"אין רע יורד מלמעלה והכל טוב"- "להשכילך בינה" (12)

ח' ניסן תש"פ – הקלטה

סיום אגה"ק "להשכילך"

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "אין דבר רע יורד מלמעלה"

נמשיך בעוד כמה דיוקים ב"להשכילך בינה". הוא מביא את הביטוי הידוע ש"אין רע יורד מלמעלה והכל טוב". אנחנו מסתכלים בתניא עם מ"מ, ליקוט פירושים ושינויי נוסחאות של הרב חיטריק. במקור, במדרש – בראשית רבה נא, ה – הביטוי הוא "אין דבר רע יורד מלמעלה". יש פה – גם ציון, מ"מ, שגם הרמב"ם מביא זאת במו"נ ח"ג פ"י בסופו – צריך להסתכל שם – ומביא ממדרש רבה "אין דבר רע יורד מלמעלה".

הביטוי "דבר רע" שוה מלקוש. דברנו בשיעור הקודם על הפסוק "באור פני מלך חיים ורצונו כעב מלקוש". המלקוש הוא הטוב שיורד מלמעלה ו"אין דבר רע" כנגדו "יורד מלמעלה"[ב].

רע = טוב נמוך

כאן המקום להסביר מה שידוע בשם הרב המגיד ממעזריטש שהמלה "רע" הוא מלשון "מלרע"[ג], מלמטה. לכן גם ארץ בארמית היא ארעא, מלמטה. כלומר, כל דבר בשרש הוא טוב, יש לו שימוש טוב, רק כשהוא יורד למטה-מטה מציאות המטה מעצבת אותו בצורה שעכשיו הוא רע לעצמו, רע לאותו מעצב, כי במעצב עצמו יש את שרש הרע בתוכו. כך הוא מעצב את הטוב בעצם שירד, שהופך להיות רע כשמגיע למטה – "רצועה לאלקאה"[ד]. יש מקל, שמשמש כל מיני דברים חיוביים, וכשמגיע למטה – ובאמת מציאות המטה דורשת שמישהו יכה בה – הוא נעשה רע.

הדוגמה של המגיד היא מטאטא, כלי בית שימושי, אז הוא טוב – הוא תחתון בכלי הבית, לא מהמכובדים ביותר, אבל כשפתאום צריך לחנך את הילד לפעמים תופסים דווקא את המטאטא ונותנים לו את ה"שבט מוסר" שלו. אז בעצם, מי עשה ממנו רע? מי עשה ממנו "רצועה לאלקאה"? הילד גרם. גם מי שנותן את המכה בפועל אינו האבא החסיד אלא האבא החכם, כמו שלמדנו בשיעור הקודם, ולפעמים זהו לא האבא בכלל – יתכן ששולח איזה שליח, איזה מלאך, לתת את המכה הזו. נראה תיכף. בכל אופן, כל זה היה להסביר את הרע וה"דבר רע" שקשור עם התחתון.

ב. "כי מרים הם"

הפיכת המר מצד עצמו למתוק מצד המקבל

המקור לכך שהתחתון בעצם עושה את הרע ו"אין רע יורד מלמעלה" הוא דרוש מאד יפה שלומדים מהפסוק "ויבאו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם על כן קרא שמה מרה"[ה]. יש כאן ארבע פעמים לשון מרירות – ארבע מרות – כנראה הפסוק הכי מר בתנ"ך. ידוע שיש ארבע מרות – מרה לבנה, מרה שחורה, מרה ירוקה ומרה אדומה – כנגד ארבעת היסודות הרעים של הנפש הבהמית שמוסברים בפרק א של התניא. מקור לארבע מרות יש בפסוק הזה, שיש בו ד"פ מרה – "ויבאו מרתה, ולא יכלו לשתות מים ממרה, כי מרים הם, על כן קרא שמה מרה". השלישי, "כי מרים הם", הוא הווארט החסידי הידוע – למה לא יכלו לשתות מים ממרה? לא כי המים מרים, אלא "כי מרים הם" – בני ישראל. מכיון שהיו מרים לא יכלו לשתות, לקבל את הדין והיסורים של המים. אם הם לא היו מרים בעצמם, אף על פי שאולי המים היו אובייקטיבית מרים – המתיקות שלהם היתה מפיגה את המרירות של המים, לא היו צריכים שמשה ישליך עץ וכו'.

