושע בן לוי כאן בעולם העשיה, עולם הזה הזקוק לגאולה בפועל ממש:

ימשיח

הרשב"י

ואליהו

הריב"ל

ביאת המשיח המנוגע

אמר ליה: אימת אתי משיח? אמר ליה: זיל שייליה לדידיה.

ריב"ל שאל את אליהו מתי יבוא משיח – שהרי מי יכול לדעת זאת טוב כאליהו הנביא, מבשר הגאולה. אך אליהו שולח את ריב"ל לשאול את המשיח עצמו – 'אני לא הכתובת, רק המשיח הוא הכתובת לגלות מתי יבוא'.

והיכא יתיב? אפיתחא דרומי. ומאי סימניה? יתיב ביני עניי סובלי חלאים (רש״י: מנוגעים, והוא ג״כ מנוגע דכתיב ׳והוא מחולל מפשעינו׳[יט], וכתיב ׳חליינו הוא נשא׳[כ]). וכולן שרו ואסירי בחד זימנא (רש״י: מתירין כל נגעתן ביחד ומקנחין אותן וחוזרים וקושרים אותן) ואיהו שרי חד ואסיר חד, אמר דילמא מבעינא דלא איעכב (רש"י: ...ואינו מתיר שני נגעים יחד, דסבר אי בעי לי לצאת וליגאל את ישראל לא איתעכב כדי קשירת שני נגעים).

אליהו הנביא מפנה את ריב"ל למצוא את המשיח בשער רומי – בירת הרומאים, מהם ברח רשב"י, שהם עומדים בפתח מערתו (כנ"ל). משיח הוא מנוגע, מצורע, והוא יושב מחוץ לעיר עם שאר המצורעים. כמו שבתורה כתוב על המצורע "מחוץ למחנה מושבו"[כא], כך נוהגים גם אצל הגוים, משום שהצרעת היא מחלה מדבקת. בין המצורעים אפשר לזהות את המשיח במנהגו המיוחד: כולם מטפלים בכל הנגעים יחד – מורידים את כל התחבושות, מקנחים-מנגבים את הליחה-המוגלה מכל הנגעים ושוב חובשים הכל – ואילו המשיח מטפל בכל נגע בפני עצמו. הרבה יותר קל לטפל בהכל יחד – למה המשיח כל כך טורח? שאם יתבקש מן השמים לגאול את ישראל באותו רגע, לא יצטרך להתעכב ולחבוש את כל נגעיו מחדש. הוא פועל כך שיוכל בכמה שפחות זמן לגאול את עם ישראל. כלומר, משיח עצמו לא יודע בדיוק מתי יבוא לגאול את ישראל – אבל מצפה בעצמו כל רגע לקבל את האיתות, הפקודה, הצו מן השמים, לבוא לגאול את עם ישראל.

לפי התיאור כאן, משיח בא "בין נגע לנגע"[כב] (פסוק שקראנו בתורה לפני שבוע) – "בין נגע" אחד שהוא מתיר וחובש "לנגע" השני. איני זוכר אם הדגשנו פעם קודמת שקראנו זאת, אבל לומדים כאן בפשט שיתכן שמשיח בא לגאול את עם ישראל לפני שהתרפא – הוא עדיין מצורע, ותוך כדי הצרעת הוא מקבל פקודה-צו שהרגע הגיע הזמן לגאול את עם ישראל. כמובן, גם עם ישראל לאו דווקא במצב תקין ובריא ברוחניות. הגאולה בהחלט יכולה לבוא באופן שגם העם לא בריא וגם המשיח לא בריא – כולם חולים, וכך הוא בא לגאול אותנו מהגלות. זה יכול לקרות כל רגע, והמשיח מצפה – בהיכון של "בין נגע לנגע" בכל עת.

"היום"

אחרי התדרוך מאליהו הנביא, ריב"ל קופץ בן רגע מפתח מערת רשב"י לרומי – קפיצת הדרך, משהו בעולמות רוחניים – ומשוחח עם המשיח. הוא קורא למשיח "רבי ומורי" והמשיח מיד מזהה אותו כ"בן לוי":

אזל לגביה. אמר ליה: שלום עליך רבי ומורי. אמר ליה: שלום עליך בר ליואי. אמר ליה: לאימת אתי מר? אמר ליה: היום! אתא לגבי אליהו אמר ליה: מאי אמר לך? אמר ליה:... שקורי קא שקר בי דאמר לי היום אתינא ולא אתא. אמר ליה: הכי אמר לך ׳היום, אם בקולו תשמעו'[כג].[כד]

המשיח אומר שיבוא "היום!", בבטחה גמורה, עם סימן קריאה. כשאליהו שאל את ריב"ל מה אמר לו המשיח הוא טען ששיקר לו, שהרי אמר שיבוא "היום" ולא בא, אך אליהו הסביר לו שהמשיח התכוון לפסוק "היום אם בקֹלו תשמעו" (פסוק בפרק תהלים הראשון שאנו אומרים בקבלת שבת, "לכו נרננה", כנראה קשור לקבלת שבת) – המשיח בא "היום", אבל מותנה ב"אם בקֹלו תשמעו". בפשט הכוונה לשמוע בקולו של הקב"ה, אבל דורשים – כפי שהסברנו[כה] – שרומז (גם) לקולו של מלך המשיח.

ב. בין נגע לפגע

"בין נגע לנגע" בישעיהו נג

הפסוקים שמביא רש"י כדי לתאר את המשיח כמנוגע הם מפרק נג בישעיהו. אחרי שלקראת סוף פרק נב יש את הפסוק הכי מפורסם על מלך המשיח – "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד"[כו] – בא פרק חשוב, שכל אחד צריך ללמוד, שמתאר את חוליו ונגעיו של המשיח[כז]. פעם ראשונה שלמדנו זאת הסתכלנו בפסוקים באריכות יחסית, וכעת נראה בהם עוד משהו.

הפסוקים שרש"י מביא כהוכחה שמשיח מנוגע הם ד-ה:

אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה. וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ.

אמרנו בזמנו רמזים מופלאים: שני הפסוקים עולים בגימטריא דוד פעמים משיח, ורק תחלת הפסוק השני, "והוא מחלל מפשענו מדכא מעונתינו" עולה יחידה ברבוע (משיח הוא היחידה הכללית של נש"י[כח]), שעולה "ורוח אלהים מרחפת על פני המים"[כט] –"זה רוחו של מלך המשיח"[ל].

בפסוק ד כתוב "נגוע" וגם בפסוק ח מופיע שרש נגע:

מֵעֹצֶר וּמִמִּשְׁפָּט לֻקָּח וְאֶת דּוֹרוֹ מִי יְשׂוֹחֵחַ כִּי נִגְזַר מֵאֶרֶץ חַיִּים מִפֶּשַׁע עַמִּי נֶגַע לָמוֹ.

אם כן, יש כאן "בין נגע לנגע" – פעמיים שרש נגע.

נגע רומז לדבר ששייך גם לבנות וגם לבנים – איסור נגיעה. כנראה משיח סובל, הוא נגוע – גם כשהוא בא, "בין נגע לנגע" – כי לא כל בחורי ובנות ישראל שומרים כדבעי על איסור נגיעה. זהו מקור הנגעים שלו, "הוא מחלל מפשעינו" (כמסופר[לא] על אדמו"ר האמצעי – שהיה בחינת משיח – שפעם הרים את שרוולו ביחידות, הראה לאברך שידו מלאה פצעים ואמר לו 'צפד עורי על עצמי' מפני החטאות-נעורים שלך).

'בין פגע לפגע'

בנבואות ישעיהו יש הרבה תופעות של "לשון נופל על לשון", וכאן חוזר שרש שקשור ל-נגע – פגע. הוא מופיע במשמעות של פגע רע בפסוק ו – בשל עוונותינו ה' נתן לו פגע כדי לכפר:

כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ וַהוי' הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ.

אך חשיבות שרש פגע כאן ניכר במיוחד בסיום הנבואה, סיום הפרק, שמסיים "יפגיע":

וַהוי' חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶחֱלִי אִם תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים וְחֵפֶץ הוי' בְּיָדוֹ יִצְלָח. מֵעֲמַל נַפְשׁוֹ יִרְאֶה יִשְׂבָּע בְּדַעְתּוֹ יַצְדִּיק צַדִּיק עַבְדִּי לָרַבִּים וַעֲוֹנֹתָם הוּא יִסְבֹּל. לָכֵן אֲחַלֶּק לוֹ בָרַבִּים וְאֶת עֲצוּמִים יְחַלֵּק שָׁלָל תַּחַת אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ וְאֶת פֹּשְׁעִים נִמְנָה וְהוּא חֵטְא רַבִּים נָשָׂא וְלַפֹּשְׁעִים יַפְגִּיעַ.

זו פגיעה טובה – "אין פגיעה אלא תפלה"[לב], כפי שלומדים מ"ויפגע במקום"[לג] של יעקב אבינו, שתקן תפלת ערבית[לד]. דווקא יעקב, ה"בחיר שבאבות"[לה], תקן את תפלת החשך – תפלה מתוך חשך, שנקראת פגיעה. הוא פוגע בה', אבל זו פגיעה חיובית. גם כאן, "ולפֹשעים יפגיע" הכוונה שהוא פוגע-מתפלל בשביל הפושעים. זו תכלית הנבואה כאן – משיח מזדהה עם הפושעים, מחולל ביניהם, מכפר עליהם ומפגיע בעדם.

אם כן, יש פה פעמיים פגע בנבואה – פעם אחת פגע רע, שה' הפגיע בו, ופעם שניה שהוא מפגיע עבור הפושעים[לו]. יש קשר בין יסורי-פגעי המשיח ותפלתו-פגיעתו, כמגוון הפירושים כאן – רש"י מסביר "'ולפשעים יפגיע' על ידי יסוריו שבאת על ידו טובה לעולם" (כלומר ש"יפגיע" לשון פגעים-יסורים רק שעל ידיהם באה טובה לעולם, ביסוריו הוא מכפר על העולם וממשיך ברכה וישועה אף לפושעים) והמצודות אומר ש"יפגיע" "לשון תחנה ובקשה, כמו 'אל תפגע בי'" (כפירושו, שקודם המשיח הוצרך להתחנן בפני הגוים המענים אותו אך בזכות כך נעשה כעת שליט על הגוים).

