משם שואבין רוח הקדש

אור לח"י תשרי תשפ"ב – כפ"ח

שמחת בית השואבה (ח"ב) – הילולת רבי נחמן מברסלב זיע"א – לע"נ ר' רפאל-דוד פיינשיל (בן עמי)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

קיצור מהלך השיעור

בהתוועדות שמחת בית השואבה בסוכות האחרון זכינו לשיעור ארוך ורב-תוכן, שנסוב סביב כמה עניינים שונים, שכל אחד מהם קובע ברכה לעצמו. החלק שלפנינו מסביר באופן יפהפה, ב'השכלה' וב'עבודה', את סוד רוח הקדש שזוכים לשאוב משמחת בית השואבה. בחלקו הראשון של השיעור עולים מעלה-מעלה ב'השכלה', להסבר עמוק על "תעלֻמות חכמה" ו"תעלֻמות לב" המתגלות בשמחת בית השואבה. בחלקו השני של השיעור נוחתים מטה-מטה ב'עבודה', להסבר מה המשמעות של נבואה ורוח הקדש בעבודת כל אחד מאתנו – פיתוח כח הציור וההמחשה ביחס למה ששומעים ולומדים ופיתוח הרגישות למסר האלוקי הטמון בהשגחה הפרטית שאנו רואים.

ניסוך היין וניסוך המים – נבואה ורוח הקדש

אחד העניניים העיקריים בחג הסוכות הוא ניסוך המים, עליו אומרים את הפסוק "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה"[ב]. בחב"ד, בכל הדרושים על הפסוק הזה[ג], מדובר על מעלת ניסוך המים ביחס לניסוך היין. בעוד ניסוך היין נוהג כל השנה, ניסוך המים עושים רק בחג הסוכות. גם בסוכות יש ניסוך היין, כמו כל השנה, אבל הוא במדרגה הרבה יותר גבוהה מניסוך היין כל השנה – ובכל זאת לניסוך המים יש עליו מעלה. כמו שעוד נסביר, יש שלש דרגות שונות בניסוך היין ולמעלה מכולן יש את ניסוך המים.

ההסבר שנאמר עכשיו מבוסס בעיקר על מאמר של רבי הלל מפאריטש[ד]. הוא כותב שניסוך היין הוא מקור הנבואה ואילו ניסוך המים הוא המקור של רוח הקדש. יש בחינה שרוח הקדש יותר גבוהה מנבואה. זהו חידוש נפלא. משה רבינו הוא רבן של כל הנביאים – "כל הנביאים נתנבאו ב'כה אמר הוי'', מוסיף עליהם משה שנתנבא ב'זה הדבר אשר צוה הוי''"[ה], באספקלריא המאירה[ו]. אבל דוד המלך הוא רבן של כל בעלי רוח הקדש[ז]. כתוב שיש אצלו שתי בחינות – "מזמור לדוד" ו"לדוד מזמור" (כמו בפרקים כג ו-כד בתהלים) – לפעמים שורה עליו רוח הקדש ואז הוא אומר שירה ולפעמים הוא אומר שירה ואז שורה עליו רוח הקדש[ח]. גם על משיח בן דוד, שיוצא ממנו, כתוב שהוא גדול ממשה רבינו ברוח הקדש וכמעט כמו משה רבינו בנבואה – כך כותב הרמב"ם[ט]. כלומר, משה רבינו גדול ממשיח בנבואה, לכן משיח לא יחדש שום מצוה, אבל משיח גדול ממשה רבינו ברוח הקדש.

מה ההבדל? במושגי הקבלה, רוח הקדש היא ספירת המלכות ונבואה באה מנצח והוד, מפרצוף ז"א[י]. לכאורה ז"א גבוה מהמלכות, לכן בפשט הנבואה גבוהה מרוח הקדש. אבל, הוא מסביר, היות ש"אשת חיל עטרת בעלה"[יא], כאשר מתגלה הבחינה הזו יש מעלה ברוח הקדש לגבי הנבואה.

"ויגד לך תעלֻמות חכמה"

במוחין, באופן פשוט כתוב[יב] שהיחס בין ניסוך המים לניסוך היין הוא היחס בין חכמה לבינה. בסוכות נוהגים לקרוא את מגלת קהלת, בה כתוב "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני"[יג]. רבי הלל כותב שה"אחכמה" שרחוק הוא פנימיות אבא, "פנימיות אבא פנימיות עתיק"[יד] – זו מדרגה שרחוקה מהשגה, שאי אפשר להשיג, "לית מחשבה תפיסא ביה כלל"[טו]. אבל, כותב האריז"ל[טז], כשיבוא מלך המשיח, ישיגו אפילו את פנימיות אבא – אז יתקיים "ויגד לך תעלֻמות חכמה כי כפלים לתושיה"[יז].

