1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (77)

ד"ה "ביום השמיני עצרת" (4)

כ"ח שבט ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

ניגנו 'פייטל ניגון'.

קודם הוא אמר ש"בכל לבבך" ו"בכל נפשך" הן בחינה אחת – הרגל של הנשמה, בחינת יעקב – אבל אחר כך הוא מפרט שודאי יש כאן שתי בחינות, "בכל לבבך ובכל נפשך":

ובדרך פרט הנה האהבה דבכל לבבך באה מההתבוננות שמתבונן בענין כי הוא חייך שהוא בחינת חיים וטוב ["טוב הוי' לכל ורחמיו על כל מעשיו".] על כן תכסוף אליו כל נפש [אפשר לדרוש על שתי הנפשות, הבהמית והאלקית, "'בכל לבבך' בשני יצריך" כפי שהסברנו.], והאהבה דבכל נפשך היא מן ההתבוננות איך שכל זה [כל מה שדברנו קודם, כל העולמות, עולם הזה ועולם הבא,] הוא רק הארה לבד ובאין ערוך כלל לגבי העצמות [הכל הארה בעלמא, כלום ולא-כלום לגבי ה' – התבוננות זו גורמת שכמעט תפרח נשמתי, "'בכל נפשך' אפילו נוטל את נפשך". ועדיין, ההתבוננות אינה בעצמות אלא בעולמו – רק שהיא התבוננות איך הכל בטל.] שעל ידי זה נעשה הגדלת האהבה [כשמוסיפים עצים המדורה גדלה – כאן תוספת העצים היא התבוננות איך כל החיים, שעוררו את האהבה, הם אפסיים ביחס לה' עצמו. זו תוספת עצים מיוחדים – לא הסוג הראשון – למדורה. עץ הוא לשון עצה. העצה הראשונה, העץ הראשון שמתחיל את המדורה, היא שה' טוב לי – "קרבת אלהים לי טוב". העצה השניה, העץ שמגדיל את המדורה, היא התבוננות למה להסתפק במשהו אפסי – מה שטוב לי הוא אפס ביחס לה'. עדיין, זו התבוננות בדרגה שמרגישה את ה' בחיי העולם – או שטוב לי, או שמה שבאמת הייתי רוצה הוא ה' עצמו.], והיינו דבכל נפשך הגדלת האהבה לגבי בכל לבבך [אך רק מגדיל, ולא משהו אחר לגמרי, ולכן בהתחלה כלל את שתי המדרגות יחד.],

וגם דמשום זה יכסוף ויכלה נפשו [כל נפש, שתי הנפשות. "יכסוף" היינו אהבת ה', "בכל לבבך", "ויכלה נפשו" היינו המשיכה אליו עד כלות הנפש, לצאת מעצמי אל ה', "בכל נפשך".] לבחינת עצמות אוא"ס, וכמ"ש אליך הוי' נפשי אשא אליך דוקא, שזהו ג"כ בכלל האהבה דבכל נפשך [גם הפסוק "אליך הוי' נפשי אשא", שהוא שיא, הוא בכלל האהבה ד"בכל נפשך". למדנו על ארבע בחינות שיר – שיר הנבראים, שיר המלאכים, שיר הנשמות, שיר א-ל – ואחרי המדרגה הכי גבוהה, השיר של ה' שמתעטף בטלית ואומר יגמה"ר, נופלים אפים ואומרים "אליך הוי' נפשי אשא". הייתי יכול לחשוב שמדרגה זו היא היא "בכל מאדך", אך אומר שעדיין "בכל נפשך" – כיסופים שלי לצאת מעצמי אל ה'.], אבל בכל מאדך [שבפרשה הראשונה של ק"ש, בה אנו "עושין רצונו של מקום" – עיקר מה שה' ברא אותנו בעולם הזה, לעשות רצונו יתברך ועל ידי זה לעשות את העולם דירה לו יתברך, הוא להגיע לאהבת "בכל מאדך". דרשנו ב-י' שבט שאנו בשנת "מאדך" להסתלקות הרבי הקודם וממילא שנת "מאדך" לנשיאות הרבי – שנה עם סגולה מיוחדת להגיע ל"בכל מאדך".] הוא להיות ביטול