"דרך הוי'" – המשכת אלקות בזמן

אור ל-ג' סיון תשפ"ב – כפר חב"ד

התוועדות הכנה למתן תורה (ח"ג)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

קיצור מהלך השיעור

בחלק א של השיעור הוסבר כי "תורת חיים" היא סוד הזמן – דופק-החיים הממצע ב"רצוא ושוב" בין הנפש ("תורת אמת") לבין העולם ("תורת חסד"). בחלק שלפנינו מורחבת נקודה זו ומוסבר סוד התורה כ"דרך הוי'" דרכה מהלך ה' וממשיך את אלקותו לתוך עולמנו. אגב הדברים מתבאר כיצד בלימוד התורה ישנם שלשה אופנים – שלשום-אתמול-היום – כנגד העולמות עקודים-נקודים-ברודים.

חוש ההילוך של ה' ושלנו

לכל חדש יש חוש[ב] וידוע[ג] שהחוש של חדש סיון הוא חוש ההילוך – "הולך בתם ילך בטח"[ד]. "הליכות עולם לו"[ה], "אל תקרי 'הליכות' אלא 'הלכות'"[ו] – כל הלכות התורה הן הילוך – "ונתתי לך מהלכים בין העֹמדים האלה"[ז], כל מלאכי רום הם עומדים ביחס לנשמות שהן מהלכים, מתקדמים, כל יום וכל רגע "ילכו מחיל אל חיל"[ח] באין ערוך.

כמו שאנחנו מהלכים גם הקב"ה מהלך, בתוכנו – "והתהלכתי בתוככם"[ט]. מהו ההילוך של הקב"ה? הפשט של "הליכות עולם לו" מתייחס לקב"ה. ההילוך שלו נקרא "דרך הוי'". כתוב[י] שכל התורה כולה נקראת "דרך הוי'".

פסוקי "דרך הוי'"

"דרך הוי'" שוה נר בגימטריא – כמו שכתוב "נר לרגלי"[יא]. "רגלי" היינו הילוך – ה"נר" של "דרך הוי'", הנר של התורה, נותן לי כח ללכת. בתנ"ך כתוב שבע פעמים "דרך הוי'"[יב] – שבעה נרות, "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות"[יג]. יש בכך הרבה מאד רמזים.

הפעם האחרונה בתנ"ך שכתוב "דרך הוי'" היא הפסוק במשלי "מעוז לתֹם דרך הוי' ומחִתה לפֹעלי און". דרך ה' היא מעוז לתום, "אין עוז אלא תורה"[יד], מי שאצלו מתקיים "הולך בתם ילך בטח". מחיתה היא ההפך של מעוז, לשון שבר. "כי ישרים דרכי הוי' וצדִקים ילכו בם ופֹשעים יכשלו בם"[טו], לכן "דרך הוי'" היא "מעוז לתֹם" והיא גופא גם "מחִתה לפֹעלי און".

בתורה יש רק פעם אחת "דרך הוי'", בפסוק של אברהם אבינו שאמרנו קודם[טז], "כי ידעתיו למען אשר יצוה את ביתו ואת בניו אחריו ושמרו דרך הוי'". "ושמרו דרך הוי'" רומז לשם ש-די, "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי"[יז]. זו התורה של אברהם אבינו, יסוד כל התורה, "לעשות צדקה ומשפט", ה"תורת חסד" שאמרנו שהיא בעצם מציאות העולם, "עולם חסד יבנה". אברהם אבינו גילה שיש אדון לבירה זו[יח], יש בעל הבית, יש מי שמנהיג את העולם, יש מי שמשגיח בהשגחה פרטית על כל פרט ופרט מתוך ידיעת עצמו. הוא יודע זאת, אבל תוך כדי שהוא פועל במציאות, שהוא הולך ומפרסם אלקות בעולם במסירות נפש, הוא לא מרגיש את עצמו – הוא מרכבה, הוא בטל במציאות, לא כמו משה רבינו.

"דרך הוי'" – המשכת דעת עליון לדעת תחתון

מה הסוד של "דרך הוי'"? מהו "הוי'" ומהי "דרך הוי'"? אנחנו הולכים עכשיו, בחדש ההילוך, לקבל את הדרך – "דרך הוי'". כתוב שהוי' הוא "היה הוה ויהיה כאחד"[יט] – למעלה מהזמן, שרש הזמן אבל למעלה מהזמן. אבל "דרך הוי'", ההילוך שהקב"ה הולך, היינו מה שה' על ידי תורה נכנס לתוך הזמן[כ]. הזמן, כפי שאמרנו, הוא "תורת חיים" – הדופק שמחבר את הנפש של העולם לעולם עצמו, המשכה מדעת עליון לדעת תחתון.

