לתת גוף לשדים

כ"ד סיון תשפ"ב – כפר חב"ד

שיעור בד"ה "ועבד הלוי הוא" תשד"מ לבנות התיכון והאולפנא (ח"ב)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

קיצור מהלך השיעור

הבנות הלומדות במוסדות החינוך של הרב זוכות להעמיק בחסידות באופן יוצא מגדר הרגיל. בימי ההכנה ל-ג' תמוז למדו הבנות (בכתות ח-יב) מאמר של הרבי מליובאוויטש, וגם נבחנו עליו, ולאחר מכן זכו לשיעור ארוך ומעמיק של הרב במאמר. תורף המאמר עסק בסוגיא מרתקת – קטע זהר שעוסק בבריאת השדים ללא גוף ובהשלמת הגוף שלהם בזכות עבודת הלויים במקדש. זו סוגיא מפתיעה שמזמינה הסבר מעמיק וגם תרגום שלו לנפש האדם ולמציאות בה אנו חיים.

פרק א מציע את הסוגיא – המקור בזהר לבריאת השדים בין השמשות של יום ששי למעשה בראשית ללא גוף, השאלות עליו והמשלים העיקריים בחסידות בנידון. פרק ב, שמתחיל להתקדם לפירוש הנפשי של הדברים, עוסק בחידוש של מתן תורה ועבודת הלויים – נתינת הגוף לשדים, המעלות שבכך והכח לעשות זאת. פרק ג, עיקר המהלך, פונה לפירוש הנפשי והמציאותי של הדברים – בחינוך, בטיפול נפשי וגם בפוליטיקה. מתי נכון להסיח את הדעת מהשדים בנפש ולהתקדם הלאה ומי מסוגל לתת לשדים ביטוי ומימוש וכך להביא לתיקונם בסופו של דבר.

יצוין שזהו חלק בלבד מלימוד המאמר, וגם לא חלקו הראשון של השיעור, אך בהיותו החידוש העיקרי העדפנו לתת לו את הבכורה.

א. שדים בלי גוף

הזהר על בריאת השדים

למדנו מאמר של הרבי[ב] שעוסק בנושא מאד כללי ויסודי בחסידות – הסוד של עבודת הלויים שרמוז בפסוק "ועבד הלוי הוא את עבֹדת אהל מועד"[ג]. יש על הפסוק כבר מאמר קצר של אדמו"ר הזקן בלקוטי תורה[ד] ואחריו דרושים מכל רבותינו נשיאינו. יסוד המאמר הוא קטע בזהר[ה], שמוסבר גם בביאורי הזהר של אדמו"ר האמצעי[ו]. בתוך הקטע הזה מוזכר גם משהו מיוחד – הסיפור של בריאת השדים, שמתחיל במעשה בראשית ומגיע להשלמה בעבודת הלויים במשכן. הזהר מדבר על השלמת הבריאה בבריאת אדם הראשון, שאחריה "אתקדש יומא" – נשלמו ששת ימי בראשית והגיעה השבת – ואז כותב:

בההיא שעתא דבעא יומא לאתקדשא, הוו נפקי רוחיהון דשדין לאתברי גופא דלהון, ואתקדש יומא ולא אתבריאו, ואשתאר עלמא כמה דאתפגים מעבידתא ואתחסר.

כאשר הגיע הזמן של קידוש היום – בין השמשות של יום ששי – יצאו רוחות השדים במגמה שיברא להם גוף, אבל קדש היום והבריאה לא הושלמה, והעולם נשאר כפגום וחסר ממעשה בראשית. צריך להבין את הכוונה, כמו שמיד נרחיב. אחר כך, ממשיך הזהר, העולם הגיע לשלמות כאשר עם ישראל יצא ממצרים, קבל תורה והתחלק למדרגות שלו – כהנים, לויים וישראלים, כנגד ימין-שמאל-אמצע[ז]. עבודת הלויים, השייכת לצד שמאל, השלימה את הממד החסר של קו השמאל, ממנו יוצאים השדים, ואז נשלמו גם גופות השדים. הזהר מציין שהכח המיוחד של הלויים להשלים הכל קשור לכך שהם נושאי הארון במדבר.

בנושא המפתיע הזה, שלא מופיע במאמר המקורי של אדמו"ר הזקן, עיקר החידוש של הרבי במאמר.

גופים לשדים – יתרון או חסרון?

מה מוסבר כאן? כל המאמר הוא שבסוף מעשה בראשית, אחרי שה' ברא את הכל, שכל ההשתלשלות ירדה עד מטה-מטה, מפנימיות לחיצוניות, צריכים לבנות את החיצונים. כמו שנסביר, גם לחיצונים, לשדים, יש תכלית – יש להם איזה תפקיד במעשה בראשית. רק מה? בהתחלה צריך להפסיק, לא לברוא אותם עד הסוף, לא לתת להם גופים – תיכף נסביר מה הם גופים. בכל אופן, היות שיש פה מציאות נבראת על ידי הקב"ה, שלא נגמרה – אין לנבראים האחרונים גוף – נראה שה' עצמו בסוף מעשה בראשית עשה משהו פגום. זהו עיקר הקושיא של המאמר – איך ה' עושה משהו פגום?!

מדברי הזהר משמע שלא טוב שלא ברא להם גופים. אבל לכאורה גם אם ה' היה בורא גופים לשדים המצב היה לא טוב. אחד הנושאים שהרבי מביא במאמר הוא דברי חז"ל על הפסוק "אמלאה החרבה"[ח] – "לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים"[ט]. "צור" בפסוק הזה היינו מלכות אדום[י]. אם ירושלים חרבה הקליפה שוללת ובוזזת את כל ההון והיוקר שהיו בירושלים ונבנית מהם – דבר בהחלט לא רצוי. גם בתחלת הבריאה, כמו שנסביר, ה' לא רצה שהקליפות תבנינה – אם היו לשדים גופים היה מצב של "נתמלאה צור".

חז"ל אומרים "אם מלאה זו חרבה זו ואם חרבה זו מלאה זו"[יא] – אחד מלא ואחד חרב, שני מצבים הפוכים. אם ירושלים מלאה – צור חרבה. אם ירושלים חרבה – חס ושלום, כמו עכשיו, עד ביאת משיח – צור מתמלאת. לפעמים כתוב בתנ"ך צֹר חסר[יב] ויש כמה פעמים שכתוב צוֹר מלא[יג] (סוד "נתמלאה צור״). אם מחברים את שתי צורות הכתיב של צור, צֹר-צור, מקבלים בדיוק ירושלם! או-או – אם מלאה זו חרבה זו. הביטוי "אם מלאה זו חרבה זו" בגימטריא משיח – אם ירושלים מלאה וצור חרבה זהו באמת משיח ואם חלילה צור מלאה וירושלים חרבה בדיוק ההיפך, זהו נחש בגימטריא משיח, נחש הקדמוני שפתה את חוה ואדם.

