"להשכילך בינה" (11) – תניא אגה"ק כב

ח' ניסן תש"פ – הקלטה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. אגה"ק כב: יסורים מתוך אהבה

לא לברוח – להפנות את הפנים

נלמד היום את אגרת הקדש כב, החלק שמדבר מהעצה היעוצה כאן איך מגיבים ליסורים ומתמודדים עמם. הוא כותב כאן:

וכמו אב רחמן חכם וצדיק המכה בנו

צריך להתבונן כאשר הוא מקבל מכה מן השמים – עיקר הווארט והחידוש כאן, שלא היה כתוב במקומות האחרים – שמי שנותן את המכה הוא אבא שלי, שהכי אוהב אותי, ומעבר לכך שהוא אבי הוא גם רחמן מצד עצמו, חכם מצד עצמו וצדיק מצד עצמו. אז מה זאת אומרת שהוא מחלק מכות?!

שאין לבן חכם

גם הבן כאן צריך להיות חכם. סתם בן לא ידע להבין נכון. האבא חכם וגם הבן חכם. בהמשך הוא מחליף אצל האבא את התואר מחכם לחסיד – "צדיק וחסיד" – אבל פותח בחכם, כדי שיהיה מובן שיש כאן תורשה, גנים. הגנים של האבא החכם צריכים לעבור לבן, שגם יהיה חכם.

להפוך עורף לנוס למצוא לו עזרה

התגובה הספונטאנית של מי שמקבל מכה היא להחזיר או לברוח. כאן הוא לצריך לנוס – נס גם לשון נסיון ולשון נֵס. יש כאן נסיון, כמו שמוסבר ב"להשכילך בינה", ויש כאן נס כנגד הטבע, כדלקמן – אז יש נס ונסיון, אבל לא לנוס.

או אפילו מליץ יושר לפני אביו הרחמן והצדיק וחסיד [שיאמר לו שאינו יכול לסבול את המכות שלו.]

בהמשך הוא מתלונן על החסידים שמדי מכתתים רגלים ללכת לרבנים צדיקים כשיש להם בעיות בגשמיות. כאן כתב שוב שהאב רחמן וצדיק, מוריד את החכם ומוסיף חסיד. יש פירוש בענין, כפי שנראה בהמשך.

רק להיות ישר יחזו פנימו עם אביו פנים בפנים [לא להפנות עורף.]

אם "יחזו פנימו"[ב], יסתכלו פנים בפנים – וגם אהבה מעוררת אהבה, "כמים הפנים לפנים"[ג] – אז הכל אצלו יתיישר, "ישר". אז גם הישועה תבוא מהר, כתכונת הקו האמצעי של הספירות – "איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם"[ד] – ושם אין מניעות, הכל נמשך 'ישר ולענין' ו"עד מהרה ירוץ דברו [הטוב]"[ה].

לסבול הכאותיו באהבה לטוב לו כל הימים.

זהו אבא שלי וכל מה שעושה לי ודאי הכי טוב לי, אף שאיני מבין – טוב עכשיו ויהיה טוב לתמיד, לנצח. נצח הוא "ברא כרעא דאבוה"[ו]. לכן אפשר לפרש שהבן החכם – הנצח הוא ענף החכמה, סוף קו ימין – מבין שכל מה שאבא שלי עושה, אני ה"כרעא דאבוה", הוא "לטוב", החסד שבאמצע, בין החכמה והנצח, לכל הימים.

והנה למעלה בחי' פנים הוא הרצון והחשק אשר אבינו שבשמים משפיע לבניו כל טוב עולמים וחיי נפש וגוף באהבה ורצון חשיקה וחפיצה [ואיך הוא משפיע לנו?] ע"י תורת חיים

כנראה השפע שהוא מדבר עליו כאן קשור ל"אורייתא מחכמה נפקת"[ז] ו"החכמה תחיה"[ח] – בא מהחכמה. השפע שה' נותן לנו, הראיה שה' מאיר לנו פנים, הוא דרך הצינור של תורת חיים.