הנפש במציאותו ממש [קודם היו כיסופים וכלות הנפש לצאת מעצמי, אך "בכל מאדך" כבר אחרי שיצאתי מעצמי. לפי זה "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" הם מעין נקודה-קו-שטח. "בכל נפשך" היינו קו, וקטור, אל העצמות – אך לא שאני כבר שם. "בכל מאדך" הוא שהאדם כבר שם – מתבטא בכך שהאדם נאלם, "נאלמתי דומיה". יתכן שיש שם צעקה, אך זו צעקת הלב שאין בה שום קול. כשאומרים בטול במציאות ממש אני חושב על 'אויס', לא להיות, אבל לא – הוא מסביר שיש אז מציאות של] להשתפך נפשו אל חיק אביה [בצורה ספונטאנית. כמו שאחד הולך לכתל ובצורה ספונטאנית לגמרי הוא נשפך לפני ה', הלב שלו נפתח. כך הוא מתאר חויה של "בטול במציאות ממש", כהשתפכות הנפש ספונטאנית לפני ה' (ולא כמו שהייתי חושב, שהוא לא נמצא). (זו אהבה רבה?) אהבה רבה ואהבה רבה בתענוגים. לפעמים כתוב שאהבה רבה היא כבר מ"בכל נפשך". אהבת עולם – "בכל לבבך", אהבה רבה – "בכל נפשך", אהבה רבה בתענוגים – "בכל מאדך". (זה 'אני רוצה אותך בלבד'?) לפי מה שמסביר הכיסופים לה' בלבד הם כבר "בכל נפשך" – רוצה את ה' לבד – ו"בכל מאדך" הוא כאשר כבר הגיע. לכן אמרנו שהמודל הכי טוב הוא אצלנו לענין הוא נקודה-קו-שטח – "בכל לבבך" היינו נקודה של אהבה, הקו הוא שאיפה ובשטח הוא כבר מגיע. מה קורה כשמגיעים, כשאני וה' לבד? השתפכות הנפש. יכול להיות גם יהודי פשוט לגמרי, כמו שתארנו יהודי פשוט שמגיע לכתל ולפתע – בלי שאף אחד אמר לו – מרגיש שעומד לפני ה', "אנא ומלכא בלחודוהי", כמו יחידות עם רבי. מה קורה? כולי נשפך. "תפלה לעני כי יעטוף ולפני הוי' ישפוך שיחו", ומה הוא מבקש? להיות "לפני הוי'", "מודה אני לפניך". הוא מרגיש שהוא לפני ה', ואז "תשתפך נפשו אל חיק אביה" – כעת נמצאים כאן אני והאבא. אמרנו שיכול להיות ליהודי פשוט בלי שום התבוננות, רק שמגיע לאיזו נקודת מפגש עצמי עם ה', אבל בתור עבודה – "איזו היא עבודה שבלב? הוי אומר זו תפלה" – בא על ידי התבוננות. איזו עבודה?] והוא על ידי ההתבוננות בבחינת עצמות אין סוף [לא באפסות העולם מול ה' עצמו, אלא התבוננות בה' עצמו. לפי הרמב"ם אי אפשר להתבונן בעצמות ה' וגם בזהר כתוב "לית מחשבה תפיסא ביה כלל". אף על פי כן יש כזו התבוננות. הרי כל הביאור כאן הוא בהמשך להסבר מהו עצם הנשמה, ה"חלק אלוק ממעל ממש", וכאן רוצה להסביר לנו שמצד שיש ליהודי "ניצוץ קטן בורא" הוא יכול לחוש את ה' עצמו. לא לחוש בהשוואה לחיות העולמות ולהרגיש שהיא אפסות, אלא את ה' ממש. הדבר הזה אינו קיים לכאורה בהתבוננות של הרמב"ם – הרמב"ם מאפשר להגיע עד לקו של "אליך הוי' נפשי אשא", ידיעת השלילה של ה', שהכל נשלל מולו. אבל ידיעת ה"יחיד" עצמו הוא רק בעצם הנשמה. (זה ה"תפיסא ברעותא דלבא"?) כן, זה עצם הרעותא דלבא. (בא בדרך ממילא על ידי השלבים הקודמים?) זו התבוננות. יש סדר. הוא מביא את הפסוק "וזאת לפנים בישראל", שהזכרנו