אם כן, טוב שה' לא ברא גופים לשדים, לא מילא את המציאות של הקליפות והחיצונים, וכך אין חורבן בקדושה. אכן, זו המציאות בעולם הזה – או-או. אבל בעולם הבא, כמו שנסביר, הכל מתעלה – כל העולמות חוזרים למעמד המקורי שלהם לפני החטא, כל מציאות הקליפה מתבטלת לגמרי, "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ"[יד]. אז יתכן שגם מה שממלא את המציאות של צור, של הקליפות, יכול להתעלות – אפשר להציל את הניצוצות הקדושים, וגם אם יש לשדים גופים, הם 'מלאים', הקדושה לא נחרבת.

מזיגת היין ושימור השמרים

כמו שהזכרנו, המקור בחב"ד למאמר שלמדנו הוא ביאורי הזהר של אדמו"ר האמצעי. אחר כך גם הצמח צדק מאריך בענין[טו]. אדמו"ר האמצעי נותן שם משל לתהליך הבריאה והסיום שלו לפני בריאת הגופים של השדים ממזיגת חבית יין:

אם יש לי חבית מלאה יין, היין הצלול נמצא למעלה ובשולי החבית נמצאים השמרים ששוקעים למטה. יש בחבית ברז להוציא ממנה את היין, וכשאני רוצה לרוקן את החבית אני פותח את הברז ויוצק את היין לכלי אחר. בשלב מסוים, כשאני מגיע לסוף החבית, אני מרגיש שאם אמשיך למזוג יצאו השמרים. בעצם, כבר אין יותר יין בחבית, כל היין הצלול יצא, ונשארו רק השמרים. מה אני עושה? מיד כשאני מרגיש שהשמרים הולכים לצאת אני חייב לסגור את הברז, כדי שהשמרים לא יתערבו ביין המזוג ויקלקלו אותו. עכשיו החבית סגורה, השמרים לא יוצאים, אבל יש עדיין שמרים בתוך החבית. מה עושים? אפשר לזרוק את החבית לפח – אבל חבל על השמרים. גם לשמרים יכול להיות שימוש, רק שצריך לשים אותם בכלי מיוחד לשמרים, שלא יקלקלו את היין, ואז אפשר לטפל גם בשמרים בעצמם – עוד שלב.

בנמשל הקב"ה הוא שמוזג את החבית, מוריד שפע אלקי כדי לברוא את העולם. אחרי שיוצא כל היין הטוב הקב"ה 'סוגר את הברז', עוצר את תהליך הבריאה. מתי זה קורה במעשה בראשית? בבין השמשות של כניסת השבת, בזמן שנקרא "תוספת שבת"[טז]. אז מגיע סוף היין שיוצא במעשה בראשית ומגיעים השמרים. אם הם יצאו – הם יקלקלו את המציאות. הביטוי במאמרים הוא שהשמרים יטשטשו את העולם[יז]. ברגע שהרוחות והשדים יוצאים – סימן שאם ה' ימשיך להוציא, יברא להם גופים, הם יכולים לקלקל-לטשטש לי את הכל. מה ה' עושה? סוגר את הברז. סגירת הברז היא הפסוק "ויכֻלו השמים והארץ וכל צבאם"[יח]. הוצאת היין היא אור ישר, להוציא ולהוציא, השתלשלות מלמעלה למטה. ב"ויכֻלו השמים והארץ וכל צבאם" נגמר האור הישר והכיוון מתהפך – עכשיו יש אור חוזר. במעשה בראשית יש לב שמות אלהים וגם ביחס לשם "אלהים" נאמר "ויכל אלהים"[יט] – הכיוון של "אלהים" התהפך מהמשכה חזרה להעלאה. התהפכות הכיוון של העשיה כביכול של הקב"ה היא סגירת הברז – לא יוצא יותר, והשמרים נשארים בתוך החבית. אבל ה' לא זורק את השמרים לפח, גם בתוך השמרים יש ניצוצות קדושים שצריך להציל.

זהו סוד עמוק מהי שבת – שבת נועדה לשמר את השמרים. המלה שמרים מאד מענינת, כי שמרים שייכים ליין מיוחד, לא סתם יין. איך נקרא היין הכי משובח שבעולם, היין הסודי של משיח ושל עולם הבא? "יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית"[כ]. "משומר" הכוונה שהוא לא יצא, הוא סודי, הוא רז – רזין דרזין דאורייתא. "יין המשומר" ושמרים באים מאותו שרש, הם אותה מלה. שמירה היא משהו מאד חשוב בתורה – צריך לשמור את כל המצוות, ובמיוחד שבת. איך כתוב בעשרת הדברות בפרשת ואתחנן? "שמור את יום השבת לקדשו"[כא]. ביתרו כתוב "זכור"[כב] – "'זכור' ו'שמור' בדבור אחד נאמרו"[כג]. "אם משמרין ישראל שתי שבתות מיד נגאלין"[כד] – שמירת שבת היא גם סוד "היין המשומר מששת ימי בראשית" וגם סוד השמרים של היין. ממש "נעוץ סופן בתחלתן"[כה] – שמרים הם הקליפות שהכי למטה, הכי לא-טוב, אבל המקור הוא הכי טוב, "יין המשומר". שניהם אותו דבר, לכאורה. התכונה הזו קשורה לקו שמאל – הקו שהלויים צריכים לתקן.

הפסקת היניקה – פגם בשרש

הזהר קושר את העובדה שהשדים נבראו בלי גופים לפגם כללי בצד שמאל – לכך שבבריאת העולם רוח צפון נשארה פתוחה[כו]. היה צריך לעצור את מזיגת היין, אבל העולם בכלל נשאר פגום וחסר בגלל העצירה הזו.

יש עוד משל חשוב, ששייך דווקא לנשים, להפסקה הפתאומית של ההמשכה, 'סגירת הברז' שגורמת שהכל חוזר – אשה מינקת[כז]. כשאשה מניקה מפסיקה להניק את התינוק – החלב אצלה, שהוא ודאי דבר טוב, גם נפסק למעלה. מה עיקר הפגם, עיקר הבעיה? השמרים האלה, הקליפות והס"מ, יוצאים מהשמאל. אם אני לא רוצה להשלים את השמאל, כי יהיה לא טוב לכללות העולם, לא טוב לכללות המציאות לתת אחיזה מדי חזקה במציאות לחיצונים – עצירת השפע משמאל פוגמת גם במקור של כל ההשפעה. בשרש, ההשפעה של קו שמאל היא דבר טוב מאד, כמו החלב של האשה. אבל האשה מגיעה למצב בו היא מרגישה שעכשיו לא יהיה טוב להניק את התינוק – ההפסקה תפסיק אצלה את השפע, תפסיק בשרש. ההפסקה פוגמת בשרש, בו ודאי המציאות שיש לה חלב היא דבר טוב. זהו עוד משל עמוק בחסידות.

