תשובה שלמה

בע"ה

מוצאי כ' מנחם-אב תשפ"א – כפ"ח

שיעור שבועי עקב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

ביום ההילולא של רבי לוי-יצחק שניאורסון, אביו של הרבי מליובאוויטש, העביר הרב שיעור ארוך ומעמיק על עבודת התשובה – פתיח מתאים לחדש אלול, שאנו עומדים בשעריו. אחרי הקדמה בענין הקשר בין הרבי לאביו ישנו לימוד מסודר של אגרת התשובה, הערת רבי לוי'ק עליה וביאורי הרבי על דברי אביו: פרק ב עוסק במדרגות של תשובה שמפרט אדמו"ר הזקן – תשובה תתאה ותשובה עילאה בתניא, ועוד שתי מדרגות בעל-תשובה בלקוטי תורה. פרק ג הוא דיוק של רבי לוי'ק בלשון אדמו"ר הזקן, הדורש את הביטוי "באר היטב בהרחבת הביאור" על מדרגות התשובה. יש בפרק הסבר מעמיק לחוית התפלה שמפעמת בקבלת-עול, תוספת העמקה בסוד הבארות שחפר יצחק וחידוש גדול לפיו תשובה תתאה מיועדת לאומות העולם ותשובה עילאה לישראל. פרק ד, הסוקר את חידושי הרבי על דברי אביו, פותח בביאור עסיסי של תשובה תתאה ותשובה עילאה ככוונות המקלחת והמקוה; מפרט את העבודות השונות של ארבע המדרגות; ובעיקר מציג מזויות שונות את סוד תודעת השלמות (החשיבה ההוליסטית) שמלווה את התשובה בכל דרגותיה. שימו לב להוספות שיש כאן על המהדורה המודפסת – חלקן מהלכים שלמים וחשובים.

א. "בן יכבד אב" – רבי לוי-יצחק והרבי

מזל שנים להסתלקות רבי לוי-יצחק

נגנו ניגון ההקפות.

לחיים לחיים, שזכות בעל ההילולא יגן עלינו ועל כל ישראל אמן.

היום מלאו 77, מזל, שנים להסתלקות רבי לוי'ק, אבא של הרבי – אז השנה המזל שלו גובר במיוחד, יותר מכל יארצייט. יש שני מזלות בקבלה – מזל עליון ומזל תחתון, "נֹצר חסד" ו"ונקה"[ב]. אור אבא יונק מהמזל העליון, "נוצר חסד", ואור אמא יונק מהמזל התחתון, "ונקה"[ג]. הסימן הוא "מגדל עז שם הוי'"[ד] – שני המזלות הללו מאירים בסופו של דבר במלכות, שהיא "מגדל עז", מגדל שוה מזל וגם עז שוה מזל, "הוי' עז לעמו יתן הוי' יברך את עמו בשלום"[ה]. "מגדל עז שם הוי' – בו ירוץ צדיק [היסוד] ונשגב".

"בן יכבד אב"

נלמד הערב, מה שהגענו אליו בהשגחה פרטית, בתפארת לוי יצחק – ביאורי רבי לוי יצחק באגרת התשובה בתניא עם הביאורים הרחבים והמעמיקים של הבן שלו, הרבי. כל הענין פה הוא לקשר בין האבא לבין הבן – היתה קצת התוועדות הבקר אחרי התפלה, בה הסברנו ש"בן יכבד אב"[ו] ושהכיבוד-אב הכי גדול של הרבי, הבן, הוא ההשקעה הרבה שלו לבאר בעומק את דברי אביו. מכיון שהדברים נכתבו, נצלו והגיעו אליו בזכות אמא שלו, יש פה כיבוד של שני ההורים – "כבד את אביך ואת אמך"[ז]. אנחנו מסבירים תמיד[ח] שההורים נותנים את התוקף לבן והבן נותן להם בחזרה, כאור חוזר, את הכבוד-הכובד. כבוּדה היא רכוש, התפשטות – הכבודה של האבא היא הבן שלו, במיוחד כשהבן מכבד אותו בכוונה. כתוב ש"אין כבוד אלא תורה"[ט] – אין לך כיבוד אב כמו התורה הזאת שהרבי מסביר את דברי אביו ומעמיק בהם מאד.

דבר ידוע, גם לאבא וגם לבן, שהסגנון שלהם הוא סגנון אחר – "אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד"[י]. אברהם ויצחק הם אבא ובן, אבל הסגנון שלהם שונה, לא אותו דבר, כפי שנראה לקמן. אף על פי כן, בסגנון האחר של הרבי, הוא לגמרי מכבד את אביו, עם הסגנון המקורי שלו. הסגנון של אבא שלו הוא סגנון של קבלה, והסגנון של הרבי הוא כמובן חסידות, אבל גם בחסידות גופא יש הרבה סגנונות, והסגנון של הרבי בחסידות הוא סגנון מיוחד – סגנון פרטי לגמרי. אין מישהו לפניו בין הרביים שיש לו סגנון כמו שיש לרבי בביאור הדברים על דרך החסידות. גם אין אחד בין הרביים שמשתמש בסגנון כל כך קרוב לסגנון האריז"ל ושאר כתבי הקבלה כמו רבי לוי'ק. האבא בעצמו כתב לבנו[יא] הצעה-בקשה – אולי תתבל את הביאורים שלך ברמזי קבלה, יעשה אותם יותר געשמאק... כל אחד בסגנון שלו הוא חידוש גמור, אבל דווקא ככה הבן מכבד את האבא.

בכל אופן, הסגנון קשור לשרש הנשמה. יש כאן אבא ובן, קשר עצמי, למרות זאת הסגנון שלהם אחר, ואף על פי כן הסגנונות מתחברים לגמרי – חבור שנעשה בעצם בזכות הבן, הרבי, שדואג לפרש לעומק את דברי אביו וכך לכבד אותו. המזל של רבי לוי'ק הוא שיש לו כזה בן – המזל הזה מאיר תמיד, ובמיוחד היום, שנת ה-מזל מהסתלקותו בשנת תש"ד. לחיים לחיים.

כשבאים ללמוד תורה של ר' לוי'ק כדאי להקדים את הניגון שלו – ניגון ההקפות שהוא נהג לשיר ונודע על שמו – אותו שרנו עכשיו, וגם ניגון של הרבי. יש לרבי כמה ניגונים, אבל הניגון הוא שאמיל, שגם מתאר את המצב של אביו בשנים האחרונות, בהן היה בגלות בגלל מסירות הנפש שלו על אידישקייט. הניגון הזה, יותר מכל ניגון אחר, הוא גם ניגון געגועים של בן לאבא ואמא שלו שלא זכו להשתתף בחתונתו וכו' וכו'. [נגנו שאמיל.]

סוד הסגנון

אמרנו ש"אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד", הסגנון הוא הגילוי העצמי של כל נביא. כל יהודי ראוי לנבואה – "מי יתן כל עם הוי' נביאים"[יב]. כתוב בקבלה[יג], בדרך של רבי לוי'ק, שסגנון הוא סג-נון – שם סג (בו ה-ה מתמלאת ב-י וה-ו ב-א, יוד הי ואו הי) ושער הנון. שם סג הוא השם של אמא[יד], הבינה, ו-נון הוא שער הנון של הבינה, "חמשים שערי בינה", עצם ידיעת האלקות[טו]. מט שערי בינה הם ידיעת כל ההוה, כל הנברא, אבל ידיעת ה' כביכול – הבחינה של "אילו ידעתיו הייתיו"[טז], וכמו שהרבי הרש"ב אמר בניחותא, "ידעתיו הייתיו"[יז] – היא שער הנון. שוב, בסגנון יש את ה-סג, אמא, ואת התכלית, השיא של כל העליות האין-סופיות, נון אלפי יובלות של אמא[יח] – הכל בתוך הסגנון שלך, הסגנון של הנביא.

סגנון עולה 169, 13 ברבוע, שהוא הגילוי השלם של יג מדות הרחמים של ה'[יט], השייכות כבר לכתר, סוד הדיקנא קדישא. יג המדות נכללות בשני המזלות שהזכרנו קודם, "נוצר חסד... ונקה", שסימנם נון. יש עוד מלה קשורה ששוה לאותו מספר – יג ברבוע – טעמים. בתורה בכלל יש ארבע דרגות, המוסברות באחד השערים החשובים ביותר בעץ חיים של האריז"ל – שער טתנ"א. כתוב שיש שלש מדרגות, טעמים-נקודות-אותיות, סוד "ושמת בטנא"[כ], אבל על האותיות יש גם תגים, לכן הטנא הוא בעצם טנת"א, טעמים-נקודות-תגין-אותיות, כנגד אותיות שם הוי' ב"ה[כא], כנגד עולמות אצילות-בריאה-יצירה-עשיה[כב] וכנגד פרד"ס התורה[כג]. הסוד של התורה, שיתגלה דווקא על ידי משיח[כד], הוא טעמי תורה, כנגד ה-י של שם הוי'. טעמים הם המדרגה הכי גבוהה. גם בפשט, למה אי אפשר לדרוש את הטעם? כי הוא בעצם למעלה מהטעם ודעת שלנו. בעולם שלנו, הטעמים הם הסגנון – לכן הם שוים אותו דבר, המקור של שניהם הוא יג ברבוע, התכללות של יג המדות של ה', כשכל אחת כלולה מכולן.

