1

בע"ה

שיעורי תניא ודבר מלכות (14, כי תשא)

יז אדר סז – רמת אביב

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

פרשת השבוע היא פרשת כי תשא, ויש בה הרבה דברים. הרבי מציין בדבר מלכות השבוע שיש בפרשה את העליה הכי גדולה – נתינת הלוחות הראשונות – אחר כך הירידה הכי גדולה, חטא העגל ושבירת הלוחות, ואחר כך שוב עליה גדולה ללוחות השניות, עד ל"קירון אור פני משה" (שגם זה בזכות הלוחות השניות). אף שיש מעלה בלוחות הראשונות, שחסרה בלוחות השניות, הרי יש בשניות את המעלה של בעלי תשובה, ובנוסף יש את המעלה של קירון אור פני משה שאין בלוחות הראשונות. משה הוא "ראש בני ישראל" – רבי – והמקור של ביטוי זה (חד פעמי בתורה) הוא בריש פרשת כי תשא. זה שם וכותרת הפרשה, אז כולה קשורה ל"כי תשא את ראש בני ישראל", למושג רבי שבכל דור ודור, כולל גם הדברים השליליים למראית עין.

הרבי מציין שיש בפרשה זו הרבה הרבה דברים, הרבה נקודות. יש עוד שיא שמגיעים אליו דווקא לאחר חטא העגל, דווקא לאחר שבירת הלוחות, שזה השיא של גילוי יגמה"ר – הברית הנצחית ביותר שהקב"ה כורת עמנו, עם ישראל, שבכל מצב אפשר לעורר רחמים גדולים, רחמים רבים, רחמים עצומים (רחמים מג"ר שבכתר), ע"י שמזכירים לפני ה' יגמה"ר שלו, וזה דווקא כאן. זה עוד סימן שדווקא בגלל החטא הנורא זוכים אחר כך לדרגות הכי גבוהות. יש מאמר של בעל ספר הפרד"ס בשם רב האי גאון ששאלוהו תלמידיו "עשר ידענו שלש עשרה לא ידענו". תלמידי רב האי גאון עסקו בנגלה ובנסתר, וידעו שיש עשר ספירות – יסוד פנימיות התורה – אך לא ידעו בדיוק מה זה המספר יג. הוא הסביר להם שני הסברים, כמבואר בפרד"ס – או שזה י"ס דאצילות ו-ג ראשי ראשים שבכתר, או י"ס דאצילות ו-ג עולמות בי"ע. בעצם, הא בהא תליא, כמבואר בדרושי החסידות, שדווקא העולמות התחתונים משקפים את ה-ג רישי רישין – אור קדמון, אור מצוחצח ואור צח שלמעלה מע"ס דאצילות. בכל אופן, ה"שלש עשרה לא ידענו" – רדל"א – מופיע בפרשתנו. כמו שאמרנו, הרבה נושאים בפרשה, ואם כי בכללות ג ענינים – עליה, ירידה, עליה – הרי בפרטות יש יג ענינים בפרשה, כנגד יגמה"ר:

מי שעולה ל"כהן" בפרשה זו, כבר עובר ששה נושאים שונים: 1) שקלים. 2) הכיור וכנו (זו שארית, המופיעה פתאום אחרי כל כלי המשכן, כפי שהמזבח הקטרת נשאר לסוף פרשת תצוה – נושא אליו התייחס הרבי בדבר מלכות של שבוע שעבר). 3) שמן המשחה. 4) קטרת הסמים. 5) "ראה קראתי בשם בצלאל" (פתאום מגלים דמות חדשה בתורה, ראש אמני המשכן, ביחד עם אהליאב בן אחיסמך). 6) שבת (על זה מביא רש"י מאחז"ל שזה בא ללמד שמלאכת המשכן לא דוחה שבת, אך בכל אופן זה נושא בפני עצמו). גם "ראשון" וגם "שני" בכי-תשאר מאד ארוכים, לפי ערך, כפי שיודע כל בעל קורא ("שני", עם חטא העגל, אפילו יותר ארוך מ"ראשון"). ב"שני" יש עוד ארבעה ענינים – הכל קשור לחטא העגל ותוצאותיו, אך בנושאים שונים: 7) החטא. 8) תפלת משה. 9) שבירת הלוחות (וכל המסתעף מזה, עד שבנ"י הורידו עדיים מהר חורב). 10) אהל מועד (כאשר משה רבינו סבר ש"מנודה לרב מנודה לתלמיד" ונטה את אהלו מחוץ למחנה וכו' – מצב זה התקיים עד שעשו את המשכן, יותר מחצי שנה; בסוף אמר ה' למשה לחזור למחנה, שהרי אם אני בכעס עליהם מי יקרב אותם? הפוך מסברת משה; זה סיפור של איזון וויסות נכון בין שמאל דוחה לימין מקרבת). ב"שלישי"-"רביעי"-"חמישי" יש סיפור אחד בהמשכים – 11) הסיפור ששיאו התגלות יגהמ"ר (תוך כדי שה' מתעורר מחדש ברחמים רבים, ומשה רואה שזה עת רצון ומבקש "הודיעני נא את דרכיך" וכו'). אחרי יגהמ"ר יש המשך, שהוא סיפור חדש – 12) סיפור של "לא תכרת ברית ליושב הארץ". סיפור של ירושת הארץ, המלמד שעם יגהמ"ר ועם הבטחת "פני ילכו" (המשנה את מה שנאמר קודם), צריך לדעת מה היעד – להכנס לארץ ולשרש אחר כל ע"ז שיש בה, וכו', תוך איסור כריתת ברית ליושב הארץ. כחלק מסיפור זה, כפי שמדגיש הרבי, יש את מצות ג הרגלים – המסיימת (כהמשך לרעיון הכללי של ענין זה) שאם עמ"י יקיים את המצוה לשרש ע"ז ולא לכרות ברית ליושב הארץ יוכלו לקיים עליה לרגל בשקט ובשלום – "ולא יחמד איש את ארצך וגו'". הפרשה חותמת בסיפור האחרון – 13) קרינת אור פני משה.

את יג הענינים שמנינו אפשר לכוון כנגד יגהמ"ר – תן לחכם ויחכם עוד.