יש שתי בחינות, "תעלֻמות חכמה" באיוב ו"תעלֻמות לב" בתהלים[יח]. בשני הפסוקים כתוב "תעלֻמות" לשון רבים, "מיעוט רבים שנים"[יט], שתי רמות של תעלומות. "תעלֻמות חכמה" ו"תעלֻמות לב" הם בעצם אבא ואמא עילאין – אבא עילאה הוא "תעלֻמות חכמה" ואמא עילאה היא "תעלֻמות לב" (בסוד "בינה לבא ובה הלב מבין"[כ]). כתוב בכתבי האריז"ל[כא] שיש מדרגה של אמא עילאה שגבוהה מאבא עילאה – "פנימיות אמא פנימיות עתיק" למעלה מ"פנימיות אבא פנימיות עתיק". היום כל המדרגות הללו רחוקות מהשגה וכשיבוא משיח הכל יתקרב.

איך זוכים שמה שרחוק יתקרב? כתוב "שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר הוי' ורפאתיו"[כב] וחז"ל דורשים שיש "רחוק שנעשה קרוב"[כג]. היום ההילולא של רבי נחמן, שמסביר[כד] שהכח לקרב רחוקים הוא כח ה"שלום", כח של נשיאת הפכים – הכח לומר "שלום שלום" גם למי שנמצא בתכלית הריחוק ולקרב אותו, "לרחוק ולקרוב". הרי "לא ידח ממנו נדח"[כה], "גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם"[כו] – "אמר הוי' ורפאתיו". על ידי קירוב רחוקים זוכים שמה שרחוק נעשה קרוב.

שמחת בית השואבה – השגת הבלתי-מושג

כל הענין שייך לשמחת בית השואבה, שאנחנו עכשיו עושים – שמחת בית השואבה היא גילוי התעלומות. אצל שלמה המלך כתוב "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" – עדיין רחוק, "תעלֻמות חכמה" ו"תעלֻמות לב", אבל ב"ושאבתם מים בששון" הרחוק הזה נעשה קרוב, הבלתי-מושג ניתן להשגה, אפשר להשיג את הבלתי-מושג. כמו שעוד נסביר[כז], יש בשמחת בית השואבה כח מיוחד לקרב גם את הרחוקים ביותר, הגורם לכך שגם מה שרחוק נעשה קרוב. זו שמחה עצומה שאי אפשר לתאר. כל השגה היא שמחה[כח], אבל להשיג דבר שאי אפשר להשיג – אין לך שמחה יותר גדולה. לכן "כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה – לא ראה שמחה מימיו"[כט].

ישנה ההשגה שאיני יכול להשיג גופא – "תכלית הידיעה שנדע שלא נדע"[ל]. זהו הסוד של שם קסא – "אם אסק שמים שם אתה"[לא] – השם של פנימיות אמא[לב], שעולה "איני יודע"[לג], להשיג את האי-ודאות, סוד הערפל שאנחנו מדברים עליו, "לשכן בערפל", האי-ודאות[לד]. הרי "לית מחשבה תפיסא ביה כלל", ו"תכלית הידיעה" היא ההשגה של "אילו ידעתיו הייתיו" – ההשגה שאי אפשר לדעת, "תכלית הידיעה שלא נדע". תכלית הידיעה הזו היא שער הנון של הבינה בפני עצמה. אבל יש מה שהרבי הרש"ב אמר[לה], שכאשר אני יושב עם ליקוטי-תורה מאחורי דלת נעולה ולומד מתקיים אצלי "ידעתיו הייתיו"! זו שמחת בית השואבה. שפתאום מתקיים "ידעתיו". כאשר יש חיבור נתיב ה-לב של החכמה, הנתיב הנעלם, עם שער הנון של הבינה, ה"אילו ידעתיו הייתיו" הופך להיות "ידעתיו הייתיו". זהו היחוד של "תעלֻמות חכמה" ו"תעלֻמות לב", אבא ואמא עילאין, ואז זוכים לשמחה הגדולה ביותר. השמחה הזו נקראת ששון. מצד אחד, כתוב בפירוש בקבלה[לו] שששון הוא יסוד, "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב"[לז], אבל בחסידות כתוב שששון הוא גילוי פנימיות החכמה, רחוק בעצם, שפתאום הופך להיות מושג.