שהיא רצונו ית' אשר נתן לנו כמ"ש כי באור פניך נתת לנו תורת חיים כו' [התורה היא חיים ועלינו להבין שהיא אור הפנים של ה'. אנחנו צריכים להסתכל אליו באותו אופן, פנים בפנים.] לעשות בה רצונו [על ידי המצוות אנחנו עושים את רצון ה', "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"[ט], ועוד יותר ועוד יותר – כל הזמן להגביר אהבה ורצון.]

"עב מלקוש"

וע"ז נאמר באור פני מלך חיים ורצונו כו'.

כאן רומז לסוף הפסוק, מענין שדווקא את הסוף רק רומז – "ורצונו כעב מלקוש"[י]. כמו שהעב-הענן מלא מים, בסוף החורף – כתוב שהמים של הגשם בחדש ניסן הם ברכה מיוחדת, המלקוש, שיורד על התבואה הבשלה ומשביח אותה מאד. זו דוגמה של העלם שישנו במציאות – המים נמצאים ממש בתוך הענן. אם יש שם עב מלא מים – חזקה שהמים עתידים לרדת, להרוות את הארץ ולהצמיח כמו שהפסוק אומר. זהו "באור פני מלך חיים" – החיים באים מ"אור פני מלך". אמר שקשור לתורת חיים, מאיר דרך תורת חיים, ורצונו הטוב כעב מלקוש, כמו עב שיש בו מלקוש ובטוח שהוא ירד ויצמיח.

בביטוי "עב מלקוש" – שהוא רק רומז במלה כו' – יש רמז מאד יפה: מלקוש עולה רחל-רחל ו-עב עולה לאה-לאה. העב מכיל את המים-המלקוש, שיורדים ומתגלים מהעב כדי להרוות את הארץ. בדיוק מתאים שה-עב בשמים, לאה אותיות המחשבה, ממלכות דתבונה. לאה בקדושה היא בירור כח המדמה. אותיות הדבור, שהן עלמא דאתגליא, המציאות, הן רחל. בתוך ה"עב" יש שתי בחינות של לאה, כנראה שתי רמות של אותיות המחשבה, וכנגדן בתוך ה"מלקוש" שתי בחינות של רחל.

ידוע שהממוצע בין לאה ל-רחל הוא קבלה, "[שמע] בקֹלה"[יא] (הנאמר בשרה, שרש כל האמהות. רבקה אומרת שלש פעמים [!] "שמע בקֹלי"[יב] ליעקב בנה שיקבל ממנה). אם כן, "עב מלקוש" עולה ד"פ קבלה (קבלה ב"רצוא ושוב": ק קב קבל קבלה בלה לה ה). ה' נתן לנו את אור פניו, דרך התורה – "תורת חיים" – ש"בחר בנו" ו"נתן לנו" את התורה.

העצה: לפשפש במעשים ולשוב אל ה'

משא"כ לעו"ג משפיע חיי גופם שלא ברצון וחשיקה וחפיצה לכך נק' [על שם עבודה זרה שלהם:] אלהים אחרים שיונקים מבחי' אחוריים [יש כמה פירושים ל"אלהים אחרים", אבל כאן הפירוש – לפי הפשט, בחז"ל ורש"י – שהם אחרים לעובדיהם, שצועקים להם ולא עונים. יש קשר. כאן בפנימיות הוא מסביר ש"אלהים אחרים" מקבלים את כל השפע באחוריים, שלא ברצון, כמו מי שזורק חתיכה לכלב מאחורי כתפו.] וכך הוא באדם הרצון והחשק [באמת, עם עונג.] הוא בחי' פנים ואם [אותו בן] אינו מקבל באהבה ורצון כאלו הופך עורף ואחור ח"ו [לאביו הרחמן. זהו גם סימן שאינו חכם אלא בן טפש.].