נקח כעת אחת עשרה נקודות מהדבר מלכות, עם מעט הרחבה, ונסדר אותן לפי סדר הספירות:

כתר:

נשים לב למשהו אחד בענין ההקבלה ליגהמ"ר, שחשוב להבנה לעומק של מה שהרבי אומר בדבר מלכות. הייתי חושב שראוי שהשבת תהיה הנושא השביעי – זה יום השביעי, יום של "כל השביעין חביבין". גם אם את המשך חלוקת נושאי היה אפשר גם לנתח אחרת ממה שניתחנו, כי לא הסתמכנו רק על חלוקת פרשיות ברורה, הרי שב"ראשון" אי אפשר לחלוק – כל דבר זה פרשיה בפ"ע וענין בפ"ע – ושבת זה הששי בודאי. ממילא יוצא שחטא העגל הוא השביעי ותפלת משה השמיני (זה כבר איך שאנו חלקנו זאת). התשיעי, תיקון "לאלפים" – סוד "תשליך" שעושים בר"ה – זה שבירת הלוחות. אבל הכי מענין שהענין השביעי, "כל השביעין חביבין", זה החטא עצמו.

את כל זה אמרנו והדגשנו בשביל הנקודה הזאת, כי עיקר החידוש של הרבי בדבר מלכות הוא שבתוך הירידה הגדולה ביותר יש את תכלית העליה. בלשון הרבי, הירידה היא הדרך – ב-ה הידיעה – אל העליה הסופית. יש פתגם אחר, שמופיע בעוד מקומות בחסידות, ש"ירידה תכלית העליה". אם אומרים "ירידה צורך עליה" זה אומר שעולים דרך הירידה, אבל אולי היא לא הכרחית – אולי יש עוד דרכים לעלות (זו ירידה בשביל לעלות, אך לא שולל עליה באופנים אחרים). בדבר מלכות מודגש שהירידה היא הדרך לעליה – זה אומר שאין דרך אחרת. "ירידה תכלית העליה" זה עוד דגש.

זכינו לכתוב קודם את ה-ב הראשונה בספר תורה. הרבי אומר בדבר מלכות שה-ב של בראשית זה שבירת הכלים. התורה מסיימת בשבירת הלוחות – "אשר עשה משה לעיני כל ישראל", ורש"י מפרש שזה קאי על כך שמשה שבר את הלוחות לעיני כל ישראל, ובכך קדש שם שמים והציל את עם ישראל (הציל את האשה בכך שקרע את הכתובה, כמשל שהביא רש"י, לשושבין הקורע את הכתובה כדי להציל את הכלה מחשד-לא-מוצדק שקלקלה) – והרבי מסביר שבעצם גם פותחת בכך. בכל אופן, הרבי אומר שכל פעם שיש שלושה ענינים – עליה-ירידה-עליה – זה א-ב-ג, "אנכי..." "בראשית..." גאולה. זה הסדר של כל תהליכי המציאות – קודם יש גילוי של "אנכי מי שאנכי" דלא אתרמיז בשום קוץ ותג, אוא"ס שלפני הצמצום, מעשה מרכבה שלמעלה ממעשה בראשית, אחר כך יש ב גדולה של "בראשית", שלב השבירה והנפילה. ה-ב אומרת שקודם היה א, אך היא עצמה רומזת לירידה ולשבירה. רואים זאת קצת על דרך הפשט, שאחרי "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" נאמר "והארץ היתה תהו" – התורה מתחילה עם מצב שבור.

היסוד של הכלל המוכר "כל השביעין חביבין" זה, לפי האר"י, בכך שהשביעי חביב בהיותו הנקודה האמצעית של השלוש עשרה. זה כמו שיש יום השבת באמצע, ששה ימים לפניו (מכינים לשבת) וששה ימים אחריו (מתברכים מהשבת). כל שבת זה לא רק היום השביעי לשבוע, אלא גם היום השביעי מתוך שלשה עשר. ביגמה"ר נקודה זו היא ה"ואמת". פלא הכי גדול, שהשביעי-האמצעי בפרשת כי תשא זה חטא העגל. שבירת הלוחות זה "לאלפים" – תשליך, השלכת הלוחות – אבל החטא, הנקודה הכי נמוכה, ביגמה"ר זו הנקודה הכי עליונה. "עולם הפוך". אמת זה דבר נצחי, איך יתכן שיש אמת בחטא? "אין אמת אלא תורה", ואמת זה דבר שלא נפסק ולא משתנה מתחילה ועד סוף, אז איך יש אמת בחטא? אבל זו בדיוק הנקודה שהרבי מדגיש, שגם בחטא הנשמה היא עוד "באמנה איתו" (כמפורש בתניא), ושהיהודי נשאר יהודי גם בחטא הכי חמור, "חטא ישראל". עד כאן נקודה אחת, שהיא הכתר שלנו הערב.

ועוד נקודת הקבלה אחת ב-יג עניני הפרשה: קירון עור פני משה זה ה-יג, תיקון "ונקה" לשבים. סימן מובהק של בעל תשובה הוא קירון אור הפנים. כך אפשר להקביל את כולם.

חכמה:

אמרנו שיש רק פעם אחת בתורה את הביטוי "ראש בני ישראל", והרבי אומר גם בתחלת השיחה וגם בסופה שכל עניני הפרשה מתגלים רק בזכות ההתקשרות לרבי, הכל תלוי ב"כי תשא את ראש בני ישראל". על פי פשט "ראש בני ישראל" זה כולם, הראש של כל אחד, אותו מתקנים על ידי מצות מחצית השקל. זו מצוה ל"כל העובר על הפקודים" – גם מי שעובר על כל המצוות, על כל הפקודות, יש לו תיקון של "כי תשא את ראש בני ישראל", תיקון על ידי צדקה. ידוע בחסידות ש"מחצית" זה צ באמצע, והקרוב אל הצדיק חי והרחוק ממנו מת (רמז של הצ"צ בילדותו).

יש רמז מאד יפה בביטוי חד-פעמי זה (רמז החוזר בכמה ביטויים ספורים בתנ"ך), תכונת "תוכו כברו" – שהתוך שוה לחוץ. ר"ת רבי וס"ת שיל = אמ"ת אנשרא. בחכמת המספר 552 הוא ה'יהלום' של 23. כפולות הכי חשובות של 23 (שהוא מספר ראשוני) זה אור (ט"פ כג) ו-משה (טו"פ כג), וביחד הם היהלום של כג. 552 = תלמיד חכם ("כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו וכו'" – מחלוקת בחז"ל אם צריך להכניסו לבית המדרש – ו"תוכו כברו" נאמר על ת"ח אמיתי) = בשר ודם (רמז של פורים: 502 – ארור המן, ברוך מרדכי – ועוד "עץ גבוה נ אמה"; זה אומר שרבי גם הוא בשר ודם – בפנים ובחוץ – הוא נשבר בפנים, בלב נשבר, וגם נשבר בחוץ). כל שויונות אלו בין החיצוניות והפנימיות נמצאים בתוך "ראש בני ישראל". כמובן ש"נשבר" קשור לשבירת הלוחות. יש שלושה דברים עיקריים בתורה שאומרים עליהם שנשברו (היום מאד שכיח לומר ש'נשבר'): שבירת הכלים, שבירת הלוחות, לב נשבר. כלים לוחֹת = טוב פעמים לב, ואם מוסיפים עוד לב זה עולה כד בריבוע (לב פעמים חי). כלל גדול בתורה שצריך כלים-לחת-לב, ובאיזו מדה גם צריך לשבור את כולם (כמו שהרבי אומר בסוף, שהדרך היחידה להגיע לעליה היא על ידי הירידה).

