שעבוד המח והלב בהנחת תפילין

בע"ה

כ"ב ניסן תשפ"א – כפ"ח

הנחת תפילין שמואל שי' הרמתי

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

באסרו-חג פסח התקיימה הנחת תפילין לנכדו של הרב. אסרו-חג הוא יום שיש בו 'יוקר' מיוחד בהנחת תפילין, הבאה לאחר שבוע בו לא הניחו תפילין – לכן מקדימים בו את התפלה, עד שידוע שהיו צדיקים שהמתינו כל הלילה בהתרגשות לחזור ולהניח תפילין. בהקשר הזה, דרש הרב את כל הביטוי "אִסרו חג בעבֹתים עד קרנות המזבח" ביחס לעבודת שעבוד המח והלב בהנחת התפילין – זהו הסבר המתאים להנחת תפילין גם בשאר ימות השנה, 'פנינה' קצרה של עבודת ה' עמוקה שהרב נתן במתנה לנכדו, וכל אחד מאתנו יכול לזכות בה גם הוא.

"לכתחילה אריבער" בשמחה

שמואל שי' נקרא על שם הרבי המהר"ש. הרבי מכנה אותו על שם הפתגם הידוע שלו, "לכתחילה אריבער" ("העולם אומר שאם אי אפשר לעבור מלמטה צריך לקפוץ מלמעלה, אך אני אומר 'לכתחילה אריבער'"[ב])[ג]. לדרגה של "לכתחילה אריבער" מגיעים על ידי עבודת השי"ת בשמחה רבה, "עבדו את הוי' בשמחה"[ד]. כשנמצאים כל הזמן בשמחה אין שום מניעות על הדרך של עבודת ה'.

"לשעבד הלב והמח"

בכל אופן, אנחנו נמצאים עכשיו ביום מיוחד – "אסרו חג". "אִסרו" פירושו 'קִשרו' – רמז לקשירת התפילין על הזרוע ועל הראש. זה גם מה שכתוב בתניא בימים האחרונים, פרק מא בתניא, על כוונת התפילין – לקשור את הלב ואת המח לקב"ה, שתהיה התקשרות:

ודרך פרט בתפילין ליבטל וליכלל בחי' חכמתו ובינתו שבנפשו האלהית בבחי' חכמתו ובינתו של א"ס ב"ה המלובשות דרך פרט בפ' קדש והיה כי יביאך דהיינו שלא להשתמש בחכמתו ובינתו שבנפשו בלתי לה' לבדו וכן ליבטל ולכלול בחי' הדעת שבנפשו הכולל חו"ג שהן יראה ואהבה שבלבו בבחי' דעת העליון הכולל חו"ג המלובש בפ' שמע והיה אם שמוע והיינו כמ"ש בש"ע לשעבד הלב והמוח כו'

אדמו"ר הזקן כותב כאן שעיקר מח הדעת הוא חסדים וגבורות. בקבלה[ה] הרמז העיקרי של המלה חג הוא ראשי תבות חסד-גבורה. לפי הרמז הזה, "אסרו חג" היינו לקשור את החסדים והגבורות. יש ביאור מאבא של הרבי[ו], בו הוא כותב שמכל החגים, בחג הפסח הכלל הוא חסד וכל פרט שבו הוא גבורה – זהו החג העיקרי שמחבר יחד את החסדים והגבורות, כמו התפילין. היום אנחנו ב"אסרו חג" פסח.

להמשיך את ה"אחד" עד הארץ – "עד ועד בכלל"

בתפילין דמארי עלמא[ז], התפילין של הקב"ה, כתוב "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ"[ח]. באות הראשונה של המאמר ששמואל חזר עכשיו[ט] כתוב שהיינו מה שאנחנו, "עמך ישראל", ממשיכים את ה"אחד" שיהיה למטה "בארץ".

"אסרו חג" מתחיל אח וצריך ד כדי להשלים ל"אחד". איפה ה-ד? הפסוק אומר "אסרו חג בעבֹתים עד קרנות המזבח"[י] – ה-ד נמצאת במלה "עד". באמת כתוב[יא] שכאשר אומרים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[יב] יש שתי אותיות גדולות – ה-ע של "שמע" וה-ד של "אחד". או שהן יוצרות את המלה עֵד – "עד הוי' בכם"[יג], "אתם עדי נאם הוי'"[יד], מעידים על אחדות ה' – או את המלה עַד.