איפה זה כתוב? באור התורה[ו]:

וכמ"ש במ"א ע"פ המדרש פ' ויקהל בענין ולא יכלו לשתות מים ממרה שלא יוכלו לקבל מרירות הדין [לא היו במצב נפשי שיכולים לקבל את המרירות. אם היו מקבלים – הדין היה מתהפך, מתמתק.] והיינו מפני כי מרים הם הדור הי' מר במעשיו [ומה עיקר הבעיה?] ולא הבינו שהמרירות הוא לטובתם להעלותם [זהו עיקר הווארט כאן. אובייקטיבית המים היו מרים, אבל אם היו מבינים שמרירות המים – יסורים, מר, "טעמין מרירו"[ז] – היא לטובתם ולהעלותם היה מתמתק. בתניא הווארט שרע הוא טוב, בא מהאין האלקי שהוא טוב ועונג, וכאן הוא בשביל הטוב, "לטובתם ולהעלותם".].

אם היו מבינים זאת, כנראה כשהיו טועמים – עוד לפני שהוא בולעים – היה נהפך לטוב, רק בזכות ההבנה, והיינו מה שאי דבר רע יורד מלמעלה, הגם שהיה מר אובייקטיבית כנ"ל לא היה רע כל עוד הוא לא נטעם כמר ורע, ודוק היטב. כאן רואים את כח הסובייקט יותר מהאובייקט – אף על פי שהאובייקט מר, אם הסובייקט היה מקבל זאת באמונה ודעת שלטובתו ולהעלותו היה הופך למתוק. לא היה צריך את העץ של משה רבינו להמתיק את המים. יתכן שעכשיו, לאור הפירוש הזה, שהעץ שלו הוא "עצה היעוצה" איך להתמודד. ממילא, כשהוא נתן עצה איך להתייחס למים, השליך למים, "וימתקו המים". הראה להם שאם רק יודעים איך לקבל את המרירות נכון, לדעת שלטובתם ולהעלותם, מתמתק.

ג. רע – רק בלבושים

מביאים כאן עוד קטע מסה"מ "אתהלך לאזניא"[ח], ממאמרי אדמו"ר הזקן הראשונים, שדן איך אפשר לומר שאין רע יורד מלמעלה. הרי כתוב "ובורא רע"[ט], ובכלל "אין לך דבר חוץ ממנו" – איך אפשר בכלל לומר שיש משהו בעולם שאינו מלמעלה, מה'? יש פסוק שלא מביא – "כי ממך הכל"[י]. באמת חז"ל שינו בברכה את ה"בורא רע" ל"בורא את הכל"[יא] – הרע הוא חלק מהכל. בלשון נקיה אומרים "ובורא את הכל" והכוונה גם את הרע, אז איך אפשר לומר שאין רע יורד מלמעלה? זו הקושיא שם, והוא מתרץ באותיות של קבלה:

היינו בלבושים של הכלים די"ס דבי"ע [הרע לא מתחדש-מתהווה בעולם האצילות אלא בעולמות התחתונים בי"ע, ולא בספירות עצמן ולא בכלים עצמם, אלא רק בלבושים שעל הכלים דע"ס של העולמות התחתונים בי"ע. שם מתחדשת מציאות הרע.] אבל הכלים והספירות [אפילו בעולמות התחתונים בי"ע.] הם בחי' אלקות ממש [לא יכול להיות דבר רע שם, רק בלבושים. מה אפשר ללמוד מזה? גם אצל האדם, הלא-טוב, הרע, מתהווה בלבושי הנפש, מחשבה ודבור. כמו שדברנו על  הלעו"ז של לאה ורחל, של המלקוש. שם, בלבושים, זהו דבר רע – אבל בעצם אין רע.] ולא יגורך רע כתיב [בדרך כלל הולך על עולם האצילות[יב], אבל כאן גם על הכלים והספירות של בי"ע – אלקות לא נמשך לרע.] אלא שיומשך כח מלאך רוחני רע, ע"ש [צריך להסתכל שם, אבל הווארט שמהלבושים דבי"ע יכול להתהוות מלאך רוחני רע.].