עוד ענין (קצת כמילתא דבדיחותא): לב שייך לממד ה"נפש" – "לב בנפש כמלך במלחמה". כלי הוא במקום, ממד ה"עולם" – הוא מחזיק. לפי"ז לוחות ושבירת הלוחות צריך להיות שייך לזמן, לממד ה"שנה" – כמו לוח שנה. לפי"ז שבירת הלוחות זה שבירת לוח השנה, אחר כך בונים זאת מחדש עם ג הרגלים. הלוח תלוי בבית דין, "מקדש ישראל והזמנים", אפילו טועים-שבורים (ואפשר לומר שדווקא שבורים). יש לוח ראשון שה' עשה, ששוברים אותו – אפילו במתן תורה ה' קבע ומשה הוסיף יום מדעתו. אצל צדיק הכל מתוכנן, הזמנים שלו, ושבירת הלוחות זה ששוברים לו את התכנון, קורעים לו את לוח השנה הראשון שלו. זה חלק מהכלל גדול בתורה, שכל מי שעושה תכנית כל הסיכויים שהיא תשתבש ותשבר – "מחשבה מועלת" – הלו"ז נשבר (עצם הלוז נשארת, אבל יש לו"ז שהופך להיות לוז באנגלית, נשבר ואבד). זה רק לקשר בבדיחות בין הלוחות לזמן.

עיקר ה'ווארט' בשיחה זה שיש שלשה זמנים – עליה-ירידה-עליה, ואין פרשה בתורה שמדגישה זאת כל כך כמו פרשת כי תשא. יש את הלוחות הראשונות, עם כל העליה, ואז החטא ושבירת הלוחות, ואז הלוחות השניים עם קירון פני משה (לוחות של בע"ת). לגבי כל העולם כולו, כותב הרבי, זה גילוי אוא"ס שלפנה"צ ("אנכי"), הצמצום ("בראשית"; צמצום ראשון לשון סילוק, סימן שיש שבירה בה מתחילה כל הבריאה), ותכלית הכוונה "לעשות לו יתברך דירה [בית אֹשר] בתחתונים" ("גאולה"). בדרך כלל, וזה כתוב גם בקבלה וגם בחסידות, הרת"ס זה אמת. יש כאן שיחה שלמה שהרבי מתבטא בביטוי ראש-תוך-סוף, אך לא כותב שבדרך כלל זה "אמת" – ככתוב בירושלמי ומובא בכל ספרי החסידות – אלא א-ב-ג. א ב ג = ו, בסוד "ואמת", בו ה-ו כוללת אבג המקבילים ל-אמת.

לא משנה מה הסימן, השבירה תמיד ב"תוך". אם אומרים "תוכו כברו" הפשט שהפנימיות כמו החיצוניות. לכאורה, הפנימיות יותר נעלה מהחיצוניות – כמו קליפה ופרי – אבל כאן זה הפוך. מי שמכיר קצת טופולוגיה, במושגים "תוך" ו"בר" (וזה היום חשוב מאד בפיזיקה) זה כאילו לוקחים והופכים מפנים החוצה ולהפך. כאן ה"תוך" זה השבירה, וה"בר" זה הגילוי שלפני ואחרי. יש פסוק "אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים [באמצע]" – ""הוי' אלהינו הוי'", שבאמצע המצב השבור והנפול של העולם הזה בו אנו חייים, העלמא דשקרא. כך, אצל מי שאין תוכו כברו, הבעיה היא בתוך, הפחות טוב מהחוץ (אף שאמור להיות מעולה ממנו) – ה"תוך" זה העלמא דשקרא, המצב של העולם הזה. המושג "תוך" מתהפך במשמעות שלו – מה התוך ומה הבר – ולעניננו הבר זה ה"אני ראשון ואני אחרון" ("הוי'... הוי'"), והאמצע זה "אלהינו" (השם של בריאת העולם, "בראשית ברא אלהים"). יש "הוי' הוי'" עם פסיק טעמא בגוויה – לפני שחטא ואחרי שעשה תשובה (שבמובן מסוים יותר גבוה), ובאמצע זה שם אלקים, שם של דין ושל צמצום. זה גם רמז מאד חשוב שמובא: "הוי' אלהים  הוי'" = 138 = "צמח שמו מתחתיו יצמח" (בכל השבירה יש תכלית, בסוד "נורא עלילה על בני אדם", כפי שנסביר). זה סדר של אני-אין-אני – "אני ראשון", "מבלעדי אין אלהים", "אני אחרון" (רק של"אין" יש זיקה ל"אַיִן מזל לישראל").

נחזור לנקודה של "ראש בני ישראל": מפורש בתקו"ז ש"כל רבי מארץ ישראל" – זה מוחין של ארץ ישראל, "אוירא דא"י מחכים". זה חכמה עילאה, חכמה סתימאה, עד לחכמה העצמית. זה רבי שמלמד תורה, רבי ש"תוכו כברו" עם כל המשמעות של זה. זו הנקודה שכנגד החכמה.