ועצה היעוצה [ביטוי שמשתמש בו גם בתניא פכ"ו. עצה יעוצה מתחילה תמיד מהתבוננות, ומהתבוננות מגיעה ללב – כי תכלית ההתבוננות היא לעורר משהו בלב.] לקבל באהבה [איך מקבלים באהבה, ואפילו לא הולכים לאיזה צדיק להליץ יושר.] היא עצת ה' בפי חז"ל [שאם באים יסורים על האדם עליו לעשות תשובה –] לפשפש במעשיו [מה חסר לו, הן ב"סור מרע" והן ב"עשה טוב".] וימצא לו עונות הצריכין מירוק יסורים [יראה שהיסורים באים בצדק. כמו הפירוש הראשון שראינו באוה"ח – שיסורים הם פריעת חוב.] ויראה לעין גודל אהבתו אליו המקלקלת השורה [גורם לאוהב לעשות דברים לא לפי טבעו ולא לפי כבודו.] כמשל מלך גדול ונורא הרוחץ בכבודו ובעצמו צואת בנו יחידו מרוב אהבתו כמ"ש אם רחץ ה' צואת בנות ציון כו' ברוח משפט כו' [ברגע שמתבונן, תכלית ההתבוננות להוליד מדה בלב – להוליד אהבה, אם ה' כל כך אוהב אותו עלי לאהוב אותו כראוי:] וכמים הפנים אל פנים תתעורר האהבה בלב כל משכיל ומבין [חכמה ובינה, כמו "להשכילך בינה".] יקר מהות אהבת ה' אל התחתונים אשר היא יקרה וטובה מכל חיי העולמים כולם [אהבה של עצמותו יתברך ודאי יקרה יותר מכל החיים.] כמ"ש מה יקר חסדך וכו' כי טוב חסדך מחיים [גשמיים.] כו' כי החסד שהוא בחי' אהבה הוא חיי החיים [כל החיים אינם ספונים וחשובים כלום מול חיי החיים.] שבכל העולמות כמ"ש מכלכל חיים בחסד [שהוא חיי החיים.] ואז [כאשר מגיב כך, שאוהב את ה'. זהו באמת נס – נס שה' ירד וירחץ אותי בכבודו ובעצמו ביסורים, נגד הטבע, כי טבע האב רק להיטיב. הפאטש של האבא הוא היפך הטבע שלו לגמרי – הוא נס.]

אם כן, צריך להתבונן שכל היסורים – על הפרט והכלל – הם ממש נס. יחסית קל לראות שמה שמשתולל כרגע הוא נס – העולם לא חוה כזה דבר. נס בא מעצם הטוב, בעוד טבע הוא מדת הדין – נס הוא שם הוי', מדת הרחמים. צריך להתבונן שמה שקורה כאן הוא נס ולא צריך לנוס – כמו המליצה שאמרנו קודם – ואם אינך נס מהנסיון עמדת (יציב) בנסיון, ואז כבר הכל מתהפך לטוב הנראה והנגלה, כמו שהסביר ב"להשכילך בינה".

התהפכות הנכסה והנגלה

גם ה' יתן הטוב ויאר פניו אליו בבחי' אהבה מגולה

עד כאן היתה אהבה מסותרת מתוכחת מגולה. הוא פשוט יקח את המגולה מהתוכחת, שהתוכחת תהפוך להיות מסותרת והאהבה תהפוך להיות מגולה. כמו להפוך את הצמצום הראשון, שכח הבלי-גבול התעלם וכח הגבול התגלה. כאן הפוך, שאהבת ה' – הבלי-גבול – תתגלה והתוכחה, שהיא גבול, תסתתר.