הווארט הוא שמהלבושים דבי"ע יכול להמשך כח, מלאך רוחני, רע. עיקר הווארט שאפשר ללמוד כאן הוא שאנו, נשמות עם ישראל, יותר פנימיים ויותר עצמיים ויותר אלקיים ממלאכים. יש מלאך טוב ומלאך רע, כמו שני יצרים שבתוך האדם – שני מלאכים, יצר טוב ויצר רע – אבל הנשמה עצמה למעלה מהמלאכים. לעתיד לבוא המלאכים ישאלו את הנשמות "מה פעל אל"[יג], כי מחיצת הנשמות בגלוי תהיה יותר בפנים ממחיצת המלאכים, שמהם יכול להיות איזה מלאך רוחני רע. אם אנחנו נהיה הפנימיים גם נוכל להמתיק אותם מבפנים, שלא יהיה שום רע בעולם, ואזי "את רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ"[יד] לגמרי.

ד. לקו"ת: הטוב מחיה את הרע – וממילא אינו רע

יש עוד קטע שמובא כאן מלקו"ת[טו] בענין:

דהנה כל רעות ודינים ר"ל שנתהוו בעולם שרשם ומקורם המחיה אותם הוא טוב [כאן משמע שיש דברים רעים, וצריך לדעת שהמקור הוא טוב. כמו שאמרנו קודם, שרע הוא רק לשון מלרע, מלמטה, אבל הדבר הזה עצמו למעלה היה טוב – רק כשירד למטה קבל צורה לא טובה.] כמשל הזונה עם בן המלך המבואר בזהר [היא פועלת במצות המלך ממש ותפקידה לפתות את בן המלך[טז]. הרצון הפנימי שלה שבן המלך לא ישמע לה, כמו שמובא גם בתניא[יז]. אף שבפועל רואים כאן קליפה – קליפת פיתוי לעשות רע. כתוב ש"שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו"[יח] – בשרש היא טובה, היא לשם שמים, וגם למטה יש איזה רובד פנימי, שנקרא אצלה שרש, שעושה לשם שמים. יתכן שלמטה היא לא מודעת לכך.]... והענין הוא ששרש הרע המחייהו הוא טוב [כאן הוסיף עוד מלה – "המחייהו". השרש הטוב מחיה את גילוי הרע.] כמבואר בזהר שם... והנה כשבא לאדם איזה יסורים ר"ל יחשוב כי לא למראה עיניו ישפוט שרע הוא [כפי שנראה לו.] אלא [צריך להתבונן כי] באמת שרשו הוא טוב כי [הכל ממנו, ו]ממנו ית' לא תצא הרעות כי אם רק טוב גמור.

בכל אופן, מכל הפלפולים האלה רואים שהאמירה ש"אין דבר רע יורד מלמעלה" היא כלל לא סוגיא פשוטה.

ה. כוונת המקוה: תכלית היסורים – בירור רפ"ח ניצוצין

יש מקום אחר – שאין כאן המקום לדבר עליו יותר מדי, צריך לכך שיעור או כמה שיעורים בפני עצמם – המאמר שמופיע בסידור עם דא"ח לפני כוונת המקוה.

דרך אגב, שייך להיום, שלא כל אחד יכול לטבול במקוה. כמו ששאלו לגבי עוד ענינים, מה שאי אפשר לעשות בפועל – הכי פנימי ללמוד אותו בפנים. מי שרוצה את המקוה, כדאי מאד שילמד את המאמר על המקוה בסידור. יש שם שני מאמרים – כוונת המקוה לאריז"ל וכוונת המקוה לבעש"ט. בסוף המאמר הראשון, כוונת האריז"ל, הוא כותב שאחד שמתייסר כל חייו יותר טוב לו מאחד שעובד את ה' באהבה ויראה ובטול. למה? מי שמתייסר לא יכול ללמוד, להתפלל ולא שום דבר – הוא מבודד לרעה – ובסופו של דבר יותר טוב לו מצדיק גמור שבטל לה'. איך יתכן לומר כזה דבר?!