בינה:

בענין של קרני ההוד יש מלה חדשה בתורה – מסוה. משה שם מסוה על פניו שלא יזונו מקרני ההוד שלו, חוץ מאשר בזמן בו הוא מתגלה כרבי המלמד תורה. אף על פי שבתחילה, שראו זאת בהפתעה, פחדו נורא וברחו ממנו – אך כעת, כאשר זה מיושב ומסודר, כבר מוכנים לקבל זאת. בכל אופן, זה רק בזמן שהוא מלמד תורה, וכשלא עושה זאת שם מסוה. הרבי מצטט את הרבי הרש"ב בענין מאד חשוב לגבי המסוה – שסוד המסוה זה כדי להסתיר את עצמת האלקות כפי שהיא מתגלה בתוך התורה עצמה, על מנת שההארה שיוצאת מהמסוה תוכל לברר את הבירורים של העולם הזה. עוד הפעם, יש זמן שמשה רבינו מלמד אותנו תורה, ויש זמן שהוא כבר לא מלמד אותנו תורה, זמן שכל אחד הולך לעסקיו – כל אחד הולך לעסקיו בשביל עבודת הבירורים. מה שפועל את הבירורים זה הארת התורה, אך מסביר הרבי בשם הרבי הרש"ב, שכדי לפעול את הבירורים צריך שהארת התורה תהיה מצומצמת ומוסתרת במדת מה. אם זה אור עצמי אי אפשר לברר בירורים, זה יותר מדי גדול. הדוגמה הידועה בחסידות היא נר של בדיקת חמץ – אי אפשר לבדוק חמץ לאור השמש, צריך נר קטן כדי לבדוק בחורים ובסדקים. יש זמן בו משה לא מלמד, אך התורה צריכה לעשות עבודתה כל הימים – אז יש מסוה שמסתיר את האור העצמי, כדי שמה שנשאר יהיה אור במינון הנכון לצורך בירורי עוה"ז.

לפי הרעיון הזה, שהרבי כותב כאן ב"דבר מלכות", אפשר להבין את הענין של "נסתיימה עבודת הבירורים" שהרבי חזר עליו כמ"פ באותה תקופה. ממש יוצא מפורש מתוך השיחה שהגיע הזמן שאין צורך במסוה, זמן של "ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך" – כבר לא צריך מסוה שיסתיר את אור הפנים, את "חכמת אדם תאיר פניו". זו בעצם התגלות מלך המשיח – שזה כעת העבודה והענין – ואז במילא אין יותר בירורים. ברגע שאני אומר שכבר היו מספיק בירורים, וכבר התקיים "יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים", זה אומר שהגיע הזמן להסרת המסוה, בעקבותיה יש גילוי עצמי של "אור פני משה" ורואים את הקירון (סוד הקרן, שהתחלנו לדבר עליה בפורים). בכל אופן, ענין זה של המסוה שמסתיר את "חכמת אדם תאיר פניו", זה הבינה של השיחה הזאת – בינה זה איזה מן מסוה לגבי אור הפנים של החכמה, כי זה שכל, וכתוב בתניא שחכמה זה למעלה מהשכל. זה מסוה המשאיר רק את האור הקטן הנחוץ כדי להצליח בעבודת הבירורים. כשמגיע הזמן שצריך להסיר את המסוה – זה פעולה של פנימיות אמא. כתוב ש"משה זכה לבינה" – בינה זה תשובה, וזכה לקירון אור בזכות תשובתו ותשובת העם, ובנוסף לכך שזכה לכח המסוה זכה גם לכח להסיר את המסוה (או רק לפרקים, כמו שהיה אז, או שמסירים אותו לגמרי).

כל מה שאמרנו עכשיו מתקשר לסוד מאד יפה, מפניני הקבלה, לגבי האות א. הרבי בשיחה זאת, חוץ מכך שנותן את המבנה של א-ב-ג, גם מנתח את ציור האות א, כדלקמן. האריז"ל אומר שבכל אות צריך להתבונן קודם כפי שהיא, אחר כך במילוי שלה, ואחר כך במילוי המילוי (יותר מזה – לא צריך, אף שעקרונית אפשר למלא עד אין סוף). זה על דרך נקודה-קו-שטח. זה כמו היום במתמטיקה, שמלפני 100 שנה ידוע שלצורך מתמטי לא צריך יותר משטח (אפשר להוסיף עוד מילויים וממדים, בלי סוף, אבל זה מספיק לצורך ההתבוננות). לעניננו, א זה א, אלף = מסוה. האור העצמי של התורה זה א בלי מילוי, ומילוי האלף זה כבר מסוה. בלי מילוי אי אפשר לבטא את האות וגם אין לה משמעות, אין שמיעה (שמיעה זה בינה) – ברגע שיש מילוי אפשר לבטא, ויש שמיעה גשמית ושמיעה נפשית-רוחנית (הבנה). מילוי המילוי – אלף למד פא – עולה צמצום. מכאן לומדים בקבלה שסוד המסוה זה ממוצע בין האור הפשוט, האור העצמי, לבין הצמצום. שלשת השלבים ביחד – א אלף אלף למד פא – עולים חשמל (ה'משולש' של זך, 3 בחזקת 3, כמו שהרבי תמיד ציין), זה אחד מסודות החשמל בקבלה. אם המסוה זה כדי שתשאר רק הארה לצורך עבודת הבירורים, ואני אומר שהצמצום זה גם אלף, אלא שרק עוד מילוי ועוד הסתרה – זה אומר שהצמצום הוא כדי לברוא דבר חיצוני, בעל ישות, המרגיש עצמו נפרד. אבל, יש בו במודע או שלא במודע נקודה של בטול שמקיימת אותה ופועלת בו את הנכונות להתברר – חוץ מכח לברר, צריך דבר שמוכן להתברר (מה שלא מוכן להתברר – בסוף הוא נעדר מהמציאות, "בלע המות לנצח"). אם כן, יש אור עצמי שלא ראוי לעבודת הבירורים ומתגלה רק לאחר סיומו. יש את האור העובר דרך המסוה, המוכן לברר מי שמוכן להתברר – המברר מתלבש בלבושי המתברר. אם המתברר לא מוכן בשום פנים ואופן, בלי שום נקודת בטול, אי אפשר לברר אותו – צריך נקודת בטול סמויה. לפעמים הוא "ישן", לפעמים הוא ב"קומה עמוקה", וצריך להקיץ אותו – זה סוד הבירור. לעניננו, זה סוד החשמל, שכולו שייך בשרש לבינה, לאמא.