מוסר ההשכל העולה הוא פשוט: הנגעים באים לכפר על הפגעים, על מה שפגענו בהשי"ת (ובתורתו) ובחבר. כדי להביא את המשיח צריכים לפתח רגישות יתר לא לפגוע בזולת, וכך זוכים לפגוע בה' פגיעה חיובית, פגיעה של תפלה "מקרב איש ולב עמוק"[לז] (לפגוע אל השערה ולא להחטיא[לח], כידוע שהתפלה היא על דרך מלחמת קשת, כמבואר בדא"ח ביחס למאמר יעקב אבינו "אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי"[לט] ש"חרבי" היינו קריאת שמע ו"קשתי" היינו תפלה[מ]). תפלה כזו היא מקור גילוי ההשגחה הפרטית, לשמור על האדם ולהנחות אותו בדרך אמת ("תתן אמת ליעקב"[מא]).

רגע

איזה עוד שרש הוא "לשון נופל על לשון" כמו נגע ו-פגע? חידה-משחק בלשון הקדש. [רגע.] נכון. רגע הוא דבר טוב או לא טוב? יש רגע לא חיובי – רגע של זעם, "חבי כמעט רגע עד יעבר זעם"[מב] (הרגע של "אל זֹעם בכל יום"[מג] שכנגד "חסד אל כל היום"[מד]), "כי רגע באפו חיים ברצונו"[מה]. אבל שרש רגע הוא גם לשון "מרגוע לנפשו" (כמו בהקדמת ספר התניא, "כי בהן ימצא מרגוע לנפשו"), מנוחה ושלות נפש. כבר נשמע דבר והיפוכו – "רגע באפו" ו"מרגוע לנפשו".

איזה עוד משמעות יש ברגע? יש פסוק באיוב על קריעת ים סוף – "בכחו רָגַע הים ובתבונתו מחץ רהב"[מו]. "רגע הים" היינו בקע הים, ויש פסוקים נוספים במשמעות זו. החצי השני של הפסוק הוא שה' "מחץ רהב", מחץ את המצרים, כך ש"רגע" שם מקביל ל"מחץ". אם כן, יש גם בקיעה ומחיצה, גם מרגוע וגם רגע כמימרא.

נראה בהמשך שרגע הוא בעצם המעבר בין למעלה מהזמן לזמן. כלומר, כשה' בורא את הזמן – הוא מתחיל מבריאה של רגע, שלפניו כלל לא היה זמן. זהו אחד מפירושי המלה הסודית "היום" שמשיח אומר לריב"ל – כמו שנראה, "היום" אומר שאני בא מלמעלה מהזמן, ולכן יכול לקרות כל רגע. 'מעל הזמן' הוא כמו לפני הצמצום הראשון, וראשית נקודת הצמצום – ראשית התהוות הזמן – היא רגע. זו מלה חשובה.

אם כן, עד כאן יש לנו רגע-נגע-פגע, לשון נופל על לשון, קשור למשיח. משיח בא "בין נגע לנגע", באותו רגע.

יגע

איזה עוד גע יש? יש חמשה שרשים ושש מלים. [יגע.] נכון – "יגעתי ומצאתי תאמין"[מז]. כנראה התיקון והרפואה של הנגעים הם על ידי יגיעה חיובית. זהו מוסר השכל טוב בשביל כל תלמיד ישיבה ובת שלומדת תורה – צריך יגיעה. יש גם יגיעה בלימוד, ויש גם יגיעה ביראה – "יגעת ביראה"[מח], שהיא היגיעה המיוחדת דווקא לאשה, "אשה יראת הוי' היא תתהלל"[מט] (אצל כל בת ישראל היראה היא טבעית, הטבע היהודי הטוב שלה, אך כדי לזכות ליראה עילאה יותר צריך יגיעה, והוא על דרך "יהב חכמתא לחכימין"[נ] – "ראשית חכמה יראת הוי'"[נא]). צריך יגיעה, והיגיעה ממתיקה את הנגעים.

"יגעתי ומצאתי תאמין" – משיח הוא מציאה. כתוב[נב] ששלשה דברים באים בהסח הדעת – מציאה, משיח ועקרב – וכולם קשורים (כפי שגם דובר לאחרונה[נג]). אם רוצים למצוא משיח – "מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו"[נד] – צריך יגיעה, "יגעתי ומצאתי תאמין, לא יגעתי ומצאתי אל תאמין, יגעתי ולא מצאתי אל תאמין".

שגע

יש עוד שרש? פלא שלא חושבים עליו... [שגעון.] נכון, שגע. הרבי אמר[נה] ש'אני משוגע על משיח'. כנראה משיח, שהוא נגוע, משוגע על משיח. מה פירוש משוגע? שבאמת מאמין שיכול לבוא כל רגע, "בין נגע לנגע". הנביא נקרא משוגע, כידוע[נו] – הרבי מביא זאת ב"באתי לגני"[נז].

למה הוא משוגע? כי הוא למעלה מטעם ודעת. למעלה מטעם ודעת הוא גם למעלה מהזמן. זו התפשטות הגשמיות – הנביאים היו מתפשטים[נח] כי היו מעל הזמן ומעל המקום. משיח הוא באמת משוגע, כמו הרבי, שמאמין ש"בין נגע לנגע", ברגע הזה, הוא יכול לבוא. ממנו צריכים כולנו לקבל השראה להאמין, כפי שנסביר עוד בהמשך. זהו היסוד של הרמב"ם שצריך לחכות, "אף על פי שיתמהמה" כל רגע יכול לבוא משיח. אם ככה נאמין – ככה הוא יבוא, "היום" ממש, ברגע הזה.

חמשה שרשי גע

אם כן, יש חמשה שרשים, חמשה שערי געגועים שנגמרים גע. יש סוד בחסידות של געגועים-נענועים-שעשועים[נט] – מגעגועים באים לנענועים ומנענועים לשעשועים. עשינו כעת משחק מלים, לשון נופל על לשון, של גע – געגועים.

כל החמשה – יגע-נגע-פגע-רגע-שגע – הם שרשים בלשון הקדש, לשון המקרא. יש עוד מלה בלשון הקדש משרש נגע, אבל היא מלה בפני עצמה – מגע. קשור ל'נגיעות' – מלה מאד טעונה בחסידות. נגיעה היא אינטרס, כח מניע לגרמיה, לא לשם שמים. נגיעה נקראת גם פניה – נגיעות ו-פניות כמו נגע ופגע. חוץ ממגע בין שני דברים, בשרש נגע יש גם מובן של הגעה. כל אחד רוצה להגיע לאיזה יעד – השאיפה הזו, מתי כבר נגיע, היא משרש נגע. זהו רצון להגיע הלאה מתוך הנגע למקום טוב באין ערוך – "ירידה צורך עליה"[ס] ב"סֻלם מֻצב ארצה וראשו מגיע השמימה"[סא].

אם נכלול את מגע בתור מלה – יגע-מגע-נגע-פגע-רגע-שגע – נקבל בדיוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[סב]. בלי מגע, שאינו שרש, יוצא 1005, "ויהי שירו [של שלמה המלך] חמשה ואלף"[סג] (טו פעמים אלול, רמז ליום ייסוד תומכי תמימים). אלה אותיות פורחות. בכל אופן, הווארט היה שמשיח הוא נגוע, ותכלית כל הסיפור היא "ולפֹשעים יפגיע".

ג. לדלג על אליהו הנביא

ה"אוצר בלום": קדימת אליהו למשיח רק בגאולת "בעתה"

נסתכל בביאור א לפרק ז, בעמ' קח:

עיין בפרוש "אוצר בלום" שב"עין יעקב" שמקשה הלא משמע שריב"ל חזר ודבר עם אליהו באותו יום ו"עוד היום גדול" לביאת משיח, עיי"ש מה שתרץ.

אפשר לומר שהוא חזר לדבר עם אליהו ביום אחר ואמר שמשיח לא בא, אבל ה"אוצר בלום" מבין שהכל קרה באותו יום. בספר לא הבאנו את תירוצו, אבל נאמר אותו בעל פה – אפשר ללמוד ממנו יסוד חשוב:

חז"ל אומרים[סד] שיום אחד לפני שמשיח בא – אליהו הנביא יבוא לבית דין הגדול לבשר באופן רשמי על בואו למחרת. אם זהו הסדר, שאליהו הנביא בא יום לפני ביאת משיח לבשר את בואו של מלך המשיח, כל זמן שאליהו הנביא לא בא אתמול – משיח לא יכול לבוא היום, כי הוא תלוי באליהו הנביא. אם כן, אומר ריב"ל, 'אם אתה – אליהו – לא באת אתמול, משיח לא יכול לבוא היום!', וממילא המשיח שיקר. יש כאן קשר להסבר שלנו קודם, שכל הסיפור מתחיל מדו-שיח בין רבי יהושע בן לוי לאליהו הנביא. לכאורה אליהו הנביא אמור לדעת – הכל תלוי בו, מפתח הגאולה נמצא אצלו, שיבוא ויבשר את ביאת משיח. הוא אומר – 'לא, איני יודע, לך תשאל את משיח בעצמו'. יש דברים בגו – צריך להבין האם אליהו הנביא צריך לבוא לפני ביאת משיח יום אחד. אם כן, משיח לא יכול לבוא "היום" בכלל. לכן ריב"ל אומר לאליהו שמשיח שקר – "לא בא" הכוונה שלא יכול לבוא היום, כי אתה, אליהו הנביא, לא באת אתמול.

מה המענה לטענת ריב"ל? ה"אוצר בלום" אומר משהו יפה, יסוד, שכל התנאי והסדר שאליהו הנביא צריך לבוא יום אחד לפני משיח לבשר אותו – שתהיה ביאה רשמית, עם הודעה לבית דין – הוא רק בגאולת "בעתה", "לא זכו 'בעתה'". הפסוק אומר "בעתה אחישנה"[סה] וחז"ל דורשים – "זכו 'אחישנה' לא זכו 'בעתה'"[סו]. אם זוכים משיח יבוא מהר, לפני הזמן, ואם לא זכו, משיח יבוא בדרך הטבע, בזמן הקבוע – "בעתה" שרק ה' יודע ו"לבא לפומא לא גליא"[סז] (או שמשיח יבוא מהר או שיבוא מחר, על דרך ההבדל בין מצה לחמץ, ודוק). אומר ה"אוצר בלום" – ווארט יפה בפני עצמו – שאם אנחנו, עם ישראל, עושים תשובה, וכל שכן אם עושים תשובה מעולה, "תשובה מאהבה", שהופכת את כל הנגיעות והעוונות שלנו לזכויות[סח], אין כלל את התנאי שקודם צריך שיבוא אליהו הנביא ורק למחרת יבוא משיח. אז משיח יכול לעקוף את אליהו הנביא ולהגיע תיכף ומיד ממש, ברגע הזה, במהרה בימינו – "היום"!