שוב, השפע בקו שמאל, כמו החלב, הוא טוב וצריך להמשך. כשיש מצב שהוא עלול להזיק, ומפסיקים את ההשפעה למטה, הפגם מגיע עד לשרש למעלה. בשרש קו שמאל הוא קדוש לגמרי, קדש קדשים, שייכות לו הנשמות הכי גבוהות – משה רבינו[כח], יחזקאל הנביא[כט], חזקיהו המלך^כט שראוי להיות משיח[ל]. כתוב שמשיח בן דוד גם בא מקו שמאל[לא] – דוד הוא אדמוני[לב], כמו עשו[לג], שייך לקו שמאל. יש משם שפע עצום. למה? כי קו שמאל הוא שמחה, "ברוב שירה וזמרה"[לד], "עבדו את הוי' בשמחה באו לפניו ברננה"[לה]. מהי רננה? "יצחק ירנן"[לו]. הפסוק הזה מופיע ב"מזמור לתודה". ההודיה, שהיא יסוד ושרש עבודת ה'[לז], גם שייכת לקו שמאל – ההוד הוא סיום קו שמאל. גם המלכות נבנית מהגבורות[לח], מקו שמאל. מדברים על מלכות ישראל – הכל מקו שמאל. רק שדווקא מקו שמאל משתלשלת, על ידי ריבוי צמצומים ומסכים, המציאות של החיצונים – שעלולים להזיק. צריך לעשות תיקון – להגיע למצב שאפשר להמשיך עד הסוף גם את קו שמאל בלי להזיק, כדי לא לעצור את השפע כולו.

תיקון בין השמשות

כל הסיפור של השדים בלי הגופים, שצריך בסוף לתקן אותם, קרה בין השמשות. דברנו הרבה פעמים[לט] על המושג "בין השמשות", המקביל בממד הזמן למושג "קרן זוית"[מ] במקום – נקודת אין בין יש ליש[מא]. באותה נקודת אין יכולה להיות אחיזת החיצונים, נתינת מקום ללעומת-זה, כי המציאות בה היא בבחינת היולי (בגימטריא אין).

חז"ל אומרים שאם אדם וחוה היו עומדים בנסיון ולא מתפתים לנחש הוא היה נעשה "שמש גדול"[מב], וכך נכון לומר גם על השדים (שעם תיקונם יביאו שימוש חשוב לאדם, כמו שעוד נאריך). במציאות ההיולית של בין השמשות נבראים שדים, שבאופן מתוקן – כאשר "בין השמשות" מחבר את "שמש ומגן הוי' אלהים"[מג] ו"שמש צדקה ומרפא בכנפיה"[מד] – יכולים להיות שמשים גדולים לאדם אך אם לא כן הם נהיים מזיקים כנחש.

אנחנו מסבירים תמיד[מה] שהתיקון למצב היולי הוא בסוד "זמִרות היו לי חקיך בבית מגורי [הפחד-המגור של קו שמאל]"[מו] – סוד זמרת הלויים, שעושים את התיקון בסופו של דבר (כדלקמן). אכן, ללא התיקון של הלויים יש סכנה בזמן של בין השמשות. בספרים הקדושים כתוב[מז] שבבין השמשות יש ללמוד תורה, כדי לחבר את היום ואת הלילה בלימוד – זו סגולה לכל מיני דברים, וגם חשוב כדי למנוע את הסכנה הטמונה בבין השמשות. הדבקות בתורה היא-היא כח הלויים הנושאים את הארון (כנ"ל וכדלקמן עוד). אפשר לפרש שעצם כחו של הלוי הוא ליווי הלילה את היום (שהם כנגד ישראל והכהן, ההכנעה וההמתקה, ביניהם עומד ה-לוי העולה הבדלה) – כאשר דווקא מכח הלוי יתגלה לעתיד האור העצמי הבוקע מתוך החשך (שדווקא בו נוצרים הכלים-הגופים, כמו שאברי האדם גדלים בלילה דווקא).

ב. השדים אחרי מתן תורה

שד בלי י

שוב, אחרי שה' ברא את השדים – אחרי ששפך את כל היין עם הרוחות של השדים, הרוחניות שלהם – הוא 'תפס' שהולכים לצאת פה שמרים, ומיד הפך את הכיוון, "ויכלו".

עכשיו נגיע למלה שד. מה חסר במלה שד? כתוב[מח] ש-שד הוא כמו שם ש-די, רק שחסרה לו י. הייתי חושב ש-י היא חכמה עמוקה, אבל בספר יצירה ה-י שייכת לחוש המעשה[מט]. כתוב שגם ה-י הזו היא באמת חכמה, אבל "חכמה בסוף". יש "חכמה בראש", ה-י של שם הוי' ב"ה, ויש "חכמה בסוף", ה-י של שם א-דני. יוד לשון יד, כמו שדורשים "פותח את ידֵך"[נ], "את יודיך"[נא] – ה-יוד היא היד שמחלקת צדקה, "ומשביע לכל חי רצון". היד-היוד היא "והיה מעשה הצדקה שלום"[נב]. כשה' ברא את השדים בלי גוף הוא ברא אותם בלי ה-י שבסוף, בלי השלמות של כח המעשה.

שדים בלי אחיזה במציאות

מה ההסבר במשפט אחד? אם ה' היה בורא את גופי השדים לפני שבת הם היו מטשטשים את המציאות. חוץ מהמציאות החיצונית, היתה פה תערובת טוב ורע, כמו בעץ הדעת טוב ורע – והתערובת מטשטשת את נפש האדם, כמו שתיכף נסביר. מה מטשטש את הנפש של האדם? כח המדמה שלו, דמיונות שוא, חרדות, פחדים. מה הם שדים? שדים הם דמיונות (שד ר"ת דמיון-שוא).

מי כאן יודעת קצת אנגלית? מהו שד (shade) באנגלית? הפירוש הפשוט של שד הוא צל. לשבת בשד פירושו לשבת בצל. לפי זה, שדים הם צללים (לא מציאות אמתית, אלא דמיונות). אבל אם פותחים מילון טוב של אנגלית לכל מלה יש הרבה פירושים, ואחד מפירושי shade, חוץ מצל, הוא phantom, ghost, spirit – כמו שד בעברית. זו דוגמה יפהפיה למלה באנגלית שלקוחה מעברית[נג], שהאחוריים מקבל מהפנים. הפנים הם לשון הקדש והאחוריים הם התרגום לשפה המדוברת[נד]. בהשגחה פרטית אנו בדור של משיח, בו השפה האוניברסלית בכל העולם היא אנגלית. גם הפירוש הפשוט, צל, הוא אותו דבר – סימן שנפשית השדים הם צללים. מה היא a shady relationship? מערכת יחסים מפוקפקת, שאדם עושה איזו עסקה מפוקפקת, "לשכֹן בערפל"[נה], היא נקראת 'שיידי' (shade deal).