דעת:

זה דבר שהרבי לא מביא כולו בשיחה, אבל הנקודה העיקרית כן מופיעה. כתוב שיש בתורה ארבעה חטאים גדולים של נשמות ישראל. אדה"ר לפני חטאו היה בפוטנציאל להיות יהודי – ה' נפח באפיו נשמת חיים, ואם היה עומד בנסיון היה היהודי הראשון (אדם-דוד-משיח). לכן החטא שלו זה "חטא יהודי" – חטא בו הפסיד את ההזדמנות להיות יהודי. אחר כך, הריגת קין והבל, זה כבר לא יהודי, אם כי יש לכך השלכה גם על נשמות ישראל. החטא היהודי הגדול הבא – מכירת יוסף. האבות תקנו במדה רבה את חטא אדה"ר – כל ענינם היה לתקן את חטא אדה"ר – אבל אחר כך באו השבטים בני יעקב ועשו עוד חטא נורא, שמכרו את אחיהם. באמת כתוב שבמכירת יוסף רצו להרוג אותו – יש בכך השתקפות של הריגת קין את הבל, זה המהדורה היהודית. בסוף (למזלם ולמזלנו) לא הרגו אותו אלא רק מכרוהו כעבד למצרים. החטא השלישי, בפרשתנו, זה חטא העגל – שיש בו גם השלכות של כל חטאי הקודמים, ובפרט השתקפות של מגדל בבל (בו עשו מגדל שיחליף את אלקים, רצו להחליף את ההנהגה, כמו בחטא העגל). בדור המבול כל הדור היה מושחת, וכשקין הרג את הבל זה היה חד פעמי (וכשאדם וחוה אכלו מעץ הדעת זה גם חד פעמי, אך עם השלכה קבועה). החטא הרביעי הגדול זה חטא המרגלים – הוצאת דיבה נגד ארץ ישראל והמאיסה בארץ חמדה (אמרנו שחטא העגל משקף את מגדל בבל וחטא מכירת יוסף משקף את חטא קין והבל, אבל אין מקבילה לחטא המרגלים – זה חטא יהודי ייחודי, למאוס בארץ שלך).

יש תופעה חשובה הכתובה בספרים: מיקומי החטאים בתורה חטא אדה"ר – פרשה א, מכירת יוסף – פרשה ט, חטא העגל – פרשה כא, חטא המרגלים – פרשה לז. הפרשיות יוצרות סדרה מובהקת – הפרשי ח-יב-טז (תוספת ד להפרש בכל פעם). כתוב בקבלה שעוד חטא כללי הוא חטא דוד ובת שבע, בספר שמואל. כתוב שכל ספירה באצילות תופסת מקום של עולם שלם בעולמות התחתונים (מתבטא בסוד הנ"ל, עוד לפני האר"י, ששלוש עשרה זה י ספירות ו-ג עולמות, כשעולם תחתון שלם נספר כספירה אחת באצילות), וכך כל ספר בנ"ך (יט ספרים) זה כמו פרשה בתורה (גן, או נד, פרשיות – עשינו לפי הסדר של נד). נד פרשיות ועוד יט ספרים עולה חכמה (התורה היא חכמת ה', אורייתא מחכמה נפקת). אם המספר היה גן, ככתוב בזהר, זה היה תורת חסד. אם ממשיכים הסדרה שבנינו, המספר הבא הוא נז – ספר שמואל (ג ספרים אחרי נד פרשיות), בו חטא דוד ובת שבע. נחלק סח (א-ט-כא-לז) ל-ד = טוב. רמז לפרשה ה-טוב, פרשת "יתרו" בה יש את מתן תורה – זה אומר שהתיקון לכל ארבעת החטאים האלה הוא התורה. צריך לכך שני עדים: אם ממשיכים סדרה זו לשבעה מספרים, נז, פא, קט, הממוצע של שבעת המספרים גם הוא מה, רמז לפרשת ה-מה, פרשת "ואתחנן" בו שוב חוזרות עשרת הדברות.

כל החטאים פוגמים בספירת הדעת. לכן רמז זה, שרק מתמטי אך כ"כ יפה שראוי לדעתו, שייך כאן לספירת הדעת. כך כתוב באגה"ת שתיקון כל החטאים זה להתחזק בתורה – אם האדם למד פרק אחד שילמד שני פרקים, דף אחד ילמד שני דפים. "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים". זו סדרה בנויה למופת, והסדרה, המצביעה על כח המתקן – או יתרו או ואתחנן.

חסד:

כנגד החסד נעשה משהו עם קצת יותר משמעות חסידית: הגדרת ארבעת החטאים האלו, ונתינת שם לכל אחד בפני עצמו – מאיזו מדה רעה צמח החטא ומה צריך לתקן. נעשה זאת בקיצור. הכל מתחיל מהדעת – שבירת ונפילת המודעות – אך יש מדות בלב. יש ארבע מילים, כנגד ארבעת חטאי עמ"י בתורה: חמדה, קנאה, בגידה, דבה. החטא הראשון זה חמדה – "נחמד העץ למראה". החטא השני, מכירת יוסף, זה קנאה – אחיו קנאו בו (הקנאה מביאה לידי שנאה, אך שרש החטא זה קנאה; יוסף = קנאה, במדה מסוימת הוא מזמין קנאה, וזו עבודה קשה עבורו להיות מודע לכך ולהתגבר על זה, עד שכתוב שגם הוא עצמו חלק מחטא מכירת יוסף, כי הזמין את הקנאה, כמו לגרות את היצר). החטא של פרשת כי תשא זה חטא של בגידה – לבגוד במשה רבינו, לבגוד בה', לבגוד במנהיג-ברבי (מאד יפה שזה כתוב שלא במקומו, אחר פרשת תצוה, שנושאה הוא "בגדי כהונה" – אחרי הסיפור של בגדי יקר ותפארת וכבוד יש סיפור של בגידה). החטא האחרון, של המרגלים, זה הוצאת דבה.

אחרי שמגדירים את המילים בודקים את הגימטריא שלהן – עולה רמח, אברהם שמדתו חסד ואהבה. הכל חוזר להיות חמדה, אהבה נפולה, חסד נפול, תאוה. זה מראה לנו שזה פוגם בכל רמח פקודין דאורייתא, בכל רמח מ"ע של התורה, שמה שמניע אותן זה מדת האהבה. אהבה נפולה כאן זה בעצם סיבת החטא הראשון, החמדה. ר"ת חמדה-קנאה-בגידה-דבה = 114 = ב"פ חמדה. אמצעי-תיבות מדנאגידב = 114 = ב"פ חמדה (תוכו כראשו). בסוף יש עוד ד"פ ה. אומר ששרש הכל זה חמדה, הכל מתחיל מחטא אדה"ר. כך גם בחטא העגל חמדו אלהים אשר ילכו לפניהם – זה צורה של חמדה. החטא האחרון – מאיסה בארץ חמדה (המלה הזו מופיעה בפירוש בחטא הראשון ובחטא האחרון). כמובן שחמדה-קנאה-בגידה-דבה זה כנגד המרכבה – חמדה זה אהבה-חסד, קנאה זה גבורה, בגידה זה בבת זוג, בתפארת, ודבה זה דבור – במלכות. לפי"ז החטא בכי תשא זה כנגד נישואין – פגיעה בבת/בת זוג, חוסר נאמנות.