גם את פירוש אדמו"ר הזקן שהסדר של עלית המלכות היה רק פעם – היום אפשר לקפוץ ישר לתכלית. כמו שיהודי פשוט יכול להתעורר בכך בלי התבוננות, גם אצלנו – ה"עת רצון" שלנו ל"עושין רצונו של מקום" הוא זמן התפלה, "ואני תפלתי לך עת רצון", ואם יש עת רצון יכול לעורר אותי להשתפך כבר ב"אדון עולם". ההשתפכות היא "תפלה לעני וגו'". (מיד היינו אחרי ברכות התורה או גם לפני?) יש קודם גם "מודה אני"... יכול להיות בכל רגע. (אין ב"מודה אני" שם ה'.) זה הכי גבוה – כמו מגלת אסתר שהולכים לקרוא, בלי שם ה'. יש את העצמות ויש את השם של ה'. במקום אחד כתוב שזה ההבדל בין יהודים לאינם-יהודים – אינם-יהודים יכולים להתבונן בהשם, מאד גבוה, ולפי ר"א אבולעפיא יודעי השם הם למעלה מהכל, אבל רק ליהודים יש תפיסה בעצמות (תראו על כך מדרש ומאמר בעלון גל עיני הבא בע"ה).] בעצם ההפלאה ורוממות האין סוף [מהי התבוננות? לחשוב על הענין. יש איזו יכולת בנשמה שלנו להתבונן בעצם ההפלאה ורוממות הא"ס] שמופלא ומרומם בעצם [לא מופלא ומרומם מהעולם, אלא מופלא בעצם.] ולא זו בלבד שהוא מרומם מכל ההשתלשלות דאם כן הוא על כל פנים בבחינת שייכות אל ההשתלשלות שמופלא ומרומם מהם [אם אני מסביר "מופלא" לשון הבדלה, שמובדל מכל מה שיש בהשתלשלות – כולל האור האלקי בהשתלשלות – הוא עדיין ביחס אליהם.], ובאמת אינו בערך ההשתלשלות כלל ורוממות הוא שמרומם בעצם, והענין בזה הוא דבההתבוננות איך שהכל הוא רק הארה לבד והכל באין ערוך לגבי עצמות הרי העיקר מה שנרגש בנפשו ומה שמתפעל בנפשו הוא זאת שכל הגילוים גם היותר עליונים [של עולם הבא, ימות המשיח, תחית המתים, אלף השביעי, נ אלפי יובלות – כל מה שיהיה.] הם רק זיו והארה לבד, אבל אינו נרגש בזה הפלאת העצמות [לא מרגיש איך ה' עצמו.], וגם אם מזה יבא לידי הפלאת העצמות הרי זה שיודע ענין הפלאתו יתברך מבחינת הגילוים [הפלאה יחסית, הפלאה מלשון הבדלה, שהוא מופלא מכל הגילויים.], והיינו דהענין המובן בהגילויים אינו שייך בבחינת העצמות שהוא ענין ידיעת השלילה [כאן אומר בפירוש שזה שיא דרך החקירה, ההתבוננות של הרמב"ם – "בכל נפשך", ידיעת השלילה.], הרי שזהו רק מה שמופלא מן הגילוים דכל זה הוא באין ערוך לגבי הפלאתו ית' בעצמו דהפלאת עצמותו ית' הוא באופן אחר לגמרי [סוג אחר של פלא. יש פלא אחד ויש "הפלא ופלא" – שמופלא מהפלא, פלא כפול.], וכאשר נרגש בנפש [חשב היינו חש ב... – אין כאן שכל (כמו שחכמה אינה שכל), אלא תחושה בדבר. מכיון שאתה יהודי, עם "חלק אלוק ממעל ממש", יש לך יכולת לחוש איך ה' מופלא בעצם. למה גוי לא יכול להתבונן שם? כי לא היה שם. אנחנו היינו בתוך הפלאת העצמות, "עם המלך במלאכתו", עוד לפני שהוא נמלך בנשמות והחליט לברוא את העולם.] בחינת עצמות א"ס בעצם הפלאתו ורוממתו הרי הוא מתבטל ממציאותו לגמרי ונכלל ומתאחד ממש בעצמות א"ס [והסימן הוא השתפכות הנפש, כנ"ל.], והוא בחינת