אשר היתה תחלה מלובשת ומסותרת בתוכחה מגולה ויתמתקו הגבורות בשרשן [דומה למה שלמדנו ב"להשכילך בינה", הדרגה השלישית של העצה מה עושים כנגד היסורים.] ויתבטלו הדינין נס"ו [זו התכלית כאן. ב"להשכילך בינה" הסוף שיעלו ויתכללו באור הגנוז. כאן התכלית שיתבטלו הדינים – גמרנו, אין יותר 'נסים' כאלה! סיום הקטע בנס"ו – ראשי תבות – רומז לעצה שנוגעת במושגים נס-נסיון-ניסה.].

עד כאן קראנו את הפנים. נדגיש שהחידוש כאן הוא הענין של האבא והבן, והאהבה הגדולה של "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם", שהיא הפועלת שהכל יהיה טוב.

שמחה מתוך שפלות

נחזור לחלק הראשון של התניא, עם הווארט של "לקבולי בשמחה" – ראינו שרש"י מפרש שהכוונה שיש לומר את הברכה ההפוכה מ"הטוב והמטיב" בלב שלם, בדיוק כמו שאני אומר בלב שלם "הטוב והמטיב". כך הוא מפרש "לקבולי בשמחה" באותו הקשר.

לא הדגשנו זאת מספיק בפעם קודמת. רק בענין הזה, שהוא פשט ממש, אפשר להבין שהשמחה כאן היא שמחה של שפלות – באמת כואב לי המצב שקרה, אבל אני מתוך אמונה אומר בלב שלם את הברכה, מברך את הקב"ה, ולתחושה הזו קוראים שמחה, "לקבולי בשמחה", שמחה של שפלות.

עוד דבר שלא הסברנו שם: עיקר הווארט שם היה שהטוב בא מעלמא דאתכסיא. מהו עלמא דאתכסיא? שאין לי כלי להכיל את האור הגדול של הטוב. ההכרה שזה באתכסיא כי אין לי כלי להכיל היא גם שפלות – אין לי כלי, בעיה שלי.

שני הדברים האלה לא שייכים להסבר כאן בכלל, וגם לא להסבר של "להשכילך בינה". רק כדי שנבין שכמה ששלשת הקטעים בתניא דומים, אותו נושא, כל אחד הוא עולם רגשי שלם בפני עצמו.

ב. ספר השיחות תש"ד: חסיד לא מכה

צדיק – מכה, חסיד – לא מכה

נמשיך להתבונן בכמה פירושים של הרביים על הקטע שעכשיו קראנו מאגרת כב. הראשון הוא מספר השיחות תש"ד[יג] של הרבי הקודם:

בעת הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק [הרבי הרש"ב] האט מיר געלערנט דעם פרק תניא [זהו סיפור של אבא ובן – אבא חכם רחמן וצדיק ובן חכם. רואים כאן שהשפע בא לבן דרך התורה ודרך פנימיות התורה – לומדים תניא יחד, האבא לומד עם הבן תניא.] האט ער מדייק געווען [הוא דייק בלשונו הזהב של אדמו"ר הזקן.], וואס פריער איז דער סדר הלשון חכם וצדיק המכה את בנו און דערנאך דערמאנט ער צדיק וחסיד וכו' [קודם הלשון 'חכם וצדיק'  ואחר כך הוא 'צדיק וחסיד' בלי החכם. מה הדיוק?], און הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק האט מבאר געווען: א צדיק פעטשט זיך אבער א חסיד פאטשט זיך ניט [צדיק מכה אבל חסיד לא מכה.],

יש ווארט של רבי נחמן[יד] – 'ילד מכים?!'. כאן אומר משהו דומה – צדיק שהוא חכם יכול לתת מכה, אבל צדיק שהוא חסיד לא מכה.