גבורה:

הנקודה של גבורה זה פסוק שהרבי מביא, ומובא רבות בחסידות, שכל פעם שיש חטא – "'חטא ישראל', אף על פי שחטא ישראל הוא" – זה בסופו של דבר תכנון ואף אחריות של הקב"ה. אני צריך לקחת אחריות ולעשות תשובה, אך בסוף בפנימיות זה גם – כמו כל המתחולל במציאות – בהשגח"פ. זה כתוב בפסוק "נורא עלילה על בני אדם", שחז"ל מתרגמים אותו על חטא אדה"ר – "עלילה נתלה בו". "כי אל דעות הוי' ולו נתכנו עלילות" – ה' הוא מעולל עלילות עם הדעות שלו, וזה דבר "נורא". זה גם, כלשון המדוברת, דבר נורא לעשות עלילה, וגם, בלשון התורה, דבר ש"לית כל מוחא סביל דא", משהו שלגמרי גדול עלי. הס"ת של המשפט הזה בתורה זה שם אלקים – "נורא עלילה על בני אדם". לפי השיחה זה החטא, זה ה-ב של מעשה בראשית (שבשם אלקים) וזה שם אלקים (בסדר של "הוי' אלהינו הוי'"). לכן ענין זה בגבורה, בשם אלקים.

אמרנו שחז"ל מתרגמים את ה"נורא עלילה על בני אדם" ל"עלילה נתלה בו" = אברהם יצחק יעקב (בהתאם למה שנתבאר קודם שכל ענין האבות בעוה"ז היה לתקן את חטא אדה"ר, וכאשר הם תקנו זאת בא החטא הבא – מכירת יוסף). בתורה "נורא" זה הגילוי הכי גדול – יש איזה גילוי עצמי בכך שמתגלה בסוף שהחטא שלנו זה בעצם ה'. זה כמו "אכן יש הוי' במקום הזה ואנכי לא ידעתי, מה נורא המקום הזה" (לכן ביעקב אומרים "והנורא"). זה יחוד יראה-נורא בלשון הבעש"ט – אני ירא מול גילוי הנורא מלמעלה. "מה נורא" זה הסוכ"ע והיראה שלי זה הממכ"ע – הבטול הפנימי שלי – וביחד זה עושה יחוד קוב"ה ושכינתיה, כמו בכל מצוה. הנורא מתגלה, יותר מבכל מקום אחר, בחטא.

תפארת:

הרבי מביא פסוק מהנביא בשיחה – "ברגע קטן עזבתיך" (ולפלא, שלא כתוב בשיחה את המשך הפסוק, "וברחמים גדולים אקבצך", אף שהרבי מסביר אותו ובודאי התכוון אליו – יתכן שזה בעיה של החוזרים-הכותבים). הרבי מסביר ש"ברגע קטן עזבתיך" זה ה-ב, התוך, הנפילה, השבירה וכו' – שבירת הלוחות עם הסתלקות האור האלקי – אך זה רק רגע אחד. בזכות זה ובגלל זה – "ירידה תכלית העליה", "הדרך לעליה" – "וברחמים גדולים אקבצך".

יש כמה דרגות רחמים, כפי שהוזכר – רחמים, רחמים רבים, רחמים גדולים (שזו המדרגה הכי גבוהה המפורשת בתנ"ך, אך בנוסח התפלה יש לפעמים דרגות גבוהות מכל התנ"ך, וכך כאן בתפלה יש "רחמים עצומים"). רחמים סתם זה תפארת – כל רחמים קשור לתפארת, אך היא הבריח התיכון העולה לכתר ועד לפנימיות הכתר ולפנימיות עתיק. בראש התחתון של הכתר זה רחמים רבים, בגלגלתא זה רחמים גדולים וברדל"א זה רחמים עצומים. "וברחמים גדולים אקבצך" זה פסוק הרחמים הכי גבוה בתנ"ך, אך זה בא כתוצאה מ"ברגע קטן עזבתיך".

ר"ת "ברגע קטן עזבתיך" – בקע (לגלגלת), "וברחמים גדולים אקבצך" = י, יש כאן יעקב למפרע, ומדתו של יעקב זה רחמים. נשים רמז זה בתפארת (אף שהרחמים שבפסוק עולים עד לכתר, המוקד זה תפארת). כל שאר אותיות הפסוק עולות 1367 = שבירת הלוחות. הדרך היחידה להגיע ל"וברחמים וגו'" זה ע"י "ברגע קטן עזבתיך". יש מאמר של ר"ה מפאריטש שאם הרב רוצה לומר חידוש עצום זה לא יתכן בלי שיכנס לתוך עצמו בשביל לחדש את החידוש ולחשוב איך להעבירו לתלמיד – הכל בשביל התלמיד, אך אצלו זה נתפס כהסתלקות הרב. רב יקום ויצא מאמצע השיעור, נדמה שעזב, אך באמת התחיל להתנוצץ אצלו חידוש הכי מופלא, משיח בשביל כולם, והוא חייב לצאת להתבודד בשביל לבוא עם המתנה המלאה. ברגע שהוא יוצא חושבים שהוא עזב אותנו. זה דומה בדיוק למה שקורה בפרשה, שמשה בושש לרדת מההר, וחושבים שמשה עזב – באותו רגע קטן שחושבים שהרבי עזב אז עושים את העגל. הרבי יודע שאם אני קם ויוצא החוצה – מי יודע מה יקרה כאן. קודם כל, כי חושבים שעזבתי, והחבר'ה האלה יכולים לעשות כל מיני דברים מיוחדים. הרבי צריך לעשות חשבון אם זה כדאי – מי יודע לאיזה מצב יגיעו כאן החבר'ה – אבל בסוף הוא אומר שזה כדאי, שיפלו לאן שיפלו מתוך דמיון של שקר (כי הרב באמת לא הולך, והכל בשבילם), והכל כדאי בשביל אותו דבר שאביא חזרה. ובעצם, זה עד כדי כך שאם לא היו נופלים לא היו מגיעים לכך. זה דבר עוד יותר פנימי ועמוק – לקשר את הנפילה שלהם עם החידוש שיצא. מתי זה מתברר? באותו רגע שחוטאים. באותו רגע שבוגדים בי – בחטא העגל – אז פתאום אני מקבל את ההברקה המלאה. זה ה"נורא עלילה על בני אדם". בכל אופן, הכל בתוך הפסוק "ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך", זה כנגד התפארת.