התקשרות עצמי דעצם הנשמה בעצמות א"ס, וכמאמר חבוקה ודבוקה בך [טוענת עולם, יחידה לחדך. חבוק-דבוק ר"ת חד – שיא האהבה, "בכל מאדך", אז אם נוסיף את המלה אהבה (ששוה בעצמה אחד) יש לנו עוד כוונה ל"אחד". דברנו ב-י' שבט על היחס בין "אחד" (חותם הפסוק הראשון) ל"מאדך" (חותם הפסוק השני) – ש-מאדך עולה ה"פ אחד. כאן יש רמז ש"בכל מאדך" היינו אהבה של "חבוקה ודבוקה בך" – ר"ת אחד. כל ההבדל בין חבק ל-דבק הוא ראשי התיבות. שאר האותיות – בק – זהות. בק בגימטריא אמונה, קב – יש בקבלה סוד של קב, "חנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת". דברנו על כך בט"ו בשבט, ש"קב חרובין" גימטריא חשמל. כל העולם ניזון בשביל שרחב"ד עשה, "וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת". ההבדל, חד, יחס של "שלם וחצי" כפי שדובר כמה פעמים – ב"הוי' אחד" יש שלם וחצי בהתחלה, י-ה, ו"שלם וחצי" בסוף, ח-ד, ושתי המילים עצמן הן "שלם וחצי". יש ח-בק וגם ד-בק, ואם ה-א היתה אותו דבר היה צריך להיות א-בק – אבוקה (כמו שדבנו על מדורה). יש אבוקה של האהבה – "בכל מאדך", האבוקה הכי גדולה – והיא "חבוקה ודבוקה בך", מקשר את ה"אחד" ל"בכל מאדך". (מה היחס בין ב ל-ק?) כתוב ש"אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד", וכ"ש לשונה פרקו קב פעמים. יש הרבה כוונות בכתבי האריז"ל בסוד השמות עסמ"ב בענין קב – נושא שלם.], והתגלות זאת [להיות "חבוקה ודבוקה בך"] היא בבחינת ההרגש דעצמות א"ס הנרגש בנפשו, והוא בבחינת הדעת שבנפש דתכלית הידיעה היא בא"ס שלא נדע [כלומר, שאף על פי שכתוב ש"תכלית הידיעה שלא נדע" הוא כותב שזו תכלית הדעת של הנפש בא"ס שאי אפשר לדעתו.], דדעת הוא בחינת הכרה והוא שעצם הנפש מכיר בבחינת עצמות א"ס [פירוש מופלא ל"תכלית הידיעה שלא נדע". לא מפרש על דרך הפשט, שתכלית הידיעה היא שנדע שאי אפשר לדעת, אלא שתכלית הידיעה היא שנדע את ה"לא נדע" – שתהיה לנו תחושה ממשית, חיובית, ב"לא נדע", במה ש"לית מחשבה תפיסא ביה כלל". זו הכרה עצמית, שהיא רק מצד עצם הנפש של יהודי – כי היה שם. הבן היה במח האב, כמו שכתוב בפרק ב' בתניא.], וכמו התינוק שמכיר את אביו שזוהי הכרה עצמית מפני שממנו לוקח [אומר במפורש שהוא מכיר בעצמות מפני שלוקח משם, הוא משם.], וכמו כן הוא בהכרת הנפש בא"ס, וכמו בן שלש שנה הכיר אברהם את בוראו [איך הכיר אותו?] שהוא הכרה עצמית [הכיר אותו כי הוא הבן שלו. "בן שלש" היינו תינוק – חז"ל רוצים להדגיש שאברהם הכיר את ה' כמו תינוק, כמו תינוק שמכיר את אביו. זו הכוונה הפנימית למה חז"ל אמרו "בן שלש", חוץ מהפשט שבאמת היה בן שלש – רוצים שכולם נלמד שהיהודי הראשון מכיר את ה' כבן שלש, כמו תינוק. הוא טעם טעם דגן – כתוב ש"אין התינוק יודע לקרוא אבא ואמא עד שיטעם טעם דגן". הוא טעם טעם דגן, אכל מצה של פסח, ואז מכיר את ה' לאבא. אחר כך הוא נקרא "אב המון