לצללים האלה, לדמיונות האלה, לפחות בתחלת הבריאה, אין גוף. מהו גוף? יש עוד מלה בשביל גוף, עוד ביטוי – אחיזה במציאות. אחיזה, תפיסת מציאות. איפה אוחזים? ביד. היוד היא גם יד שנותנת לדבר אחיזה. הביטוי החשוב אחיזה במציאות שוה בגימטריא חיצוניות. דווקא אחיזה במציאות היא חיצוניות, לעומת פנימיות, והיא ה-י.

טוב או לא טוב לתת לשדים אחיזה במציאות? בתחלת הבריאה היה לא טוב, לכן ה' לא ברא את הגופים של השדים – אף על פי שלשם כך הוא השאיר את העולם פגום. הוא ברא דבר פגום, כי אם היה משלים אותו – הכל היה ערבוביא, טשטוש אחד גדול.

תיקון השדים אחרי מתן תורה

ובכל זאת, ה' לא שפך את השמרים – הוא שמר את השמרים. עצם המלה שמרים היא לשון שמירה, כנ"ל – סימן שצריך לשמור את השמרים האלה, כי יש בהם משהו טוב. אולי אפשר לעשות דברים הכי טובים דווקא עם השמרים, לא עם היין – לעשות משהו חדש, שלא הייתי חולם עליו.

אפשר להגיד את זה בעוד צורה: הגופים של השדים מושכים את כללות הבריאה למטה-מטה, הרבה יותר מעולם שבו לשדים אין גופים והקליפות הן רוחניות בלבד[נו]. הגוף של השד הוא בבחינת "תחתון שאין תחתון למטה הימנו", תחתון כזה שדווקא בו ה' רוצה "דירה בתחתונים" – המקום עליו נאמר שמשיח יבוא "לכשיפוצו מעינותיך חוצה"[נז], עד ל"חוצה שאין חוצה הימנו"[נח].

לכן בסוף ה' כן רוצה לתת לשדים גופים, לתקן אותם. מתי? כאשר יהיו לויים אחרי מתן תורה. לפני מתן תורה הירידה לגופי השדים היתה כמו שקיעה בשער הנון של הטומאה, שלא ניתן לצאת ממנו (ולכן ה' זרז את יציאת מצרים, לפני שנשקע בשער הנון של הטומאה)[נט]. אכן, כתוב[ס] שאחרי מתן תורה, ביום החמישים של הספירה, אפשר לצאת גם משער הנון של הטומאה. הווארט של המאמר שהשדים בלי גופים רק כמצב זמני. לפני מתן תורה, במעשה בראשית, אי אפשר היה לטפל בשדים אם היו להם גופים, אחיזה חזקה במציאות. אבל אחרי מתן תורה, כשיש מצוות מעשיות, הלויים הם המסוגלים לתקן דווקא את השדים עם הגוף. אם לדבר אין גוף גם אי אפשר לטפל בו, ותכלית הכוונה היא "כיתרון האור מן החשך"[סא] – להפוך אותם, להחזיר אותם בתשובה.

להוסיף לשד את ה-י

להחזיר את השד בתשובה היינו לתת ל-שד את ה-י, שיהפוך לשם ש-די. הרעיון של שם ש-די מאד דומה לכך שה' הפסיק באיזה שלב את מעשה בראשית, כדרשת חז"ל – "שאמר לעולמו די"[סב], 'עד כאן!'. זהו אותו רעיון, אבל בקדושה – אחרי שיש לדבר גוף. ל-שד, בלי ה-י, אין גוף – זו מציאות פגומה. שד-י הוא לומר די כשהדבר מושלם, כשיש אחיזה, והמציאות שלו כבר הפכה להיות קדושה.

ניתן דוגמה חשובה לכך בקדושה, בלימוד תורה: כתוב בחסידות[סג] שיש שלש רמות בלימוד, כנגד חב"ד, חג"ת ונה"י – סברא, הלכה והלכה למעשה[סד]. תכלית הלימוד היא "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא"[סה], להגיע להלכה למעשה – שלכל הלימוד תהיה אחיזה במציאות, שיהיה לו כלי (הלכה בגימטריא כלי), שיהיה אפשר ללכת אתו במציאות (בסוד "'הליכות עולם לו'[סו], אל תקרי 'הליכות' אלא 'הלכות'"[סז]).

הנושא הזה חשוב במיוחד לבנות, שבלימוד התורה שלהן צריך להיות דגש גדול על הלכה למעשה – חלק התורה שבו הן מחויבות כמו בנים[סח]. בנים שייכים יותר לאור, ללימוד הסברות, אבל הבנות שייכות לכלים – אצלן יש דגש על ההלכה למעשה, עד כדי כך שהאשה תוכל ללמד את בעלה מה ההלכה. כתוב שהבעל צריך להיות הפוסק בבית – אבל הוא אומר מה ההלכה, האשה יודעת מה ההלכה למעשה. אפשר להגיד שזה אחד מעיקרי החסידות, כמו שמסופר בספר הזכרונות[סט]. הלכה למעשה בגימטריא שרה (ששוה גם דין אמת[ע]), לכן ה' אמר לאברהם "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה"[עא] – היא יודעת מה הלכה למעשה, יש לה סיעתא דשמיא (ה"שמעתתא" היא שרש הנוקבא, לכן "שמע בקֹלה"), יש לה אחיזה במציאות (בגימטריא "שמע בקלה").

כח הלויים – תיקון קו השמאל

נחזור לענין: הכח לתקן את הגוף של השד הוא כח הלויים אחרי מתן תורה. כשמכניסים את הלויים לעבודת הקדש שלהם מטהרים אותם, כמו שמתואר בתורה[עב]. טהרת הלויים, שמכשירה אותם לעבודה, לוקחת את כל השתלשלות קו שמאל, עד הסוף, ולהפוך הכל לקדושה. זהו כח שיש רק ללוי, לא לכהן. זו עוד סבה שלעתיד לבוא הלוים יהיו כהנים[עג], סוד "הכהנים הלוים"[עד] (כמו שמבואר באריכות במאמרז), כי להם שייכת העבודה לגייר את כל המציאות, לתקן גם את הרע ולהפוך אותו לטוב. לפני מתן תורה אי אפשר לעשות זאת, אפילו יצחק אבינו, השייך לקו השמאל, לא יכול לעשות זאת – כי הוא לפני מתן תורה. לכן לפני מתן תורה אין ברירה – אני חייב להשאיר את העולם חסר, פגום. אבל אחרי מתן תורה יש עצה, זהו כח הלויים עם המצוות שלהם אחרי מתן תורה.