הוא מסביר שזהו סוד הבירורים, בירורי רפח ניצוצין שנפלו בשבירת הכלים כו', וכותב משפט מאד חשוב – שזהו דבר שהפילוסופים לא מסוגלים להבין[יט]. כלומר, השכל האנושי הכי מפותח והכי חכם לא מסוגל להתמודד בכלל עם הדבר. יש תיקונים שנעשים לנשמה, עם כל גלגולי הנשמה, ותיקונים שנעשים בעולם – הנשמה כאן בשליחות לתקן את העולם – על ידי יסורים, שעושים העלאת ניצוצות ותיקונים שכל עבודה מודעת של אהבה ויראה ובטול לא היתה פועלת אף פעם. במקרה כזה האדם חי כל המאה ועשרים ולא יודע מה קורה אתו בכלל – לא מגיע לכל התובנות בשלשת המקומות בתניא, כל ה"עצה היעוצה". אין לו שום עצה – הוא ב"יעלו שמים ירדו תהומות", כל הזמן רק בבלבול וטירוף דעת מהמצב שלו, והוא לא אשם בכלל. זה דבר שאי אפשר להבין בשכל, זו רק אמונה – אפשר לומר לו להאמין בזה.

כנראה שאת האמונה הזו מקבלים כשטובלים במקוה – כתוב במאמר על המקוה[כ]. רק להאמין בזה – אם היום אני לא יכול לטבול, משום מה, זה יותר טוב מכל המקוואות שבעולם במשך כל החיים. הכל חלק מהאמונה האמיתית ביוצר בראשית שהכל מתהווה מן האין, עדן עילאה, עדן סתימאה, שהוא-הוא מקור החיים והטוב והחסד. שם, באגרת הקדש יא, מתהפך. באגרת הקדש כב גם מתהפך. בתניא, פרק כו, לא מתהפך אלא רק מחכה לעתיד לבוא – שאז יתגלה מכיסויו בעולם הזה.

ו. "מהוי' מצעדי גבר כוננו"

התלבשות הענג ברצון

יש עוד דיוק באגרת, בסוף האגרת הוא מביא את הפסוק "מהוי' מצעדי גבר כוננו"[כא] – כל מה שקורה עם האדם הוא מה', שמוביל את האדם בהשגחה פרטית בכל חייו, מביא אותו למקום בו יש את הניצוצות שעליו לברר, מה שדברנו קודם מ-רפח. אלה תעלומות של העולם – איפה הניצוצות שלך מחכים לך – ולכן צריך שהקב"ה יקח אותך לשם, "מהוי' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ". החפץ הוא פנימיות הרצון, ענג בתוך הרצון[כב], והחיבור – לעשות את ז תיקוני גלגלתא בלשון הקבלה, חיבור ז"ת דעתיק עם הראש של אריך – בא מכח רדל"א, האמונה ששורה מלמעלה. רדל"א הוא "ריש גלי"[כג], הראש הגלוי, שלא מתלבש בשום דבר, אבל הוא פועל את החפץ, התלבשות הענג ברצון.

המלה חפץ היא מלה מאד חשובה, ומופיעה כאן – "ודרכו יחפץ". הוא לא מביא בתניא את סוף הפסוק.

פסוקי "מהוי' מצעדי גבר"

עוד יותר מענין, הפסוק "מהוי' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ" הוא פסוק בתהלים, אבל יש פסוק מקביל במשלי, שמתחיל בדיוק אותו דבר – "מהוי' מצעדי גבר"[כד], אך לא כתוב "כוננו", וההמשך הוא "ואדם מה יבין דרכו". המשמעות על פי פשט שאדם לא יכול להבין את דרכו, רק ה' מבין והוא מוליך אותו, כמו בפסוק בתהלים – "ודרכו יחפץ". אלה שני פסוקים מקבילים, כשמלת המפתח כאן היא "מצעדי", שמופיע רק בשתי הפעמים האלה בתנ"ך.

