1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (78)

ד"ה "ביום השמיני עצרת" (5)

כ"ט שבט ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

ניגנו 'פייטל ניגון'.

כג) והנה ההרגש בעצמות א"ס [הרגש בדרך החיוב, שיותר מידיעת השלילה של "בכל נפשך" שלמדנו אתמול – הרגש שבבחינת "בכל מאדך".] שבא מצד הדעת והכרה בעצמות הנשמה זהו [גילוי] הניצוץ אלקי שבנשמה [הניצוץ נותן לאדם את ההרגש כי "מצא מין את מינו", 'כי ממנו לֻקח' כפי שלמדנו אתמול.] וכדאיתא בזח"ב דצ"ד ע"ב, ת"ח בר נש כד אתיליד יהבין ליה נפשא מסטרא דבעירא מסטרא דדכיו [כשאדם נותנים לו נפש. יש נרנח"י, ובזהר הקדוש לא כתוב חיה-יחידה אלא רק מדרגה רביעית שנקראת "נשמתא לנשמתא" – נשמת הנשמה כוללת את שתי המדרגות של חיה-יחידה. השמות נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה מופיעים במדרש, אך בזהר יש ארבע דרגות, וכאן מצטט אחד המקורות. כשאדם נולד הוא מקבל נפש, והיא "מסטרא דבעירא" – כנראה קשור לנפש הבהמית – אך היהודים הם בהמות טהורות, "מסטרא דדכיו".] וכו' זכה יתיר [על ידי עבודה, על ידי קיום תורה ומצוות. לא כתוב כאן באיזה גיל – רק שתלוי בזכות – אך מן הסתם אדם מתחיל לזכות ממש כאשר הוא זוכה בתורה ובמצוות, בבר מצוה.] יהבין ליה רוחא מסיטרא דחיות הקדש [חיות הקדש שראה יחזקאל הנביא במרכבה הן בעולם היצירה – משם הוא זוכה לרוח. הנפש, מצד הבהמה הטהורה שבעולם הזה, היא בעולם העשיה ורוח מסטרא דחיות הקדש בעולם היצירה.], זכה יתיר יהבין ליה נשמתא מסטרא דכורסיא [הוא מקבל נשמה שמשלימה לו את הנר"נ – ה-צ של הצלם – מעולם הבריאה, עולם הכסא. יש כאן גם מקור לנפש-רוח-נשמה וגם לעשיה-יצירה-בריאה. קצת חידוש שמזהים את העשיה עם הבהמה הטהורה – היא הנפש הבהמית שבישראל, אבל יש בה גם טוב, היא מקליפת נגה, כמו שכתוב בתניא. רוח היא מיצירה, רק טוב, רוח הקדש. נשמה היא מתחת כסא הכבוד – שייך לנשמות ישראל בעצם, שנחצבנו מכסא הכבוד. לכן סתם "מחצב הנשמות" הוא בבריאה (ביחס ל"מחצב הספירות" באצילות) – אף שיש לנו שרש גם יותר גבוה. בכך נשלמים הנר"נ. אם היה מסביר הכל במלאכים היו אופנים בעשיה, חיות הקדש ביצירה ושרפים בבריאה. בתפלה כוללים "והאופנים וחיות הקדש" יחד, אף שהם משני עולמות – מקור לכך שכלל בתחלה "בכל לבבך" ו"בכל נפשך" ברגל של הנשמה. בכל אופן, לא מונה כאן הכל במלאכים. בעולם העשיה צריך להרגיש שהנפש שלי – אני עצמי, הבסיס – בהמה (כפי שכתוב בתניא), הלואי בהמה טהורה. כדי להיות בהמה לא צריך לזכות – אתה בהמה גם בלי זכויות... זו מתנת חנם שנותנים לכל יהודי – בהמה טהורה, קליפת נגה, מותר לאכול אותך... אם זוכים מגיעים לחיות הקדש ואם זוכים יותר אתה כסא הכבוד של ה'. כל מדרגה כאן היא דימוי אחר, לא סוגים שונים של אותו דבר – סוגים שונים מלאכים – אלא תפיסה אחרת לגמרי מהי הנפש, מהי הרוח ומהי הנשמה.] כו' זכה יתיר יהבין ליה הוי' בשלימו [משהו אחרי לגמרי, אין ערוך. לא כותב כאן נשמתא לנשמתא, כמו שכתוב בזהר במקומות אחרים, אלא שנותנים לך שם הוי' בשלמות. אכן, כתוב בזהר ומוסבר בחסידות, שעולם האצילות הוא "רזא דשמיה" – סוד שם השם. ] דאתאוון יוד הא