"בעתה" – בסדר; "אחישנה" – לא בסדר

מהווארט הזה יוצאים כמה דברים יפים:

הרמב"ם פוסק הלכה – שהרבי תמיד מביא – "סוף ישראל בסוף גלותן לעשות תשובה ומיד הן נגאלין"[סט]. אם אנחנו עושים תשובה, וכל שכן תשובה מאהבה, לא צריך לחכות אפילו רגע – גם לא לאליהו הנביא.

המהר"ל מסביר[ע] את כל האישים כאן בסיפור כרמות שונות של דעת, של מודעות. המודעות האלקית, לפני הצמצום, היא משיח. אליהו הנביא – דרגה מתחת. רבי יהושע בן לוי – עוד דרגה מתחת, לכן הוא צריך את תיווך אליהו הנביא (ולעיל הוספנו עוד רמה של דעת – דעת רבי שמעון בר יוחאי). אנחנו, כמובן, עוד יותר למטה מרבי יהושע בן לוי (הוא בעולם העשיה הרוחני ואנחנו בעולם העשיה הגשמי והחומרי).

יש סדר והדרגה, ויוצא מפירוש ה"אוצר בלום" שכאשר "לא זכו 'בעתה'" הכל צריך ללכת לפי הסדר. קודם צריך להגיע לדרגת אליהו הנביא – לקבל ממנו את המוחין שלו, המדרגה שלו – והיינו סוד ביאתו לבשר[עא] את ביאת משיח למחרת. רק אחר כך אפשר לעלות עוד שלב בסולם העליות של המודעות האלקית ולהגיע למשיח עצמו (כפי שמתגלה בזהר הקדוש). הסדר הזה גופא נקרא "לא זכו" (בגימטריא דין) – שאם איננו זוכים, הכל צריך להיות לפי הסדר.

יש אנשים מסודרים, שרוצים שלכתחילה הכל יהיה לפי הסדר. אם אתה רוצה שהכל יהיה לפי הסדר – אל תזכה. אם תזכה – הזכות עלולה לקלקל את הסדר הטוב. ברגע שזוכים – כמו שאמרנו, עיקר הזכות היא תשובה מאהבה בה זדונות נעשו זכויות, הכל זכויות – אתה עוקף את אליהו הנביא, אתה לא בסדר בכלל (ידוע שמשיח עולה אני לא בסדר). דרשת הפסוק היא לא לפי הסדר – כתוב "בעתה אחישנה" וחז"ל דורשים הפוך, "זכו 'אחישנה'", שמים את המלה השניה בהתחלה, שמיד "אחישנה" בלי ה"בעתה", מדלגים על ה"בעתה", על הסדר וההדרגה, בלי גבול. אחר כך זוכים להמשיך את הבלי גבול בגבול. כתוב[עב] שמתנגד הוא גבול, חייב סדר והדרגה, אבל חסיד הוא בלי גבול.

עיקר האמונה – בתשובת ישראל

עיקר האמונה שלנו הוא "סוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין". בעצם, החידוש בכך שישראל עושים תשובה – הסבה שמשיח בא – הוא יותר מבביאת המשיח עצמו. אחרי התשובה, ביאת המשיח היא בדרך ממילא. יש כלל שהסבה היא תמיד יותר מהמסובב[עג]. המסובב הוא ביאת "משיח נאו", הרגע. אבל מהי האמונה? זו הנקודה, השורה התחתונה, של הווארט שלנו – להאמין כל רגע שמשיח יכול לבוא היינו להאמין בעם ישראל, שאנחנו יכולים לעשות תשובה מאהבה ברגע זה.

שוב, התשובה של כל ישראל היא חידוש יותר מביאת משיח עצמו, כי ביאת המשיח נגזרת ממנה בדרך ממילא. זה יכול לקרות עכשיו, הרגע, אם כולנו נתעורר בתשובה. מתי הזמן הכי מסוגל לכך? חדש אלול, חדש שהוא למעלה מהזמן הרגיל – "אני לדודי ודודי לי"[עד], וכשרק נתעורר ב"אני לדודי" משיח מיד בא ("ודודי לי").

בעצם, עיקר האמונה בביאת משיח הוא אמונה ביכולת עם ישראל לעשות תפנית, סוויצ', וברגע אחד לחזור בתשובה. אז משיח בא, ללא שום סדר – לא צריך את אליהו הנביא יותר. אליהו הנביא מחכה לגאולה כזו – למה אתה צריך אותי? אני רק "לא זכו".

[שאלה: עם ישראל צריך לחזור לה' או למצוות? תשובה לה' היא משהו פנימי, שאפשר להניח שאפשר לעשות מיד, אבל תשובה למצוות כוללת הרבה פרטים ולבושים.] התשובה שאפשר לעשות ברגע אחד היא אל ה'. "בכל קראינו אליו"[עה] – "'אליו' ולא אל מדותיו"[עו], והמצות הן סוד הלבושים-המדות של הקב"ה. אחר כך יורד לכלים. יש "רצוא ושוב" – ה"שוב" הוא לכלים, אבל עיקר התשובה הוא ה"רצוא", כפי שגם נסביר בהמשך.

עד כאן לפי דברי ה"אוצר בלום" על העין יעקב.

חלק שני: קפיצת הדרך לגאולה

ד. מ"שיחתן של עבדי אבות" ל"תורתן של בנים"

"היום" – עכשיו

המשיח אמר לרבי יהושע בן לוי שיבוא "היום"[עז], ואליהו הנביא הסביר לריב"ל – שטען שהמשיח שיקר – שכוונתו היתה לפסוק "היום אם בקֹלו תשמעו"[עח]. למדנו באריכות את הסוגיא הזו, ואת פרק ז במאמר "אמונה ובטחון" שעוסק בו, וכעת אנחנו עוסקים בהערות ובביאורים – בעיקר להבין יותר טוב מה הכוונות הטמונות ב"היום", דרך התבוננות בעוד פסוקי "היום" בתנ"ך[עט], שמן הסתם המשיח התכוון גם אליהם.

נמשיך לקרוא כעת את ביאור א לפרק ז – יש כאן דברים שודאי כבר אמרנו בעל-פה, אבל עוד לא קראנו בפנים. הזכרנו את קושית ה"אוצר בלום", שמשמע לו שריב"ל הגיע לרומי וחזר לאליהו הנביא עוד בטרם חלף היום, ואם כן – "עוד היום גדול", משיח יכול עוד להגיע, ומדוע הוא טוען שהמשיח שיקר? התעמקנו בתירוץ שלו[פ], וכעת נתבונן בתירוץ שלנו:

וי״ל ש״היום״ הוא ע״ד ״עכשיו״ – ״תכף ומיד״ (הערך הממוצע של שתי התבות תכף ומיד עולה ה פעמים יום – היום) – ממש (וכמו בל״א ״היינט״ ודוק),

לא כתוב בפירושים, אבל זהו הסבר פשוט: ב"היום" אין הכוונה דווקא ל-24 שעות, אלא ממש הרגע, "תיכף ומיד" – ביטוי שהרבי אהב (ויש כאן רמז יפה עליו), והוסיף לו את המלה "ממש". לכן, אם משיח אמר שהוא בא "היום", עכשיו, ולא מיד הגיע – הוא שקרן.

ההסבר הזה מתיישב טוב עם ההסבר הפנימי של המהר"ל בסוגיא, ש"היום" הוא למעלה מהזמן, למעלה מהצמצום, והביטוי הראשון שלו בתוך הזמן הוא רגע אחד (מושג שהתייחסנו אליו בחלקו הראשון של השיעור):

ובפרט ע״פ פרוש המהר״ל ז״ל ש״היום״ הוא בחינה שלמעלה מן הזמן התחתון לגמרי, וממילא נמשך בהרגשת הזמן התחתון ברגע ההוה ממש.

"עוד היום גדול"

הביטוי בקושית ה"אוצר בלום", "עוד היום גדול", הוא ביטוי של יעקב אבינו[פא]. הוא כבר לא מתיחס ל"היום" שלמעלה מהזמן, אלא ל"היום" מוגדר בתוך הזמן, שיש עוד פרק זמן עד סיומו. כאן יש הסבר פנימי לביטוי הזה, שהדגש הוא שההוספות על "היום" – "עוד... גדול" – הן בעצם ירידה, 'אחוריים' וצמצום של "היום" המקורי (שמעל הזמן ולפני הצמצום, כנ"ל):

והנה סוד ״עוד היום גדול״ הוא שם קפד, אחורי עב שבחכמה

ההסבר פותח במושגים של קבלה. בחכמה מילוי שם הוי' שוה עב, ובאחוריים – יוד יוד הי יוד הי ויו יוד הי ויו הי – עולה קפד (אותיות דפק, מדידה של זמן[פב]), בגימטריא "עוד היום גדול"[פג]. כל אחוריים הם ירידה וצמצום בזמן. לפי הרמז הזה, "עוד היום גדול" היינו לקחת את "היום" שלמעלה מהזמן ולהמשיכו למטה, בתוך הזמן.

בחסידות[פד] מוסבר ש"עוד" הוא גוף, כמו בפסוק "אשירה להוי' בחיי אזמרה לאלהי בעודי"[פה] – ה"עוד" הוא הגוף-האחוריים, כך שהרמז מתאים כאן להסבר הפנימי של הפשט – ש"עוד היום [גדול]" הוא מימוש והגשמה בתוך הזמן של "היום" שמעל הזמן, ה'אחוריים' שלו:

והיינו בחינת ה״עוד״, שהוא האחוריים כנודע, של בחינת ״היום״.