רואים את הנשמע ושומעים את הנראה

כעת נסביר יותר: בספירת החכמה יש שתי בחינות. כך דורשים את הפסוק "כֻלם בחכמה עשית"[לח] – ב בחינות חכמה. לפעמים ההסבר הוא לשתי הבחינות של "חכמה בראש" ו"חכמה בסוף" – ספירת חכמה עצמה והחכמה שבספירת המלכות. אבל גם בתוך החכמה גופא יש שתי בחינות. הבחינה הנמוכה של החכמה היא חלק החכמה שמתחבר עם הבינה. חכמה ובינה הן בסוד "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[לט], כי היחוד שלהן הכרחי להתהוות התמידית של העולמות[מ]. אבל יש בחכמה את הבחינה עליה נאמר "קדש מלה בגרמיה"[מא], חלק החכמה שלא מתחבר עם הבינה, שמעל לחיבור של "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין".

כתוב "והחכמה מאין תמצא"[מב]. יש בחכמה חלק תחתון, שמתחבר עם הבינה שנקראת "יש"[מג]. זו ההשפעה של חכמה ובינה כמשפיע ומקבל, זכר ונקבה, אבא ואמא. אבל יש בחכמה עילאה גם חלק עליון שמתחבר רק עם האין של הכתר ונכלל בו, חלק שאין לו שום זיקה וקשר ליש (ועליו כתוב "פנימיות אבא פנימיות עתיק"). החלק העליון נקרא "תעלֻמות חכמה", וגם שם יש "תעלֻמות לב", מדרגה של אמא שמתחברת למדרגה זו או מקבלת ממנה.

על החכמה שמתחברת עם הבינה כתוב בספר יצירה "חכם בבינה"[מד] ועל הבינה שכלולה בחלק החכמה שלא מתחבר לבינה כתוב שם "הבן בחכמה". זהו משפט מספר יצירה – איך הוא מוסבר בחסידות? במושגי הקבלה[מה], "חכם בבינה" היינו יחוד ישראל סבא ותבונה (ישסו"ת), שבכללות הוא בינה, פרצוף אמא, שכלולה בו גם חכמה ("הבן בחכמה"), אבל "הבן בחכמה" היינו בכללות פרצוף אבא (שכלולה בו גם בינה).

חכמה ובינה הן גם ראיה ושמיעה[מו]. במתן תורה כתוב "וכל העם רֹאים את הקולֹת"[מז] – רואים את מה שבדרך כלל רק שומעים, רואים את הקולות. יש שתי דעות בחז"ל[מח], או שרק רואים את הקולות, או ש"כשם שרואים את הנשמע כך שומעים את הנראה". רואים את הקולות, לראות את הנשמע, היינו "חכם [ראיה] בבינה [שמיעה]", המדרגה של ישראל סבא ותבונה, אבל אבא ואמא עילאין, "תעלֻמות חכמה" ו"תעלֻמות לב", הם "הבן [שמיעה] בחכמה [ראיה]", "שומעים את הנראה"[מט], החידוש של שמחת בית השואבה.

המדרגה של "רואים את הנשמע" שייכת לנבואה. לפעמים כתוב[נ] שהנבואה בכלל שייכת לבינה (ומשם נמשכת לנצח והוד[נא]), אבל יותר בפירוט כתוב[נב] בפירוש שהנבואה יוצאת מחיצוניות חכמה עילאה – המדרגה של החכמה שמתחברת לבינה ומשפיעה לה – ומשום יורדת לנצח והוד שהם מקור הנבואה (כולל נבואת משה רבינו). לעומת זאת, רוח הקדש של דוד המלך, רוח הקדש של משיח בן דוד שלמעלה מרוח הקדש של משה, עולה ממלכות, בסוד "אשת חיל עטרת בעלה", למדרגה הגבוהה של החכמה, ל"הבן בחכמה", "שומעים את הנראה" ולא רק "רואים את הנשמע".

איך אפשר להסביר את כל זה במלים יותר פשוטות, מובנות, וגם ב'עבודה'?