ואו הא [דווקא במילוי מה, מילוי אלפין] דאיהו אדם [הגימטריא של שם הוי' במילוי מה] באורח אצילות [המשכה ממצחא דא"ק, ועוד יותר המשכה מאור הקו – "אורח אצילות" הוא קו וחוט שמחבר את כל עולם האצילות.] דלעילא ואתקרי בדיוקנא דמאריה [אז הוא נקרא "בצלם אלהים". דווקא מי שזוכה לנשמתא לנשמתא – שם הוי' בשלמות – ראוי לומר עליו שהוא "צלם אלהים", צלם מהלך. עד כאן כתוב בזהר. רואים שהזכות הכי גדולה היא סוד הוי' – "סוד הוי' ליראיו ובריתו להודיעם".], וברמ"ז שם [פירוש רבי משה זכותא לאותו זהר.] שזהו [המדרגה העליונה, הוי' בשלמות, היא] בחינת מלכות דאצילות [אפשר לחשוב ששם מה הוא ז"א דאצילות, אך אומר שהוא מלכות דאצילות. הרבי מביא את כל הענין כדי להסביר את הפסוק של המאמר הקודם – "פני ילכו". לפי פירוש הרמב"ן, עליו הוא מסתמך כאן (לא פירוש רש"י), "פני" היינו מלאך הברית, מלכות דאצילות, שבה שרש הנשמות, הנשמתא לנשמתא. כך מסביר שהשם לו זוכים – שמקורו למעלה באצילות, בא"ק, באור הקו, אך הגילוי שלו – הוא מלכות דאצילות.] ושם שזהו מבחינת ז"א שבתוך המלכות [בדרך כלל אדם הוא לא מלכות אלא ז"א, ולכן מעמיק הרמ"ז ומסביר שזו מדרגת ז"א שבתוך המלכות.], ובמקדש מלך [שמביא את הרמ"ז, שבדרך כלל מאד מאריך ביחס אליו, אבל כאן המק"מ מוסיף משהו.] שם שזהו בחינת יחידה דמלכות דאצילות [יש נרנח"י בכל פרצוף ובכל מדרגה, וכאן בתוך המלכות דאצילות הזכות הכי גבוהה – הנשמתא לנשמתא – היא היחידה דמלכות דאצילות, היא נקראת "פני". בספירות היחידה היא כתר, אז יוצא ש"פני" היינו כתר מלכות – זו הזכות הכי גבוהה, לזכות לשם השם בשלמות. בפרטי פרטיות, לפעמים כתוב שעצם המלכות הוא המלכות של המלכות ולפעמים כתוב הכתר של המלכות, והכרעת המקובלים היא שזו המלכות של הכתר של המלכות, וכנראה שבחינה זו היא שרש גילוי שם הוי' בשלמות. זו מלכות, אבל יש בה כח של הכתר – היחידה של המלכות היא היחידה של המלך. כתוב ששני המלכים הראשונים של בית דוד הם על דרך שני הימים הראשונים של ראש השנה – ימי ההמלכה. כמו שצריך להמליך את ה' למעלה צריך להמליך את מלך ישראל למטה – "שום תשים עליך מלך", "'שום' לעילא 'תשים' לתתא" – זו עיקר כוונת ראש השנה, להתפלל על מלכות ישראל למטה. כתוב שהכתר של המלכות הוא דוד המלך, "נעים זמירות ישראל", והחכמה של המלכות היא שלמה המלך, שבנה את המקדש וקיים את המצוה של השבוע, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (רק שהרוגאטשובר אומר שכמו שהמלכות לא התקיימה בשלמות כך "ועשו לי מקדש" טרם התקיים בשלמות בעולם הזה – אך שלמה קיים הכי טוב בינתים בעולם הזה). יצא שכתר מלכות הוא בחינת דוד המלך, היום הראשון של ראש השנה, שהוא מדאורייתא.],

וזהו ענין וזאת לפנים בישראל [פסוק שכבר הזכרנו בלימוד המאמר הקודם.] בחינת הניצוץ האלקי שמבחינת מלכות [שנקראת "זאת".] שזהו בחינת הפנימיות שבכל אחד ואחד מישראל [מפרש "לפנים בישראל" כמה שנמצא בפנימיות של ישראל. ה"זאת" – "בזאת יבא אהרן אל הקדש" – היינו היחידה, הכתר של המלכות, ובפרטות המלכות של הכתר של המלכות כנ"ל.], וזהו גם כן ענין פני ילכו [הכל היה כדי להגיע לפרש את הפסוק שאחר בקשת החן השני של משה, החן הגדול, והאמירה "וראה כי עמך הגוי הזה", ששייך לכל ישראל – ה' מסכים ואומר "פני ילכו". הוא מסביר ש]היינו בחינת מלכות דאצילות [ובמאמר הקודם אמר שם מלכות דאצילות הפרטית, עולם האצילות, וגם מלכות דאצילות הכללית, אדם דאצילות, מה שהמלכות דא"ס נעשית כעין עתיק למעלה מגלגלתא דא"ק – אבל הכל מלכות דאצילות.],

