אופטימיות ריאלית

על אופטימיות, פסימיות וריאליות

מוצאי כ"ח מרחשון פ"ו – כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

איך צריך להסתכל על העולם – במבט אופטימי, במבט פסימי או במבט ריאלי? השיעור שלפנינו מנתח את הסוגיא במבט חדש ומפתיע: דווקא באופטימיות, בה מתאפיין יצחק אבינו, יש ממד של תהו, בעוד עולם התיקון מתאפיין בפסימיות, שהיא מדתו של יעקב אבינו. אכן, השאיפה היא להגיע לסוג של ממוצע – ריאליות – ולהטות אותו בעצמו לכיוון האופטימי, מכוחו של אברהם אבינו. עלינו לרכוש אופטימיות ריאלית, שמקדמת את כל המציאות בשמחה ובעין טובה לקראת תיקונה. יש כאן גם כללים גדולים חדשים על היחס בין האבות, על סודות העולמות עקודים-נקודים-ברודים ועל היחסים בין האור, הזמן והמקום, וגם עניני 'עבודה' מובהקים ונגיעה חזקה באקטואליה. השיעור הוא חלק מתוך ההתוועדות הגדושה לה זכינו ב'יום החן' – יום הולדתו של הרב (כ"ח חשון, היום ה-חן של השנה) – כאשר אופטימיות-פסימיות גם רומזות לסיום שנת ה-פא, לאורך ימים ושנים טובות!

יצחק האופטימי ויעקב הפסימי

הפרשה שלנו, פרשת תולדות, היא בעצם חפיפה בין יצחק אבינו, על שמו נקראת הפרשה – "הכל הולך אחר הפתיחה"[ב], "ואלה תולדֹת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק"[ג] – והוא הגבור העיקרי שלה, ליעקב אבינו, שבה מתחיל הסיפור שלו. בחצי השני של הפרשה "יעקב איש תם"[ד], בהדרכת אמא שלו, מרמה את יצחק אביו ולוקח את הברכות מעשו. בסוף "גם ברוך יהיה"[ה], אבא שלו מסכים לברכות[ו], אבל הגבורה הנפשית העצומה היא הגבורה של יעקב מסכן את עצמו, מסכן את חייו הרוחניים, בתרגיל הזה.

גם בפרשות הבאות, בהן מסופר רק על יעקב, אביו יצחק עדיין חי והוא 'מקיף' על הסיפור – בפרשת "ויצא" יעקב יוצא לחרן בהוראת אביו, זוכה להבטחה שהבריתות וההבטחות לאברהם וליצחק ממשיכות אצלו, בסופה הוא מזכיר ש"פחד יצחק"[ז] הוא שעמד לו; בסיום פרשת "וישלח" חוזר יעקב אל יצחק ומתוארת פטירתו[ח]; ובפרשת "וישב" יעקב מתיישב ב"ארץ מגורי אביו"[ט] (כאשר חז"ל דורשים[י] שגם במכירת יוסף יצחק ידע ברוח הקדש כל מה שנעשה, ועליו נאמר "ויבך אֹתו [את יעקב] אביו [יצחק]"[יא]).

נאמר כלל גדול שיוצא מכתבי החסידות[יב] על פרשת תולדות: הכלל הוא שיצחק אבינו הוא טיפוס אופטימי ויעקב אבינו הוא טיפוס פסימי. אופטימי-פסימי ר"ת אף, פא, "אף עשיתיו"[יג]. יכול להיות שכבר אמרנו פעם את הרמז הזה[יד], ש"אף" היינו אופטימיות-פסימיות יחד.