ודווקא כשמצמצמים את "היום" (על ידי ה"עוד") מתגלה הבחינה של "גדול":

ה״עוד״ של בחינת ״היום״ הוא בסוד ״גדול ה׳ וגו׳״, עליו נאמר ״במקום גדולתו של הקב״ה שם אתה מוצא ענותנותו״, סוד הצמצום באוא״ס ב״ה והמשכת הקו להיות ״מצרים״ דקדושה, כמבואר בדא״ח (עיין קונטרס אחרון של פסח תשמ״ט), והיינו ההסתרה של אמיתת אור פני ״היום״, אוא״ס ב״ה שלפני הצמצום – ״עכשיו״ ממש וד״ל.

ל"עוד היום" יש תוספת של "גדול". לפעמים "גדול" אינו הכי גדול, אלא דווקא קטן, "מאן דאיהו רב איהו זעיר"[פו] – ההרגשה שלי שה' גדול, 'אלקים גדול', היא תחושה שדווקא אחרי הצמצום, שעליה נאמר "כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה אתה מוצא ענוותנותו"[פז]. הענוה של ה' היא הצמצום, הקטנת האין-סוף את עצמו עד מאד, וככל שה' מקטין את עצמו – בענוה – כך אני מרגיש אותו גדול. כלומר, הגדולה שלו מתגלה אלי בזכות שהוא מצמצם את עצמו. אם הוא לא היה מצמצם את עצמו – לא הייתי מרגיש אותו ולא את גדולתו, הוא היה לגמרי מרומם ונשא ממני. "במקום גדולתו", במקום שמורגשת הגדולה של ה', דע לך שזו ענוותנותו – אתה מרגיש שהוא גדול מכיון שהוא ענו[פח], שהוא יורד ומצמצם את עצמו לתת לך להרגיש את הגדולה שלו. כך גם אצל רבי – אני מרגיש את הגדולה של הרבי רק מפני שהוא מקטין את עצמו, מצמצם את עצמו, כאילו משייך את עצמו אלי. אז אני יכול להרגיש כמה שהוא גדול.

בלשון הקבלה, אחרי הצמצום – שמעלים ומסתיר את הבלי-גבול של ה', שאין לנו בו שום השגה כלל – נמשך לתוך החלל שנוצר קו אור מצומצם ודק. הקו המצומצם ממציא את "מצרים דקדושה" – גילוי של גבול, שעדיין אינו גבול רע, של קליפה, אבל הוא כבר מצרים, מיצר. בתוך המצרים דקדושה מורגש ש"גדול הוי'"[פט]. זהו גם סוד "עוד היום גדול" – ש"היום" יורד ומצמצם את עצמו, ואז באמת יש זמן עד סוף היום[צ]. שוב, הפנים של "היום" הן עכשיו, 'היינט' באידיש – כשאומרים באידיש 'היינט', "היום", מתכוונים עכשיו – והאחוריים של "היום" הם כבר יממה שבה "עוד היום גדול".

קדמות "שיחתן של עבדי אבות"

עוד "היום" חשוב בתורה מופיע בדברי אליעזר עבד אברהם, שמספר לבתואל ולבן על קפיצת הדרך שלו, בפסוק "ואבא היום אל העין"[צא] – "היום יצאתי והיום באתי", הרגע. אמרנו שכל הסיפור של רבי יהושע בן לוי עם אליהו הנביא ומשיח הוא קפיצות הדרך – מפתח מערת רשב"י במירון לשער רומי וחזור – וכפי שנראה, הבעל שם טוב אומר שהפסוק "ואבא היום אל העין" הוא המקור של שם קפיצת הדרך:

ועיין לקמן בסוד ״ואבא היום אל העין״, ופרש״י ז״ל: ״היום יצאתי והיום באתי, מכאן שקפצה לו הארץ[צב]. אמר רבי אחא יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים, שהרי פרשה של אליעזר כפולה בתורה והרבה גופי תורה לא נתנו אלא ברמיזה״.

שיחה קלה של אליעזר עבד אברהם יקרה בפני ה' יותר מתורת הבנים. מה הווארט? "שיחתן של עבדי אבות" היא בהשראת האבות שבדרגת "היום" שלפני הצמצום, למעלה מהזמן. התורה שלנו (שנקראת "תורת הבריאה"[צג]) – תורה ומצוות שלנו – היא השגת אלקות שאחרי הצמצום, "היום" של יממה, של זמן:

והיינו ש״היום״ (בבחינת ״פנים״ שלו כנ״ל. ״פנים״ הוא מלשון ״לפני״, ו״אחוריים״ מלשון ״אחרי״ ודוק) משמע המשכה מרגע אחד קודם לכן לרגע ההוה (ואילו ״עוד היום גדול״ משמע המשכה מרגע ההוה לעתיד הנעלם),

פנים הם לפני הצמצום, תחושת 'לפני', והאחוריים הם אחרי הצמצום, תחושת 'אחרי'. לכן הרגשת הפנים של הזמן ("היום") היא הרגשת ההמשכה לרגע ההוה מהרגע שלפניו – שהוא בעצם רגע שלפני הצמצום, לפני הגבלת הזמן – והרגשת האחוריים של הזמן ("עוד היום גדול") היא ההרגשה שאחרי רגע ההוה יגיעו זמנים נוספים, שאליהם מופנית המודעות.

ההתבוננות בענין הזה היא דרך עוד סוד חשוב בקבלה וחסידות (לפי מושגי שמקורם בחקירה)[צד]:

ובסוד ״כל קדמון נצחי ולא כל נצחי קדמון אלא ברצון ה'"

הכלל הוא שכל מה שאין לו תחלה ("קדמון") – אין לו סוף ("נצחי"). בכל זאת, יתכן משהו עם התחלה אך בלי סוף – איך? אם ה' רוצה ("ברצון ה'"). אם ה' רוצה שהשלחן הזה, שנברא יש מאין ואפס המוחלט, יתקיים לנצח – הוא יתקיים לנצח. אבל מה שאין לו תחלה – ממילא יתקיים לנצח. המדרגה שלפני הצמצום (אליה שייכים הפנים של "היום", כנ"ל) היא "קדמון" – "קדמון לכל הקדומים" – בלי התחלה ובלי סוף, "קדמון נצחי".

הסוד של "קדמון נצחי" הוא השרש של משיח, המקום בו הוא יושב (היכל "קן צפור"[צה], ביטוי מפרשת השבוע שלנו) במודעות של "היום", ידיעה שהוא יכול לרדת-להתממש במציאות בכל רגע, ברגע זה ממש, כמו שכתוב כאן בסוגריים:

(קדמון נצחי סוד משיח והוא ר״ת קן צפור, היכלו של משיח כנודע וד״ל).

הנשמה של אליעזר עבד אברהם – עבד שבסוד "ארור כנען"[צו] (ולפי חז"ל הוא-הוא כנען עצמו), שבסיפור השידוך של יצחק ורבקה יוצא מכלל ארור ונכנס לכלל ברוך[צז] ("והיה ברכה"[צח] של אברהם) – שייכת בסופו של דבר, אחרי כל הגלגולים, לסוד משיח בן דוד[צט]. אליעזר הוא גם הראשון ב"שלשה קפצה להם הארץ" שמונים חז"ל[ק] (לא הרבה לפני הסוגיא עם הסיפור שלנו), "הכל הולך אחר הפתיחה"[קא], ובשיחה שלו – "היום יצאתי והיום באתי" – יש משהו משיחי מאד, עם השראה וניחוח מה"קדמון נצחי" שלפני הצמצום, אותו מסמלים האבות הקדומים-הנצחיים שלנו, והמשכה מלפני הצמצום לרגע ההוה, "היום":

״קדמון נצחי״ – ״היום יצאתי והיום באתי״[קב]  – הוא בחינת ״שיחתן של עבדי אבות״, המשכה מבחינת הקדמות דאבות.

"ומביא גואל לבני בניהם" ב"תורתן של בנים"

האבות מסמלים כאן את הקדמות, ה"קדמון נצחי", והבנים את הנצחיות, מה שאינו קדמון אך הוא "נצחי... ברצון ה'", ואלה בעצם שתי מדרגות בתורה, "תורת האצילות [דכללות]", התורה הקדומה שלפני הצמצום (שנקראת "משל הקדמֹני"[קג]) שלפני הצמצום ו"תורת הבריאה [דכללות]" שאחרי הצמצום (שהיא השרטוט לפיו נבראה העולם):

״נצחי [קדמון] ברצון ה'", היינו הרצון שבמצות ״תורתן של בנים״ שיצאו מבחינת אבות. והיינו שתי בחינות שבתורה גופא: מה שהיא ״המשל הקדמוני״; ומה ש״אסתכל באורייתא וברא עלמא״ – ״עולם״ מלשון העלם שבבחינת עלמות, כח הנערות דבנים שיצאו מבחינת אבות (עיין קונטרס הנ״ל) וד״ל

בדרך כלל מפרשים עולם לשון העלם[קד], אבל יש כאן גם משמעות של כח נערוּת ועלמוּת, כדברי אליעזר בפסוק הבא, "והיה העלמה היֹצאת לשאֹב וגו'"[קה]. על "תורתן של בנים" – התורה שלנו, תורה שבעל פה – נאמר "'ועלמות אין מספר'[קו] אלו ההלכות"[קז]. מהקדמות של האבות, הנמשכת ב"שיחתן של עבדי אבות", יוצא כח של עלומים נצחיים ב"תורתן של בנים".

זו כוונה יפה בברכה הראשונה של שמו"ע, שאומרים שלש פעמים ביום, וחובה לכוון בה[קח]:

(והיינו ד״זוכר חסדי אבות [השראת "משל הקדמוני", "היום" שלמעלה מהזמן, "שיחתן של עבדי אבות".] ומביא גואל לבני בניהם [לנו, שאנו ה"אסתכל באורייתא וברא [לשון 'ברא כרעא דאבוה'] עלמא", "תורתן של בנים". הוא מביא את הגואל מלפני הזמן אלינו שבתוך הזמן.]״ דוקא [זו כוונה יפה בברכה ראשונה של שמו"ע, בה יש חובה לכוון. כל זה "היום יום" – "היום" הופך להיות רגע כמימרא של ההוה בתוך הזמן החולף שלנו.],

מהשראת "משל הקדמֹני", "שיחתן של עבדי אבות", באה הגאולה אלינו, ל"תורת של בנים" הממשיכים את האבות כ"ברא כרעא דאבוה"[קט] (מדרגת "אסתכל באורייתא וברא עלמא") – הגואל נמשך מ"היום" שלמעלה מהזמן ל"רגע כמימרא" של ההוה, בתוך הזמן החולף שלנו.