והענין הוא כמו שכתב הרמ"ז אמור דצ"ג ע"ב [אמרנו שיש ריבוי ציטוטי קבלה במאמר זה, משהו מיוחד לרבי הרש"ב.] ענין פירוש הפסוק לך אמר לבי בקשו פני [פסוק מובהק של חדש אלול, חדש התשובה, מפרק כ"ז בתהלים. "לך אמר לבי בקשו פני" – הלב שלי אומר בשבילך "בקשו פני", צריך לבקש את פנימיות הלב.] וז"ל וגם ידוע שד' מדריגות פנים ימין שמאל אחור [את הווארט הזה הסברנו אתמול בערב, בבר מצוה, אך בצורה אחרת – תיכף נאמר. אם אומרים פנים-ימין-שמאל-אחור בשמות הרוחות הם מזרח-דרום-צפון-מערב – אותו דבר, אך אומר כך כי רוצה את המושגים פנים ואחור. ביחסים בין אנשים – בני זוג, איש ואשה – יש פנים ואחור, פנים בפנים, אחור בפנים, פנים באחור ואחור באחור. הפנים הם המזרח – שם השם השמש זורחת – והמערב הוא האחור, מקום שקיעת השמש. מתי מכוונים את ארבעת הצדדים? בעיקר ב-ד רבתי של "אחד" – שה' אחד בארבעה רוחות העולם. הפירוש בחסידות, כפי שמסביר הרבי הקודם בכמה מקומות, שמכוונים שאני אזכה לקיים "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה", שהשליחות שלי בעולם להפיץ חסידות בארבע רוחות. הכוונה של אחד היא שה', אלופו של עולם, הוא א ב-ז רקיעים וארץ (ח) וב-ד רוחות העולם. בעבודה היא שאני חלק מה-א – מה שכתוב כאן – וה' הוריד אותי ב-ז רקיעים עד שהגעתי לארץ, לגוף, ולשם מה? עיקר התכלית הוא ה-ד, ה' הוריד אותי כדי שבבחירתי החפשית אפיץ אלקות ב-ד רוחות העולם. שם המקום העיקרי שמכוונים לייחד את ה' ב-ד רוחות. כתוב בגמרא שאם מכוונים  לייחד ולהמליך את ה' ב-ד רוחות העולם די בכך – זה עיקר כוונת ק"ש. איך מכוונים את הרוחות לספירות? בדרך כלל מכוונים בסוד המרכבה – אברהם-יצחק-יעקב-דוד או כהן-לוי-ישראל-גר צדק (גר שייך לדוד המלך, שבא מרות, והיו שהוציאו עליו לעז אך באמת היא גיורת שלמה כי לומדים "'מואבי' ולא מואבית". הגר עצמו לא יכול להיות מלך, אבל הנכד יכול, והוא דוד המלך) – חג"ת ומלכות. בדרך כלל, כפי שהסברנו אתמול, הדרום-הימין הוא החסד, הצפון-השמאל הוא הגבורה – אהבת ה' ויראת ה' – המזרח-הפנים הוא התפארת, יעקב אבינו, והמערב-האחור יסוד או מלכות (בתוך הו"ק הוא היסוד, אך דוד המלך הוא כבר מלכות – יסוד ומלכות מתחברים). כאן מסביר אחרת, שלא מכוונים כנגד מרכבה אלא כנגד חכמה, בינה, ז"א ומלכות – יותר כללי. הייתי חושב רק להעלות בדרגה אחת – מחסד לחכמה ומגבורה לבינה – אך לא כך, חידוש חשוב ביותר. כשמכוונים לי-ה-ו-ה עושים זאת לפי סדר זריחת השמש, סדר הגילוי – הכל מתחיל ממזרח, פנים, ובאמת הכי מתאים שהפנים-הפנימיות יהיו המדרגה הגבוהה. אחר כך כתוב בקהלת שהשמש העולה הולכת לדרום, אחר כך סובבת לצפון ובסוף שוקעת במערב. הסדר הוא מזרח-דרום-צפון-מערב – פנים-ימין-שמאל-אחור. את הסדר הזה רואים דווקא במצוות התמידיות, כמו בספר שלנו "לחיות במרחב האלקי", שהמצוה שכנגד הפנים היא "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", הימין הוא אהבת ה' ושמאל הוא יראת ה'. הסדר הוא שקודם כתוב "שמע ישראל", בפסוק השני "ואהבת" – רואים שהאהבה באה מההתבוננות ביחוד ה'. אחר כך, בהמשך לפרשה הראשונה של שמע, כתוב "את הוי' אלהיך תירא", ממנה לומד הרמב"ם את מצות היראה. לפי סדר התורה יש פנים-ימין-שמאל. לפי סדר קריאת שמע חוזרים אחורה בסדר התורה, לפרשת שלח, ושם כתובה מצות האחור – "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", שמירת המחשבה ממינות וזנות "אשר אתם זונים אחריהם". כמו שלמדנו בתניא, כך נאמר דווקא לבינוני, שבחזקת זונה אחריהם, ולא לצדיק שאינו זונה אחריהם ח"ו. בכל אופן, הסדר הוא קודם לייחד את ה', ומתוך התבוננות היחוד באות האהבה והיראה ובסוף גם שמירת המחשבה – זה במצוות התמידיות. בתוך "ואהבת את הוי' אלהיך" דורשים ש"את" מרבה יראה במקום האהבה עצמה, שכתוב בחז"ל שרק בעבודת ה' יכולות להיות שתי מדות הפכיות שאדם חווה יחד ממש, אהבה ויראה, אך בכל אופן היראה שם טפלה לאהבה, קודם אהבה ואז יראה (כסדר התורה). לפי זה יש קודם פנים, אחר כך ימין, אחר כך שמאל ואחר כך אחור. השמאל הוא בז"א, אך כתוב שעיקר בנין הזכר מהחסדים, "זכר חסדו" – יש כאן איזו התהפכות. הפנים הם בתוך בעולם האצילות גופא, "פני ילכו". אחר כך הדרום – "דר ברומו של עולם" – הוא אמא כאן, הצפון הוא ז"א והמלכות היא אחור. כמו שהאריז"ל אומר שכל מה שהוא מלמד הוא הקדמות, מבנים יסודיים, זו אחת ההקדמות החשובות ביותר, שחוץ מהסדר הרגיל של ימין-שמאל-פנים-אחור יש את הסדר המקורי של י-ה-ו-ה בו פנים-ימין-שמאל-אחור. בשביל מה הוא מביא את כל זה? רק כדי לומר שפנים הן אצילות, ה-י של שם הוי', מה שאבא עילאה מקנן באצילות.] הם בסוד אבי"ע [אבי"ע הם י-ה-ו-ה – אצילות-פנים, בריאה-ימין, יצירה-שמאל, עשיה-אחור. חידוש, כי עולם הבריאה הוא "בורא חשך", אפשריות המציאות ללא שום מציאות נגלית, ודווקא הוא נקרא כאן ימין. היום כשמדברים על ימין-שמאל מיד חושבים על אקטואליה פוליטית. תמיד אני חושב שאנשי ימין הם חסד ואנשי שמאל הם גבורה, אבל כאן יש תפיסה אחרת של ימין ושמאל – ימין הוא "בורא חשך" ושמאל הוא "יוצר אור". אמנם הימין יותר גבוה, אבל הוא רק "אפשריות המציאות" – כל מה שהימין אומר הוא אפשרי, אבל הוא לא קרה, והשאלה אם הולך לקרות או לא. עולם היצירה הוא כבר מציאות כללית – כבר מציאות. עולם הבריאה ועולם היצירה רבים כאן מי ישתלט על עולם העשיה. כאן הימין הוא בעולם הבריאה, בו הכל אפשרי, הזוי קצת. השמאל אומר שהוא יותר קרוב למציאות, מרחף על גבי המציאות ממש – יש לי מציאות כללית, ורק צריך לשכלל אותה ולעשות אותה מציאות פרטית. כך כתוב בקבלה, שמה שחסר מיצירה לעשיה הוא שכלול – יש מיש, רק צריך לשכלל את האשה. שוב, יש כאן תפיסה חדשה. נלמד מכאן שצריך להיות לא ימין ולא שמאל אלא פנים. גם הימין וגם השמאל הם בעולמות התחתונים, שהבעיה שלהם היא מודעות עצמית מופרזת. לא צריך ימין או שמאל אלא להיות פנים – אצילות. על כך משה רבינו התעקש, שאיני רוצה ימין או שמאל – וכמובן לא אחור – אלא רק