לכאורה, טעמים הם החכמה, ה-י, ואילו הסגנון שייך לבינה (שם סג ושער הנון), כנ"ל. צריך להסביר שהסגנון הוא בעצם התכללות מקור אמא עילאה באבא עילאה (המדרגה עליה כתוב שאור אמא יונק ממזל ה-יג, מזל "ונקה", עליה כתוב בכתבי האריז"ל[כה] שאמא עילאה הכלולה באבא עילאה יותר גבוהה מאבא עילאה בפני עצמו).

אף על פי שכתוב ש"אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד", מובא[כו] שלעתיד לבוא, אחרי ביאת המשיח, הסגנונות כן יתאחדו – כולנו נקבל את הסגנון של מלך המשיח, הנשמה הכללית העיקרית של כל נשמות עם ישראל, ונתבטא-נתנבא בסגנונו. זהו בעצם רצונו של הרבי, כדי להביא את המשיח, שכולם ילמדו עניני גאולה ומשיח[כז] – כולם יכנסו לתוך ה"שכינה מדברת מתוך גרונו"[כח] של מלך המשיח. לחיים לחיים, שנזכה לסגנון הזה.

ב. מדרגות של תשובה (אדמו"ר הזקן)

"התחלת מצות התשובה ועיקרה"

הגענו לקטע הרביעי בתפארת לוי יצחק על התניא[כט], בו הוא עוסק בתחלת פרק ד באגרת התשובה. אחרי שאדמו"ר הזקן גמר להסביר (בעיקר בפרקים ב-ג) את ענין תעניות התשובה בספרי המוסר וגם בספרי הקבלה, אמאָליקע-תשובה (תשובה כפי שעשו פעם), הוא אומר שכל זה אינו חלק מהתשובה עצמה, אלא שייך רק לגמר הכפרה, אבל עצם התשובה היא בלב. נקרא בפנים:

ואולם כל הנ"ל הוא לגמר הכפרה... אחר התשובה... אמנם התחלת מצות התשובה ועיקרה

תשובה היא מצוה. הרמב"ם[ל] לומד אותה מ"התוַדו"[לא], יש לה שייכות לוידוי, אבל העיקר הוא התשובה בלב ובלעדיה גם הוידוי לא שוה כלום[לב] (כפי שמסבירים האחרונים גם בדעת הרמב"ם[לג]). והתשובה בלב היא:

לשוב עד ה' באמת ובלב שלם.

תשובה היא לשוב אל המקום בו היית בתחלה והתרחקת ממנו. התרחקת מהבית, כמו משלי הבעל שם טוב[לד] על בן מלך שהתרחק ביותר והגיע למדינת הים, וכמעט שכח לגמרי את כל נימוסיו, את המוצא שלו, את אבא שלו. אם כן, התשובה קשורה גם למה שדברנו קודם על כיבוד אב. כיבוד אב מתחיל מכך שאתה זוכר את האבא, את מעלותיו ואת הגדולה שלו – וכעת אתה כבר רוצה ומשתוקק לראות אותו שוב, אחרי כל כך הרבה שנים שלא נפגשתם. זהו פשט המלה תשובה – לחזור הביתה.

צריך לשוב "עד ה'" – זהו הביטוי המקורי, "שובה ישראל עד הוי' אלהיך"[לה]. ידוע פירוש הרב המגיד[לו], לשוב "עד [ש]הוי' [שמעל הטבע, יהיה] אלהיך [הטבע שלך, אלהים בגימטריא הטבע[לז]]". כלומר, תשובה היא לחזור ולעדן את הטבע שלך עד למקום בו הוא היה במקור – לעדן את הטבע ("אלהיך") עד לדרגת האבא ("הוי'"), עד שתאמץ את הטבע של אביך. "עַד הוי'" הוא גם "עֵד הוי'" – "עֵד הוי' בכם"[לח]. זו כוונה[לט] של האותיות-רבתי ב"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[מ] – לגלות את ה"עַד הוי'" ואת ה"עֵד הוי'" – דבר הבא לידי ביטוי בבטחון, "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים"[מא].

תשובה תתאה ותשובה עילאה

בשביל התשובה הזו לא די בצומות וכו', דברים שהם גמר הכפרה, אלא:

ההכרח לבאר היטב בהרחבת הביאור. בהקדים מ"ש בזוה"ק בביאור מלת תשובה ע"ד הסוד.

הרבי מדייק שלא כתוב כאן 'צריך לבאר' וכיו"ב אלא "ההכרח לבאר" – כדי לקיים כדבעי את "התחלת מצות התשובה ועיקרה לשוב עד ה' באמת ובלב שלם" הכרחי לבאר את עומק מושג התשובה, גם בדרגות הגבוהות שלו. צריך לדעת מהי תשובה, להיכן לשוב ואיך לשוב.

ההקדמה לביאור הזה (כפי שמדייק כאן הרבי, שהביאור על דרך הסוד כאן אינו התכלית, אלא הקדמה הכרחית) היא ביאור מלת תשובה על דרך הסוד. רואים כאן שרובד הסוד בנוי על גבי הרמז. הסוד הוא בעצם לנתח את המלה לפי האותיות שלה, על דרך הרמז, ומכך להגיע לסוד העמוק של התשובה:

תשוב ה'.

ה-ה צריכה לשוב. איזו ה? לאן היא צריכה לשוב? אם התשובה היא "עד הוי' אלהיך", היינו עד שם הוי' בו יש שתי אותיות ה. כבר סימן לשתי מדרגות תשובה:

ה' תתאה תשובה תתאה. ה' עילאה תשובה עילאה.

ה תתאה צריכה לחזור ל-ו שמעליה, ומכיון שה-ו מחוברת ל-ה ול-י שמעליה, לשרש העליון, צריך לחבר אותה בעצם לכל ה-יהו – זו תשובה תתאה, לחבר-להשיב את ה-ה תתאה למקור, ה-ה צריכה לחזור הביתה. בנוסף אליה יש גם ה עילאה, בינה, שצריכה להתחבר ל-י שמעליה, בסוד "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[מב]. את כל זה צריך להסביר.

עד כאן הקטע מהתניא.

תשובה ובעל תשובה

כאן אדמו"ר הזקן מדבר על שתי מדרגות של תשובה, כפשט הזהר[מג]. רבי לוי'ק יזכיר דרוש של אדמו"ר הזקן בלקוטי תורה[מד], בו מדובר על שלש או אפילו ארבע[מה] מדרגות של תשובה. גם שם הוא קורא להן "תשובה תתאה" ו"תשובה עילאה", אבל ביניהן – מעל "תשובה תתאה" – הוא מוסיף מדרגה של "בעל תשובה תתאה" ומעל "תשובה עילאה" מדרגה של "בעל תשובה עילאה". אם "תשובה תתאה" היא ה תתאה ו"תשובה עילאה" ה עילאה, הרי ש"בעל תשובה תתאה" הוא ה-ו ו"בעל תשובה עילאה" הוא ה-י.

ב"בעל תשובה" יש בעצם שני כיוונים. זו נקודה חשובה ומיוחדת: כשאני אומר תשובה תתאה אני אומר ש-ה תתאה עושה תשובה – כמו שאני אומר 'אני עושה תשובה', 'אתה עושה תשובה' – התשובה היא העלאה, חיבור למקור. אבל כשאני אומר בעל תשובה עילאה או בעל תשובה תתאה אני יכול להתכוון לשני דברים – או שהבעל יורד להתחבר עם אשתו, או שהבעל עולה לאמא שלו, למקור שלו. אם מדובר ב-ו שבשם, או ש"בעל תשובה תתאה" יורד להשפיע למלכות, ל-ה תתאה, או שהוא עולה ל-ה עילאה, לאמא.

כלומר, מצד אחד "בעל תשובה" יכול להיות חלק מתהליך בו הכל עולה – ה תתאה עולה להתחבר עם ה-ו, וה-ו עולה להתחבר עם ה עילאה, ו-ה עילאה מתחברת עם ה-י (חבור בדרך ממילא, כמו שנסביר, לא צריך מאמץ ב"תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"). או, בכיוון אחר, "בעל תשובה" הוא בעל שמתייחד עם אשתו – "בעל תשובה תתאה" הוא ה-ו שיורדת להתחבר ל-ה תתאה ו"בעל תשובה עילאה" הוא ה-י שיורדת להתחבר ל-ה עילאה. אם גם כל "בעל תשובה" הוא עוד עליה (כמו שהסברנו את "בעל תשובה תתאה" כעלית ה-ו ל-ה עילאה), אז "בעל תשובה עילאה" הוא התבטלות ה-י מממד הנקודה המצוירת שבה ועליה לדרגה של נקודה פשוטה, ללא שום ממדים וללא שום ציור כלל וכלל[מו]. בעצם, ה-י חוזרת לקוצו של י, תיקון האצילות שבנפש.