נבואה – לראות מה שמספרים לך

כשאני אומר "רואים את הנשמע", "וכל העם רֹאים את הקולֹת", אני מצייר שהקול מופיע מכל רוחות העולם[נג] ורואים משהו – אותיות, אני רואה את הדיבור "אנכי הוי' אלהיך"[נד] יוצא מפי הגבורה[נה]. אבל אם נפשט את המושג "רואים את הנשמע", מה הוא יכול להיות אצל צדיק, אצל בעל נשמה? מה זאת אומרת שהוא רואה את הנשמע? כאשר חסיד נכנס לרבי ליחידות ומספר לו סיפור, לדוגמה שגנבו לו משהו, הוא מחפש שהרבי יעזור לו, שהרבי יקיים השבת אבידה, יעזור לו. הרבי שומע את הסיפור ומיד אומר – לך לכתובת פלונית. אולי אפילו יותר טוב לתת דוגמה מסיפורי עגונות – אשה מסכנה, עגונה, באה לצדיק, ובוכה שבעלה נעלם. הרבי שומע את הסיפור, את התיאור, ואומר – דעי לך שבעלך נמצא בעיר פלונית, בכתובת הזו והזו, לכי תמצאי אותו, וכך מתקיים בפועל ממש, הולכים לכתובת ושם מחכה הבעל. מה עשה הצדיק? ראה את הנשמע.

כך גם בכל יועץ, ואפילו בכל שיחה בין שני חברים – יש מצב בו אני שומע אותך וקודם כל רואה במוחש מה שאתה מספר. אפילו אצל ילד ב'חדר' צריך לפתח אצלו את החוש של ראית הנשמע, שנקרא "קולמוס הנפש". מספרים לו סיפור, סיפור מהתנ"ך או משהו מחז"ל – שיראה אותו!

שוב, המעלה של לראות מה שמספרים לך, מה שאתה שומע, היא דבר גדול מאד – כל כך גדול, שהוא שרש הנשמה. איך אני יודע שראית הנשמע שייכת לנבואה והיא שיא הנבואה? אני לומד זאת משמואל הנביא, ששקול כנגד משה ואהרן[נו], שכתוב עליו "הרֹאה"[נז]. מה הכוונה שהוא רואה? שרואה את הנשמע, כמו שהסברנו עכשיו. מתי תכונה זו התקיימה אצלו? מתי כתוב עליו "הרֹאה"? בסיפור ההמלכה של שאול המלך. שאול בא עם סיפור, שאבדו לאביו האתונות. אם שאול לא היה מספר לו את הסיפור – שמואל לא היה חושב איפה האתונות. אבל כשהוא רק מספר את הסיפור, יש לשמואל כזה חוש – הוא רואה ומספר לו מה קורה כעת עם האתונות. זהו חוש של נבואה, כמו שגם כתוב בתניא^נג שלמדנו לא מזמן בחת"ת.

זו דוגמה לגבי נבואה בהווה, אבל מה לגבי נבואה שנביא מנבא את העתידות? מאיפה היא באה? גם מהמדרגה הזו, עליה נאמר "חכם הרואה את הנולד"[נח]. ראית הנולד היינו "חכם בבינה" – הוא שומע סיפור, הוא גם רואה את המתרחש בהוה וגם רואה מה שיצא ממנו בעתיד. גם את העתיד הוא רואה מתוך הנשמע של ההוה. שוב, זהו "חכם בבינה" – הכל המדרגה התחתונה של החכמה, שלפי ההסבר היא מקור הנבואה.

איך כל ההסבר על הנבואה קשור לשמחת בית השואבה? כי בשמחת בית השואבה כתובים שני דברים שונים. כתוב שמשם שואבים רוח הקדש[נט] – "ושאבתם מים בששון". רוח הקדש היא מים, כנ"ל. אבל כתוב^ס גם שיונה הנביא זכה לנבואה שלו בזכות ההשתתפות שלו בשמחת בית השואבה. אומר רבי הלל, יכול להיות בשם הצמח צדק, ווארט חזק מאד בענין – "בכלל מאתים מנה"[ס]. נבואה היא הדבר הקטן, המנה, ורוח הקדש היא הדבר הגדול, המאתים – אם שואבים רוח הקדש, נבואה היא 'מהיכי תיתי'. הוא אומר שזכיית יונה בנבואה היא דבר קטן ביחס לרוח הקדש ששואבים משמחת בית השואבה, ורוח הקדש באה מהמקום העליון, מהתעלומות, ה"אשת חיל עטרת בעלה".