פנים, מה שכל בני ישראל אצילים, "אצילות איז אויך דא". "פני אריה אל הימין" ו"פני שור מהשמאל" והנשר הוא המזרח ופני אדם הם המערב. כך הפירוש הרגיל, אך יש מי שמחליף בין הנשר והאדם. לפי הפירוש הרגיל צריך לשאוף להיות נשר – באלף השביעי ה' יעשה לנו כנפים כנשרים ואלף שנה נעוף באויר, "חד חרוב". יתכן שהתפיסה של נשמות דאצילות, בחינת פנים, שקודם כל צריך להיות כאן "חד חרוב" ורק אחר כך אפשר להגיע לסוד הפנים, הנשר הגדול. לכן הרבי רצה שנלמד רמב"ם, שמכונה הנשר הגדול, בחינת פנים.] וידוע שאור החכמה הוא סוד דאצילות [החכמה כוללת את כל האצילות, על כך נאמר שאור אבא מקנן באצילות, "הוי' בחכמה יסד ארץ" – כל מדרגות האצילות, עד מלכות דאצילות, הם מחכמה.], וזהו בקשו פני [לא להיות ימין או שמאל אלא לבקש את הפנים, שרש הנשמה באצילות.] עכ"ל, הרי דאצילות נק' פנים כי החכמה שהיא בחינת פנים כמו שכתוב חכמת אדם תאיר פניו היא מאירה בכל האצילות וכמאמר דאבא עילאה מקננא באצילות וכמ"ש בע"ח שמ"א פ"א ושמ"ז פ"א [שוב, ריבוי ציטוטי קבלה.] וע"כ כל האצילות נק' פנים [מההתחלה עד הסוף, הכל אבא, אור האצילות.], וכמו כן גם בחינה האחרונה שבאצילות בחינת המלכות נקראת גם כן פנים כי [הוי'] בחכמה יסד ארץ אבא יסד ברתא [מלכות דאצילות.], וזהו הטעם מה שאצילות נק' פנים להיות אצילות הוא בחינת אדם [רמז פשוט: פנים עולה 180, והערך הממוצע של כל אות הוא אדם. לא יודע אם התכוון לגימטריא – מה הפשט שפנים הוא בחינת אדם יותר מימין ושמאל ואחור? איפה רואים שיש כאן אדם, ולא חיה או בהמה או אבן? בפנים שלו, בפרצוף. חוץ מכך שפנים היינו רוח המזרח, אלא הפנים – "חכמת אדם תאיר פניו". מי שמכיר בחכמת הפרצוף – שכתובה בזהר ומוסברת באריז"ל, וכפי שניסינו להסביר-ליישם כמה פעמים – רואים על פני האדם שהוא אדם, וגם רואים לאיזה בחינה הוא שייך. יש מי שרואים על הפנים שהוא שייך לאריה, יש פנים שהם שור, יש פנים שהם נשר – כולל כל העופות – ויש מי שכולו אדם. אצל רוב האנשים רואים אריה, שור או נשר על הפנים. בכל אופן, הפנים הם שמאפיין. כתוב בלשון הזהר, בספרא דצניעותא – המקום הכי עמוק בזהר – שהמצב השלם הוא "אפין באפין". אפין-אנפין הם פנים, אבל גם לשון אף – לכן כתוב, זו הלכה, שעיקר הכרת הפנים הוא האף. אף הוא לא רק הכרת הפנים, אלא ממנו נגזרת המלה אופי – הפנים של האדם מאפיינים אותו בתור אדם, ומאפיינים איזה סוג אדם הוא. רואים את האופי שלו בפנים – אם הוא אריה, שור או נשר. זה ה"אפין באפין". (לכן ליהודים יש אף ארוך.) שרש האף הארוך הוא בכתר, "אריך אנפין". האבן עזרא כותב על האף היהודי הארוך ומקשר אותו ל"ארך אפים" – מי שיש לו אף ארך נושם ארוך, הוא סבלן ורגוע ומתון. מי שיש לו אף קצר כועס. כך האבן עזרא כותב, והאף הארוך הוא אחד הדברים בהם היהודי מתדמה בגופו לה' – "אדמה לעליון" כפי שיסביר כעת.] לשון אדמה לעליון וכמאמר הזהר ואתקרי בדיוקנא דמאריה ומהאי טעמא הנה הספירות דאצילות הן בחינת מאד שהוא בלי גבול, וזהו דאצילות בכלל שהוא בחינת אדם נק' פנים וכמו כן בחינת מלכות דאצילות נק' אדם וידוע דמלכות דאצילות כמו שהיא באצילות נקראת מדבר ועל כן נק' פנים, ועז"א פני ילכו,