אצל מי שהוא "לכתחילה אריבער" העַד הוא "עד ועד בכלל". יש בחינה של "עד ולא עד בכלל" – כל הזמן מצפים למשיח, הולכים-עובדים על משיח, אבל עדיין לא מגיע, לא עד בכלל. אבל כתוב בחסידות[טו] שכל הענין שרוצים עכשיו משיח, ביאת המשיח ממש, היינו "עד ועד בכלל" – שיהיה, לא רק שכל הזמן הולכים לקראת, מתקדמים, אלא שמגיעים.

"אברם הוא אברהם" – מ"עד ולא עד בכלל" ל"עד ועד בכלל"

ליהודי הראשון, כשעוד נקרא אברם, נאמר "לך לך וגו' אל הארץ אשר אראך"[טז]. אחר כך, כאשר נכנס לארץ, נאמר "ויעבֹר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה והכנעני אז בארץ"[יז]. כל הפסוק – "ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה והכנעני אז בארץ" – עולה בגימטריא לב פעמים עד (ב פעמים "עד" מפורש ועוד ל פעמים "עד" בגימטריא), אך כל עוד ש"והכנעני אז בארץ" אין ה"עד" של אברם "עד ועד בכלל" אלא "עד ולא עד בכלל" (הוא עדיין לא זוכה עדיין להוליד בנים ולרשת את הארץ בפועל).

רק כאשר אברהם זוכה לקבל את תוספת אות ה-ה בשמו, בקיום מצות ברית מילה[יח], ולהיות שלם בכל רמח אבריו[יט] (כנגד רמח מצות עשה של תורתנו הקדושה, ששרש כולן אהבת השי"ת[כ], "חסד לאברהם"[כא]) – אזי הוא זוכה לדרגת "עד ועד בכלל" (היינו הכח ללכת לפני השי"ת, להוביל את ההשגחה העליונה כביכול, כמו שנאמר "התהלך לפני והיה תמים"[כב]).

כל זה רמוז בפסוק שלם בתחלת דברי הימים – "אברם הוא אברהם"[כג] – בגימטריא "עד ולא עד בכלל" (בחינת אברם) "עד ועד בכלל" (בחינת אברהם)! והיינו מה ש"אברם אינו מוליד אבל אברהם מוליד"[כד] – להוליד היינו להגיע ליעד בפועל ממש.

"אל הוי' ויאר לנו"

נחזור לפסוק "אל הוי' ויאר לנו אסרו חג בעבֹתים עד קרנות המזבח". אם קשרנו את הפסוק להנחת תפילין, נסביר גם את ההתחלה שלו בהתאם – "אל הוי'" רומז לתפילין של יד ותפילין של ראש, כפי סדר הנחתן:

שם "אל" הוא כנגד תפילין של יד, אותן מניחים כנגד הלב[כה] בו מאירות המדות, החל ממדת "חסד אל כל היום"[כו] (שהיא "יומא דאזיל עם כולהו יומין"[כז], המדה המלווה את כל המדות). שם "הוי'" הוא כנגד תפילין של ראש – בראש מאירים המוחין, שהם שמות הוי'[כח].

על ידי קשירת הלב והמח, "אל הוי'", זוכים ל"ויאר לנו" – גילוי אור ה' בעינים ("ומתוק האור וטוב לעינים לראות את השמש"[כט]) ובפה ("פתח פיך ויאירו דבריך"[ל]), "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת הוי' בפיך"[לא] (ומהעינים מאיר האור גם ללב, "מאור עינים ישמח לב"[לב])[לג].

חבלי עבותות אהבה

מה פירוש המלה "בעבֹתים"? עבותים הם חבלים עבים. בכלל, מהו פשט הפסוק "אסרו חג"? מהו חג כאן? קרבן חגיגה, בהמה. צריך לאסור את הקרבן בעבותים, בחבלים, בשביל להביא את הקרבן, את הבהמה, עד קרנות המזבח[לד]. את "עבותים" אנחנו מפרשים, לפי הביטוי בתניא[לה] ובכלל, "חבלי עבותות אהבה". "עבותות" היינו התקשרות – חבלים עבים וחזקים, שאדם מקושר באהבת ה' – "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא"[לו].