במדבר הלויים נושאים את הארון, "בכתף ישאו"[עה], דבר גדול מאד (סוד "ישא" הנ"לז), ובבית המקדש עיקר עבודתם הוא השיר. בשיר יש גם געגועים וגם שמחה, כמו שמוסבר באריכות בחב"ד[עו], ושניהם עבודת הלוי. הלוי גופא הוא בינוני – עבודת הלויים היא עבודת הבינוניםז. מהו בינוני בתניא? עבודת ה' בהוה. כתוב[עז] שצדיק הוא אחד שנמצא בעתיד, אבל בינוני חי ופועל בהוה. בהוה אני גם צריך לשמוח, בכל מצב, אבל בתנ"ך המלה הוה היא גם לשון שבר[עח]. מהו השבר של ההוה בקדושה? הגם שעיקר העבודה הוא להיות שמח בכל מצב, לקבל הכל בשמחה[עט], יש משהו ברגע ההוה שהוא לשון שבר. השבר הזה הוא לב נשבר בעבודת ה'. למי שחי בהוה באמת יש לב נשבר – הוא שבור שעדיין אינו רואה משיח במו עיניו. יתכן שהוא כן רואה משיח, אבל מישהו אחר – מדינה בסוף העולם – לא רואה משיח, וזה שובר אותו (כמו שהרבי מסביר בעומק במאמר האחרון שחִלק לנו, "ואתה תצוה"[פ]).

הלב הנשבר הוא הכלי, סוד תיקון הכלי – "אין כלי שלם כלב שבור"[פא]. בקליפה לב נשבר, מצב של אדם שבור, יכול להתפוצץ ח"ו. בקדושה לב נשבר הוא-הוא הכלי לגילוי רזין דאורייתא – "אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו"[פב]. ה"לב נשבר" הוא השפלות שמביאה לשמחה[פג], ושתיהן תקועות בלב יחד ברגע ההוה. יחסית, כמו שאמרנוז, הכהן הוא המח והלוי הוא הלב, ובלב יש שני מצבים הפוכים שאדם חווה בעת ובעונה אחת – בכיה מצד ה"לב נשבר" וחדוה מצד ההרגשה שה' נמצא אתי, "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא"[פד] (אחד מיסודות עבודת הבינוני בספר התניא[פה]). האור הוא השמחה, אור השמחה, והבכיה היא הכלי, הלב הנשבר. שניהם בהוה, זו עבודת הלוי ברגע של ההוה.

ללב גם שייכת עבודת התיקון וההיפוך של הרע – "'בכל לבבך'[פו], בשני יצריך"[פז], לקחת את כל השדים-היצרים ולהפוך אותם לקדושה. העבודה של הלויים, עבודת הבינונים, היא התבוננות שעושה-מעוררת אהבה בנפשז. ההתבוננות העיקרית היא בקריאת שמע, שמביאה ל"ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". כמו שעוד נרחיב, היצר-השד העיקרי הוא התאוה של הנפש הבהמית. אם אפשר להשתמש בתאוה גם בשביל אהבת ה' מגיעים למדרגה של "'טוב מאד' זה יצר הרע"[פח] – מ"בכל לבבך" לבכל מאדך".

ג. התמודדות עם שדים בנפש ובעולם

לבטא את השד

נגיע שוב לעיקר: מה פירוש שלשדים אין גופים? אחד הפירושים שיש דברים בנפש שאי אפשר לבטא בדיבור. הגוף הוא לבוש, לבוש הוא ביטוי. מה קורה כשמבטאים משהו? מצד אחד, הגוף מגביל ומגדיר – אפשר מיד לזהות את השד ולהשמר ממנו. כשאין גוף, כשהשד נשאר רוחני, הרוחניות שלו מתפשטת ללא הגבלה. זו עוד משמעות של "שאמר לעולמו די", ההשלמה של השד – שכל דבר בעולם יהיה מוגדר היטב וממילא ידוע, מובן ובעל השפעה מוגבלת. אבל יש גם חסרון – כשמשהו מגיע לידי ביטוי, כשיש לו גוף, הוא מתחזק ומתקיים. יותר קל להזהר ממנו – אבל יותר קשה להפטר ממנו, והמציאות הקיימת שלו מטשטשת את המציאות.

עכשיו נסביר בשני אופנים מה פירוש ששד נברא בלי גוף. למה הוא נברא בלי גוף? כי אז, לפני מתן תורה, אי אפשר היה לתקן אותו. אם היה לו גוף – אוי ואבוי. אחרי מתן תורה הלויים צריכים להשלים גם את הגופים – כדי להפוך אותם, כי בלי הגוף אי אפשר לטפל בו, אי אפשר להפוך אותו. צריך להבין זאת גם בנפש וגם במציאות הכללית.

לממש את שד התאוה

במציאות הכללית זהו גם יסוד בחינוך. מהו שד? יצר הרע, נאמר תאוה[פט] (הממוצע בין שד ל-תאוה הוא משיח, או נחש... כנ"ל). לכל אחד יש תאוה, תאות אכילה או תאות אחרת – זהו שד. מה פירוש לתת לו גוף? לתת לו מה שהוא רוצה, להשלים אותו.

אמרנו קודם ששדים הם דמיונות, כח המדמה, וכתוב בחסידות[צ] שכח המדמה הוא שם נרדף ליצר הרע. כח המדמה יכול להיות עוד מדות רעות, אבל המדה העיקרית, השד העיקרי, היא כל מיני תאוות למיניהן. גם שם ש-די, "שאמר לעולמו די", בא מתוך תאוה – איזו? "נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים". זו תאוה טובה – סוד שם ש-די, שד אבל עם י של "המעשה הוא העיקר"[צא], לגמרי מתוקן. אדמו"ר הזקן אמר[צב] שאהבת ה' יתברך היא תאוה כמו כל התאוות – רק שאי אפשר להגיע אליה אם אתה לא מוותר על שאר התאוות. כל שאר התאוות הן שדים. שם ש-די הוא השם של ספירת היסוד, הברית, שם נמצאת "תאות צדיקים" וגם היפוכה חלילה.

שאלה: אם יש לילד איזו תאוה – צריך לתת לו או לא לתת לו? התשובה היא שהרבה פעמים צריך לתת לו. עיקר האתהפכא, עיקר העבודה של תיקון מדות לפי הבעל שם טוב, הוא להפוך אהבה למשהו לא טוב לאהבת ה'[צג]. אם אני רוצה לטפל בתאוה, להפוך אותה למשהו טוב, לפעמים אני חייב לתת לילד להוציא לפועל את התאוה, במינון הנכון.

דוגמה לכך היא הסיפור בגמרא[צד] על ילתא – אשה חשובה, בת ראש הגולה, אשתו של רב נחמן – שהיה לה 'שד', היא רצתה לטעום בשר בחלב. היא שמעה מחכמים ש"כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה" (על דרך "כל מה שיש ביבשה יש בים"[צה]), עם הרבה דוגמאות, ורצתה דוגמה של בשר בחלב. רב נחמן דאג לתת לה לטעום בהיתר טעם של בשר בחלב – הוא נתן גוף לשד שלה, ביטוי מעשי, בדרך שלא היתה עבירה אלא דווקא גשר-מעבר לקירוב לאידשקייט, לאמונה בדברי חז"ל וכו'. זהו סיפור חשוב שדברנו עליו בעבר[צו]. ילתא אותיות אילת – סוד "אילת אהבים ויעלת חן"[צז] – והיא עולה בגימטריא אמת, סוד "אמת [ילתא] מארץ תצמח"[צח], יש בהתמודדות שלה עם השדים תיקון של המציאות התחתונה. אגב, בהמשך למשל חבית היין, לילתא היה 'חוש' בחביות יין – פעם לא שלחו לה כוס של ברכה והיא שברה בכעסה ארבע מאות חביות יין... בכל אופן, זו דוגמה לכך שנותנים גוף לשד באופן ובמינון המתאימים.

איך קוראים למצב בו השד רק נמצא בפנימיות, לא יוצא לפועל? הילד נכנס למצב של תסכול ונשאר מתוסכל. בסוף נשאר תסכול – ותסכול הוא לא טוב. אם אני רוצה להחזיר אותו בתשובה צריך לתת לו להוציא השד. ממש כמו בעל תשובה בדור שלנו – קודם, במדה מסוימת, הוא צריך לעשות הכל, להגשים את כל השדים שלו, לתת להם גופים. רק אז יש כח להחזיר אותו. הוא בעצמו פתאום יתעורר, יבין שהם לא נותנים לו שום דבר.

מה שאמרנו עכשיו הוא כלל גדול – משהו מסוכן, מותר לעשות אותו רק אם יש כח.

הסח הדעת – הדחקה חיובית

נאמר כעת משהו אחר, הפוך: מישהו בא לפסיכולוג, יש לו חרדות, כל מיני דברים. מה הפסיכולוג אומר לו? נעשה פסיכואנליזה – תשכב על הספה ותתחיל לדבר, תוציא את כל התת-מודע שלך. השדים הם צללים, נמצאים בלא-מודע. מה היא ההוצאה שלהם בדבור, הפסיכואנליזה של פרויד? לתת להם גופים. הפסיכולוג אומר: 'אם אתה יכול לבטא את השדים שלך – אני יכול לטפל בך. אם לא – אז לא. זה הטיפול'. אבל, רבותי, לדאבוננו לא כל אחד יכול לעשות זאת.

לכן, מה הכלל הגדול? אנחנו עוד מעט ב-ג' תמוז. רוצים עכשיו לדבר על הרבי. ככלל, הדרך של הרבי היתה אחרת. אין כלל שאין בו יוצא מן הכלל, אבל ככלל גדול – הרבי לא היה בעד לעשות על כל אחד פסיכואנליזה ולהוציא ממנו את כל התת-מודע שלו בשביל לטפל בו. זו עבודת הצדיק, שיכול להפוך את הרע לטוב. מה הכלל השוה לכל נפש? אפשר לפתוח אגרות קודש שלו, לחפש במפתחות, ולראות שהכלל הכי גדול אצל הרבי הוא הסח-הדעת – גם מדמיונות, גם משדים, גם מעבירות שעשית.

הרבה שדים באים מעבירות שאדם עשה או מטראומות שהוא עבר. טראומה שאדם עבר, ומשאירה צלקת בנפש, היא שד. מה צריך לעשות עם השדים האלה? לתת להם גוף? לתת להם ביטוי? שוב, אם אפשר לטפל על ידי שאני נותן לו ביטוי – מה טוב. אבל טיפול כזה אינו הכלל, הוא היוצא מן הכלל. הכלל הוא שה' ברא מדה אחת טובה שנקראת שכחה[צט] – לשכוח מהענין, להסיח דעת. זו העבודה המרכזית אצל הרבי. כמו שעשו אוספים מתוך האגרות-קודש של הרבי, בכל מיני נושאים, כדאי מאד לעשות גם אוסף של כל המכתבים שהרבי אומר שהעצה הטובה שלך היא לשכוח מהסיפור – להסיח דעת ממנו. אתה רוצה להתרפא מהפצע הנפשי, מהצלקת הנפשית? תשכח מהענין, תשכח מהעבר ותתקדם הלאה. אנחנו עדיין בחדש סיון, שהוא חדש ההילוך, לו שייך בספר יצירה חוש ההילוך[ק] – הילוך הוא להתקדם הלאה.

עבודת הצדיק ועבודת הבינוני – פסיכואנליזה והסח הדעת

אם כן, יש שתי עבודות, שהן יחסית עבודת הצדיק ועבודת הבינוני:

עבודת הצדיק היא כן פסיכואנליזה, קודם כל על עצמו. לכן כל המטפלים צריכים לעבור זאת על עצמם – אחרת לא יכולים לעשות על מישהו אחר.

עבודת הבינוני, "הלואי בינוני"[קא] של כולם, היא ככלל להסיח את הדעת ולהמשיך – להמשיך הלאה. בתוך ההוה גופא, כמו שהוה הוא לשון שבר, לחשוב פחות על השבר ויותר רק על השמחה. זהו היחס לגבי הנפש פנימה, מה הוא ה'שייד' – התת-מודע הוא הכי 'שיידי' שרק יכול להיות. [זו לא הדחקה?] ודאי שזו הדחקה – זהו דבר טוב, הכי טוב, בשביל הבינוני זה מצוין[קב]. כשאדם מדחיק לפעמים הדבר פשוט מתבטל מעצמו, אך אם הוא מגלה אותו הוא נשאר – הבינוני לא יודע איך לטפל בו, לא יעזור לגלות אותו, הוא לא יודע איך להפוך.

ללויים במקדש, בשירה שלהם, היה כח להפוך את השדים. אם כבר רוצים להפוך – תתחילי לשיר. לא מהמח – תתחילי לשיר מהלב. אז יש סיכוי. זו עבודת הלויים. לוי הוא גם לשון מלווה, "וילוו עליך"[קג]. מי שרוצה לעזור לזולת, להיות גורם חיובי שמשפיע עליו, להיות המלוה שלו – נקרא לוי. לוי צריך להיות עם החכמה לדעת לתת לשדים של החבר את הכלים המתאימים, את הגוף המתאים, כדי לקרב – דווקא ככה – לאידישקייט. הוא צריך לדעת איך לחשוף נכון את השדים שלו ולהפוך אותם, להחזיר אותם בתשובה.

האם להקים ממשלת שמאל?