א חסיד זאגט א ווארט,

מה החסיד עושה? אם הוא לא נותן מכה, איך הוא מיישר את הבן שלו? הוא אומר מלה. כאן הוא באידיש, אבל אם היה בלשון הקדש היה משהו מאד יפה בלשון, לשון נופל על לשון – מכה ומלה, שניהם מ-ה עם אות אחת באמצע, כ ו-ל, האות הבאה לפי סדר האלף-בית. צדיק יכול לתת מכה, מכה חינוכית מתוך אהבה רבה, אבל חסיד גם מכה כזו לא יתן – הוא יאמר מלה. יש כאן מה-מה, "אם יתמהמה חכה לו" –[טו] "יתמהמה" היינו לפעמים מכה ולפעמים מלה, לפעמים "חכם וצדיק" ולפעמים "צדיק וחסיד".

המכה – חולפת, המלה – נשארת

און די וועלט זאגט [העולם אומר, מבאר פתגם יפה שהוא מאמר העולם:], א פאטש פארגייט אבער א ווארט באשטייט.

פתגם שכדאי ללמוד בבית ספר, בשיעורי אידיש... מכה חולפת אבל מלה נשארת. כלומר, רושם המכה חולף ורושם המלה נשאר. את הווארט הזה כותב הרבי הריי"צ גם בכללי החינוך וההדרכה, לא רק לגבי מכה אלא לגבי התייחסות של רוגז בכלל – שהרושם שלה לא נשאר. רק השפעה פנימית, שכאן היא "ווארט" – לומר את המלה הנכונה – היא הנשארת. כאן גם המקום לומר דבר שראוי מאד להאריך בו, שהיום כשלומדים מה שקוראים פסיכולוגיה מדברים על טראומות. איך שפעם אחת אבא או אמא נתנו מכה וזה משאיר לך פצע, טראומה לכל החיים, ר"ל. בדיוק ההיפך ממה שכתוב כאן – לא צריך להבהל מהטראומות של הפסיכולוגים. לא שאין כזה דבר בכלל, אבל האמת בכלל היא ש'פאטש חולף', רושם המכה עובר, לא נשאר. מה שכן נשאר הוא רושם של מלה נכונה בזמן הנכון.

דערפאר בעת ער דערמאנט המכה את בנו ברענגט זיך דער לשון חכם וצדיק און נאכדעם זאגט ער צדיק וחסיד [לכן בזמן שהוא מזכיר 'המכה את בנו' הוא מביא את הלשון 'חכם וצדיק'. ואחר כך, כשלא כותב בפירוש שמכה – אפילו שהמשך אותו סיפור, באותו הקשר ממש – הוא כותב 'צדיק וחסיד'. סימן שלאותו אבא יש את שתי הבחינות. לכן אמרנו שפירוש "יתמהמה" הוא שיש את ה-מה של המכה ואת ה-מהמש של המלה.].

ג. אור תורה: "חושך שבטו שונא בנו"

דבורי מוסר – אבא הכלול באמא

יש עוד קטע מאור התורה של הצמח צדק[טז]:

לקבל תוכחתו באהבה... וכמו אב רחמן חכם וצדיק המכה בנו: וכמ"ש ברבות ר"פ שמות שזהו"ע חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר,

פסוק שכולנו זוכרים – כאשר לומדים פסיכולוגיה של חינוך צריך 'להתמודד' עם הפסוק הזה. כאן הוא מצדיק את המוסר – "ואֹהבו שִׁחרו מוסר"[יז], מדי שחר נותן לו מוסר. יכול להיות דיבורי מוסר, אבל כאן בפשט מוסר לשון יסורים[יח] – הכוונה ל"שבטו", לא חושך ממנו את השבט.