כשאתה מניח תפילין צריך לאסור את החג, החסדים והגבורות, שהם בעצם בעיקר מח הדעת – חכם ומבין אתה לפני כן, אבל עיקר הבר-מצוה הוא לקבל דעת. אמרנו אתמול[לז] שלקבל דעת היינו לדעת במה להשקיע את הכחות שלי. אחד יכול להיות חכם והוא משתמש בחכמה לכל מיני דברים שהם סתם. נתנו דוגמה, שאחד מאד חכם לומד משחקי מחשב – סוּפּר-חכם. זו דוגמה למישהו חכם שאין לו דעת – הוא לא יודע בשביל מה ה' נתן לו חכמה. כל הענין של בר-מצוה הוא שאתה חכם – וצריך לדעת במה להשקיע את החכמה שלך, את השכל שלך.

שוב, בתוך הדעת יש חסדים וגבורות. אדמו"ר הזקן כותב – פרק התניא שלומדים עכשיו – שהיינו אהבה ויראה. את החסדים והגבורות צריך לקשור, "אסרו", בחבלים חזקים, "עבותים", שהעיקר הוא עבותות אהבה לה', "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"[לח].

להאיר את עבודת האתכפיא

הפסוק מסיים "עד קרנות המזבח":

כמו שאמרנו כבר על ה"עד" – צריך שיהיה "עד ועד בכלל", וה-ד של "עד" משלימה כאן את ה"אחד" ("אסרו חג... עד").

מהן "קרנות המזבח"? "מזבח" היינו עבודת המזבח, שאדם זובח את יצרו[לט]. מה פירוש "קרנות המזבח"? קרן היא אור, קרן אורה, כמו שקרן אור פני משה[מ], הקרנה. העבודה שלנו ב"קרנות המזבח" היא הקרנה של עבודת האתכפיא שלנו, עבודת ה"מזבח", ובעצם, אז האתכפיא הופכת להיות אתהפכא. אתה צריך לעשות עבודת מזבח, לזבוח את היצר, עד שיקרין, שיאיר, שיהיה שמח. כל פעם שאתה נותן מכה ליצר הרע – אתה מחייך, זה "קרנות המזבח".

סיכום

נסכם: בהנחת תפילין העבודה שלנו היא להאיר לארץ את אחדות ה' – להכניס למח, ללב ולעולם כולו את ה"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" שכתוב בתפילין של יד ותפילין של ראש ("אל הוי' ויאר לנו"). איך עושים זאת? צריך "אסרו חג", לאסור-לקשור את החסדים והגבורות, שהם גם הדעת שבמח, המיקוד של הכשרונות שה' נתן לי לרצון ה', וגם האהבה והיראה שבלב. הקשירה הזו היא "בעבֹתים", בחבלי עבותות אהבת ה' (הקיום של הפסוק הבא אחרי "שמע ישראל", "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"). אז אפשר להגיע "עד" – "עד ועד בכלל" – "קרנות המזבח", כפית היצר בצורה כל כך מאירה ושמחה שהופכת את האתכפיא עצמה לאתהפכא ומחדירה את אחדות ה' "בארץ" התחתונה.

שאתה תזכה ושאנחנו נזכה למסר הזה של היום, של "אסרו חג בעבֹתים עד קרנות המזבח". לחיים לחיים. "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ" – להמשיך את ה"אחד" למטה, אלה התפילין של ה'[מא].

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• עבודת "לכתחילה אריבער" היא על ידי שמחה.
• כשנמצאים בשמחה – אין מניעות בעבודת ה'.
• "אִסרו חג" היינו שעבוד המח והלב (בהם יש חסדים וגבורות) בקשירת התפילין.
• החתירה לביאת המשיח היא להגיע "עד ועד בכלל".
• המעבר מ"אברם" ל"אברהם" הוא מ"עד ולא עד בכלל" (בראית הארץ ומעבר בה) ל"עד ועד בכלל" (בהעמדת זרע וירושת הארץ).
• תפילין של יד ותפילין של ראש מגלות אור בעינים ובפה.
• ההתקשרות לה' היא בעיקר בחבלי עבותות אהבה.
• דעת היא הידיעה במה למקד את החכמה והבינה שנתן לי ה'.
• את עבודת האתכפיא יש להאיר בשמחה.