נצח:

יש אחד מהפירושים בקבלה שנצח זה תועלת, זה נקרא "מועיל". הרבי אומר בשיחה שבפרשה אנו רואים שלוש תועליות בזכות החטא: 1. "יישר כחך ששיברת". משה קרע את הכתובה, אבל ה' משבח אותו (ששברת = בראשית ברא אלהים, רמז שקשור לפסוק זה ולבריאה), כי בסוף יש תועלת והצלה. 2. החטא ותוצאתו נותנים פתחון פה לבעלי תשובה. כתוב שלא היו ראויים בני ישראל לאותו חטא, רק ללמד תשובה לרבים, שלא משנה לאיזה שפל נופלים, תמיד אפשר לקום ולעשות תשובה. בלי חטא זה לא היינו יודעים זאת, והיינו אומרים נואש מחיינו ר"ל. מחטא זה לומדים שאין שום יאוש בעולם כלל, בחינת נצח. או, בלשון חז"ל, חטא זה נותן פתחון פה לבעלי תשובה. 3. כתוצאה מהחטא מגיעים לרום המעלות של גילוי יגמה"ר שזה סליחה. כמה שחוטאים ה' סולח ("נושא עון ופשע וחטאה ונקה"), אבל בשביל לעורר את הסליחה שלו צריך לדעת את הסוד של יגמה"ר – ה' צריך ללמד את משה רבינו את סדר בקשת רחמים. הוא אומר למשה רבינו שאתה חשבת שאם תמה זכות אבות הכל אבוד – שכאשר הבנים חוטאים יש רק זכות אבות לעורר ה' לסלוח. אבל מה קורה אם צדקות האבות לא מספיקה, אם "תמה זכות אבות"? לך נדמה שאין מה לעשות, שיש לומר נואש, אבל אני אגלה לך שיש מה לעשות. זה הברית שה' כורת אתנו – גם כבנים של האבות, לכן אפשר לכנות זאת, כרבינו תם, "ברית אבות לא תמה" – "סדר בקשת רחמים" בלשון רש"י וחז"ל. בלי החטא לא היינו יודעים שיש כזה דבר שאם תמה זכות אבות, ואנו ודאי לא בסדר, יש עדיין אפשרות לרצות את אבינו שבשמים. אבל בכל מקרה אפשר לרצות – רק תזכירו לפני את מדותי העצמיות, יגמה"ר, וברית כרותה שמדות אלו אינן חוזרות ריקם. תועלת זאת של לימוד סדר בקשת רחמים לא היתה בלעדי החטא.

שלוש תועליות עצומות מחטא העגל, שמה שקושר את כולן – חוץ מזה שנצח זה תועלת, כנ"ל – זה שיש בהן דרך לנצח את החטא ואת התוצאה שלו. אפשר לקשר שלושת דברים אלו לשלישיה המפורסמת של הבעש"ט – הכנעה, הבדלה, המתקה. הכנעה – שבעל תשובה שבור מבפנים ומבחוץ, "תוכו כברו", שיש לו לב נשבר למעליותא ("אין כלי שלם מלב שבור" ו"אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו"). "ישר כחך ששברת" זה שהבאת את העם להיות בעלי לב נשבר למעליותא, לב נשבר יהודי, זה הכנעה. התועלת השניה זה הלימוד שתמיד אפשר לפרוש מהחטא, כמה שלא אוחז אותך בציפורניים – זה הבדלה. יגמה"ר זה המתקה – לא רק שאפשר לברוח מצפורני החטא, אלא אפשר להפוך את הכל ממר למתוק שבמתוק, זה "סדר בקשת רחמים", שמתוך המר "מעז יצא מתוק", להפוך מרירו למיתקו (שכתוב שזה יותר חזק ועצמי אפילו מהפיכת חשך לאור – חשך לאור זה רק הפיכת ק"נ, ואילו הפיכת מר למתוק זה הפיכת ג"ק הטמאות לגמרי, והחטא הוא ג"ק הטמאות, אז צריך כח שמסוגל להפוך מר למתוק, וזה סדר בקשת רחמים). הסך הכל של כל ההכנעה-הבדלה-המתקה של תועלת החטא זה כאן בספירת הנצח.

 

הוד:

הרבי אומר, בין היתר (הוא נותן הרבה דוגמאות של שלישיות א-ב-ג שלא אמרנו), שרואים א-ב-ג בסדר עבודת היום: היום מתחיל מ"מודה אני לפניך" (עוד לפני נט"י וברכת התורה) ומסיים (בסוף ערבית) ב"אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך" – יש הודיה בתחלה ("מודה אני", על דרך "אני ראשון") והודיה בסוף ("אני אחרון"). יש משהו במדת ההוד שזה ראש וסוף, כמו "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר". הנצחיות, אוא"ס, מתגלה בהודיה שבתחלה ובסוף – השבירה היא באמצע. גם תחלת התפלה, אחרי "מודה אני", זה "הודו להוי' קראו בשמו", ומסיימים שמו"ע בשלוש ברכות ההודיה – גם סדר התפלה וגם סדר כל היום מתחיל ונגמר בהוד. באמצע יש "יצא אדם לפועלו ולעבודתו עדי ערב". מעשה ופעולה של כח האדם בעולם הזה, עולם שבור, "עדי ערב" – עד סיום ערבית ב"אך צדיקים". זה האנכי-בראשית-גאולה של היום. ה"אנכי" זה "מודה אני לפניך", ה"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", עם כל מה שקשור לעולם הזה, זה ה"יצא אדם לפעלו". הגאולה זה בסיום ערבית, זה משיח – זה דירה בתחתונים.

כאן הרבי מוסיף משהו מאד יפה לגבי הציור של האות א. יש פתגם מפורסם מהבעש"ט, שהרבי הקודם מביא תמיד, ש"יהודי פשוט קשור לפשיטות העצמית". כך מפרש את ה-י התחתונה וה-י העליונה של ה-א. זה עוד לפני מתן תורה, שיהודי פשוט קשור לפשיטות העצמות, וזה הפשיטות של הודית היהודי – ה"מודה אני" העצמי הפשוט, הגלמי לגמרי, עוד לפני טהרה וברכת התורה. הגולם של היהודי זה פשיטות הקשורה לפשיטות העצמות. את זה רואים ב-א – היא ה"מודה אני" של היום.