בירור מידי או איטי

איך אני יודע שיצחק הוא אופטימי ושיעקב הוא פסימי? פשוט מאד: מה ההוה-אמינא של יצחק לברך את עשו? כמה שעשו מרמה אותו, הוא יודע טוב-טוב שבהתנהלות והתנהגות היום-יומית שלו הוא לא צדיק אלא הפך הצדיק. איך אני יודע? רש"י מביא[טו] בשם חז"ל[טז] שיצחק יודע ש"אין שם שמים שגור בפיו [של עשו]". ממילא מובן שהוא לא צדיק, לא כמו יעקב ששם שמים שגור בפיו. לכן יצחק מתבלבל, "הקֹל קול יעקב"[יז], שם שמים שגור בפיו, לא כמו עשו הרשע. אם הוא יודע שעשו הוא לא צדיק, למה הוא רוצה לברך אותו? "כי ציד בפיו"[יח], הוא רואה נשמות מאד גדולות, נשמות משיחיות, בפנימיותו-בפיו של עשו, והוא רוצה לברר אותן[יט]. הוא חושב שעם הברכות שלו הוא יוכל לברר אותן.

מה הטעות שלו? שהוא טפה יותר מדי אופטימי. לא סתם טפה – יותר מטפה. רבקה וגם יעקב יודעים זאת היטב. מה סוברת "רבקה אֹהבת את יעקב"[כ]? יעקב ורבקה הם ראש אחד, כמו שיצחק ושרה הם ראש אחד – הוא "בן לשרה"[כא] דווקא, לא לאברהם[כב] (הגם שבעקדה הוא זכה להתכלל ולהתחבר עם אברהם אבינו[כג], עד שכל אחד נכנס ממש לתוך השני). איך יודעים שיעקב חושב שיצחק מדי אופטימי? איך הוא מבטא את זה? בהמשך הוא אומר "ואני אתנהלה לאטי... עד אשר אבֹא אל אדני שעירה"[כד]. שואלים חז"ל[כה] – הרי לא מצאנו בתורה אף פעם שהוא הגיע לעשו, לשעיר. היתכן? הוא שקרן? הרי הוא אמת, "תתן אמת ליעקב"[כו], "יעקב איש תם" אותיות יש אמת[כז]! מסבירים שההבטחה שלו היא אכן הבטחה, "עד אשר אבוא אל אדוני שעירה", אבל זו הבטחה לעתיד לבוא, וכשיבוא משיח באמת "ועלו מושִׁעים בהר ציון לשפֹט את הר עשו והיתה להוי' המלוכה"[כח], הכל יתקיים.

מכאן נבין גם את ההבדל בין העולם הזה לימות המשיח. עולם הזה הוא עלמא דשקרא, הגדר שלו שהולכים עד יעד מסוים, והשקר של העולם הזה הוא שאף פעם לא מגיעים ליעד. איך קוראים לזה? "עד ולא עד בכלל". זה עצם הגדר של העולם הזה, שעל שם כך הוא עלמא דשקרא. ומהו משיח? יוצא מפורש מחז"ל זה, שמשיח הוא "עד ועד בכלל" – כשמשיח יגיע אבוא-אגיע ליעד, "לשפוט את הר עשו", עד "שעירה".

בירור של כלל ובירור של פרט

אם כן, מהי הפסימיות של יעקב[כט]? עוד כלל גדול: יעקב יודע שאי אפשר לברר את עשו בפעם אחת, פתאום, ב"פחד פתאֹם"[ל]. הדרך הזו – שאנחנו ניצור את ה"פחד פתאם" ונוציא בבת אחת את כל הניצוצות הקדושים מעשו – לא עובדת כאן ועכשו בעולם הזה.

מה יקרה בפועל אם יצחק יברך את עשו? אחד משני דברים[לא]: או שהשפע שלו, כמה שהוא בא ממקום גבוה מאד-מאד, בכל אופן ישקע וייטמע בתוך הקליפות – נגד הסברא של יצחק. זו אפשרות אחת, רעה. אפשרות שניה, אולי עוד יותר רעה, שהאור שיצחק הולך עכשיו להמשיך לעשו יהיה כל כך גדול, שבמקום לברר את הניצוצות הוא פשוט ישבור אותו לחלוטין, שגם הטוב ילך לאיבוד – כל כולו ילך לאיבוד.