רוח הקדש – להבין מה שאתה רואה

הסברנו את המדרגה התחתונה, "רואים את הנשמע". מה פירוש לשמוע את הנראה? כמו שהסברנו שלראות את הנשמע היינו שאתה רואה מה שאתה שומע, כך לשמוע את הנראה היינו שאתה שומע מה שאתה רואה. ראייה מוחשית של מה שאתה שומע, מה שמספרים לך, היא מקור הנבואה. אבל יש מדרגה יותר גבוהה, לשמוע מה שאתה רואה – השרש של רוח הקדש. מה פירוש לשמוע מה שאתה רואה? מה הדוגמה במלים פשוטות? אני רואה עכשיו משהו ואני מבין אותו. לשמוע פירושו להבין[סא], להשיג.

מי לימד אותנו שצריך להבין מה שרואים? זהו יסוד היסודות של הבעל שם טוב – השגחה פרטית. מה הכוונה לראות השגחה פרטית? שאתה מבין מה שקורה במה שאתה רואה. לדוגמה, שאתה מבין שההתרחשות שייכת לתיקון גלגולים קודמים. אתה מבין לגמרי את הכוונה של בורא עולם. הכוונה של ה' בהשגחה פרטית נקראת "רזי עולם", שיותר מ"רזי תורה"[סב] – אתה מבין מה שאתה רואה. חושבים שזהו דבר של מה בכך, אבל להבין מה שאתה רואה זהו משהו גדול מאד – "הבן בחכמה", יחוד אבא ואמא עילאין, היחוד של אברהם ושרה. כתוב שישסו"ת הם יצחק ורבקה. שניהם זיווגים, אבל הבחינה של "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" על פי פשט היא דווקא ישסו"ת – שאתה רואה מה שאתה שומע. יש לשמוע מה שאתה רואה.

שוב, המקור של רוח הקדש הוא שמחת בית השואבה. כתוב[סג] שלפני ביאת המשיח יתקיים "ובקשו את הוי' אלהיהם [נבואה] ואת דויד מלכם [רוח הקדש]"[סד], והבעל שם טוב מפרש[סה] ש"דויד מלכם" היינו אמונה בהשגחה פרטית. כשמאמינים בהשגחה פרטית ושמחים בכל מה שה' עושה[סו] זוכים גם להבין את הסודות הטמונים ב"רזי עולם". זו בחינה של "ידעתיו הייתיו", שהרי "אתה [לבדך] יודע רזי עולם", וכאשר זוכים לבחינה זו אין שמחה יותר גדולה – זו השמחה של ביאת המשיח, כשנבין כל מה שעבר עלינו בהיסטוריה, נראה את הטוב האלקי בכל: "וְאָמַרְתָּ בַּיּוֹם הַהוּא אוֹדְךָ הוי' כִּי אָנַפְתָּ בִּי יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי. הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי אֶבְטַח וְלֹא אֶפְחָד כִּי עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ הוי' וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה. וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה"!

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• ניסוך היין הוא מקור הנבואה וניסוך המים הוא מקור רוח הקדש.
• משיח הוא רבן של כל הנביאים ודוד המלך רבן של כל בעלי רוח הקדש.
• משיח יהיה קרוב למשה בנבואה ויתר עליו ברוח הקדש.
• בפשטות הנבואה גדולה מרוח הקדש אבל יש ברוח הקדש מעלת "אשת חיל עטרת בעלה".
• "תעלֻמות חכמה" ("פנימיות אבא פנימיות עתיק") ו"תעלֻמות לב" ("פנימיות אמא פנימיות עתיק") בלתי-מושגות היום – אך הן יתגלו בימות המשיח.
• קירוב רחוקים הוא סגולה לקרב להשגת "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני".
• שמחת בית השואבה היא שמחת השגת הבלתי-מושג – שמחה שאין כיוצא בה.
• שער הנון של הבינה הוא "תכלית הידיעה שלא נדע" ונתיב ה-לב של החכמה הוא "ידעתיו הייתיו".
• "חכם בבינה" – "רואים את הנשמע" – הוא שרש הנבואה; "הבן בחכמה" – "שומעים את הנראה" – הוא שרש רוח הקדש.
• מקור הנבואה הוא פיתוח החוש המוחשי – לצייר-לראות מול העינים מה שלומדים או שומעים.
• על ידי ציור הנשמע חודרים לנסתר בהוה ו"רואים את הנולד" בעתיד.
• ענין רוח הקדש הוא לשמוע-להבין את המסר האלוקי הטמון במתחולל מול עינינו בהשגחה פרטית.