גוים" – ווארט יפה, שמכיר את ה' בבחינת בן, כי הוא בן שנלקח מהאבא, ואותו בן יכול להיות אב לכל הארצות והגוים שאינם בנים לה'. רק "בנים אתם להוי' אלהיכם", והבן נעשה אבא – אברהם אבינו.], וזהו דאדם אותיות מאד [אדם ר"ת אדם-דוד-משיח, וכשמעלים את משיח לראש הופך להיות מאד – רומז לפסוק הכי חשוב על משיח, "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד", שרומז לחמש הבחינות נרנח"י של משיח. מה הקשר למאדך?] והיינו בחינת בכל מאדך להיות כי אדם [יהודי הוא אדם, "אדם אתם", ואחד מפירושי אדם הוא] אדמה לעליון [הפסוק נאמר לגריעותא, אבל אנחנו דורשים "אדמה לעליון" למעליותא – ר"ת אל, שם קדוש – תכלית קיום המצוה להתדמות לה'.] בחינת כי לא אדם הוא [כמו שאומר ש"תכלית הידיעה שלא נדע" היינו לדעת את הלא-נודע, כך מסביר ש"אדמה לעליון" היינו יכולת האדם להתדמות למה שהוא לא-אדם. אמרנו לפני כמה ימים שחבור אדם-לא-אדם עולה שלמות של יא ("חד ולא בחושבן") ברבוע. דווקא אדם יכול לחוש ב"לא אדם" ולהתדמות אליו.], והוא על ידי הדעת [של הניצוץ קטן בורא.] דענינו הרגשה והכרה [זו מדרגת "בכל מאדך", שעוזרת לנו להבין מה הסגולה של היהודי מצד הניצוץ בורא. שתי סגולות כאן – הראשונה הכרה בה', כמו "בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו", והשניה, חשובה מאד, שהסימן למדרגה זו הוא השתפכות הנפש לפני ה', כמו "תפלה לעני וגו'".].

קיצור. יבאר דבכל אור וכח יש בו פנימיות וחיצוניות, דכן הוא גם במדריגה דנשמה עצם הנשמה אינה בגדר התלבשות בגוף והוא פנימיות ישראל ראש [לי-ראש, שהסברנו ש"ראש" היינו מה שלמעלה מהתלבשות, ו"לי" היינו מה שמתלבש, כמו שתי המדרגות בפנימיות רדל"א. הדיוק כאן שמדבר על הראש, כי מדבר על מה שלמעלה מהתלבשות, בעוד ה"לי" כן מתלבש.], והמתלבשת בגוף הוא התפשטותה חיצוניותה יעקב רגל, שירת ישראל קדמה לשירת המלאכים [כי שרש הנשמות למעלה ממלאכים.] קדוש הא' ההמשכה בשרש הנשמות, הב' ההמשכה למלאכים והג' ההמשכה לנשמות בגופים רגל בעבודה האהבה דבכל לבבך מההתבוננות דכי הוא חייך, ובכל נפשך מההתבוננות שכל זה הוא הארה רגל [רק שרמזנו שהקו, "בכל נפשך", הוא הרגל שכבר עולה לראש – לא הגיעה לראש, אבל נמצאת באמצע, בגוף, עם זיקה למלאכים שבין הראש לרגל.], וראש הוא האהבה דבכל מאדך מההתבוננות הפלאת רוממות א"ס שלמעלה מידיעת השלילה [שהיא "בכל נפשך"] שבאה רק מ[שלילת ה]הגילוים [ויש חוש בעצם הרוממות וההפלאה של ה', הפלא ופלא. ידיעת השלילה באה רק משלילת הגילויים – זקוקה למשהו לשלול, ואינה החוש של עצם הנשמה. לפי זה כל דרך הרמב"ם, עם ידיעת השלילה שלו, היא משחק – צריכים הרבה שחקנים כדי לשלול את כולם. כמו היום במפלגות – את מי לפסול... צריך הרבה מועמדים כדי לשלול אותם, זו ידיעת השלילה, "בכל נפשך". אם רוצים "בכל מאדך" זה לא על ידי פסילת מועמדים, אלא הכרה מי המלך האמתי.].