לכאורה, יש איזה ענין שהכל ילך לאיבוד. מה הענין? "באבֹד רשעים רנה"[לב], "יצחק ירנן"[לג]. אבל, מסבירים בחסידות[לד], שגם כאשר יש תופעה של "באבד רשעים רנה" המשמעות היא לא שהרשעים הלכו לאיבוד לגמרי, אלא רק שהם יצטרכו לחזור בגלגול אחר כדי להתקן, להוציא מהם את הניצוצות הקדושים שעדיין נמצאים בהם. לכן ה"באבד רשעים" רק ימשיך את אורך הגלות, עד שיסתיימו כל הבירורים. זהו חידוש 'פחד'. חושבים 'טוב, נגמור עם הרשעים, נהרוג את כולם בבת אחת, ואז תהיה רנה לצדיקים'. אבל כתוב שלא, זו טעות – אז יצטרכו אותם רשעים, שיש בהם עדיין איזו לחלוחית של ניצוצות קדושים, לחזור בגלגול ועוד גלגול עד שיתוקנו, יקח הרבה זמן, היות ש"וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח"[לה]. לא מדובר רק על ניצוץ של יהודי. גם על הניצוץ בתוך הגוי הרשע ביותר – ה' חשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח.

איך נסכם את הנקודה בעוד צורה? שליצחק יש ראש של כלל ואילו ליעקב יש ראש של פרט. זהו עוד מושג מאד חשוב. יש "כלל שהוא צריך לפרט", ויש "פרט שהוא צריך לכלל", ויש "כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט"[לו]. גם בהשגחה יש השגחה כללית והשגחה פרטית. מי שרגיש לפרטים יודע שהעבודה היא איטית[לז], לא שוונג אחד, זבנג אחד וגמרנו – הכל לוקח זמן, "ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני ולרגל הילדים עד אשר אבוא אל אדוני שעירה". גם לכך קוראים אופטימיות לעומת פסימיות. מי שחושב בגדול, מה שנקרא ראש של כלל, הוא מאד אופטימי – שאפשר הכל לעשות בבת אחת. מי שחושב על הפרטים, ראש של פרט, יותר פסימי – הוא יודע שתהליך לוקח זמן, ועד שמגיעים ליעד יש גם הרבה נפילות וכשלונות בדרך, בבחינת "שבע יפול צדיק"[לח], ומי יאמר שכרגע אני לא עומד לפני נפילה[לט].

עקודים נקודים וברודים

בשביל להסביר יותר לעומק את שתי הסברות כאן צריך להקדים עוד הקדמה כללית:

כתוב בקבלה[מ] ששלשת האבות, אברהם, יצחק ויעקב, הם כנגד שלשת העולמות עקודים, נקודים וברודים. עולם העקודים, בו האורות של כל הספירות עקודים בכלי אחד – בסוד "אחד היה אברהם"[מא] – הוא מה שאנחנו קוראים 'תהו יציב'[מב], הכלי בטל לגמרי לאור ולכן הוא לא נשבר. עולם הנקודים הוא עולם התהו שבסופו של דבר נשבר, משום שהאורות המרובים שוברים את הכלים הקטנים-מועטים שבו. יצחק אבינו הוא התהו הזה לפני שהוא מגיע לידי שבירה – כאשר עקדת יצחק מצילה אותו מהשבירה, כדלקמן – ועשו הרשע הוא התוצאה של השבירה. עולם הברודים הוא עולם התיקון, עולם האצילות, עולם של אורות מועטים בכלים רחבים. זהו העולם של יעקב, ה'בעלים' של עולם התיקון, שעוסק בבירור[מג] ותיקון הדברים הקטנים ("אורות מועטים") – כפי שהוא חוזר על "פכים קטנים"[מד] – בנחת ובפרוטרוט, בכלים רחבים[מה] (להם תכונת ההכלה, כפי שהיא נקראת היום – כמאמר יעקב "יש לי כל"[מו], 'יש לי הכלה לכל').