בתחלת קונטרס ההתפעלות כותב אדמו"ר האמצעי שאבא, אדמו"ר הזקן, מסר את הנפש שגם מי ששייך רק לדעת תחתון, לבטול היש, יוכל לטעום את הטעם של דעת עליון, יחודא עילאה, ש"ה' הוא הכל והכל הוא ה'"[כא]. זו "דרך הוי'", שהלמעלה מהזמן בעצמו – הוי' עצמו – נכנס לתוך המציאות שלו, לתוך העולם שלו. זהו התפקיד של התורה – "חכמות בחוץ תרֹנה"[כב], שהחכמה של התורה תכנס לתוך מעשה בראשית. שנבין שהפשט של "בראשית ברא אלהים" הוא לא רק החכמה של מעשה בראשית, חכמת הטבע, אלא שהתורה היא-היא בוראת את העולם, "אסתכל באורייתא וברא עלמא". זהו הענין של כל התורה כולה ושל כל מצוות התורה, רמח אברין דמלכא ו-שסה גידין – הכל "דרך הוי'", להמשיך את הגילוי, "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה"[כג], שיהיה גילוי של דעת עליון בתוך המציאות של דעת תחתון. ההמשכה היא באמצעות סוד הזמן, סוד "תורת חיים".

"הלא כתבתי לך שלשום"

איך אני יודע שתורה קשורה בעצם לממד הזמן? בפסוק "הוי' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז", הכל מושגים של זמן. יודעים זאת גם מהפסוק במשלי "הלא כתבתי לך שלישים במֹעצות ודעת"[כד] – אם נפתח את הפסוק נראה שהקרי הוא "שלישים" אבל הכתיב הוא "הלא כתבתי לך שלשום".

על הקרי, "שלישים", חז"ל אומרים בפשטות במדרש[כה] (וככה רש"י מפרש את פשט הפסוק) שהכוונה תורה-נביאים-כתובים. אם כן, זהו המקור בתנ"ך ל"אוריאן תליתאי"[כו]. המפרשיםכד אומרים ש"מֹעצות", לשון רבים, היינו נביאים-כתובים, "כליות יועצות"[כז] – יש שתי עצות, יש עצה שמקבלים ממקור חיצוני ויש עצה שבאה לאדם מתוך עצמו. העצה שמקבלים מלמעלה היא הנביאים והעצה שבאה מתוך עצמו היא הכתובים, רוח הקדש (לא נבואה) – נבואה ורוח הקדש. דעת היינו התורה עצמה, חמשה חומשי תורת משה (סדר הפוך, קודם נ"ך ואז תורה). בכל אופן, הפסוק הבא הוא "להודיעך קֹשט דברי אמת להשיב אמרים אמת לשֹלחיך"[כח] – "קֹשט" הוא כמו "קשוט עצמך תחלה ואחר כך קשוט אחרים"[כט], כמו בספר משלי, הכתובים ("קשוט עצמך" ברוח הקדש שלך); "אמרי" היינו הנביאים (בהן יש שתי מדרגות נבואה, נבואת משה ונבואת שאר הנביאים) ו"אמת" היא התורה, תורת משה.

בגמרא[ל] לא דורשים את הפסוק באופן הפשוט והמתבקש על התורה, אלא על הזכרת מעשה עמלק שלש פעמים (ולא ארבע) – לכן רצו לא להסכים לאסתר לכתוב את המגלה. בסוף מצאו אסמכתא שאפשר לכתוב. "הלא כתבתי לך שלישים", "שלשום", הולך על כל התורה או על עמלק? סימן שיש כאן קשר עצמי בין תורה, "אוריאן תליתאי", לעמלק[לא] – שניהם "הלא כתבתי לך שלישים". הסברנו[לב] שדופק החיים של "תורת חיים" הוא "רצוא ושוב" של שתי בחינות תשובה – תשובה של "רצוא" ממציאות-התהו של העולם ("לא תהו בראה") ותשובה של "שוב" למציאות של תיקון ("לשבת יצרה"). מבואר בחסידות[לג] שעמלק הוא תהו – דמיון שקרי ולא מציאות אמתית (וממילא הוא הניגוד לאמת, החסד והחיים של התורה) – ולכן יש לדחותו בשתי ידים, "תמחה את זכר עמלק"[לד]. לעומת זאת, התורה כולה היא מציאות-האמת של התיקון – "לשבת יצרה". היחס בין שתי בחינות ה"שלשום"-"שלישים", עמלק ולהבדיל התורה, הוא-הוא בסוד "שמאל דוחה וימין מקרבת [סוד 'מימינו אש דת למו'[לה]]"[לו], ה"רצוא ושוב" שבסוד הזמן המבואר כאן.

בכל אופן, הפסוק הזה הוא בהחלט המקור של כל המושג "אוריאן תליתאי" ו"ירחא תליתאי", שהחוש שלו הוא חוש ההילוך כנ"ל.