ג. "לבאר היטב בהרחבת הביאור" (רבי לוי יצחק)

על פי פשט העיקר כאן בקטע הוא הווארט בסוף, שיש שתי תשובות – תשובה תתאה, תשוב ה תתאה, ותשובה עילאה, תשוב ה עילאה. אבל רבי לוי'ק מדייק תמיד בלשונות המדויקים של ספר התניא, וכאן הוא עומד על הביטוי "לבאר היטב בהרחבת הביאור". לרבי יש כאן ביאור רחב, כמה עמודים טובים, אותו נאמר בעל פה, אבל את הפירוש הקצר של רבי לוי'ק, בעל ההילולא, כדאי שנקרא בפנים:

ב' הלשונות, לבאר היטב, בהרחבת הביאור,

אלה שתי מדרגות, כאשר "הרחבת הביאור" יותר מ"לבאר היטב", כמובן. רבי לוי'ק מסביר שבסגנונו רומז אדמו"ר הזקן לשתי המדרגות שיכתוב בסמוך:

יש לומר לנגד הב' בחינות תשובה שנקט אחר כך, תשוב ה' תתאה, תשוב ה' עילאה.

"באר היטב" – תשובת המלכות

רבי לוי'ק מסביר ש"באר" היא המלכות, תשובה תתאה, ו"היטב" הוא היסוד, בעלה של המלכות, בעל תשובה תתאה:

ה' תתאה הוא מלכות. ובה הוא באר היטב, באר מלכות, היטב יסוד ז"א הנקרא טוב (והוא תשובה תתאה. [באר] ה' תתאה דמלכות, היטב הוא בעל תשובה תתאה, יסוד שהוא בעל דמלכות),

הוא אפילו לא כותב את הפשט – באר היא מלכות[מז] שיש בה כח להעלות מ"נ. הדוגמה היא בארה של מרים הנביאה, עליה נאמר "אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה"[מח] – שירת הבאר היא העלאת מ"נ מיסוד הנוקבא[מט].

איך יודעים שהיסוד הוא "היטב"? רבי לוי'ק אומר הכל בקיצור, זה סימנו. הפסוק, שלא מביא, הוא "אמרו צדיק כי טוב"[נ] – ה"צדיק יסוד עולם"[נא] הוא "טוב", היטב. הכינוי "טוב" רומז שהבעל, בעל תשובה תתאה, לא 'דואג לעצמו' בעליה אל אמו, אלא יורד אל אשתו ומיטיב-משפיע לה. אכן, גם העליה שלו אל אמו כלולה ב"טוב" שלו – הוא "טוב לשמים וטוב לבריות"[נב], "טוב לשמים" של הצדיק היינו העליה לאמא שלו וה"טוב לבריות" הוא שיורד אל אשתו. זהו כלל גדול, שכל אדם נשוי צריך להיות בבחינת "הוכפל בו כי טוב"[נג] – "טוב לשמים וטוב לבריות".

והיינו לחבר מלכות ה' תתאה ביה"ו, כמ"ש לקמן בפ"ח (ועיין בסבא דמשפטים דק"ו ע"ב. ובלקו"ת בד"ה מה טובו ע"ש).

סך הכל של תשובה תתאה הוא להחזיר הביתה את ה-ה תתאה שירדה – לחבר אותה ל-יהו (וכמו שראינו, בהדרגה, קודם עם ה-ו, ואחר כך ה-ו מתחברת עם ה-ה עילאה, שמתחברת אוטומטית עם ה-י).

בטול היש ותפלה

תשובה תתאה מתחילה כשאתה במלכות – המלכות שלך. במלים פשוטות, האגו של האדם, ה'אני' שלו, הוא המלכות שלו. ראשית התשובה היא שהמלכות, ה'אני' הזה, תשוב למקורה, תצא מהאגואיסטיות שלה, שהיא פגם המלכות, ותחזור להיות בטלה. הרי כל מדרגות התשובה, בפרט בדרך חב"ד, הן מדרגות בטול – בטול מעל בטול. כפי שהרבי יסביר, תשובה תתאה היא בטול היש, בטול העבד לאדון. לעבד יש ישות, אבל הוא צריך לכפות אותה ו"לקבל עול מלכות שמים" – הוא לא יוצא מהישות שלו לגמרי, אבל הוא בטל לאדון. התבטלות לאדון היא המדרגה הנמוכה, הבסיסית, של בטול.

במצב הזה, אותו 'אני' גם מתפלל. התקון המוחלט של ה'אני' הוא להיות כל הזמן בתנועה של תפלה, "ואני תפלה"[נד], 'תפלה מתמדת'[נה]. המצב של תפלה בנפש הוא "כעבדא קמיה מריה"[נו] – שאתה עומד לפני ה' כעבד לפני אדונו. תיקון המלכות, תשובה תתאה, בא לידי ביטוי בכל המצוות, אבל בפרט ב"סור מרע", כמו שיביא הרבי מהדרוש שהזכרנו בלקו"ת. לעבד יש יראת המלכות, הוא עומד בבטול לפני האדון שלו, אבל חשוב מאד לדעת שבפנימיות היראה הזו היא תפלה. לא תמיד מבינים שהדברים האלה הולכים יחד, אבל זו הפנימיות של קיום המצוות בקבלת עול מלכות שמים, בפרט מצוות לא תעשה, לא למרוד במלך, מצוות של "סור מרע" – הביטוי הפנימי של קבלת-עול הוא שאתה מתפלל, שאתה שופך שיח, שופך את הנפש, "שפכי כמים לבך נכח פני א-דני"[נז].

זו נקודה חשובה ביותר: אדם שלא מתפלל, שלא בא לו להתפלל, יש שאלה גדולה לגבי המצוות שהוא עושה, לגבי הנחת התפילין שלו בבקר. כמובן, מדובר באחד שיש לו כח להתפלל, והוא מסתפק רק בהנחת תפילין. אם אין לו כח – "אונס רחמנא פטריה"[נח]. אבל הסימן שעשה את המצוה – שבא לו להתפלל, זו הפנימיות.

"בהרחבת הביאור" – תשובה עילאה

עד כאן הוסבר הביטוי "באר היטב". כעת הוא ממשיך:

בהרחבת הביאור הוא לנגד תשוב ה' עילאה דבינה. כי בינה הוא בחינת רחובות, רחובות הנהר, הבאר השלישית שחפר יצחק שקראו רחובות.

"הרחבת הביאור" רומז לכינוי מובהק של הבינה – רחובות[נט]. "רחובות" מופיע בתורה קודם כל אצל המלך "שאול מרחֹבות הנהר"[ס], היסוד דתהו, הששי בשבעת מלכי התהו. "שאול מרחֹבות הנהר" הוא שרש המלך הראשון של עם ישראל, המלך שאול[סא], שיחסית לדוד מלכא משיחא הוא מלך של תהו, לכן הוא לא מחזיק מעמד. המלכות האמתית שמחזיקה מעמד היא של המלך שיורש אותו, דוד המלך, שמאד מכבד אותו כאבא, בהיותו חמיו – אבי מיכל אשתו. השרש הרוחני של נשמת שאול הוא דווקא של אותו מלך ממלכי אדום, "לפני מלֹך מלך לבני ישראל"[סב] – שאול מרחובות הנהר.

בפשט, רחובות הנהר היינו נהר פרת[סג], נהר רחב, "הנהר הרביעי הוא פרת"[סד]. פרת הוא העליון מארבעת הנהרות שיצאו מהנהר שיצא מעדן, עליו כתוב "ונהר יֹצא מעדן להשקות את הגן"[סה] (כפי שמוסבר[סו] על דיוק לשון הפסוק "הוא פרת"). לכן באמת ארץ ישראל חייבת להגיע עד הפרת, בשביל להגשים ולגלות לעיני כל את הענין הרוחני שלה, עליו נקרא בסוף הקריאה השבת – "ארץ אשר הוי' אלהיך דֹרש אֹתה תמיד עיני הוי' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"[סז]. אנחנו כבר נכנסים ל"אחרית שנה", לסוף השנה, ויש כאן קשר לראש השנה. הענין הזה של הארץ שלנו יתגלה רק כשהיא תגיע עד הפרת, עד רחובות הנהר, עד אמא עילאה (סוד הסגנון, סג-נון, שהסברנו קודם). אותו "רחֹבות הנהר" שכתוב אצל שאול הוא-הוא הבאר השלישית של יצחק שנקראת "רחֹבות"[סח], וגם היא שייכת לבינה, ל-ה עילאה[סט].

באר מרים ובארות יצחק

יש משהו עצמי שמקשר בין המושג באר לביאור. כשהרב מבאר לתלמידו נושא עמוק וקשה להבנה הוא חופר באר. בתורה יש שתי דמויות שקשורות לבאר. הזכרנו את מרים הנביאה, באר מרים, אבל עוד לפני כן – מקור המושג באר נמצא אצל יצחק אבינו (אחד מהשמות של בעל ההילולא, לוי-יצחק), שעבודתו היא לחפור בארות[ע]. באר היא יסוד נוקבא, היסוד של ה עילאה או של ה תתאה – בתוך כל ה יש באר. יחסית, בארה של מרים היא הבאר של הנוקבא דז"א, המלכות – הנביעה הפנימית בעמידת העבדא קמיה מריה שהזכרנו קודם, השתפכות הנפש, "שפכי כמים לבך", באר שנובעת מתתא לעילא. לעומת בארה של מרים, הבאר של אמא עילאה היא הבאר של יצחק, שמדתו גבורה, סוד "אני בינה לי גבורה"[עא] – במיוחד הבאר השלישית שלו.

כתוב "ויחפרו עבדי יצחק... באר"[עב] – זו הבאר הראשונה שלו, שרבו עליה, ולכן היא נקראת עשק. גם על הבאר השניה שהם חפרו רבו, וקראו לה שטנה[עג]. הרמב"ן מסביר[עד] שבארות יצחק הן רמז עיקרי בתורה לבית המקדש. אנחנו אחרי תשעה באב, בשבע דנחמתא על חורבן "מקדש א-דני כוננו ידיך"[עה], יבנה המקדש במהרה בימינו. רוצים להגיע, סוף כל סוף, אחרי חורבן שני בתי מקדש – שהראשון רמוז בבאר עשק והשני בבאר שטנה – לבאר השלישית, לבית שלישי. הבאר הראשונה, שהחריב נבוכדנצר, היא עשק. הבאר השניה, שהחריבו טיטוס והרומאים, היא שטנה – השטן, אדום. למה בית שני נחרב? כי רבו[עו]. אם רבים על בית המקדש – זהו כבר סימן שלא הולך להחזיק מעמד.

אחרי שתי הבארות האלה כתוב "ויעתק משם"[עז] – "ויעתק" אומר שהוא נעתק, הגיעה לדרגת עתיק, פנימיות הכתר, סוד התענוג. ב"ויעתק משם" מגיע יצחק, לשון צחוק ושעשועים, לשרשו, שהוא גם הסגנון המיוחד שלו. אמרנו שהסגנון של יצחק הוא לא הסגנון של אברהם וגם לא הסגנון של בנו יעקב – זהו סגנון מיוחד שלעתיד לבוא, אז יאמרו ליצחק דווקא "אתה אבינו"[עח]. לעתיד לבוא היינו הבינה[עט], סוד "אני בינה לי גבורה" כנ"ל, והשרש שלה הוא בעתיק (שמתגלה באמא[פ]). אז כתוב "ויחפֹר באר אחרת"לב – יצחק חפר באר מסוג אחר, מעולם אחר.

יש דיוק חשוב בפסוקים האלה, שעל שתי הבארות הראשונות כתוב "ויחפרו", עבדי יצחק, לא הוא עצמו. יצחק הוא רבי, יש לו חסידים, השלוחים של הרבי, שרוצים לקיים את דברי הרבי – ללכת בדרכיו וליישם את השאיפות שלו. עבדי יצחק יודעים שהענין של הרבי שלהם הוא לחפור בארות, לגלות מיין נוקבין מתוך המציאות, מתוך הנשמות, נביעה מתתא לעילא שבדרך כלל לא יודעים מאיפה מגיעה, כי בסופו של דבר היא באה מהעל-מודע לגמרי[פא]. הם מנסים ללכת בדרך הרבי שלהם, הם עבדים נאמנים שבטלים לאדון, והם חופרים בארות. אבל לא יעזור להם – חבל... כל הבארות שכתוב בהן "ויחפרו" לא מחזיקות מעמד – הראשונה עשק והשניה שטנה[פב]. אחר כך כתוב "ויעתק משם" לשון יחיד, יצחק בעצמו. כלומר, יצחק מגיע למסקנה ש'לא יעזור, אני צריך בעצמי לעשות את העבודה'. כמו שהתווכחו עם הרבי מי יביא את המשיח – הרבי, או החסידים. יצחק מגיע בסוף למסקנה שלא יעזור, הוא צריך לעשות בעצמו, ואז "ויעתק משם", הוא נעתק מכל הדרך שלו עצמו, צריך לשנות סגנון, לעבור פאזה למקום אחר לגמרי, ולקיים בעצמו "ויחפֹר". הוא חופר "באר אחרת", מין אחר, סגנון אחר של באר, "ויקרא שמה רחֹבות" ואז "ויאמר עתה הרחיב הוי' לנו ופרינו בארץ".

אם כן, התחלנו לבאר ולדרוש דרוש שלם, כשהמושג ביאור בכלל הוא מלשון באר. יש את הבאר של מרים ויש את הבאר של יצחק, כשאצלו מדובר דווקא בבאר השלישית, אותה חפר בעצמו. עשק ושטנה הן כנגד ה תתאה ו-ו, ורק כשיצחק מגיע ל"ויעתק משם", לבאר השלישית, הוא מגיע לדרגה העצמית שלו, "אני בינה לי גבורה" כנ"ל, ה עילאה. הרחבנו לבאר שתשובה עילאה היא הבאר של יצחק, "רחובות", הנקראת כאן "הרחבת הביאור". כמו שמסביר כאן הרבי, יש בבאר השלישית גם העלאת מ"נ מיסוד אמא, תשובה עילאה, וגם את הטפה הזרעית של אבא[פג], תשובה עילאה, הכח של "ופרינו בארץ" שטמון בבאר, שהרי אבא ואמא צמודים תמיד, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[פד].

תשובה תתאה לאומות ותשובה עילאה לישראל

עד כאן הקטע המקורי של רבי לוי'ק. אחר כך, כמו שאמרנו, יש הרבה הרחבת הביאור בסגנון שונה של הרבי, אך לפני כן נוסיף נקודה:

הביטוי התחיל בביטוי המוכר "באר היטב". מה מקורו? הוא מופיע פעם אחת בתנ"ך, בחמשה חומשי תורה, ממש לקראת סוף השנה, בפרשת כי-תבוא שקוראים לפני ראש השנה: "וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב"[פה]. ה' צוה על משה רבינו[פו] שכאשר עם ישראל יכנס לארץ עליו לעשות מזבח מ-יב אבנים, כנגד יב שבטי י-ה, ולשים אותו על הר עיבל, ההר של הקללות. יש משהו מקודש דווקא בהר עיבל, בסוד אורות דתהו שקדמו לכלים דתיקון, הנוסחה המשיחית[פז] היא המשכת האורות דתהו של הר עיבל לכלים דתיקון של הר גריזים. שוב, בהר עיבל צריך לעשות מזבח ולכתוב על האבנים "את כל דברי התורה הזאת" בשבעים לשון – ככה רש"י מביא מחז"ל[פח] בפשוטו של מקרא.

אם כן, מקור הביטוי "באר היטב" הוא בענין של שבעים לשון, וכאן רבי לוי'ק אומר שהוא תשובה תתאה – סימן שיש קשר ביניהם. בשביל מה צריך לכתוב את התורה בשבעים לשון? בשביל מי? אני צריך לראות את התורה כתובה בסינית, כשאני לא יכול לקרוא ולא יכול להבין?! מה זה עושה לי בכלל? כל ה"באר היטב" בשבעים לשון הוא בשביל 'המהפכה הרביעית' שאנחנו מדברים עליה[פט] – בשביל שהתורה תהיה נגישה ומובנת לכל באי עולם, לכל עמי הארצות, לכל אומות העולם, כל אחד בשפה שלו.

יוצא מכאן ווארט חשוב מאד בפני עצמו – שתרגום וכתיבת-הדפסת התורה (היום הכתיבה היא הדפסה, פרסום באותיות דפוס) לכל עם בלשונו, הם תשובה תתאה, בסיס התשובה שלנו. שוב, "באר היטב" היינו תורה לגוים, לכולם, והאחריות שלנו היא לדאוג לכך – זו ה"תשובה תתאה" שלנו, לדאוג לכולם. למה? כי ה' ברא את הגוים האלה לכבודו, כמו כל מה שברא – "לא בראו הקב"ה אלא לכבודו"[צ]. יוצא מכאן שהדאגה שלנו לכבודו של ה', קידוש השם בעולם, היא תשובה תתאה.

מהי תשובה עילאה, "בהרחבת הביאור"? זו כבר מדרגה של "ויעתק משם" – בכל זאת אנחנו העם הנבחר, נבדלים לגמרי, "קדש ישראל להוי' ראשית תבואתֹה"[צא]. הרחבת הביאור היא בשבילנו – גם בנגלה דאורייתא, בלומדות, ראשי הישיבות בדורות האחרונים שמסבירים בהרחבת הביאור, וכל שכן וקל וחומר הרחבת הביאור בפנימיות התורה, שהכל בא מ"אני בינה לי גבורה", תורת יצחק אבינו, תורה שלעתיד, כנ"ל. "הרחבת הביאור" היא תשובה עילאה, אבל אי אפשר לעשות תשובה עילאה בלי תשובה תתאה – צריך קודם "באר היטב".

יש רמז מפורסם שמקשר בין "באר היטב" לשבעים לשון, שאפילו מפרשי רש"י[צב] על פי דרך הפשט מביאים: אם כותבים "היטב" באחוריים (לפעמים נקרא חשבון רבוע) – ה הי היט היטב – מקבלים 70. בכתיבת אחוריים כל פעם מוסיפים אות, התפתחות או התפשטות של המלה – ככה צריך ללמד גוים. זהו רמז יפהפה. רק המלה היטב – הפנים שלה, לא האחוריים שלה – עולה הוי'. הי היינו י-ה הפוך ו-טב עולה וה. אם אני לוקח את הפנים, הוי', ומכפיל באחור, 70, אני מקבל "סוד [פעמים] הוי' ליראיו"[צג], 1820, מספר הופעות שם הוי' ב"ה בתורה. זהו אחד המקורות הסגוליים בתורה למספר היסודי 1820. אך כל הגילוי הזה הוא עדיין בגדר תשובה תתאה. גם חידוש יפה ביותר.

שוב, כתוב "סוד הוי' ליראיו". יש שני פסוקים מקבילים בתהלים – בפרק ב כתוב "עבדו את הוי' ביראה"[צד] ובפרק ק "עבדו את הוי' בשמחה"[צה]. כתוב בפירוש[צו] ש"עבדו את הוי' ביראה" שייך לגוים ו"עבדו את הוי' בשמחה" שייך רק ליהודים. יראה היא מלכות ושמחה היא בינה, וממילא אלו שתי מדרגות התשובה שמוסברות כאן. כל "סוד הוי'" שייך ליראה, "עבדו את הוי' ביראה", תשובה תתאה, ואחר כך, בזכות זה, מגיעים ל"עבדו את הוי' בשמחה", תשובה עילאה.

ד. תשובה – בקשת שלמות (הרבי)

נאמר כמה דברים, עיקר הנקודות, מתוך הביאור הרחב, הרחבת הביאור, של הרבי כאן[צז]:

סוד המקלחת והמקוה

אמרנו שפשט המלה תשובה היא לשוב הביתה, למקום שהיית בו והתרחקת. לאור הפשט הזה, צריך להסביר מהן תשובה תתאה ותשובה עילאה. לגבי תשובה תתאה הרבי מביא, מה שיוצא די בפירוש מהמשך דברי אדמו"ר הזקן באגרת התשובה[צח], שצריך לשוב לאיך שהיית קודם החטא. כל יהודי נולד לעולם הזה ללא חטא – הוא היה נקי, צדיק נקי – אבל הספיק להתלכלך, לחטוא. לכן צריך לעשות תשובה – לשוב למצב שלפני החטא, למצב שאין בו חטא. בעצם, בספר התניא[צט] זהו גדר הבינוני – שאין לו חטאים, לא במחשבה, לא בדבור ולא במעשה. הוא נקי. תשובה תתאה במלה אחת, שהוא לא משתמש בה, היא להיות נקי – לחזור למצב נקי, להתקלח.

בדימוי הזה, מקלחת היא תשובה תתאה וטבילה במקוה היא כבר תשובה עילאה. מנהג ישראל הוא להתקלח לפני הטבילה – קודם עושים תשובה תתאה ואחר כך טובלים. הטבילה היא כבר משהו אחר – אתה לא טובל במקוה בשביל להיות נקי כמו שהיית לפני החטא. בשביל מה אתה טובל? כדי להיות טהור כמו לפני ירידת הנשמה לגוף. כך יוצא מהמשך הדברים בתניא[ק], שתשובה עילאה היא לשוב לאיך שהנשמה היתה לפני הירידה לגוף (לא רק לפני החטא, שהוא אחרי הירידה לגוף), "נשמה שנתת בי טהורה היא"[קא] – שרש הנשמה בטהירו עילאה[קב].

זהו כבר ווארט חשוב ביותר, שתשובה תתאה היא לשוב למצב בו היית לפני החטא ותשובה עילאה היא לשוב למצב בו היית עוד לפני ירידת הנשמה לגוף. שוב, יש להיות נקי ויש להיות טהור – אלו מדרגות נפרדות, כמו שבמאמר של רבי פינחס בן יאיר[קג] יש קודם נקיות ואחר כך טהרה. זהו פשט ממש שאפשר להסביר לילד ב'חדר' – משהו כמעט מוחשי. אמנם לא מוחשי לכל אחד איך הייתי לפני ירידת הנשמה לגוף, אבל מובן שבשבילי עכשיו זהו אין – "אַיִן מזל לישראל"[קד] (היארצייט ה-מזל של בעל ההילולא, כנ"ל). הטהרה האמתית, "טהורה היא", היא אין. מהי טבילה במקוה? חזרה לאין. לכן אתה יורד למקוה טמא ועולה מהמקוה טהור, שינוי הגוף[קה]. זו טהרה, בבינה-אמא, תשובה עילאה. לעומת זאת, ההתנקות מהחטאים, חזרה להיות נקי לגמרי, היא תשובה תתאה.

"סור מרע ועשה טוב", תורה ו"קדש עצמך"

הרבי כותב עוד הסבר פשוט וחשוב, שכבר אמרנו את עיקר הנקודה שלו:

תשובה תתאה בכללות היא "סור מרע ועשה טוב"[קו], רק שבתוך זה יש שתי בחינות – מצד אחד את ה"סור מרע", הזהירות ב-שסה מצוות לא תעשה, שלא למרוד במלך; ומצד שני יש את ה"ועשה טוב", עשית מה שהמלך מצוה, רמח מצוות עשה, על הצד הטוב ביותר, בהידור. מצוה היא לשון צוותא וחיבור[קז] – באמצעות המצוות אנחנו מתחברים למלך ממש, "שלוחו של אדם [העליון[קח]] כמותו"[קט] ממש[קי]. מה ההבדל בין ה"סור מרע" וה"עשה טוב"? מפורש בדרוש בלקוטי תורה שתשובה תתאה שבתשובה תתאה (לא "בעל תשובה תתאה" אלא רק "תשובה תתאה") היא "סור מרע" ואילו "בעל תשובה תתאה" הוא "עשה טוב" (מתאים למלה "היטב" בדיוק של רבי לוי'ק שלמדנו) – להיטיב את המעשים שלך, שיהיו מעשים טובים ומאירים[קיא]. ה"טוב" שייך ל-ו שבשם, מדות הלב, אבל במלכות, ה תתאה, אין שום גילוי אלא רק ציות – קבלת עול, כפי שראינו בביטול העבד לאדון.

אם תשובה תתאה כוללת את שתי המדרגות של "סור מרע [תשובה תתאה] ועשה טוב [בעל תשובה תתאה]", מהי תשובה עילאה? הרבי מסביר שתשובה עילאה היא, כמפורש בזהר[קיב] ומובא בהמשך אגרת התשובה[קיג], השתדלות לעסוק בתורה – עיון והעמקה בתורה (עד כדי דבקות, סוד הנשיקין, "וישק יעקב לרחל"[קיד]). העיון וההעמקה של הרבי בדברי אביו, ביאורם "בהרחבת הביאור", הם תשובה עילאה[קטו].

בכל אופן, הרבי מסביר שיסוד התשובה ויסוד העבודה הוא "סור מרע" באופן מוחלט – בטול עצמך בלי לקבל תמורתו שום אור של גילוי. אכן, הוא אומר, "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן" – דווקא ב"סור מרע" יש התנוצצות של ה-י, המדרגה הכי עליונה, האצילות, "בעל תשובה עילאה". מהי המדרגה הזו? הרבי יסביר שזו המדרגה של "קדש עצמך במותר לך"[קטז]. תורה היא החדרת אור התורה, "תורה אור"[קיז], בכל רמח אברים ו-שסה גידים. תלמיד חכם אמתי, שמצוה לעמוד בפניו יותר מספר תורה[קיח], הוא אחד שחדור כל כולו באור התורה – בטל לדבר ה' שנאמר דרכו. אכן, גם הבטול הזה עדיין לא פועל לקדש את כל מה שהוא נוגע בו מסביב, כל ה"מותר" שלו – לכך מגיעים רק ב"קדש עצמך במותר לך", שאצלו כבר הכל קדש, "'קדש' מלה בגרמיה"[קיט], אצילות. זהו עוד ווארט חשוב מאד של הרבי כאן – ש"קדש עצמך במותר לך", יותר נעלה מתורה, הוא הבטול המוחלט. המדרגה הזו מופיעה ונמצאת בהעלם דווקא בתוך ה"סור מרע".

"בקש שלום" – בקשת השלמות

במאמר המקורי אדמו"ר הזקן מסביר שתשובה עילאה היא כבר החלק השלישי של אותו פסוק – אחרי "סור מרע ועשה טוב" כתוב "בקש שלום". השלום הוא התורה, כפי שתיכף נסביר. התורה עושה שלום – "הוי' עז לעמו יתן הוי' יברך את עמו בשלום", מה"עז" של התורה ("אין עז אלא תורה"[קכ]) מגיעים ל"בשלום", ב בחינות שלום, "שלום בפמליא של מעלה" ו"שלום בפמליא של מטה"[קכא] – "עיר גִבֹרים עלה חכם וירד עז מבטחה"[קכב].

המושג שלום שייך לאמא-בינה, ה עילאה: מוסבר באריכות בפרצוף תיקון המדינה[קכג] שלבינה שייך המושג שלמות, ההכרח שהדברים יהיו שלמים. להיות שלם היינו גם לעשות "לשמה" – תורה לשמה היא תורה שלמה, בכל בחינותיה, מדרגותיה וממדיה. יש עוד מלה לשלמות התורה, תורה שלמה היא תורה תמימה – כש"תורת הוי' תמימה" היא "משיבת נפש"[קכד]. יש כמה פירושים לתורה "תמימה", ואחד מהם[קכה] הוא לימוד של כל הפרד"ס – צריך ללמוד גם פשט, גם רמז, גם דרוש וגם סוד. "לא סגי הא בלא הא", ובפרט מי שמפריד את הסוד משאר המדרגות נשאר עם ה-פרד, רק נפרד[קכו]. חלק הסוד הוא "הוא דמעיקרא" (כפי שראינו ביחס לנהר פרת) – עיקר רחובות הנהר בהרחבת הביאור.

"בקש שלום" הוא בקשת שלמות. נחזור לפסוק של יצחק, "ויעתק משם ויחפֹר וגו' ולא רבו עליה" – השלום, כשאין מריבה, הוא סימן של ההגעה לשלמות. גם הבית השלישי, כנ"ל, נבנה בשלום. הסימן שאתה בשלמות הוא שאין מריבות. גם שלום בית הוא מלשון שלמות. מהו שלום בית? שאין כזה דבר מריבות, לא שייכות מריבות. אם הגעת לכזה שלום בית הגעת לרחובות הנהר, ואז מתקיים "הרחיב הוי' לנו [לשון רבים, לי ולאשתי] ופרינו בארץ" – אז נזכה לקיים בהידור את "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻה ורדו"[קכז] (בכל המדרגות שבו, שגם הן כנגד י-ה-ו-ה[קכח]), כי שלום הוא שלמות. שוב, "בקש שלום" הוא לימוד תורה – השלום אמור לבוא מתוך לימוד תורה לשמה. זו הסבה שצריך ללמוד לפחות שנה בכולל אחרי החתונה, להשריש את השלמות של התורה לשמה, שבסופו של דבר עושה שלום בית.

גילוי האצילות ממילא

חלק מהשלמות של אמא הוא היחוד שלה עם אבא – איפה שיש אמא יש ממילא גם את אבא. אם האמא בשלמות – יש "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", בזיווג תדיר עם אבא, עד שלא צריך להזכיר את אבא בפני עצמו. כך ב"הנסתרֹת להוי' אלהינו"[קכט], שרומז לאותיות י-ה (תשובה עילאה ובעל תשובה עילאה, במושגים כאן), מופיעה בגלוי רק ה עילאה. בעוד ב"והנגלֹת" גלויות גם ה-ו וגם ה-ה, ב"הנסתרֹת" יש רק ה עילאה בגלוי, בעוד ה-י נסתרת (לא כתוב י-ה נסתרות אלא "הנסתרֹת").

לכן גם ברמז שמסביר אבא של הרבי יש ה תתאה ("באר"), ו ("היטב") ו-ה עילאה ("בהרחבת הביאור") – אין ביטוי גלוי ל-י, אצילות, כפי שמאריך הרבי בשיחה[קל]. הרבי מסביר שגם המדרגה העליונה היא עבודה, "קדש עצמך במותר לך", כנ"ל (והיא לא נזכרת כי היא 'חודרת' את שלש המדרגות שמתחתיה, ובפרט נעוצה ב"סור מרע" של המלכות, ולא תוספת מיוחדת בעבודה), אך מדבריו עולה עוד הסבר:

אם אתה מתקן בשלמות את בי"ע שלך – את דרגות הישות שכנגד העשיה, היצירה והבריאה שלך – דרגת האצילות באה ומתגלה מעצמה, בדרך ממילא (כשהיא מתייחדת דווקא עם הבריאה שבך, עם ה"שרפים עֹמדים ממעל לו שש כנפים שש כנפים לאחד"[קלא]). העבודה היא עד הבינה, סוד "ועבד הלוי הוא"[קלב], ואחר כך הכל קורה בדרך ממילא. דוגמה לדבר היא תפלת עמידה, אצילות בסדר התפלה[קלג], בפתיחתה אומרים "א-דני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך"[קלד] – כבר לא עבודה שלי, לא מאמץ שלי. אם הגעתי עד כאן, במיוחד אחרי שקראתי ב'עבודה' קריאת שמע עם ברכותיה, שכנגד הבריאה, מתחוללת מעצמה הכניסה לאצילות, לעמידה, שתתאחד עם התפלה דמיושב, קריאת שמע. זו המדרגה של בעל תשובה עילאה.

מיהו בעל תשובה עילאה? משיח עצמו. הוא בא "היום"[קלה], בלי שום מאמץ, תיכף ומיד ממש, הרגע הזה ממש, רק "אם בקֹלו תשמעו"[קלו] – אם תגיעו לתשובה עילאה, "אם" לשון אֵם, "כי אם לבינה תקרא"[קלז], "אֵם לבינה תקרא"[קלח]. העבודה שלנו מגיעה עד ה"אם", עולם הבריאה, ואחר כך משיח בא "היום" בדרך ממילא. כך יוצא כאן מהביאור.

"ורדפהו" – שלמות על גבי שלמות

הסברנו את ה"בקש שלום" (תשובה עילאה) שעל גבי "סור מרע" (תשובה תתאה) ו"ועשה טוב" (בעל תשובה תתאה), אבל יש בפסוק עוד מלה – "ורדפהו" (שכנראה רומזת לבעל תשובה עילאה). איך לומדים מלה זו? "'בקש שלום' במקומו, 'ורדפהו' במקום אחר"[קלט] – לפעמים אתה צריך לרדוף אחרי השלמות, אם אינך מוצא אותה במקומך. מה זאת אומרת?

נקח כדוגמה את הרמב"ם – דמות מקודשת. הוא ודאי למד תורה לשמה וודאי למד תורה שלמה, עד כדי כך שהוא מעיד על עצמו, קובע, עבור הלומד – 'מספיק ללמוד תורה שבכתב ומיד ללמוד את החיבור שלי, היד החזקה, ואז אתה יודע את כל התורה כולה, מקיים מצות תלמוד תורה בהידור'[קמ]. אין שלמות יותר מזה, אבל בכל זאת הוא כתב עוד דברים חוץ מהיד החזקה שלו.

לפעמים אומרים שיש שני רמב"מים ויש מי שאומר אפילו שיש שלשה רמב"ם[קמא] – כל אחד בוחר לו רמב"ם אחר. אם אתה לומד רפואה באוניברסיטה – הרמב"ם שלך הוא הרופא. זהו רמב"ם שלם בפני עצמו[קמב] – דמות שלמה של מסירות נפש על חולים רבים, גם גוים, שמוכן לשרוף את כל היום שלו בשביל לרפא אנשים, כי הוא מומחה בכך. יש סטודנט או פרופסור לאוניברסיטה שעבורו הרמב"ם אינו רופא אלא מישהו אחר – פילוסוף. כשהוא אומר רמב"ם הוא חושב על המורה נבוכים – הוא לא לומד שלשה פרקים ביום, לא פרק אחד ולא ספר המצוות... מענינת אותו ההתפלספות של הרמב"ם. הכי מענין אותו שיש יהודי דגול, שכולם מעריכים, והחבר הכי טוב שלו הוא אריסטו, הכי אהוב ומענין עבור הפילוסוף. הדמות הזו מוצאת חן בעיניהם, כי הם רוצים ללכת בדרך הזו – זהו הרמב"ם של מורה נבוכים. יש רמב"ם שלישי, של בני הישיבות – של ישיבה-בוחער או של ראש הישיבה – הרמב"ם של היד החזקה. הוא לא מכיר את הרמב"ם של מורה נבוכים, ובינו לבין עצמו אומר בלב – חבל שכתב את הספר הזה, היה יותר טוב אם לא היה כותב אותו...

בחור ישיבה מבין "בקש שלום", אבל אין לו שום השגה ב"'ורדפהו' במקום אחר" – בכך שהמורה נבוכים משלים עוד יותר את השלמות מיניה וביה של היד החזקה, של כל התורה[קמג]. מבחינתו, מילא שהרמב"ם היה רופא – הוא יכול איכשהו לבלוע זאת. אבל ממש חבל לו שהוא כתב את מורה נבוכים – חבל על הזמן... כמובן, כל זה לא נכון לגבי הרוגטשובר. הוא יוצא מהכלל, יותר שלם מכולם – הוא שמח מאד שהרמב"ם כתב את המורה נבוכים, "'ורדפהו' במקום אחר", והוא מסיק ממנו את כל היסודות הכי עמוקים של הנגלה, פותר את כל החקירות עם שיטת ההגיון והגדרים שיוצאים דווקא מהפילוסופיה של הרמב"ם. הרבי קבל ממנו סמיכה ומאד העריך אותו (הגם שהיה חסיד קאפוסט). יש לו חוש בכלל ב"'ורדפהו' במקום אחר" כי הוא היה חסיד – היה למדן יותר מכולם ו'נעבעך' גם חסיד, עם רבי, לכן יכול להעריך את ה"'ורדפהו' במקום אחר".

זו רק דוגמה מה נקרא "'ורדפהו' במקום אחר" – לפעמים יש שלמות, אך יש שלמות על גבי שלמות. השלמות הראשונה של הדבר מיניה וביה הוא תשובה עילאה, בינה, אבל שלמות על גבי שלמות – להכניס את כל העולם כולו בשלמות שלך, לא להסתפק בשלמות מוגבלת ומוגדרת, שהכל חלק מהשלמות שלך – זה כבר "ורדפהו", בעל תשובה עילאה. זו עוד השגה חשובה ביותר.

אמונה-תשובה-רפואה-גאולה שלמה

יש ווארט מפורסם[קמד] על סוד האתרוג שאנחנו אוהבים לדרוש[קמה] (כבר צריך להכין אתרוג לסוכות, עכשיו הזמן לחשוב עליו): מצד אחד, הענין של אתרוג הוא ענוה ושפלות, כרמז המפורסם[קמו] – אתרֹג ר"ת "אל תבואני רגל גאוה"[קמז]. מצד שני, אתרֹג הוא סימן לארבעת הדברים שכתובה בהם שלמות – אמונה שלמה, תשובה שלמה, רפואה שלמה, גאולה שלמה (זהו רמז חשוב, עם רמזי גימטריאות יוצאים מהכלל בתוך המלים האלו). אמונה צריכה להיות שלמה, תשובה צריכה להיות שלמה, רפואה צריכה להיות רפואה שלמה והגאולה צריכה להיות גאולה שלמה. מהי שלמות? יש כמה פירושים, ונאמר אחד מהם – שגם אם אינו עיקר הפשט הוא קרוב לעיקר הפשט:

כשהרבי הזכיר גאולה הוא הוסיף את המלים "האמתית והשלמה". אמת היא דבר שלא נפסק[קמח], אבל גם בתוך המלה שלמה יש משמעות כזו – גאולה שלמה היא גאולה שאין אחריה גלות, גאולה שמעצם האופי שלה לא תתכן אחריה גלות[קמט]. הפשט של דבר שלם הוא שלילה מעיקרא של ההיפך. לאור זאת, איך נפרש את השאר?

יוצא שאמונה שלמה היא אמונה שלא מאפשרת יותר אחיזה כל שהיא לעמלק, בגימטריא ספק[קנ]. כלומר, אמונה שלמה היא אך ורק כאשר קיימנו את מצות מחית עמלק בהידור – אם יש מחית עמלק אין יותר מקום לספקות, וממילא האמונה היא שלמה, כי ההיפך לא יתכן (כמו גאולה שלמה, שכבר לא תתכן גלות, ההיפך שלה).

באותו אופן נפרש רפואה שלמה: מאחלים אחד לשני רפואה שלמה, וגם כלל ישראל צריך רפואה שלמה. רפואה שלמה היא רפואה שלא תתכן אחריה יותר מחלה – מה שהיה לא יחזור לעולם. שאדם בריא וחזק ושמח[קנא] עד כדי כך שלא יתכן יותר שיפול בחולי.

מה הפשט של תשובה שלמה? נכנסנו לכל הענין כי תשובה שלמה היא תשובה עילאה – המלה שלמה, שלמות, שייכת לאמא, ה עילאה של שם הוי'. תשובה שלמה היא תשובה כזו שלא יתכן אחריה חטא. התשובה קשורה לחטא – אתה במצב של לפני החטא. כל התשובה היא שאתה חוזר למצב קדום, מצב ראשוני – בשביל מה זה טוב? ידועה הקושיא הגדולה שאם הייתי שם, וכל החזרה היא לאותו מקום, בשביל מה ה' רצה שאני ארד?! חייבת להיות "ירידה צורך עליה"[קנב] למקום יותר גבוה, כידוע. מהי העליה? השלמות. נפלת, ועכשיו לא תוסיף ליפול בתולת ישראל[קנג] – לא תתכן יותר נפילה בחטא. תשובה שלמה היא כמו שכותב הרמב"ם, עד ש"יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם", לא יחזור לכסלה. ידוע שצדיק גמור צריך לומר "אפשי ואפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי"[קנד] – מצד עצמי יש לי נטיה לרע, אבל אני מתגבר, עושה אתכפיא. אבל הרב המגיד אמר[קנה] שבעל תשובה צריך לומר "אי אפשי", עליו להגיע למצב שאין לו את היצר הרע הזה, כבר הפך אותו לטוב. כולו טוב, ולא יתכן כלל וכלל שישוב לכסלה עוד.

אלה ארבע השלֵמוֹת – אמונה שלמה, ללא שייכות לספק; רפואה שלמה, ללא שייכות לחולי בכלל; תשובה שלמה, ללא שייכות לחטא בכלל; ובסוף גאולה שלמה, ללא שייכות לגלות. זהו הסבר חשוב, הכל להסביר את תשובה עילאה – המצב העילאי, אריה דבי עילאי – הכל כדי להגיע לאותו מצב של שלמות, שמעל אפשרות ההיפך לגמרי.

תפלה, תורה ותשובה

יש עוד משהו פשוט שטרם הזכרנו: בכל ספר הזהר, וממילא בכל הקבלה, המלה תשובה מזוהה עם בינה – "ולבבו יבין ושב ורפא לו"[קנו] (פסוק במרכבת השרפים של ישעיהו, מרכבת הבריאה[קנז]). יש בפסוק תשובה שלמה ("ושב") ורפואה שלמה ("ורפא לו") וה"יבין" כולל גם אמונה שלמה. אם תשובה היא בינה, מדרגת תשובה עילאה, מה הן המדרגות שתחתיה?

יש תורה שהיא חלק מתשובה עילאה, אבל בכללות התורה שייכת ל-ו שבשם[קנח] (והרבי מביא שהמשמעות הפשוטה של דברי הזהר היא שהעיסוק בתורה שייך למדרגת בעל תשובה תתאה, כנ"ל הערה קד). המלכות היא עצם ה"סור מרע", קבלת עול מצוות, אך אמרנו שהפנימיות של המלכות היא "ואני תפלה", כוונת התפלה שמפעמת בפנימיות המצוות.

אם כן, יוצא פשוט ששלש המדרגות הוה הן תפלה-תורה-תשובה (ועל גביהן מתגלה ה-י בדרך ממילא). ב"והנגלֹת" יש את העמידה לפני ה' "כעבדא קמיה מריה" בתפלת מתמדת, שממילא גורמת לאדם להיות מחויב לקיום מצוות המלך (התפלה היא לב המצוות), ואת העיסוק בתורה בלומדות, בעומק, לא 'חפיף', אבל עצם ה-ה עילאה של שם הוי' היא תשובה. חשוב להבין שתשובה קובעת ברכה לעצמה – אי אפשר לומר שתשובה היא תורה ואי אפשר לומר שתשובה היא מצוות. אני יכול לומר שקודם האדם לא קיים את המצוה ועכשיו קבל קבלה לעתיד לקיים את המצוה – בסדר, הוא עשה תשובה. אבל בפנימיות שבפנימיות – המצוות הן לא תשובה וגם התורה היא לא תשובה, תשובה היא דבר בפני עצמו. לכן כל כך קשה להגדיר מהי תשובה – היא כבר "הנסתרֹת להוי' אלהינו" (ועמה מתחברת ה-י, עצם האצילות, המדרגה בה האדם נעשה כאלקים).

כתוב שתפלה-תורה-תשובה הן שלשת התאווין (יש עליהן שיחה אחרת[קנט], שאולי נלמד פעם), שיש להן גם גימטריא מאד יפה: תפלה תורה תשובה עולה 1839, מספר המתחלק ב-שלש – הממוצע הוא תריג, שלמות של תריג מצוות. ג פעמים תריג, תפלה תורה תשובה, שוה "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"[קס], השראת השכינה בישראל וכו'[קסא].

ימי התשובה

יוצא כאן משהו שקשור גם לתקופה הנוכחית: הרבי כותב בשיחה אחרת[קסב] על כך שמשה רבינו היה בהר שלש פעמים ארבעים יום – שארבעים הימים הראשונים היו לקבל את התורה, ארבעים הימים השניים היו להתפלל והימים האחרונים הם ימים של תשובה. הרבי מסביר שכל אחד שייך למספר ארבעים. עכשיו אנחנו בסוף ארבעים ימי התפלה ועומדים להכנס לארבעים ימי התשובה – אלול ועשרת ימי תשובה.

יוצא לנו מכאן איזה ווארט, מאמר מוסגר, שעשרת ימי תשובה הם תשובה עילאה (עצם הגדרת התשובה) – תשובה של צדיקים שלא חטאו מעולם, שתשובתם היא רק עילוי אחר עילוי (שהרי בראש השנה כולנו נכתבים לאלתר לחיים טובים בספרן של צדיקים, "ועמך כֻלם צדיקים"[קסג]). יוצא, אם כן, שהתשובה של אלול עצמו היא השיא של תשובה תתאה – המדרגה של בעל תשובה תתאה, שלפי פשט דברי הזהר היא השתדלות בלימוד התורה, עבודת "אנה לידו ושמתי לך"[קסד], התורה של אלול[קסה], שהיא עיר מקלט[קסו]. אם אלול ועשרת ימי תשובה הם "בעל תשובה תתאה" ("ועשה טוב" או תורה) ו"תשובה עילאה", צריך לומר שהעבודה של ה תתאה, "תשובה תתאה", היא התשובה שצריך לעשות כל השנה, "מרשית השנה ועד אחרית שנה" ("כל ימיו בתשובה"[קסז]) – עבודה של "סור מרע". הצד השני הוא יום כיפור – השיא של עשרת ימי תשובה. הרבי לא כותב זאת, אבל יום כיפור הוא בפשטות היום של "קדש עצמך במותר לך" (הפשט של "קדש" הוא פרישות) – מדרגת "בעל תשובה עילאה", שקורה בדרך ממילא (כפתגם הידוע ש'ביום כיפור – מי צריך לאכול?!'[קסח]).

ברמז של "אני לדודי ודודי לי"[קסט] ארבעים הימים האחרונים, ימי התשובה, רמוזים בארבעת היודין שבסופי התיבות[קע]. לפעמים מוסבר, בדרך הרמז, שחדש אלול, שלשים יום מאדר"ח אלול עד כט אלול, הוא "אני לדודי ודודי", ועשרת ימי תשובה, עד לשיאם ביום כיפור, הם ה"לי". אך באופן פשוט יותר, התנועה של "אני לדודי" שייכת לימי אלול ואילו התגובה מלמעלה של "ודודי לי" היא בעשרת ימי תשובה – ואז מתאים לחלק ש"ודודי" היינו עשרת ימי תשובה ו"לי" הוא בעיקר יום כיפור. לפי המוסבר לעיל, אפילו ההגעה ל"ודודי" תלויה בי, בעבודה שלי מלמטה, אבל אחרי שהגעתי ל"ודודי" ה"לי" בסוף – שהוא בא אלי, מלמעלה למטה – הוא בדרך ממילא.

תשובה שלמה – חשיבה הוליסטית

אחרון אחרון חביב, נסיים בדבר שהוא אולי הכי עמוק בהסבר של הרבי כאן: הרבי אומר שבשביל עבודת התשובה, גם במדרגות הנמוכות יותר, תשובה תתאה ובעל תשובה תתאה, חייבים השגה במדרגת תשובה עילאה (בה כלולה גם מדרגת בעל תשובה עילאה) – "תשובה שלמה". חוזרים למושג שלמות.

יוצא כאן הבדל עמוק בין עבודת התשובה בכלל (שחודרת את כל המדרגות של תשובה) לשאר העבודות – תורה, תפלה ומצוות. בלי התשובה – בלי לשוב הביתה, ודווקא בדרגה של "ירידה צורך עליה" – אין שלמות. בלי תשובה – כל דבר הוא פרטני בפני עצמו. מה הכוונה? שאם אתה רק עוסק בתורה – אין מחויבות לשלמות של פרד"ס. אתה יכול להיות גדול בנגלה, הלכה הוא הענין שלך בתורה, ואתה לא עוסק בדרוש ולא ברמזים, לא מענין אותך, וסוד אתה משאיר לגלגול הבא – בגלגול הזה אתה עוסק רק בנגלה. זו תורה בלי תשובה. עם התשובה יש מחויבות לשלמות, לכל הפרד"ס, ובמיוחד ללימוד תורת החסידות, שהרבי מסביר בקונטרס "ענינה של תורת החסידות" שהיא היחידה, היא בעצם התשובה שמחברת הכל יחד, חודרת לכל ארבע מדרגות הפרדס (שכנגד נפש-רוח-נשמה-חיה). כך בכל דבר שבקדושה, גם בשמירת המצוות, "סור מרע ועשה טוב" – בלי תשובה אפשר לעסוק בכל אחד מהדברים, כל אדם לפי מדרגתו, אך בלי מחוייבות לכלול בתוכו את שאר הענינים והמדרגות.

שוב, עיקר החידוש של הרבי כאן הוא שבשביל להתחיל את העבודה של תשובה תתאה "ההכרח" מהתחלה "לבאר היטב בהרחבת הביאור" את כל דרגות התשובה. בלי זיקה נפשית גם לדרגה הכי גבוהה של תשובה עילאה – אתה לא יכול להתחיל לעשות תשובה תתאה. יש משהו עצמי במושג תשובה ששייך לשלמות, מדרגת הבינה – אתה חייב להיות בראש של שלמות, להיות קשור לכל המדרגות ולדעת ש"נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן", הראש מאיר בסוף. אם הראש לא מאיר בסוף אי אפשר להתחיל לעבוד את העבודה מלמטה למעלה. זהו האופי המיוחד של תשובה, שלא קיים בשאר המצוות, בתורה ובתפלה. נאמר זאת בביטוי נוסף: היום קוראים לראש של שלמות 'חשיבה הוליסטית'. כל אחד מהדברים האחרים יכול להיות נקודתי, אבל התשובה היא הוליסטית. היום מאד אוהבים לדבר על חשיבה הוליסטית – סימן שזהו דור של תשובה, דור של גאולה.

עד כאן נגענו איכשהו ברוב נושאי הביאור של הרבי, עם עוד קצת הרחבה והתבוננות שלנו. שנזכה עוד שבוע וכמה ימים להכנס לשלב האחרון של הימים האחרונים של משה רבינו בהר, לשמוע את השופר, עד לשופר הגדול – בדרך מלמעלה למטה – שה' יקבץ את כל נדחינו, "האֹבדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים"[קעא], ויחזיר אותנו לציון ברנה[קעב].

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• כיבוד אב הגדול ביותר הוא כשהבן מבאר את תורת אביו – על אף השוני בסגנון ביניהם.
• הסגנון – סוד הטעמים – מבטא את עצם הנשמה.
• בעולם הזה "אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד" – אך כשיבוא משיח כולם יתנבאו בסגנונו של המשיח.
• פשט המלה תשובה הוא לשוב הביתה – התשובה מתחילה מזכרון בית-אבא וגעגועים אליו.
• התשובה היא "עד הוי' אלהיך" – עד שהבן מאמץ את טבע אביו.
• בעל-תשובה צריך לשוב בשני הכיוונים – כלפי מעלה וכלפי מטה – "טוב לשמים וטוב לבריות".
• ראשית התשובה היא היציאה מהאגואיסטיות – בטול היש.
• תקון ה'אני' הוא העמידה לפני ה' בתפלה כעבדא קמיה מריה ("ואני תפלה") – הנשמה הפנימית של קבלת-עול מצוות.
• הסימן לקיום מצוה כדבעי הוא החשק להתפלל.
• כדי שבאר תתקיים יצחק צריך לחפור אותה בעצמו – תוך שהוא עולה לשרשו וחושף את סגנונו העצמי.
• בסיס התשובה שלנו הוא הדאגה לכבוד ה' בעולם – הנגשת התורה לכל האומות.
• "עבדו את הוי' ביראה" היינו תשובה תתאה השייכת לאומות ו"עבדו את הוי' בשמחה" היינו תשובה עילאה השייכת לישראל.
• תשובה תתאה היא מקלחת-נקיון המחזירה את הנשמה למצב שלפני החטא ותשובה עילאה היא טבילת-טהרה המחזירה את הנשמה למצבה לפני ירידתה לעולם (ולמעלה מכך).
• תשובה תתאה – "סור מרע"; בעל תשובה תתאה – "ועשה טוב"; תשובה עילאה – תורה; בעל תשובה עילאה – "קדש עצמך במותר לך".
• תשובה עילאה – "בקש שלום" – שלום ושלמות מכח התורה.
• כשעושים את העבודות בעולמות בי"ע – האצילות מתגלה ממילא.
• בעל תשובה עילאה – "'ורדפהו' במקום אחר" – השלמת השלמות.
• הרמב"ם שלם בכל אחד מעניניו לכשעצמו (הלכה, רפואה ופילוסופיה) – אך רדיפת השלום היא השלמת כל ענין בענינים האחרים.
• שלמות היא שלילת המצב ההפכי – אמונה שלמה שוללת ספקות, תשובה שלמה שוללת חזרה לחטא, רפואה שלמה שוללת חזרה לחולי וגאולה שלמה שוללת גלות נוספת.
• תשובה תתאה – כל השנה; בעל תשובה תתאה – אלול; תשובה עילאה – עשרת ימי תשובה; בעל תשובה עילאה – יום כיפור.
• תשובה היא תביעת-שלמות בכל עניני עבודת ה' – ובלעדיה הם יכולים להיות פרטיים וחלקיים בלבד.
• דור שאוהב "חשיבה הוליסטית" הוא דור של תשובה.