מה היה בעולם התהו בעצמו, לפני השבירה, לפני שכל אחד מהמלכים נשבר? עולם התהו הוא עולם אופטימי או עולם פסימי? המחשבה הראשונה, שהיא טעות, הדמיון, שהיות שנדמה לי שעולם התהו הוא דבר-תופעה לא טוב, מסתמא הוא פסימי – והראיה שהוא נשבר. אבל עולם התהו לא חשב שהוא יישבר, והסבה שהוא נשבר כי היה כל כך אופטימי במחשבת "אנא אמלוך"[מז]. מה פירוש "אנא אמלוך"? שהוא חושב באמת שהוא יכול לתפוס את המלוכה, למלוך על כל העולם ולתקן את כל העולם, בבת אחת, לפי השיטה הפוליטית שלו, כמו שהסברנו באריכות בעבר[מח]. עולם התהו, בגלל האורות המרובים, הוא סופר אופטימי – הוא ב'היי' (של 'אני משיח', בגימטריא משוגע, כנודע[מט]), הוא לא מאוזן, לכן הוא נשבר. באיזה כיוון הוא לא מאוזן? הוא לא בדכאון. כל אחד מאותם מלכים שאמרו "אנא אמלוך" הוא לא מדוכא בכלל. אדרבא, הוא אופטימי מאד-מאד, ב'היי' גדול ביותר. אבל זו אופטימיות מדומה. יש אופטימיות אמתית, דקדושה, כמו האופטימיות של יצחק – שהוא מאותו שרש (אורות ד-סג שמעל ל-מה של עולם התיקון). אבל יש אחד שהוא מעולם התיקון, קורא את המפה כפי שהיא, והוא יחסית פסימי (כמו גדולי הצדיקים של הדורות הקודמים, שידעו ואמרו ברור שמשיח לא יבוא בימיהם...[נ]) – והוא יודע שתהליך הגאולה לוקח זמן (והרבה מאד סיעתא דשמיא...).

נסביר בעוד צורה: עולם העקודים הוא למעלה מהזמן והמקום, הוא נקודה פשוטה ללא ממדים כלל – ה"כלי אחד" הוא הנקודה שמכילה אין-סוף אור. הזמן והמקום הם פנימיות וחיצוניות הכלי[נא]. הזמן הוא פנימיות הכלי, בה מורגש 'מיעוטו' של הכלי – מרגישים ש"אין זמן", צריכים להזדרז (כאשר בעולם התהו הדור מצוה הוא בעיקר "זריזין מקדימין"[נב], שרש המלך הדר[נג] ששם אשתו מהיטבאל, בגימטריא זמן). בעולם התהו יש כבר זמן – תהליך של "וימלֹך... וימֹת"[נד] – אבל הכל בקיצור, נקודה-אחרי-נקודה בסמוך, ואלו הכלים המועטים של עולם התהו. המקום הוא חיצוניות הכלי, תחושת המרחב שבו (מרחב פירושו מקום), ולכן בעולם התיקון הכלים רחבים[נה]. כלומר, הסדר של עקודים-נקודים-ברודים הוא סדר של אור-זמן-מקום[נו] (סוד עולם-שנה-נפש של ספר יצירה[נז] – הנפש היא האור והשנה והעולם, הזמן והמקום[נח], שתי בחינות בכלים)[נט]. נמצא שמי ש'חי במקום' נוטה לפסימיות, מי ש'חי בזמן' נוטה לאופטימיות, אך מי ש'חי באור' הוא מעל לשניהם. המחשה טובה לכך היא הידוע בפיזיקה היום שבמהירות האור בטלים הזמן והמסה – אין זמן ואין מקום – כטבע עולם העקודים בו הכלי בטל לאור (שם חיים בנקודת האמת, בה אין שום משמעות לזמן שלוקחים תהליכים או לריבוי הפרטים שלהם[ס], וממילא האופטימיות והפסימיות מתאחדות).