בכלל, כתוב "שמע בני מוסר אביך"[יט] – שם זו שמיעה, הפשט הוא מלים של מוסר, לא מכות של מוסר. אפשר לומר שאפילו שם יכולה להיות מכה ו"שמע" היינו דערהער – אם האבא נותן לך מכה תבין-תשמע מה זה, תשמע את האהבה של המכה. בכל אופן, ההמשך הוא "ואל תטֹש תורת אמך". כנראה שהצדיק החסיד, שלא נותן מכות – כמו שלמדנו – הוא בחינת "תורת אמך", שכולה מלה ולא מכה. זאת אומרת שהאבא האמתי צריך לכלול גם את המדה של האמא, ובאותיות קבלה היינו אבא ואמא עילאין – שאמא עילאה כלולה בתוך אבא. כלומר, יש חלק של האבא שהוא אמא, וכמו שלמדנו בשיעור הקודם – האמא שבתוך האבא, שרבי לוי'ק הסביר שנקראת "חביון עזו", שהאמא היא "חביון" המתחבא בתוך "עזו" האבא.

לפי הלימוד כעת נבין עוד יותר טוב. הוא מביא מהאריז"ל שאמא עילאה היא יותר גבוהה מאבא עילאה – כמו שכאן ה"צדיק וחסיד", שלא נותן מכה, ודאי יותר גבוה מה"חכם וצדיק" (חכם היינו אבא) שכן נותן מכה, אף על פי ש"חושך שבטו" הוא פסוק מפורש. אם כן, האבא האמתי צריך להיות אבא עילאה שכולל בעצמו גם את אמא עילאה. לכן "יתמהמה" – לפעמים מה של מכה ולפעמים מה של המלה (שניהם מה, בטול, של חכמה – כח מה), תוך כדי תובנה של האבא ש"א פאטש פארגייט אבער א ווארט פארשטייט".

נס היסורים

הוא חוזר לפשט, שהאבא נותן מוסר – יכול להיות מלה וגם שבט, "שבט מוסר"[כ], שהשבט-המכה נותן מוסר. אנחנו תמיד דורשים "חושך שבטו שונא בנו" על חדש שבט בשנה. לפי האריז"ל השבט של שבט הוא אשר, לשון אושר. אשר הוא הנשיא של י"א ניסן, המזל של הרבי. מה זה יכול ללמד אותנו? כשלפעמים האדם מקבל פאטש מהאבא הרחמן, החכם והצדיק – תהיה מאושר. כמו שלמדנו "אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה"[כא], אבא עילאה שכולל גם את אמא עילאה.

והוא [המכה כביטוי לאהבה גדולה, אהבה נסית, של האבא לבן.] ענין החסד שבגבורה או גבורה שבחסד [לפעמים מסבירים כך ולפעמים כך – כלומר, שניהם.] שיש בו פנימי' האהבה יותר מעצם החסד [ההתכללות של שני ההפכים באה ממקום נושא הפכים, מקום עצמי עם המון עוצמה, עוצמה לדבר טוב.] עד שמחמת האהבה הנפלאה משנה טבעו [על כך אמרנו שיש כאן נס.] ואהבתו שבטבעו לבנו להראות לו דין וכעס וריחוק שזה נגד טבע האב לבנו יחידו [קשור כמובן לנסיון העקדה, שאברהם אבינו היה צריך לשנות מן הקצה אל הקצה את הטבע שלו. כאן האבא, הקב"ה – "אבינו אב הרחמן" – משנה את טבעו.], וכדי להיות שינוי הטבע מוכרח להיות מחמת עוצם אהבתו הנפלאה [האבא לא ישנה את טבעו אם לא מחמת "עוצם אהבתו הנפלאה". מאד חשוב להבין את הנס שיש ביסורים מהאבא. שוב, אם היסורים לא באים מהאבא, כל הענין לא שייך בכלל. עיקר החידוש של הקטע הזה בתניא הוא שהאבא נותן.].

ד. הרבי הרש"ב: עוצם פנימיות האהבה

אפשר להיות נקי!