יסוד:

היסוד זה הצדיק, עליו כתוב "שבע יפול צדיק וקם". כל המושג של נפילת וקימה זה החוט השזור בכל שיחת כי תשא. אם היינו שמים לב, הרבי אפילו מסביר זאת בשבעה אופנים שונים – "שבע יפול צדיק וקם". א – לפני שנופל, ב – הנפילה, ג – ה"וקם" (וכנ"ל לגבי סדר של אמת – שהרבי לא מביא – ולגבי סת"ר, ראש-תוך-סוף, שהרבי כן מביא בשיחה; "אתה סתר [אסתר] לי מצר [המן הרשע] תצרני וגו'"). עצם המבנה שהרבי כותב שוב ושוב בתוך השיחה, היסוד הזה בעצמו, שזה יסוד השיחה, הוא ספירת היסוד. אמרנו שכל הנפילות קשורות לחמדה ותאוה. מי שתקן את התאוות שלו כתוב עליו "תאות צדיקים אך טוב" – לצדיק שתקן עצמו יש תאוה טובה. זה כמו שלקב"ה, "צדיקו של עולם", גם יש תאוה – "דירה בתחתונים", דירה במלכות. ליסוד יש תאוה לרוץ לתוך המגדל שלו, לתוך המלכות – "מגדל עז שם הוי' בו ירוץ צדיק ונשגב". כל הנפילות וכל הקימות קשורות לברית ולתיקון של יוסף, פגם הברית ותיקון הברית. ברית גם קשורה לדעת, וגם זה המקום בו התאוה מתגברת, החמדה מתגברת בברית. לכן, כל המבנה של כל השיחה, שנופלים וקמים – והנפילה בה עלולים להתייאש זה דווקא בפגם הברית, שכל הצדיקים הזהירו לא להתייאש דווקא בנפילה זו – זה הברית. כל הנפילה הזאת היא הדרך של העליה והיא תכלית העליה בעצמה. האמת של הברית זה לאמת את האמונה – לאמת בתודעתי את האמונה שהכל לצורך עליה וכו', שזה אמת בריר שריר וקיים.

מלכות:

המלכות קשורה לכתר, "נעוץ סופן בתחילתן" – זה שסוף הפרשה זה סוד הקרן. כתוב בחז"ל שיש יא קרנות, שאחת מהן זה קרני הוד של משה רבינו. יש עשר קרנות, ואחר כך "קרנו של מלך המשיח". בפשט קרן זה מלכות – "קרן ישראל" זה מלכות ישראל. יא (מספר שהרבי אהב, "חד ולא בחושבן", שזה המשיח, כעולה כאן במובהק מהמדרש) פעמים קרן = י"פ שכינה = ה"פ 770 (גם קשור למלכות – רמז בשביל חסידי חב"ד).

יש ווארט, פשט ממש, שלא הסברנו בפורים כאשר דברנו על פרצוף הקרנות: קרן בחסידות זה "קרן זוית" (אדהאמ"צ מביא זאת, ורבי הלל מביא זאת הרבה מאד) – נקודה של אין הפועלת יש חדש, מעבר לכיוון אחר. הפיכת כיוון של תשעים מעלות, לא בעיגול אלא בבת אחת, זה סוויץ' בראש (זה אחד מסודות חטא העגל – שהחטא הוא בכך שיודעים רק לנוע בעיגולים, ולא בפינות ופניות חדות). פינה חדה דורשת קרן – קרן זוית זה אין. זה כמו בין השמשות בזמן, שהוא "כהרף עין". במזבח הקרנות היו ריבועים בפינות, אך המושג המופשט של זה הוא אין המאפשר לעבור כיוון בצורה פתאומית, בתשעים מעלות. בשביל זה צריך ביטול מוחלט – שאדם מתאיין, ואחר כך נולד מחדש (יוצא מהמקוה) כבריה חדשה, והולך בכיוון חדש ואחר לגמרי, כל חייו כעת זה כיוון אחר. על זה כתוב אחד מהרמזים ש"במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים יכולים לעמוד שם" – ילד שחטא אומרים לו לעמוד בפינה. מתי הוא יכול לצאת מהפינה (שזה תיקון החטא, תיקון הקרן, הוא חטא כי היה יושב קרנות)? כאשר התעצם עם הפינה, שאין לה ממדי מרחב, כך שהוא נעשה הקרן זוית. צדיקים גמורים לא יכולים להבין זאת – הבטול של הבעל תשובה בסוף עולה באין סוף על הבטול של הצדיק. בזכות הבטול משה רבינו זוכה לקרנים, "קרן עור פני משה".

מי שזוכה לאותם קרניים – שזה מלכות וגם כתר, "כתר עליון איהו כתר מלכות" – הוא הראוי למלוך על התחתונים. הוא לגמרי אין, לגמרי בפינה. הקרן זה המלכות – המעבר בין העולמות. בכלל, כתוב שמשיח הוא יוצא דופן – קיסר, מי שנולד בנתוח קיסרי – ומי שהכי יוצא דופן שמים אותו בפינה. יש מי שהמורה שם אותו בפינה, ילד קטן, ויש מישהו מבוגר שהחברה שמה אותו בפינה. החברה, דעת הקהל, מאד מפחדת ממנו, וכל הזמן רוצה שישאר בפינה. לאותו אחד יש שתי דרכים – או שמשתדל להלחם נגד זה, ולצאת מהפינה, או שיודע שכאשר יהפוך בעצמו לפינה אז "מבית האסורים יצא למלוך". זה כמו יוסף, שהיה צריך להיות עוד שנתיים בבית הסהר כדי להתעצם עם זה לגמרי – כשהוא בעצמו יהיה הקרן זוית, כח ה"אין מזל לישראל" המחולל את התפנית, אז הוא יהיה מלך. העם הולך בכיוון אחד, כצאן לטבח יובל, ולא מאמין שיש אפשרות אחרת – יודע שמנהיגיו עורים והולך לטבח ר"ל, אך אין כיוון אחר. מה צריך? אחד שהוא כל כך בפינה, כל כך בקרן זוית, שהוא מסוגל לפעול תפנית חדה. לזה אנחנו מחכים, לקרן זוית, סוד בין השמשות – זה הסוד הפנימי של קירון עור פניו של משה רבינו. זה גם הנושא בדבר מלכות שכנגד המלכות.

כבר מאוחר, אז לא נספיק התניא היום – נשאיר לפעם הבאה – ושנזכה לכל הענינים של הדבר מלכות בשבוע זה. כמו שהרבי אומר שהפרשה מאד עשירה, גם הדבר מלכות באופן מיוחד עשיר בנושאים וחובק את כל נושאי העולם, "אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים".

www.galeinai.netשיעורים נוספים ניתן למצוא באתר: