קול אברהם

אור ל-כ' חשון תשפ"ב – רשימת הרב

מעבר הדורות מאברהם ליצחק

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

א. הקול שבין אברהם ליצחק

מחשבה-קול-דבור-מעשה

על "ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון"[ב] מסביר הסבא קדישא מסלונים[ג] שקרית ארבע רומזת לארבע בחינות, המכוונות בעצמן כנגד ארבע אותיות שם הוי' ב"ה – מחשבה, קול, דבור, מעשה. הוא מוסיף "שהצדיקים מוסרים נפשם ב-ד בחינות אלו" (לכן "ותמת שרה בקרית ארבע"[ד]) ושמכוחן נעשה חיבור ארבע אותיות שם הוי' ב"ה ("היא חברון").

ורמז מופלא: מחשבה קול דבור מעשה (1118) עולה בדיוק פסוק היחוד של שם הוי' ב"ה, בו מוסרים את נפשם הצדיקים ("ועמך כֻלם צדיקים"[ה]) – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[ו]!

בחסידות מבואר[ז] ששלשת האבות תקנו, לפי הסדר, את שלשת הלבושים – מחשבה (אברהם), דבור (יצחק) ומעשה (יעקב)[ח]. אם כן, עיקר החידוש כאן הוא הוספת מדרגת הקול בין מדרגת המחשבה למדרגת הדבור – הוספת מדרגה בין אברהם (מחשבה) ויצחק (דבור). אכן, סוד הקול הוא המשכה ומעבר מנקודה לנקודה – קול אותיות 'קו ל...', הקול הוא 'וקטור' הנמשך לכיוון מסוים[ט] – וכאן הקול הוא קו ההמשכה והמעבר בין אברהם ליצחק.

מעבר הדורות

החיבור וההמשכה שבין אברהם ליצחק הם הנושא העיקרי של סיום פרשת וירא ושל תחלת פרשת חיי שרה:

פרשת וירא מסיימת בפרשת העקדה, שענינה הוא ההתכללות בין אברהם ויצחק[י]. אחרי העקדה "בשובו מהר המוריה, היה אברהם מהרהר ואומר: אילו היה בני שחוט כבר היה הולך בלא בנים, היה לי להשיאו אשה מבנות ענר אשכול וממרא. בשרו הקב"ה שנולדה רבקה בת זוגו"[יא], וביאר הרבי מקוצק[יב] שאברהם הצטער שלא השיא את יצחק לפני העקדה, מתוך הנחה שאם כבר היה מתקיים "כי ביצחק יקרא לך זרע" הוא היה יכול להשלים את הקרבת יצחק, וכנגד כך בשר לו הקב"ה שרק כעת נולדה אשתו האמתית רבקה ולפני כן לא יכול היה יצחק להעמיד זרע[יג].

בעומק, לידת רבקה גופא נפעלה על ידי העקדה והסתלקות שרה אמנו בעקבותיה[יד] – רבקה נכנסת לאהל כמחליפה של שרה אמנו והיא מעוררת ביצחק עצמו (שמדתו פחד ויראה) את מדת האהבה של אברהם, "ויבִאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו"[טו]. "אין מלכות נוגעת בחברתה כמלוא נימה"[טז], וכל עוד שרה מולכת רבקה לא יכולה לבוא לעולם. את מעבר הדורות הזה, בין אברהם ושרה ליצחק ורבקה, משלימה שליחות אליעזר עבד אברהם למצוא בת זוג ליצחק בפרשת חיי שרה. כלומר, אליעזר משמש כאן בסוד הקול שבין המחשבה והדבור.

"קרית ארבע" בספירות ובעולמות

בסדר ההשתלשלות קו הקול הוא קו וחוט של אור אין סוף הממלא כל עלמין הנמשך ומתגלה במקום החלל (בסוד "קול יעקב"[יז], הקו עליו נאמר "אז יבקע כשחר אורך"[יח]). במושגי הספירות, מקום החלל (אליו בוקע הקו-הקול) הוא "מקום בינה"[יט], רחם האם. בדרך כלל מקבילים מחשבה-דבור-מעשה לעולמות בריאה-יצירה-עשיה[כ], שכנגד אותיות ה-ו-ה (בינה-ז"א-מלכות) שבשם הוי' ב"ה. לפי הקבלה זו, סוד הקול הוא הרגל השמאלית של ה עילאה (הבינה, סוד המחשבה), שהיא בעצם שרש ה-ו בתוך ה עילאה (שרש פרצוף ז"א ברחם האם). בקצה אותה רגל יש גם בליטה קטנה החוצה, "פסיעה לבר"[כא], שהיא שרש ה תתאה (המלכות) – אותה ראוי לכנות במושגים כאן "בת קול"[כב] (מושג שעוד יתבאר לקמן).

במושגים האלה, המחשבה שייכת לאמא עילאה (בעולם הבריאה, אותו מתקן כאן אברהם, בסוד "בהבראם"[כג]-"באברהם"[כד]); הקול ברחם האם, כהמשכה ממחשבה לדבור; הדבור בז"א (המקנן בעולם היצירה); והמעשה במלכות (עולם העשיה).

אמנם, בהפשטה יותר (ובהתאמה לדברי בעל יסוד העבודה על הקבלת ארבע המדרגות לארבע אותיות שם הוי' ב"ה כפשוטן), מחשבה היא סוד חשב-מה בחכמה (פרצוף אבא, אליו מכוון אברהם, שהוא גם סוד "השכל הנעלם מכל רעיון"[כה]), כלשון הזהר על החכמה והבינה "מחשבה ויובלא תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[כו], והקול שייך לבינה ("יובלא", שפירושו שופר[כז], יסוד אמא[כח], ממנו בוקע "קול שופר"):

ימחשבה

הקול

ודבור

המעשה

ובכל זאת, ה'יתרון' בהקבלה הקודמת, הפשוטה יותר לפי סוד, היא שהיא ממקמת את הקול במעבר בין י-ה ל-וה. במושגי הדורות, אליעזר הוא קו-קול של המשכה בין אברהם ושרה, המכוונים כנגד י-ה (אבא ואמא עילאין), ליצחק ורבקה, המכוונים כנגד וה (סוד השמות מה-בן, שיחוד יצחק ורבקה רומז ליחודם[כט]) – "ליחדא שם י-ה ב-וה ביחודא שלים".

ב. פעולת אברהם הזקן

חיבור הזקנה והנעורים

פסוק ההקדמה לשליחות אליעזר עבד אברהם לחולל את מעבר הדורות מאברהם-שרה ליצחק-רבקה הוא "ואברהם זקן בא בימים והוי' ברך את אברהם בכל"[ל]. מהביטוי "ואברהם זקן" לומדת הגמרא[לא] ש"עד אברהם לא היה זקנה"[לב], אך מכיון שהדמיון בין אברהם ליצחק גרם לאנשים להתבלבל ביניהם, כך שמי שרצה לשוחח עם אברהם שוחח עם יצחק ולהיפך, בקש אברהם רחמים והביא את הזקנה לעולם. כלומר, "ואברהם זקן" מדגיש את פער הדורות בין אברהם ויצחק – פער המצריך תיווך ומעבר, לו מיועדת שליחות אליעזר (סוד הקו, כנ"ל).

אכן, לא מדובר כאן בחסרון אלא בהענות לבקשת אברהם, שהגישור על פער הדורות הוא ה'מטבע' שלו – "מטבע של אברהם זקן וזקינה [אברהם ושרה] מצד אחד ובחור ובתולה [יצחק ורבקה] מצד אחר"[לג]. כידוע, גדרו של מלך הוא "שמטבעו יוצא"[לד] – יכולת המשכיות הדורות הופכת את אברהם למלך.

הכח להכניס אין סוף בכלים

מארבעה פירושים שונים של בעל הקדושת לוי לפסוק "ואברהם זקן בא בימים והוי' ברך את אברהם בכל" מצטייר כי הכח הטמון בפסוק זה הוא כחו של אברהם אבינו להכניס אור אין סוף לתוך הצמצום של העולם הזה:

שני הפירושים הראשונים מתמקדים ב"ואברהם זקן" (כשהיחס ביניהם גופא הוא של אור אין סוף וכלים-צמצום עבורו): הפירוש הראשון[לה] הוא ש"זקן" הוא הכח להמשיך מהכתר-הרצון[לו] שלמעלה מסדר השתלשלות (הרצון שלמעלה מהתכנון המוגדר והביצוע בפועל[לז]), השפע הכולל שאין לו גבול, ו"בא בימים" הוא הכח להכניס את השפע האין-סופי הזה בגדרי הזמן של העולם. הפירוש השני[לח] משלים זאת בהסבר ש"זקן" היינו שערות-לבושים המצמצמים את השפע האלקי כדי שיכנס לעולם[לט], ושאברהם במעשיו הטובים היה הראשון שפעל את ה"זקנה" הזו[מ].

שני הפירושים הבאים מתמקדים ב"הוי' ברך את אברהם בכל", על פי דברי חז"ל "בת היתה לו לאברהם ובכל שמה"[מא], וגם מתארים את היחס בין יכולת אברהם להמשיך שפע כללי אין סופי לפירוט שלו למציאות המוגבלת: הפירוש הראשון[מב] הוא שה"בת" היא סוד ה"בת קול" – הכח לצמצם את המשכת ה"קול" הכללי להשפעה מסוימת בה מעונין האדם (עושר, כבוד וכו') – אלא שאברהם זכה ל"בת" ש"'בכל' שמה" והיא כוללת ומכילה את כל המדות (כאשר "כל" נופל על לשון "קול"). הפירוש השני[מג] הוא שאברהם לא מבקש עבור עצמו אלא עבור הכלל – השפע של הכל-הקול הוא מחלק לכולם, כל אחד ואחד לפי המצטרך לו.

בהקשר של פער הדורות, ניתן להבין מהקדושת לוי כי ה"זקנה" שחידש אברהם קשורה לכח האין סופי ואברהם מסוגל להעביר אותו גם לדור הבא, המצומצם-הקטן יותר.

חנוך הזקן את הנער

את יכולת ההכלה והצמצום של האין סוף בתוך כלי אפשר לתאר במטבע לשון נוסף, בו משתמש הרבי[מד] כדי להגדיר את אופי הפעולות שיש לעשות כדי להביא את המשיח – "אורות דתהו [אבל] בכלים דתיקון". כך, "ואברהם זקן" בגימטריא תהו אך הוא "בא בימים" (ובעל כח ההכלה של "בכל") ומכניס את התהו בכלים דתיקון. אכן, ברגע שמשתמשים במושגים האלו, ניתן להתבונן גם הפוך – התהו מתבטא בדרך כלל דווקא אצל הנער, ואילו הזקן הוא מיושב ומתוקן. החידוש אצל אברהם אבינו הוא שגם בזקנותו הוא ממשיך לעסוק עם מדות הנער ויש בכוחו לחנך אותו ולהכניס את התהו שלו בכלים דתיקון.

הרבי מקוצק פירש[מה] את הפסוק "חנֹך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה"[מו] כאזהרה לזקן שלא יחדל מלעשות בחינוך-עצמי, מעיסוק עם ה"נער" שבתוכו[מז]. כך כתוב על אברהם אבינו שהוא לוקח את "שני נעריו אתו"[מח] – לוקח עמו גם בזקנתו את שנות הנערות עם כל הזריזות וההתלהבות[מט]. אכן, דווקא כאשר מדות הנערות (של עולם היצירה[נ], עולם הרגש) עולות-מצטרפות אל הזקנה (עולם האצילות) – ללא איבוד הנערות והיצירתיות (שהרי "חסיד שמח" שבעולם היצירה[נא] תמיד נשאר צעיר, כידוע מפתגם אדמו"ר הצמח-צדק[נב]) – האורות דתהו מוכלים באמת בכלים דתיקון.

כאן חוזרים הדברים לסודו של אליעזר עבד אברהם, השליח לגשר בין הזקן והזקנה לבחור והבתולה, שהרי הוא-הוא ה"חניך" של אברהם אבינו[נג] (והוא אחד מ"שני נעריו"[נד]). בשליחות אליעזר מכניס אברהם את עבדו וכולל אותו בעצמו – כאשר הוא יוצא מכלל ארור ונכנס לכלל ברוך[נה] – ובכך מכשיר אותו לגלגוליו העתידיים, עד משיח בן דוד[נו] (ובמושגים של הפרק הקודם, אליעזר הוא סוד ה"בת קול", ה"פסיעה לבר", שהיא שרש המלכות בבינה, וד"ל). שלמות גילוי האלקות בעולם תלויה ביחוד הדורות הזה, והרמז: אברהם-שרה אליעזר יצחק-רבקה עולה אני פעמים הוי'.