למה לא כתוב 'זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבניהם' (כמו "תורתן של בנים") אלא "לבני בניהם"?

כנודע שבני בנים נדבקים במדת האבות כראוי ודוק).

יש מעלה בנכד, שהוא נדבק בסבא יותר מהבן. הרבה פעמים הנכד יותר דומה לסבא מאביו, וככלל, הנכד הולך בדרך הסבא יותר מהבן. הבן הרבה פעמים מחולל לעצמו דרך חדשה, עצמאית, והנכד נוטה שוב לדרך הסבא. הדוגמה המובהקת היא אברהם ויצחק: אברהם עובד את ה' בדרך של אהבה ויצחק סולל לעצמו דרך של יראה, אך הנכד יעקב נוטה שוב לסבא, "יעקב אשר פדה את אברהם"[קי].

קיצור כל האריכות כאן, בהרבה ענינים עמוקים, הוא הווארט ש"היום" הוא בעצם למעלה מהזמן – כפי שכותב המהר"ל. "היום" הוא עכשיו, ברגע זה, כי שרשו האמתי הוא מעל הזמן, לפני הצמצום, אלא שצריך להמשיך הארה ממנו לתוך הזמן. זהו הסוד של רגע – ברגע הזה.

ה. שם קפיצת הדרך וקפיצת הארץ

"מכאן שקפצה לו הארץ"

נחזור לעמ' עח ונקרא את הערה יא העוסקת בפסוק "ואבא היום אל העין" שהזכרנו כעת. הגמרא מזכירה שלשה שקפצה להם הארץ, כנ"ל, אבל בתולדות החסידות – החל מהבעש"ט, ובעיקר אצלו – חוזרים בקביעות סיפורים של "קפיצת הארץ" ו"קפיצת הדרך", כי הוא קשור לסוד "היום" וביאת המשיח ברגע ההוה. הבעש"ט מסביר באופן יפהפה ש"מכאן שקפצה לו הארץ" אומר שבפסוק "ואבא היום אל העין" ("עין" במובן של מעין, וגם רומז ל"בטח בדד עין יעקב"[קיא]) טמון הכח האלקי לפעול את הנס של קפיצת הדרך (מעבר לפשט, שהפסוק מלמד על קפיצת הארץ שהיתה לאליעזר):

״בשם הריב״ש נבג״מ, בפסוק ׳ואבא היום אל העין׳, ופרש״י ז״ל: ׳היום יצאתי והיום באתי, מכאן שקפצה לו הארץ׳ ...הנה מפסוק זה גופא יוצא שם לקפיצת הארץ, וזהו פירוש ׳היום יצאתי והיום באתי מכאן שקפצה לו הארץ׳, פירוש מכאן גופא – מדברים אלו שבזה המאמר, והבן״. עבודת ישראל להרה״ק המגיד מקאז׳ניץ ז״ל, פר׳ חיי, הובא בספר הבעש״ט על התורה, פרשה זו,

שם ה-טוב – קפיצת הדרך למשיח

ובהערות שם מביא גם מספר אוהב ישראל להרב מאפטא ז״ל: ״...איתא בסה״ק שהשם של קפיצת הארץ הוא אהוה, והוא ר״ת ׳את השמים ואת הארץ׳ (עיין בזה בספר שכינה ביניהם, פרק דברי אהבה וחסד), והר״ת של ׳ואבא היום אל העין׳ הוא ג״כ שם הנ״ל.

הרבי מאפטא, מגדולי תלמידי הרבי ר' אלימלך ובכלל מגדולי הצדיקים של החסידות, מרחיב בקשר בין שם קפיצת הדרך לשם אהוה, בגימטריא טוב – השם של הבעל שם טוב, הבעלים (בעל כמו בעל-הבית) של שם ה-טוב. שם אהוה לא מפורש בתורה, אך הוא רמוז אין ספור פעמים, כבר מהפסוק הראשון בראשי התבות "את השמים ואת הארץ"[קיב] – טוב של דבקות בין שמים וארץ, בין רוחניות וגשמיות, הכח של הצדיק לחבר גשם ורוח. כלומר, קפיצות הדרך אינן ענין צדדי אצל הבעש"ט, אלא כל הענין שלו – שם ה-טוב, המיוחד לבעל שם טוב, הוא-הוא השם של קפיצת הדרך. מה פירוש? כל הענין של החסידות הוא קפיצת דרך למשיח.

כמו שהסברנו באריכות בחלק הראשון של השיעור: קפיצת הדרך היא האמונה שמשיח יכול לבוא "היום", האמונה שעם ישראל יכול לעשות תשובה מאהבה "ברגעא חדא ובשעתא חדא"[קיג] ולקיים מיד "היום אם בקֹלו תשמעו" (כפי שהארכנו בחלק הראשון של השיעור[קיד]). קפיצה היא תמיד דילוג על משהו – "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות"[קטו]. אומרים[קטז] ש"על" היינו "על ידי" –"קולי דודי הנה זה בא מדלג" בזכות האבות (ההרים) ובזכות האמהות (הגבעות)[קיז] – אבל הפשט הוא גם דילוג מעל משהו. לעניננו, גם אליהו הנביא הוא הר שמדלגים עליו – מדגלים על כל הסדר וההדרגה, על כל 'סדר ההשתלשלות' (איך דברים אמורים להשתלשל מעילה לעלול), שמגיעים "היום"-מיד אל היעד. זהו כל ענין הבעל שם טוב, ענין החסידות – קפיצת הדרך למשיח.

מי קופץ אל מי?

הרבי מאפטא ממשיך:

אך עדין צריכים למודעי אם קפצה לו הדרך או אם הוא קפץ להדרך, אך שהשם של קפיצת הדרך הוא ביושר אהוה כמו שהוא יוצא מר״ת ׳את השמים ואת הארץ׳, וכאן השם של ׳ואבא היום אל העין׳ הוא להיפך והאה, מכאן מוכיח רש״י שקפצה לו הארץ, פי׳ שהארץ קפצה אליו".

יש שתי בחינות בקפיצת הדרך – שהיעד קופץ אלי או שאני קופץ אל היעד. ולגבי משיח – האם משיח קופץ אלי או שאני קופץ למשיח? נשמע כמו "אני לדודי ודודי לי"[קיח] – "אני לדודי", אני קופץ למשיח (שהוא דודי-אהובי), או "ודודי לי", משיח קופץ אלי. הוא מסביר שהצירוף הישר, אהוה, הוא קפיצה שלי אל היעד, והצירוף שאינו-כסדר והאה, הוא קפיצת היעד אלי – "שקפצה לו [אליו] הארץ".

היחס בין 'סדר' ל'אי סדר' הוא ממש היחס בין גאולת "בעתה" לגאולת "אחישנה"[קיט], כפי שהארכנו בתחלת השיעור. כשזוכים, לא אנו קופצים אל הגאולה אלא הגאולה קופצת אלינו:

והוא גם ענין ״אחישנה״ דקפיצת הגאולה אלינו ממש (כאשר ״זכו״. וזהו דצרוף והאה הוא הצרוף השביעי, החביב, שכנגד חדש תשרי, חדש ה״זכות״ ע״י מעשה התחתונים, משא״כ אהוה הוא כנגד חדש ניסן, הנהגה נסית אך בבחינת ״חשב את הקץ לעשות״ וד״ל).

אפשר להקביל את צירופי שם אהוה לצירופי שם הוי' ב"ה, ש-יב צירופיו (כשלא מבחינים בין ה עילאה ל-ה תתאה) הם כנגד יב חדשי השנה[קכ]: שם אהיה כסדר מקביל לשם י-ה-ו-ה כסדרו – הצירוף הראשון, המאיר בחדש ניסן. הסדר של והאה מקביל לצירוף והיה – "אין 'והיה' אלא לשון שמחה"[קכא] ו"אין 'והיה' אלא לשון מיד"[קכב] (השייך לעניננו) – הצירוף השביעי, המאיר בחדש תשרי. גם בניסן וגם בתשרי יש בחינה של "היום" – כפי שיורחב בע"ה בפרק הבא – אך בהנהגה הנסית של ניסן, גאולה מצד מעלה בלי זכות של התחתונים, יש עדיין בחינה של חשבון והדרגה, "חשב את הקץ"[קכג] (ה' עשה חשבון צדק והוריד קץ שנים, כך שה"ארבע מאות שנה"[קכד] היו רק מאתים ועשר שנים). לעומת זאת, בחדש תשרי – שענינו זכות של התחתונים, החל מעבודת "אני לדודי" בחדש הזה – הגאולה מדלגת אלינו "היום", תיכף ומיד, ללא כל חשבונות.

ו. "היום" של ניסן ו"היום" של תשרי

"היום אתם יֹצאים בחדש האביב"

פסוק "היום" נוסף שנזכר בפרק הוא "היום אתם יֹצאים בחדש האביב"[קכה] שנאמר בגאולת מצרים – גלות מצרים היא שרש כל הגלויות[קכו] וגאולת מצרים היא שרש כל הגאולות. ביאור ב מסביר[קכז] את הקשר של הפסוק לנושא שלנו, אמונה ובטחון בדרך לגאולה:

חדש האביב – ״החדש הזה לכם ראש חדשים וגו'", ראש השנה למלכי ישראל ולרגלים (שענינן הכללי הוא תקון מלכות ישראל כנודע[קכח], ובפרט חג הפסח [פסח בגימטריא נצח.], זמן חרותנו להיות לעם וממלכה, ״אין מלך בלא עם״[קכט]), הוא חדש ההתחדשות, בבחינת ״נסי נסים״ של אמונה ובטחון (דהיינו אמונה חזקה, שבזכותה נגאלו אבותינו ממצרים, המביאה לידי בטחון גמור בישועת ה׳ כהרף עין[קל], כמו שיתבאר בפנים (בפרק ח) בענין הקביעה הרצונית, שמקור ענין זה בתורה יוצא מהפסוק ״החדש הזה לכם וגו'" – ״כזה ראה וקדש״ וד״ל.