תיקון מלמעלה או מלמטה

שוב, במקור אברהם-יצחק-יעקב הם עקודים-נקודים-ברודים, אבל התכלית של עקדת יצחק הוא להעלות את יצחק אבינו מעולמו שלו לעולם של אברהם אבינו, עולם העקודים (כדי שלא יבוא לידי שבירה, אלא יתכלל ביציבות התהו היציב, וגם יזכה להוליד תולדות בבחינת "אמת ויציב", וד"ל). בעקדה יש התכללות בין אברהם ויצחק^כא, שהתכלית שלה היא המשכת נשמה חדשה ליצחק – "אלה תולדֹת יצחק בן אברהם [בלידה הראשונה] אברהם הוליד את יצחק [מחדש, בעקדה]"[סא]. בעקדה כתוב "והעלהו"[סב] – התכלית היא להעלות את יצחק למדרגה גבוהה יותר, מדרגתו של אברהם. חז"ל מדייקים שה' אמר לאברהם "והעלהו" ולא 'ושחטהו', והכוונה היא ממש הפוכה: "אסקתיה – אחתיה"[סג] (העלה אותו ותוריד אותו חזרה). אחרי שאברהם מעלה את יצחק למדרגתו שלו, עולם העקודים, התכלית היא להוריד אותו לעולם הזה עם המדרגה העליונה שהשיג בזכות העקדה (על דרך המבואר[סד] שאחרי שיצחק שהה שלש שנים בגן עדן[סה] הוא יורד לעולם כשגן העדן עמו, וממשיך לחיות כל חיים בגן עדן, מעל לזמן ומקום). המדרגה הזו של יצחק מתבטאת ביכולת שלו לברך את הברכות הכי נעלות בתורה[סו] – "ויתן לך האלהים מטל השמים וגו'"[סז].

לאור זאת, הסברה של יצחק היא שאחרי שעליתי לעולם העקודים, המקום הרם הנוכחי שלי, בו הכל אחד – כולל האופטימיות והפסימיות – אני יכול לברך, להמשיך אור, אל עשו שנמצא למטה, בשבירה, ולהעלות ממנו בבת אחת את כל הניצוצות הקדושים שיש בו. ככה מוסברת בחסידות הסברא של יצחק לרצון לברך את עשו[סח]. לדעת יצחק, התיקון של עולם הנקודים צריך לבוא מלמעלה, מעולם העקודים, ואז הוא בא בבת אחת, ללא שהות של זמן (כמו שבעולם העקודים, שמעל הזמן והמקום, כנ"ל, כל האורות עקודים בכלי אחד). אבל יעקב חושש, משני הטעמים הנ"ל של מה שעלול לקרות אם יצחק ימשיך את האורות המרובים-האופטימיים שלו, ולכן הוא מעדיף שהתיקון יקרה מלמטה, מעולם הברודים – תיקון של "עבודה בכח עצמו" (כמו כל עבודה אמתית, "תתן אמת ליעקב"[סט], שהיא באופן של "אמת מארץ תצמח"[ע], מלמטה למעלה). תיקון כזה לוקח זמן, הוא לא בבת אחת, אבל בסוף נזכה ל"עד ועד בכלל", בסוף נגיע "שעירה"[עא].

"אחישנה" ו"בעתה"

איך נאמר את כל זה במלים פשוטות? יצחק אבינו הוא בסוד "זכו 'אחישנה'"[עב]. הוא מאמין שעכשיו, ברגע הזה, כשאני הולך לברך את עשו בני בכורי "לפני הוי' לפני מותי"[עג] (כפי שרבקה מצטטת את דבריו לעשו) – "לפני הוי'" היינו למעלה משם ה' של עולם התיקון ו"לפני מותי" היינו למעלה מהשרש של מיתת המלכים – הוא מאד אופטימי, והוא מאמין ב"זכו 'אחישנה'". אבל יעקב, הפסימי שלנו, מאמין שהמצב שלנו הוא "לא זכו 'בעתה'" – לא זכינו לתקן את עשו בבת אחת, בעצם כי לא זכינו בעצמנו, אנחנו לא מתוקנים, כמו שהרבי אומר שהבעיה היא אתנו[עד]. ממילא, הגאולה צריכה לקחת זמן.