רמזי הפסוקים

בהיפוך אותיות "מצעדי" היינו יד-עצם. "מצעדי" בגימטריא רוח, וב"פ רוח היינו שם חתך[כה], שם הפרנסה[כו], שאנו אוהבים לדבר עליו. כנראה בשביל פרנסה צריך להתבונן בשני הפסוקים האלה ולחבר אותם יחד – "מהוי' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ" ו"מהוי' מצעדי גבר ואדם מה יבין דרכו".

כל אחד מהפסוקים האלה לא בעל גימטריא בולטת, אבל יחד עולים 1924, עד פעמים הוי'. בקריאת שמע אנו יודעים שיש שתי אותיות גדולות – ה-ע של "שמע" וה-ד של "אחד", עד. הפסוק העיקרי בענין הוא "עד הוי' בכם"[כז] (יש גם "אתם עדי נעם הוי'"[כח]) – "עד הוי'" בגימטריא 100, י ברבוע, סוד יפ"י (שייך גם לסוד מאה ברכות בכל יום[כט]). גם במלה "מצעדי" יש אותיות עד, ופעמיים "מצעדי" היינו שני עדים. לאחרונה[ל] הסברנו שכל עֵד הוא גם עַד – "עד ולא עד בכלל" ו"עד ועד בכלל". בכל אופן, בקריאת שמע מכוונים עד – "עד הוי' בכם" – וכאן שני הפסוקים יחד עולים "עד [פעמים] הוי'". הערך הממוצע של שתי אותיות עד הוא לז, הבל-יחידה, מספר חשוב מאד.

רק בפסוק השני, הפחות מוכר, יש דרוש יפה על דרך הבעש"ט: הפשט של "ואדם מה יבין דרכו" הוא לשון תמיהה, שאדם לא יכול להבין את דרכו, אבל אפשר לקרוא ש"אדם מה", אדם שבדרגת מה (אדם שוה מה) יכול להבין את דרכו. כלומר, הוא יכול לשדר על אותו גל של הקב"ה, כביכול, להבין מה קורה אתו בחיים. כמו במצות האמנת אלקות, את האמונה צריך להמשיך בדעת[לא]. זו פעולת משה רבינו, מה שמשה רבינו הוא רעיא מהימנא, רועה האמונה, מפרנס את האמונה (הזכרנו את שם הפרנסה).

איך ממשיכים את האמונה בדעת, מפרנסים את האמונה? אמונה לשון מן, מזון, ואמונה עם הכולל בגימטריא מזון. יש כאן הוראה איך להבין דרכו – "ואדם מה יבין דרכו". לכתחילה טוב שתבין קצת מה קורה אתך בחיים. אחרי זה אפשר לחזור לפסוק הראשון, בו "ודרכו יחפץ" בפשט הולך על ה', אבל אפשר לפרש גם על הגבר, על האדם, שאחרי שהוא מבין שה' מוליך אותי ומתעצם עם כך, לא רק שמקבל זאת בדיעבד אלא חפץ בכך – חפץ הוא רצון פנימי, לכתחילה אריבער, כל מה שעושה הוא לכתחילה אריבער.

"ודרכו יחפץ" = משיח בן דוד. "ואדם מה יבין דרכו" "ודרכו יחפץ" = 822 = ג"פ מרדכי (ו"פ 137) אותיות דרכים – "כל הדרכים בחזקת סכנה" (צירוף אותיות כלת מרדכי בחזקה, הרומז לאסתר המלכה כמבואר במ"א) ואף על פי כן כאשר האדם הוא בחינת מה (בטול) שאז הוא מבין ואף חפץ בדרכו (אף בהיותה מסוכנת) לכתחילה אזי הסכנה גופא הופכת למקור 'חימום' בעבודת השי"ת, מלשון "ותהי לו סֹכנת"[לב] (וכידוע בסודות השרש סכן, כמבואר אצלנו במ"א[לג]).

אם כן, למדנו עכשיו התבוננות קצרה בשני הפסוקים המקבילים של "מהוי' מצעדי גבר".