כפי שיתבאר בפרק ח, תכלית האמונה ובטחון הוא תהליך שנקרא "קביעה רצונית", הכולל ארבעה שלבים: אמונה, רצון, שכל, ראיה – שינוי המציאות לטובה על ידי כח הראיה להקרין-לראות במציאות החיצונית את הציור הפנימי שהצטייר על ידי האמונה החזקה, "אמונה אֹמן"[קלא], הרצון התקיף והשכל הטוב. זהו סוד "כזה ראה וקדש"[קלב] (שנלמד מהפסוק "החדש הזה לכם גו'"[קלג]) – המלה "כזה" כוללת את שתי דרגות הנבואה, "כה" (שלב האמונה) ו"זה" (שלב השכל), ועל ידי חיבור שתיהן בא ה"ראה וקדש", וד"ל.

הבטחון שלפני ביאת מצרים התבטא בשבת הגדול (שחלה בשנת יציאת מצרים ב-י' ניסן), בה משכו ישראל את ידיהם מעבודה זרה ולקחו צאן של מצוה לשם קרבן הפסח (בבטחון מוחלט בה', כנגד המצרים שעבדו לצאן):

והוא בסוד ״שבת הגדול״, שלפני יציאת מצרים – ״משכו וקחו לכם וגו'" – שעולה י״פ בטחון, שלמות הבטחון בכחו ורצונו יתברך להוציאנו ממצרים – היום. סוד השם אביב הוא אמונה בטחון – (לכל החיים) יש בטחון, דהיינו אמונה חזקה מאד המביאה לידי בטחון גמור בבחינת ״כפלים לתושיה״.

ברמז אמונה-בטחון-יש-בטחון יש פעמיים בטחון – הבטחון הראשון שיוצא מאמונה ומחובר לאמונה היינו הבטחון הסביל מצד ההוד ואילו הבטחון השני, "יש בטחון"[קלד], היינו הבטחון הפעיל מצד הנצח, "איהו בנצח"[קלה], כאשר תחושת ה"יש" היינו התחושה "כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל"[קלו] (וכפי שלמדנו באריכות בשיעורים הקודמים).

כל הפסוק ״היום אתם יצאים בחדש האביב״ עולה (במספר סדורי) אמונה בטחון (במ״ה). יש כא – אהיה (שם הגאולה) – אותיות בפסוק (רת״ס הפסוק למפרע: ביה – ״בטחו בהוי׳ עדי עד כי ביה הוי׳ צור עולמים״ וד״ל). כל הפסוק עולה כא פעמים מז (ממוצע כל אות), בטול – הוי' אהיה, כמבואר בכתבי האריז״ל וד״ל.[קלז]

גאולת ניסן וגאולת תשרי

והנה, יש מחלוקת ידועה[קלח] בין רבי יהושע ורבי אליעזר (גלגול אליעזר עבד אברהם) גם לגבי בריאת העולם וגם לגבי הגאולה: רבי אליעזר אומר ש"בתשרי נברא העולם" ורבי יהושע אומר ש"בניסן נברא העולם". וכך לגבי הגאולה, רבי אליעזר אומר ש"בניסן יצאו אבותינו ממצרים ובתשרי עתידים להגאל" ו"רבי יהושע אומר שבניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל". תשרי הוא כמובן המשך עבודת "אני לדודי ודודי לי"[קלט] באלול.

שתי הדעות הן בסוד "היום" שמשיח אומר לרבי יהושע בן לוי, אבל כל דעה מתייחסת ל"היום" אחר, לפסוק אחר שכתוב בו "היום" – "היום של ניסן ו"היום" של תשרי. את פסוק "היום" של ניסן למדנו כעת, "היום אתם יֹצאים בחדש האביב". ה"היום" של תשרי נמצא בתפלת זכרונות בראש השנה:

והנה לפי דעתו של רבי אליעזר: ״בניסן נגאלו אבותינו ממצרים ובתשרי עתידין להגאל״. והיינו בסוד העבודה של ״זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון״,

ובתורה הוא בשני פסוקי "היום" שקוראים בפרשיות כי תבוא ונצבים לפני ראש השנה[קמ] והם גם נדרשים על ר"ה[קמא]:

בבחינת ״אתם נצבים היום כלכם וגו'", ובסוד ״את ה׳ האמרת היום... וה׳ האמירך היום״, כמבואר בדא״ח.

בראש השנה נצבים כל עם ישראל – כל עשרת סוגי היהודים שנמנים בפסוק – יחד לפני ה', וכך יתקיים גם בגאולה (לפי דברי רבי אליעזר). ראש השנה הוא גם היום בו אנו בוחרים בה' וה' בוחר בנו, כל אחד מבדיל ומפריש את זולתו (כפירוש רש"י ל"את הוי' האמרת היום להיות לך לאלהים... והוי' האמירך היום להיות לו לעם סגֻלה"[קמב]) ועושה אותו "חטיבה אחת בעולם"[קמג] – אנחנו עושים את ה' חטיבה אחת בעולם, כשאומרים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[קמד], והוא עושה אותנו חטיבה אחת בעולם, כשאומר "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ"[קמה].

ניסן ותשרי – לצאת ולבוא

מהו ההבדל הפנימי בין "היום" של ניסן ל"היום" של תשרי? יש בגאולה יציאה וביאה (הגעה אל היעד, שהזכרנו בחלק הראשון של השיעור) – סוג של "רצוא ושוב"[קמו] – ואלו שני הכחות של גאולת ניסן וגאולת תשרי.

לפי דעת רבי יהושע ש״בניסן נגאלו אבותינו ממצרים ובניסן עתידין להגאל״ י״ל דעיקר כח ״היום״ הוא הכח ״לצאת״ מעצמו המוגבל, ע״ד ״צאינה וראינה בנות ציון״, וכפרוש אדמו״ר הזקן: ״צא אני וראה אין״. וזהו ״היום אתם יצאים וגו'״ דייקא.

ב"היום" של ניסן יש כח לצאת – "היום אתם יֹצאים". לא כתוב בפסוק ממה יוצאים – הפשט הוא יציאת מצרים, והעיקר הוא התנועה הנפשית של האדם לצאת מעצמו, מגבולותיו-מיצריו, מתוך תחושה שהוא עצמו מצרים. הרבי אומר[קמז] שכדי להגיע לאהבת ישראל צריך לצאת מהתדמית האישית שמגבילה אותי, עושה אותי אגוצנטרי – צריך לצאת מה'אני' לגמרי ("צא אני וראה אין", ביציאה מה'אני' רואים בעין את האין). כל היציאה מהגבול שלי, מההגבלות, מהמסכות, היא חדש ניסן.

לעומת זאת, חדש תשרי הוא זמן של ביאה (אסיף):

לפי דעת רבי אליעזר י״ל שעיקר כח ״היום״ הוא הכח ״לבא״, ובסוד חג האסיף (הביאה הביתה) שבחדש תשרי. וכן ״אתם נצבים היום כלכם וגו׳״ שלאחר פרשת ״כי תבוא אל הארץ״.

אחרי שבאים לארץ נצבים כולנו יחד – דווקא לאחר תנועה נפשית של ביאה לארץ, למקומי האמתי, בחינת "איזהו חכם המכיר את מקומו"[קמח]. גם בפשט, ביציאת מצרים עדיין לא באנו אל היעד. שותים ארבע כוסות בפסח כנגד ארבעה לשונות של גאולה – "והוצאתי... והצלתי... וגאלתי... ולקחתי"[קמט] – הכל לפני "והבאתי"[קנ]. הכל יציאות, כולל "ולקחתי" שרומז למתן תורה, אבל עוד לא "והבאתי". "והבאתי" היינו תשרי, הביאה לארץ[קנא].

עבודת היציאה ועבודת הביאה

היציאה והביאה הם כחות של עם ישראל כ"צבאות הוי'", ויש כאן עוד קצת הסבר על ה'עבודה' שלהן:

הכל הוא בסוד השם הקדוש צבאות, הכח האלקי הניתן בנשמות ישראל להיות ״צבאות הוי'" – צבא נוטריקון יוצא ובא, כמבואר במ״א – לצאת מהגבול אל הבלי גבול ולהמשיך את הבלי גבול שישכון בגבול

במאמר הבא בספר, "וצדיק יסוד עולם", מוסבר הפתגם החסידי ש"מתנגד הוא גבול, חסיד הוא בלי-גבול ורבי הוא בלי-גבול בתוך גבול". כח היציאה הוא כח החסיד – לצאת מהגבול אל הבלי-גבול. כח הביאה הוא כח הרבי – להמשיך את הבלי-גבול לתוך גבול.

ובמושגים שלמדנו בשיעורים הקודמים בפרק ז, היציאה היא מעין שקר-שגעון[קנב] – אמונה ובטחון במה שנראה לא מציאותי בכלל – והביאה היא גילוי שמה שהיה נדמה כשקר הוא-הוא האמת לאמתו:

(היציאה היא על ידי אמונה ובטחון שלמראית עין מתדמה ל״שקר״, וכמו שיתבאר בפנים, בעוד שהמשכת הבלי גבול לבא ולשכון בגבול הוא תכלית גלוי האמת לאמיתו, וכידוע שפנימיות העבודה של חדש תשרי הוא ענין ״ראש דברך אמת״, וכמבואר במ״א.

במקום אחר[קנג] מוסבר שתשרי הוא חדש האמת וניסן הוא חדש האמונה – "איהו אמת, איהי אמונה"[קנד]. אמונה היא היכולת לצאת מהגבול לגמרי, להשתחרר ממנו ב"זמן חרותנו". אמת היא היכולת להמשיך את הבלי-גבול בגבול, הסוד של "ראש דברך אמת"[קנה] שאומרים לפני תקיעת שופר[קנו].

שלשת חדשי היציאה ושלשת חדשי הביאה

הקטע הבא מרחיב את העבודות של ניסן ותשרי לשלשה חדשים כל אחת, ובעצם מסביר לנו מהי עבודת אלול – החדש שלנו:

והנה העבודה דיציאת מצרים נמשכת עד החדש השלישי (וכידוע שג׳ החדשים הראשונים, ניסן אייר וסיון, מתיחסים בתורה לצאת בני ישראל מארץ מצרים ותו לא), זמן מתן תורתנו, תכלית הכונה דיציאת מצרים.

כתוב בתורה "היום אתם יֹצאים בחדש האביב" (על ניסן), "לחדש השני לצאתם מארץ מצרים"[קנז] וגם "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים"[קנח] – אבל אין כבר החדש הרביעי ליציאת מצרים, או הלאה. תכלית יציאת מצרים היא "תעבדון את האלהים על ההר הזה"[קנט] (הרמוזה בלשון הרביעי של הגאולה, "ולקחתי"[קס], "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזֹבו"[קסא], כנ"ל). כתוב שכל יום בספירת העומר הוא עוד שלב של יציאת מצרים. אם כן, התנועה הנפשית של היציאה ממצרים נמשכת שלשה חדשים – ניסן-איר-סיון[קסב].

היציאה של ניסן מתחילה תהליך של שלשה חדשים (המתרחקים מנקודת המוצא), והביאה של תשרי מסיימת תהליך של שלשה חדשים (עד לביאה שלמה אל היעד):

וכן עבודת הביאה דתשרי מתחילה בעצם מחדש אב (בא), וכידוע הרמז דבראשית כוללת אב תשרי בסוד חש־מל (כאשר אלול הוא בסוד מל מלשון מילה הממוצע בין חש מלשון שתיקה למל מלשון דבור, ובסוד ״ומל הוי׳ אלקיך את לבבך ואת לבב וגו׳״ [שקוראים בפרשת התשובה בתוך פרשת נצבים, תמיד בשבת שלפני ראש השנה, בסוף חדש אלול.] ר״ת אלול כנודע.

המלה "בראשית" רומז גם לראש השנה ב-א' תשרי וגם לחבור החדשים אב-תשרי דרך אלול שביניהם[קסג]. שלשת החדשים הם בסוד חש-מל-מל[קסד]: בחדש אב העבודה היא הכנעה, "חש" בשפלות ובאבלות של אב; בחדש תשרי זוכים להמתקה, עבודת ה"מל" לשון דיבור (מילול), כאשר בונים את המלכות, עולם הדבור; וביניהם, באלול, עבודת ההבדלה, "מל" לשון מילה וכריתה, של "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך"[קסה] (פסוק שקוראים תמיד בסיום אלול, בשבת שלפני ראש השנה, בפרשת התשובה שבפרשת נצבים).

אם כן, אמרנו שכל התורה כולה היא בעצם יציאה וביאה, שם צבאות, השייכות לשתי הדעות מתי הגאולה – האם הגאולה היא כבר ביציאה, או שהגאולה היא דווקא הביאה, "רצוא ושוב". רבי יהושע אומר שכמו שהגאולה הראשונה היתה בניסן גם הגאולה העתידה תהיה בניסן, ורבי אליעזר אומר שהגאולה הראשונה היתה בניסן, אבל הגאולה העתידה – תיכף ומיד ממש – היא אופי אחר של גאולה, ביאה, חדש תשרי, "שוב". כל תהליך נמשך שלשה חדשים – יציאת מצרים בניסן-איר-סיון וביאה באב-אלול-תשרי. נמצא שיש חלל באמצע – חדש אחד, תמוז, שהוא 'נישט אהין און נישט אהער', אך הוא המעבר בין תנועת היציאה לתנועת הביאה (סוד קרן זוית כנודע[קסו]).

עבודת חדש אב – שמיעת המשיח בתוך החורבן

ההגעה אל היעד מתחילה בשמיעה-קליטה של היעד – הקליטה 'מה אני רוצה בחיים'. ובאמת, החוש של חדש אב, ה'חש' של הביאה ("חש" הוא גם חוש) הוא חוש השמיעה (השמיעה הפנימית, 'דערהער'):

החוש של חדש אב (בספר יצירה) הוא חוש השמיעה, חוש הקליטה וההפנמה, ראשית עבודת הביאה – ״אם תאבו [אב הוא לשון תאבו, לשון רצון.] ושמעתם [אב הוא החדש של שמיעה-הפנמה, ואז:] טוב הארץ תאכלו [ביאת הארץ.]״.

באב (לשון רצון, "אם תאבו") זוכים לשמיעה-הפנמה ("ושמעתם") ומכחה לביאת הארץ ("טוב הארץ תאכלו"). הדבר רמוז גם בפסוק "היום" מיוחד נוסף, ממנו יוצא הצירוף של חדש אב:

מבין יב צרופי הוי׳ ב״ה המכוונים כנגד יב חדשי השנה, הצרוף של חדש אב, הצרוף החמישי, הוא הויה (לשון הויה משמע שבירה ותקון, חרבן ובנין, סתירה על מנת לבנות מחדש בשכלול יותר ויותר וד״ל)[קסז] היוצא מפסוק: ״הסכת ושמע ישראל היום״.

בפשט "הסכת" היינו 'הקשב טוב', אבל רומז גם ללשון 'סיכה'-ראיה (שרה אמנו נקראת יסכה על שם "שסוכה ברוח הקדש" ו"שכולן סוכין ביפיה"[קסח], לשון ראיה). לכן מסבירים ש"הסכת" היינו הראיה שבתוך השמיעה, "חכם בבינה"[קסט]. כמו "וכל העם רֹאים את הקולֹת"[קע] במתן תורה, "רואים את הנשמע"[קעא]. אם יש "הסכת ושמע" יש גילוי של "ישראל" ויש "היום" – מדגישים את הפסוק בגלל המלה "היום". זהו עוד פסוק חשוב בתורה של משיח שבא "היום", כאשר נקיים "הסכת ושמע ישראל היום" ("הסכת" של חדש אב כבר רומז לחג הסכות של חדש תשרי, סוד "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו"[קעב]).

העבודה הפנימית היא לשמוע את קולו של המשיח – שאומר שיבוא "היום" – בתוך החורבן, בשפל הכי גדול של החורבן:

ידוע בחז״ל שמשיח נולד בעצומו של תשעה באב, והיינו שעיקר העבודה הפנימית של חדש זה הוא לשמוע (״הסכת ושמע״ בסוד ״חכם בבינה״ ע״י עיון מעמיק דעין השכל שבלב עד שבא לבחינת ה״דערהער״, השמיעה הפנימית שבבחינת ״ישראל״ – לי ראש וד״ל) את סוד ״היום״ (״היום, אם (יחוד אב ["היום", ראיה-חכמה.] ואם ["אִם" לשון אֵם.] וד״ל) בקולו תשמעו״ וד״ל) דביאת המשיח היום (בעצומו של חרבן ממש – ״ואציעה שאול הנך״ כאשר ״נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל״ וד״ל).

כתוב[קעג] ש"נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל"[קעד] היינו שאינה יכולה לקום בכח עצמה, ורק הקב"ה ("הנך", עצמות ה' שמתגלה כאשר "ואציעה שאול"[קעה]) מקים אותה באופן נסי – "מקימי מעפר דל מאשפֹת ירים אביון"[קעו]. ידוע מהחתם סופר[קעז] ש"אשפת" רומז לשנת תשפ"א – אחד הרמזים הכי חשובים (יש לנו שני שירים על הפסוק – כדאי ללמוד אותם).

הקליטה של המשיח בתוך החורבן שייכת ללידת המשיח בתשעה באב – היום ה-ט של החדש שנברא באות ט, הרומזת ל"תשעה ירחי לידה"[קעח] (שעם השאיפה להגיע למעלה מהזמן, לעתיד, הולכים ומצטמצמים ליחידות קטנות יותר של ט – ט שעות ו-ט רגעים – עד ל"הרה ויֹלדת יחדו"[קעט]):

והנה חדש אב נברא באות ט (ספר יצירה), סוד ט ירחי לידה המצטמצמים ב־ט ימים מר״ח אב (יום הסתלקותו של אהרן כהן גדול, אהרן מלשון הריון כנודע, וכנודע שימי עבור עלולים להיות גם ימי עברה, אך העבודה בהם היא למעט את העברה על ידי שמחה דוקא, מתוך קליטת ההתבוננות הטובה שבבחינת ״הרה ויולדת יחדו״ [ההריון הולך ומתקטן – הכל מתקטן, כל צער העיבור והעברה.], שאזי ״אם הבנים שמחה״, וכידוע הפרוש החסידי – ״משנכנס אב ממעטין, בשמחה״ דוקא וד״ל) עד ט באב.

החסידות ממעיטה בשמחת ההתבוננות את העברה של ימי העיבור של כנסת ישראל עם המשיח, עד שהיא ממתיקה אותה לגמרי, כאשר יש כבר תחושת לידה בתוך העיבור. לא צער חבלי הלידה, אלא תחושה של רגע אחרי הלידה – רגע של שמחה שפורצת את כל הגדרים, אקסטזה של שמחה. ממילא כבר בתוך העיבור יש "אם הבנים שמחה"[קפ], כמו שאנחנו מסבירים במ"א[קפא] ש"אם הבנים שמחה" מתחיל עוד לפני העיבור וק"ו בזמן העיבור. אז צער ההריון – ובהמשך גם משך תקופת ההריון – קטן, פוחת והולך.

בסיום יש כאן רמזים:

בפסוק (דברים כז, ט) ד״... הסכת (תבה ה־ט בפסוק) ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם להוי׳ אלקיך. ושמעת וגו׳״, תבת ״היום״ [לא רק כתובה בפירוש, אלא גם] צפונה בדלוג של ט־ט אותיות החל מאות ה־ה של תבת ״היום״ שבפסוק: ״...היום הזה נהיית לעם להוי׳ אלקיך. ושמעת וגו'". ״הסכת ושמע ישראל היום״ עולה ט פעמים ״הוי' אלקינו הוי' אחד״ (עיקר נושאו של ״שמע ישראל״ ["הסכת ושמע ישראל".]). יחוד ״היום״ ו״הוי' אלקינו הוי' אחד״ עולה ״ברוך״, תחלת ״יחודא תתאה״, ״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״, להמשיך את הגלוי ד״יחודא עילאה״ להיות בסוד ״דירה בתחתונים״ (בנין בית המקדש) – ״היום״.

"עד היום הזה"

ההמשך כאן הוא לגבי עוד הופעות של "היום" בתורה (שגם מתקשרות למה שנתבאר עד כה בסוד הביאה והיציאה של החדשים האלה).