מה פירוש "זכו" בלשון חז"ל? לנצח, כמו ב"לא זכיתי" של רבי אלעזר בן עזריה בהגדה של פסח[עה], שפירושו 'לא נצחתי'. מי אומר היום "זכו 'אחישנה'"? אלו שאומרים 'בואו ננצח', עכשיו, היום! זהו דבר טוב. אם ננצח – אז נזכה, כי זו אותה מלה. אם עם ישראל היה באמת רוצה לנצח – אז היה "זכו 'אחישנה'" היום. אבל יעקב יודע את המציאות, שעם ישראל לא רוצה לנצח, לכן המצב נקרא "לא זכו". הרצון לנצח לגמרי, "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם"[עו], הוא הזכות בה תלוי "אחישנה" או "בעתה". לכן יעקב הוא בחור של "בעתה", "ואני אתנהלה לאטי... עד אשר אבוא אל אדוני שעירה". אבל יצחק אבינו הוא זקן של "אחישנה", של "זכו". מה זאת אומרת? מישהו לא רוצה לנצח?! פשיטא, בשכל הכי פשוט, שצריך לנצח את המלחמה – 'ננצח היום! הרי זה בידינו!' ("יד ישראל תקיפה"[עז]) – ואז בא משיח היום וגמרנו, הכל מתברר והכל "אחישנה".

אופטימיות ריאלית

דברנו לאחרונה[עח] על כך שבין שני קצוות יש תמיד ממוצע, בעיקר בהקשר של היצרים – יצר שלישי, יצר הדעת ("דעת טוב ורע"[עט]), בין היצר הטוב והיצר הרע. גם כאן, בין אופטימיות לפסימיות יש ריאליות, שקשורה עם ידיעה של המציאות (והסימן: אפר – אופטימיות, פסימיות, ריאליות). ריאליות בדרך כלל מידרדרת מהר לפסימיות, אבל תיקון היצר השלישי הוא אופטימיות בגבולות הריאליות. כלומר, לא אופטימיות דמיונית, ללא קשר למציאות (כפי שהיתה בעולם התהו שנשבר).

במושגים שהשתמשנו בהם לעיל, עולם הברודים – עולם האצילות המתוקן! – הוא עולם של פסימיות, שגם לה מתאים לקרוא פסימיות ריאלית[פ]. ההארה של האצילות בעולמות התחתונים בי"ע – עד ל"אף עשיתיו", סוד 'אצילות פה' (גם בעולם העשיה, עד לעולם הזה שכל מעשיו "קשים ורעים והרשעים גוברים בו"[פא]), כנודע[פב] – הופכת גם אותם להיות בבחינת פסימיות ריאלית. בכל אופן, אינה דומה הריאליות של עולם האצילות, בו כמעט הכל ריאלי, לריאליות הקשה יותר של העולמות התחתונים[פג] (כאשר תסריטי אימה לא ריאליים שייכים כבר לתחומי עולמות הדמיון שמתחת למציאות[פד]).

אבל, כמו שהזכרנו, מעל האופטימיות של עולם התהו ומעל הפסימיות של עולם התיקון נמצא עולם העקודים, שרש אברהם אבינו – האור שלמעלה מהזמן והמקום – ודווקא ממנו יש כח להמשיך למטה, בברכת אברהם (בפיו של יצחק אל יעקב המתחפש לעשו, בעצת רבקה אמנו), אופטימיות ריאלית (כלומר, להפוך את הכיוון של הריאליות מהנטיה לפסימיות – פסימיות-ריאלית של העולמות התחתונים – לנטיה לאופטימיות ריאלית[פה]). זהו הפשט של "בעתה אחישנה" – ש"בעתה" מתחוללים הדברים במהירות של "אחישנה"[פו]. רק "בעתה" היא פסימיות, "לא זכו", אבל כשמצרפים אותה מיד ל"אחישנה" היא כבר אופטימיות ריאלית. במושגים של כלל ופרט – ראש של כלל אופטימי וראש של פרט פסימי, כנ"ל – יש כאן כבר "כלל ופרט וכלל"[פז], במבט אופטימי-ריאלי רואים איך הפרטים מצטרפים לכיוון כללי של תיקון (אכן, "אין בכלל אלא מה שבפרט", האופטימיות היא ריאלית)[פח].

עד כאן השיחה הזו. לחיים לחיים. שיהיה יום הולדת שמח לכולם, ושיהיה "זכו" – אנחנו אנשים אופטימיים, מעולם התהו..