אמרנו שניתן דוגמה בנפש ודוגמה יותר בחיצוניות. מה הדוגמה בחיצוניות? גם משהו כללי: האם טוב שתקום ממשלת שמאל או לא? פשיטא שאם אני רוצה להחזיר אותם בתשובה – טוב שתקום. הדרך שלהם היא לא השיטה שלי, היא היפך השיטה שלי – אבל מתוך הנסיון, אם רוצים להזיז אותם במשהו הם צריכים קודם להגיע לשלטון, לממש את השיטה שלהם. כמו שאמרנו קודם, יש לך תאוה – שתתגשם. אז יש סיכוי להפוך את ממשלת השמאל.

כדי להצליח בכך, צריכים קודם כל להיות אנשים חזקים מאד בתורה – הרי צריך "לשאת את הארון". השאלה כמה צדיקים כאלה ישנם, שנושאים את הארון – אלה הצדיקים שמסוגלים להחזיר בתשובה, ודווקא אחרי שהשד בא לידי מימוש אצל הזולת, אצל הכלל. אם אין כאלה – לא כל כך כדאי להצביע שמאל, או לתת להם להצביע לעצמם. אבל אם אתה מאמין שדווקא כאשר הם ישבו על הכסא תוכל להשפיע עליהם – כדאי. כך נותנים להם גוף, נותנים להם כלים. שוב, מהו גוף? כלים. מה הם רוצים? להיות בממשלה. אם אני הממשלה – יש לי כלים לבצע מה שאני רוצה, יש לי גוף.

זו דוגמה בחיי הכלל בה דווקא נותנים גוף לשד – בשביל להפוך אותו. אפשר לעשות זאת אם אתה מספיק חזק קשור לתורה. אצל עצמך, בתוך הנפש, זה כמו להוציא את הלא-מודע שלך, השדים שלך, היצר הרע שלך. כמו שאמרנו, הכלל הגדול אצל הרבי הוא הסח הדעת מהשדים, וגם בהקשר הציבורי – צריך לעשות כל השתדלות שלא תקום ממשלת שמאל, ולחזק תמיד את הממשלה שתהיה עם כמה שיותר כוחות ימין ותחזיק בדרך התורה והמצוה.

"שמאל דוחה וימין מקרבת"

הצגנו כאן שני צדדים: לפעמים צריך לתת לשדים גוף, לתת ביטוי לבעיה וככה להתמודד אתה, ולפעמים, רוב הפעמים, עדיף להסיח את הדעת ולקוות שהשד יעלם. מתי צריך לבחור בכל אפשרות? מכל מה שאמרנו ברור שהשאלה העיקרית היא האם האדם בעצמו, או בעזרת המלוה המתאים, מסוגל לעשות את עבודת הצדיקים, "אתהפכא", או שהוא שייך לעבודת הבינונים ועדיפה עבורו ההדחקה המודעת. איך קוראים לשתי האפשרויות בחז"ל? "שמאל דוחה וימין מקרבת"[קד]. השמאל דוחה-מדחיק את השד והימין מקרבת אותו, נותנת לו מקום וחושפת אותו, על מנת לעשות טיפול-שרש לבעיה ולהגיע לפתרון יסודי.

קו ימין מתחיל מספירת החכמה, מהברק המבריק על השכל – הרעיון הטוב איך לתקן. הבעל שם טוב אומר[קה] שאם מיד כשאדם נתקל במדה נפולה, במשהו שדורש העלאה, מבריק בדעתו רעיון איך לתקן זהו סימן מן השמים שהוא יכול לתקן – ואז עליו לחשוף את השד ולטפל בו.

סיומו של קו ימין הוא בספירת הנצח שפנימיותה מדת הבטחון. הרבי הריי"צ כותב[קו] שכדי להתרפא מחולי הנפש (כמו מחולי הגוף), העיקר הוא "שיעורר החולה בעצמו שני ענינים: (א) לידע שהוא חולה ויכסוף וישתוקק להתרפאות מחוליו. (ב) הידיעה שיכול להתרפאות, והתקוה ובטחון גמור כי בעזה"י יתרפא מחוליו". הבעל שם טוב קבל צוואה מאביו לפני שהתייתם לא לפחד משום דבר חוץ מהשי"ת[קז]. מי שלא מפחד – יכול להתעמת גם השדים ללא חשש.

בין החכמה והנצח נמצאת הספירה העיקרית שמאפיינת את קו הימין – מדת החסד והאהבה. לבעל אהבה וחסד אמתיים יש כח נפשי להתמודד עם טראומות ולתקן אותן, בזכות הכלל שהוא קשור אליו באמת ומשום שאינו שקוע בעצמו בלבד.

לעומת כל הכוחות האלה של "ימין מקרבת", לאורך כל קו הימין, קו שמאל הוא קו של צמצום, פחד ושקיעה עצמית – ולמי שנמצא במצב נפשי כזה מוטב להדחיק את התופעה השלילית עד שהיא תתבטל מעצמה בתהום הנשיה-השכחה של הסח הדעת וההדחקה.

ככלל, דווקא הצדיק שייך לקו הימין (צדיק בגימטריא צד ימין) ויש לו את הכח לטפל בבעיות ולתקן אותן בשרש, אבל בכל אחד ואחת יש בחינה של צדיק שכאשר היא מתגלה הוא יכול לעסוק בעבודה הזו. עיקר נקודת הצדיק אצל כל אחד מתגלה בעבודה של "חשוב טוב יהיה טוב"[קח] – אז האדם שולט בטבע על השד ויכול לתקן אותו, כולל על ידי עשית גוף מתאים בקדושה עבורו. אם האדם חלש בחשיבה החיובית שלו, נדמה לו שהשד שולט עליו – ואז מוטב שידחיק אותו ככל יכולתו.

סתם כך היחס ל-שד הוא "שמאל דוחה", אבל כאשר מצרפים את ה"ימין מקרבת" אפשר להתגבר על כל השדים...[קט] כמובן, מאמר חז"ל "שמאל דוחה וימין מקרבת" מלמד בכלל על סדר העבודה – קודם אתכפיא ואחר כך אתהפכא. המהלך הזה ביחס לכל 'שד' בנפש, שנקרא באופן כללי "דאגה בלב איש"[קי], מוסבר אצלנו[קיא] באריכות לפי הסדר של "דאגה בלב איש יסיחנה מדעתו" ורק אחר כך "ישיחנה לאחרים"[קיב].

הלויים – ההתכללות השמאל בימין

על כל מה שאמרנו עכשיו, ובעצם גם על היחס שהוסבר בין עבודת הצדיקים לעבודת הבינונים, אפשר להקשות: לאורך כל השיעור ההסבר הוא שהכח לתקן את קו שמאל, להשלים את השדים ואחר כך להעלות אותם לקדושה, שייך ללויים. והרי, כפי שהוזכר כמה פעמים, בתוך עם ישראל הלויים שייכים דווקא לקו שמאל והיחס בין עבודת הכהנים לעבודת הלויים הוא היחס בין עבודת הצדיקים לעבודת הבינונים!