נקרא עוד קטע של פירוש, מהרבי הרש"ב[כב]:

וכמו אב רחמן... ויתמתקו הגבורות בשרשן ויתבטלו נס"ו: מובן ע"פ כל הנ"ל דסיבת הדין הוא מעוצם פנימי' האהבה [כותב בלשון דומה ללשון הצמח צדק לעיל.] דמשום זה מתלבש בלבוש הגבורה שהוא הכעס וההכאה שבזה [דווקא] רוחץ צואת הבן שמתקנו שלא יעשה דבר שיושפל כו',

לא רק שמוריד ממנו את הלכלוך שעבר, אלא שתכלית הרחיצה – עושה אותו גם נקי במודעות, שירצה להשאר נקי ולא ירצה להתלכלך שוב. כנראה תוך כדי שהוא רוחץ אותו הוא מעביר לו את המסר – גם מוסר – כמה שפל לגריעותא שהוא מלוכלך בצואה. בכך שהוא רוחץ אותו הוא מראה לו קודם כל שיכול להיות בלי הצואה, יכול להיות נקי.

מכאן נקבל טוב טעם בכך ש-יג מדות הרחמים של ה' מסיימות ב"ונקה"[כג], בנקיון. "ונקה" הוא המזל התחתון שמניק את אור אמא. לפי מה שאמרנו כרגע, אור אמא הוא הבנה, תובנה. סיום יג מדות הרחמים הוא התובנה שאני יכול להיות נקי, איני חייב להיות מלוכלך בצואה. הפועל זאת הוא האב הרחמן שבכבודו ובעצמו יורד לרחוץ את הצואה שלי.

 גילוי תוקף האהבה

והבן חכם [מדגיש שוב שהבן צריך להיות חכם.] שמבין גודל אהבתו ית', וי"ל הכוונה שמבין שכל הגבורו' ובכלל זה הוא כל ההעלמו' והסתירים כו', מבין שאין זה גבורה ודין והעלם אמיתי ח"ו, אלא שזהו מצד האהבה... [עיקר החידוש של האגרת כאן.]

והבן חכם שמבין זאת ויבין יוקר האהבה הפנימי' שמלובש בלבוש שהוא יותר מבחי' החסד המגולה שהוא חיצוני' כו'...

מבין ש"תוכחת מגֻלה מאהבה מסֻתרת"[כד] גדולה מ"אהבה המגֻלה", חסד מגולה לכתחילה, ואחרי שהוא הופך שגם ה"תוכחת מגֻלה" תהיה אהבה מגולה – על אחת כמה וכמה. בהתחלה היה חסד מגולה, הכל טוב לך – בני חיי ומזוני, כולהו רויחי – ואתה יכול תוך כדי גם לפנות עורף, לא מפריע. עכשיו, כשהוא רוצה שתפנה פנים בפנים עם הבורא יתברך, עם האבא, הוא נותן לך מכה. המכה מזכירה לך ובאה ממקום הרבה יותר עמוק – חסד יותר עמוק מהסוכריה שנתן לך קודם, שהיתה חיצוניות.

כשמתבונן בכך:

תתעורר בלבו ג"כ בחי' האהבה לאלקו' לקבל בשמחה ולעבוד את ה' גם בתוך כל ההעלמות צ"ל בבחי' אהבה לאלקות, ואז [שוב הגלגל חוזר, המעגל, ו]גם ה' יתן הטוב ויהופך הקללה לברכה [כמו שכתוב אצל בלעם. זו מדרגה של עצמות, שה' הופך את הקללה לברכה "כי אהבך הוי' אלהיך"[כה].] שיתגלה הפנימי' שהוא בחי' תוקף האהבה [התוקף שנתן את המכה.] וגילוי בחי' רב חסד דעת"י כו'.

כאן חידוש שלא אמר קודם. שרש התוקף תמיד בעתיק – עתיק ותוקף הם לשון נופל על לשון (עתיק בגימטריא תֹקף). "אית חסד ואית חסד – אית חסד עולם" של ז"א "ואית רב חסד" דעתיק, כמוסבר היטב בעוד אגרת הקדש בתניא[כו].

עד כאן למדנו, עם כמה פירושים, את אגרת כב. אחר כך צריך שנחזור לאגרת שלנו, "להשכילך בינה".