נקרא בזריזות:

במעשה בראשית מופיעה תבת ״היום״ ב״פ (ביום רביעי [ביום רביעי של מעשה בראשית, יום בריאת המאורות כתוב פעמיים "היום". הפעם הראשונה – "הכל הולך אחר הפתיחה"[קפב] – היא בפסוק הפותח את יום רביעי, "ויאמר אלהים יהי מארת ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה והיו לאתת ולמועדים ולימים ושנים"[קפג]. כל הפסוק = 3744 = יב פעמים חדש! ועוד תופעה של "היום":] בשני הפסוקים החותמים את מעשה בראשית, בפרשת ״ויכלו וגו'", בכ״א היום אותיות, וכמבואר במ״א וד״ל), וכן בקריאת שמע באה תבת ״היום״ ב״פ (״אשר אנכי מצוך היום״ דפרשה ראשונה] [פרשת "עושין רצונו של מקום"[קפד], היינו "היום" שמעל לזמן.], ו״אשר אנכי מצוה אתכם היום״ דפרשה שניה [שאינם עושין רצונו של מקום, היינו "היום" שבזמן ע"ד "עוד היום גדול" כנ"ל.] ובחז״ל מבואר, מדיוק תבת ״היום״, שבכל יום יהיו בעיניך כחדשים (ומוסיף אדה״ז בל״ת בד״ה ציון במשפט תפדה – כחדשים ממש, ומבאר במאמר שם שבלאו הכי [אם דברי התורה אינם כחדשים, אם אינו חווה התחדשות תמיד בעבודת השי"ת מכח התורה.] המרירות והשמחה שלו הן מעניני עוה״ז ושאזי הנצוץ האלקי שבו נמצא בגלות בנפשו הבהמית כו'. ומבאר שהדרך להגיע להתחדשות אמיתית בעבודת התומ״צ היא ע״י ההתבוננות בלשון הכתוב גופא – ״אנכי מצוך היום״, שאנכי מי שאנכי, עצומ״ה ממש, נמשך ע״י קיום התומ״צ בעוה״ז דוקא, ושעל כן ״יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה״ז מכל חיי העולם הבא״, שקבלת השכר למחר אינה אלא מה שנהנין מזיו השכינה, זיו בלבד עיי״ש.

ועיין בד״ה הנ״ל לכ״ק אדמו״ר שליט״א תשל״ו, קונטרס שבת חזון תשמ״ט, שמבאר בארוכה איך שתכלית הכונה דיחוד סובב וממלא, שתמיד יאיר אור חדש בפנימיות נפשו של מקיים התומ״צ, הוא ע״י גלוי העצמות, בחינת אנכי מי שאנכי, שלמעלה מסובב וממלא [עצמות סובב ממלא היינו סוד "אנכי הוי' אלהיך"[קפה], תחלת עשרת הדברות "מפי הגבורה"[קפו]. וידוע ש"אנכי הוי' אלהיך" = "גל עיני" – "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"[קפז].], ושעל כן בכחו להמשיך את גלוי אור הסובב שלמעלה מהזמן בתוך הזמן דאור הממלא עיי״ש). ויש לרמז ש״חדשים״, ״מעוט רבים שנים״, היינו יחוד שני החדשים דניסן ותשרי, סוד יוצא ובא כאחד כנ״ל, רצוא שבבחינת ״אליו ולא למדותיו״ (סוד העבודה דנקודת ציון [רעותא דלבא.] שבנפש האלקית שבישראל, עיין ד״ה אלה הדברים שבספר חנה אריאל) ושוב שבבחינת תשובה שלמה דקיום התומ״צ בבחינת ״כפליים לתושיה״, תשובה משמחה של מצוה (והיינו ע״ד פרוש הבעש״ט זי״ע בסוד הפסוק ״חכם לב יקח מצות״, עיין סוד ה׳ ליראיו פרק מצות הוי׳, שבכל מצוה צ״ל ב׳ מצות, כונה ומעשה[קפח], דהיינו רצוא ושוב) וד״ל. רצוא ושוב אלו הם ענין ביאת המשיח (משיח אותיות ישמח כנודע) שלאחר התפשטות הגשמיות מצרות הגלות וד״ל. בפרשה ראשונה של ק״ש תבת ״היום״ היא התבה ה־כו, הוי' ב״ה, מסוף הפרשה, ובפרשה שניה של ק״ש תבת ״היום״ היא התבה ה־קיב, הוי' אלקים (שם מלא) מסוף הפרשה (תבה ה־כו, הוי', מסוף הפסוק ״ונתתי עשב... ואכלת ושבעת״, לפני תחלת הענין ד״השמרו וגו׳״) ודוק), בסוד גלוי עצם המאור (״המאור הגדול לממשלת היום״) של שמש הוי׳ – ״אנכי מי שאנכי״ וד״ל.

בסוף הביאור יש רמז מאד יפה ומכוון: אמרנו שמשיח התכוון לכל ה"היום" בתורה – לכן ראוי להסתכל כמה פעמים כתוב "היום" בתורה. התורה מתחלקת לארבעת החומשים ש"מפי הגבורה" וחומש דברים שהוא "מפי עצמו" של משה, "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה"[קפט]. יש פה מסורה יפהפיה, שכתוב בארבעת החומשים הראשונים בדיוק היום פעמים "היום". בחומש האחרון, שמשה אמר "מפי עצמו", יש יותר "היום" מבכל שאר התורה – עד פעמים "היום" ("עד הוי' בכם"[קצ], עד רבתי של קריאת שמע[קצא]):

בכל ארבעת החומשים הראשונים מופיעה תבת ״היום״ – היום (סא) פעמים. במשנה תורה בלבד מופיעה תבת ״היום״ עד פעמים, כאשר ההופעה האחרונה, החותמת, היא: ״...ולא ידע איש את קברתו עד היום הזה״ וד״ל.

ממש רמז יפה באופן יוצא מן הכלל, לפיו כל התורה כולה היא "עד [פעמים] היום" – "עד היום הזה"[קצב]. כשנגיע "עד היום הזה" יתקיים – בטוב הנראה והנגלה לנו, בעינים שלנו – "היום" של ביאת מלך המשיח. "מתי אתי מר? היום" ממש.

שוב, ראינו שיש "היום" של ניסן ויש "היום" של תשרי. עכשיו אנחנו בתקופה של "היום" של תשרי, שמתחילה כבר מאב, עוברת את אלול ומגיעה לתשרי. זהו "היום" של ביאה, של הגעה – צריך להגיע. שכולנו נזכה לכתיבה וחתימה טובה, שנגיע ליעד של ביאת משיח צדקנו תיכף ומיד ממש, "היום". שנה טובה ומתוקה.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• מערת רשב"י – סוד ההתבוננות הפנימית – היא מקום המפגש עם אליהו הנביא והדיון על משיח.
• המשיח המנוגע בא לגאול את עם ישראל לפני שנרפא – המשיח חולה ועם ישראל חולה ו"בין נגע לנגע" יכולה להגיע הגאולה.
• נגעי המשיח נובעים מאי-זהירות באיסור נגיעה בין בנים ובנות, ר"ל.
• כדי להביא את המשיח יש לפתח זהירות שלא לפגוע בזולת (ובה') – ואז ניתן לפגוע-להתפלל לה' בתפלה שמגיעה למטרתה ללא החטאה.
• "בין נגע לנגע" – משיח יכול להגיע בכל רגע.
• בשביל מציאת המשיח – "מצאתי דוד עבדי" – צריך להתייגע בתורה וביראה.
• ה'משוגע על משיח' עולה למעלה מהזמן ומאמין שמשם משיח יכול לבוא בכל רגע.
• מתוך הנגע שואפים להגיע מעלה-מעלה – "ירידה צורך עליה".
• בגאולה "זכו – 'אחישנה'" אפשר לדלג על הסדר – להגיע למשיח בלי לעבור דרך אליהו הנביא.
• "לא זכו – 'בעתה'" נועד לאנשים מסודרים.
• עיקר ה"זכו – 'אחישנה'" הוא ב"תשובה מאהבה", ההופכת זדונות לזכויות.
• עיקר האמונה בביאת משיח היינו האמונה ש"סוף ישראל לעשות תשובה" – "בשעתא חדא וברגעא חדא" – וממילא "ומיד הן נגאלין", "היום!".
• הפנים של הזמן הם "היום"-הרגע – הרגשה כיצד רגע ההוה נמשך מהלמעלה-מהזמן שלפניו. האחוריים של הזמן הם "עוד היום גדול" – הרגשה שמרגע ההוה נמשך העתיד שאחריו.
• "שיחתן של עבדי אבות" היא בהשראת "כל קדמון נצחי" ואילו "תורתן של בנים" היא בסוד "נצחי... ברצון ה'".
• הגאולה תלויה בהמשכה מהאבות אל הבנים – "ומביא גואל לבני בניהם [הדבקים בדרך הסבים]".
• שם אהוה – השם של מורנו הבעל שם טוב – הוא-הוא שם קפיצת הדרך, ללמד שעיקר ענין החסידות הוא קפיצת הדרך אל הגאולה.
• בחדש ניסן – באתערותא דלעילא – יש קפיצה 'ישרה' לגאולה, בה עדיין יש מקום לחשבון, סדר והדרגה; בחדש תשרי – בו יש זכות מצדנו – הגאולה קופצת אלינו, ללא כל חשבונות ועיכובים.
• ב"היום אתם יֹצאים בחדש האביב" של יציאת מצרים כבר טמון סוד הקביעה הרצונית בה תלויה הגאולה האחרונה.
• גאולת ניסן היא עבודה של יציאה מה'אני' – יציאה מהמציאות לאמונה ובטחון שנראים כשקר ושגעון, יציאה מהגבול אל הבלי-גבול.
• גאולת תשרי היא עבודה של ביאה אל היעד – לגלות שהאמונה הרחוקה היא "אמת לאמתו", החדרת הבלי-גבול לתוך גבול.
• תהליך היציאה של ניסן נמשך שלשה חדשים – ניסן-אייר-סיון. תהליך הביאה של תשרי משלים עבודה של שלשה חדשים – אב-אלול-תשרי.
• עבודת אב היא ההכנעה – ההקשבה השותקת ליעד לצורך הפנמתו (עד להמתקתה בשמיעה פנימית ומלאת שמחה של קול המשיח (שנולד בתשעה באב); עבודת אלול היא הבדלה – מילת הלב המאפשרת לאדם להתעצם עם הסוד הפנימי שנקלט באב; עבודת תשרי היא המתקה – הבעה-דיבור של היעד כלפי חוץ, בבנין המלכות בגלוי, "לתקן עולם במלכות שדי".