אכן, האריז"ל מסביר[קיג] שהלוי אינו סתם גבורה, גבורה בפני עצמה, אלא דווקא גבורה שבחסד, כרמוז בכך ש-לוי הוא חלק המילוי של שם עב (בגימטריא חסד). הלוי הוא התכללות הגבורה שבחסד – הוא נלוה אל הכהן, איש החסד, ומשרת אותו. אדרבא, שמו של לוי הוא על שם "הפעם ילוה אישי אלי"[קיד], ביטוי של אהבה ויחוד. הגבורה הזו, התכללות השמאל בימין (בקדושה), אינה אלא התגברות החסדים, שיש לה כח להתגבר גם על השדים (שהם שמאל בלבד). התיקון הזה הושלם במתן תורה, סוד ההתכללות דקדושה, כשמיד אחריו הפגינו הלויים את אהבתם הרבה לה', בהתגברות החסד, כשלא חטאו בעגל באהבתם הרבה לה'[קטו]. הדבר בולט גם בכך ששבט לוי נבחר, בעקבות חטא העגל, במקום בכורות ישראל – "ברא בוכרא" הוא כינוי ספירת הדעת[קטז] או החסד[קיז], היחוד והאהבה על שם נקרא לוי (כנ"ל).

כמו שהרבי מדגיש במאמר, דווקא כאשר הלוי – השייך לגבורה ולעבודת הבינונים – בטל לכהן ונכלל בו יש לו כח גם להכיר בכל השדים (מתוך הזדהות פנימית, שלא קיימת אצל הצדיק) וגם לתקן אותם בחכמה, באהבת ישראל ובבטחון בה'. הלוי מסוגל לעשות את העבודה הזו בנוגע לעצמו, ומתוך כך גם לדעת כיצד ללוות אחרים בהתמודדות עם השדים שלהם.

סיכום וסיום

עד כאן ביחס לשדים, לפאנטום וכו', כמו שכתוב במילון על 'שייד'. יש עוד כמה פרקים, אבל כבר מאוחר – נשאיר זאת ככה. כמו שאמרנו קודם, מאד מאד חשוב לדעת, שהכלל הגדול של הרבי, ברוב המקרים, הוא השימוש בכח של הסח הדעת, בפעולה החיובית של לשכוח את כל הטראומות וכל הצלקות ולהתקדם – להתקדם הלאה בחיים, ובתוך רגע ההוה להדגיש את הפן של השמחה, את ה"עבדו את הוי' בשמחה".

זהו גילוי הנסתר של ה"הוא", "ועבד הלוי הוא" – הנושא של המאמר. טוב יכול להיות "טוביה גניז בגויה"[קיח] – כל זמן שהטוב גנוז בתוך עצמו הוא נסתר, "הוא", אבל ברור שהתכלית היא לגלות את הטוב, להיות טוב. טוב כפול – "טוב לשמים וטוב לבריות"[קיט].

נאחל שהקב"ה שגם יקיים זאת, שיהיה טוב לנו – טוב ליהודים. יש אחד שלוקח מנהיג מהשמאל ואומר שהוא "טוב ליהודים", אבל הוא יהיה טוב ליהודים רק אם נהפוך אותו לטוב. העיקר שנהיה שמחים בשליחות שלנו ונזכה לביאת משיח תיכף ומיד ממש.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• במעשה בראשית נבראו השדים ללא גוף – ורק אחרי מתן תורה ועבודת הלויים במשכן נשלם גופם.
• בעולם הזה היחס בין הקדושה לקליפה הוא "אם מלאה זו חרבה זו" אך בעולם הבא תבנה ירושלים גם ממילואה של צור.
• "ויכֻלו השמים והארץ... ויכל אלהים" היינו 'סגירת הברז' של האור הישר בבריאת העולם.
• השמרים הנמוכים באים משרש היין המשומר העליון.
• הפסקת השפע המשתלשל מטה-מטה פוגמת במקורו למעלה. לכן, כדי לא לפגום בשרש העליון צריך לתקן את הקצה התחתון.
• המצב ההיולי של "בין השמשות" הוא מקור יניקת החיצונים.
• הלויים מתקנים את המצב ההיולי בכח "זמרות היו לי חקיך" – בנגינה ובלימוד תורה בין השמשות.
• שד הוא כמו שם ש-די ללא ה-י שבסוף – ללא השלמת כח המעשה.
• כח המדמה מטשטש את נפש האדם.
• שדים הם דמיונות-צללים ללא אחיזה במציאות.
• יש לשמור את השמרים – ומכחם לחדש חידושים שאין ביין הצלול.
• גוף השדים הוא התחתון שאין תחתון למטה הימנו.
• לפני מתן תורה לא ניתן לעלות משער הנון של הטומאה או לתקן את גופי השדים – אך אחריו אפשר.
• לאשה יש 'חוש' מיוחד ב"הלכה למעשה" ועל כך צריך להיות הדגש בלימוד תורה לבנות.
• לעתיד לבוא יתעלו הלויים כי דווקא בכחם לגייר-לתקן את כולם.
• שירת הלויים, בשמחה ובגעגועים, היא עבודת הבינוני בהוה – הרגשת השבר והשמחה בו-זמנית.
• בקליפה לב נשבר הוא סכנה ובקדושה הוא כלי לגילוי סודות התורה.
• משד מוגדר בגוף קל יותר להזהר – אך קשה יותר להפטר.
• הרבה פעמים צריך לתת לילד לממש את תאוותיו, במינון המתאים, כדי לטפל בהן ולחנכו היטב.
• דוגמה לביטוי 'שד' באופן ובמינון המתאימים – "כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה".
• שד שלא יוצא לפועל עלול לגרום לתסכול שלילי.
• היום בעלי תשובה רבים מממשים את כל התאוות – ודווקא מתוך כך מתעוררים בתשובה מעצמם.
• הכלל הכי גדול אצל הרבי הוא הסח הדעת – מדמיונות, משדים, מעבירות.
• עבודת הבינוני היא לשכוח את הטראומה וללכת קדימה – הדחקה חיובית.
• עבודת הצדיקים היא פסיכואנליזה אמתית – חשיפת הרע והפיכתו לטוב.
• הכח לאתהפכא הוא שירה מהלב.
• יש אנשי שמאל שיחזרו בתשובה רק לאחר שיממשו את שיטתם בשלטון.
• "שמאל דוחה [מדחיקה] וימין מקרבת [חושפת ומהפכת]".
• מצב נפשי של פחד וכיווץ דורש הדחקה.
• הפיכת הרע לטוב תלויה בחכמה (הברקת רעיון לתיקון) אהבה (התקשרות לכלל) ובטחון בטוב.
• אתהפכא תלויה בחשיבה חיובית – "חשוב טוב יהיה טוב".
• הלויים הם התכללות הגבורה בחסד – התגברות החסדים שיש בה כח להפוך את הרע.