אבל, שוב, הכי מענין כאן שהכתיב בפסוק "שלשום". שלשום הוא היום שלפני אתמול. בכל התנ"ך כתוב כמה פעמים "תמול שלשום"[לז], אבל רק בפסוק הזה – לפי הכתיב – כתוב "שלשום" בלי ה"תמול". יש ל"שלשום" גם גימטריא יפה, הוי' ברבוע. אם התורה היא "שלשום", היא קודם כל מושג של זמן. התורה באה מהשלשום, לא מהאתמול. אתמול הוא העבר הקרוב ושלשום העבר הרחוק. יש גם מחר ומחרתיים, אבל קודם כל צריך להיות שלשום, ממנו בא האתמול שממנו בא היום. משיח אומר שהוא בא "היום"[לח], הוא אמר זאת גם אתמול וגם שלשום...

עקודים-נקודים-ברודים – תורה של שלשום-אתמול-היום

אחד הפירושים בקבלה[לט] של שלשום-אתמול-היום הוא שאלה הם שלשה מושגי יסוד בקבלה – עקודים-נקודים-ברודים[מ]. עולם הברודים הוא עולם התיקון, עולם האצילות המתוקן. עולם הנקודים הוא עולם התהו שנשבר. עולם העקודים, בו כל האורות עקודים בכלי אחד[מא], הוא עולם התהו שלא נשבר – תהו יציב[מב]. תהו בלתי יציב, שנשבר, הוא הנקודים. בסוף יש את עולם התיקון – הברודים. היום היינו הברודים, התיקון; אתמול הוא עולם הנקודים, הוא אפילו כינוי לגיהנם[מג]; אבל שלשום הוא עולם עקודים.

נאמר את הווארט בקיצור לגבי לימוד תורה, של בחור ישיבה ושל כל מי שלומד תורה:

אפשר ללמוד פסוק בתורה או מאמר חז"ל באופן שכולל בתוכו את כל הממדים של התורה – כל הפשט-רמז-דרוש-סוד. כל פרד"ס התורה, נמצא בתוך הפסוק הזה – וככה לומדים, בלי לחלק בין הרמות השונות של האור – הכל נמצא בכלי אחד, הכל נמצא בתוך אותן מילים. זהו לימוד של עקודים, לימוד של שלשום.

לעומת זאת, יש אחד שלומד תורה ויכול להתייחס רק לפן אחד בזמן אחד – 'אם אני לומד פשט אני רוצה רק פשט. אל תערבב בתוך הפשט את הרמזים שלך, את הגימטריאות שלך – רק פשט!'. יש הרבה תלמידי חכמים כאלה... אם כבר אתה רוצה רמז, תאמר לי שעכשיו הולכים ללמוד גימטריאות – או שמענין אותי או שלא. וגם כשעוסקים ברמז – אני רק רוצה מספרים. זהו לימוד של עולם הנקודים – עולם התהו שנשבר. מי שמתייחס ככה לתורה – ויש הרבה כאלה – סופו להשבר. זהו הלימוד של אתמול.

מהו, לאור זאת, עולם הברודים בלימוד התורה? לימוד בו באמת יש ארבע רמות, שמחלקים ביניהן – כשאני לומד פשט אני יודע שעכשיו עוסקים בפשט, אם דרוש אני יודע שעכשיו דרוש, אם סוד אני יודע שעכשיו סוד – אבל יש ביניהן יחסי גומלין. קודם כל, אני מאמין בכל הממדים ואוהב את כולם, ויש ביניהם גם התכללות – אני יכול לומר שלפי פשט כך ולפי סוד כך והקשר ביניהם הוא כזה. זהו עולם הברודים. יש אחד שאין אצלו חילוק – זהו עולם העקודים. אבל בעולם הברודים יש חילוק ויש גם קשר, כמו שיש צינורות בין הספירות השונות – הצינורות, בלשון הקבלה, עושים את הברודים, את התיקון. יש זרימה פתוחה, כמו הדם שזורם בגוף ומחבר את כל האברים. אם הדם לא זורם טוב האדם חולה – כך כתוב[מד]. אם יש את הספירות אבל אין את הצינורות זהו עולם התהו שסופו שבירה. זהו סוד הברודים בלימוד התורה, הלימוד של "היום". הלימוד הזה הוא "דרך הוי'" שעולה "אור גדול" (נר), בסוד "העם ההֹלכים בחשך ראו אור גדול"[מה] – הופעת אור גדול של "תורה אור"[מו] על רקע "במחשכים הושיבני כמתי עולם"[מז] (שנדרש[מח] על תלמודה של בבל), לימוד הסוד לאחר פנימיות הפשט, הדרש והרמז.

עד כאן מאמר מוסגר, להבין את היום-אתמול-שלשום בתוך התורה – הוראה חשובה מאד כיצד לקבל את התורה וללמוד אותה כדבעי.

זכרון האתמול והשלשום

אפשר להסביר זאת גם בזכרון: ידוע[מט] שהשאלה הראשונה ששאל הבעש"ט כל תלמיד חדש היתה "מה אתה זוכר?" ("וואס געדענקסטו?"). אפשר לזכור את העבר הקרוב, אתמול, ואפשר לזכור את העבר הרחוק, שלשום. העבר הקרוב הוא כל מה שעבר עלי בגלגול הזה, מהזכרון הראשון כשנולדתי עד היום הזה, ושלשום, שהוא כח מיוחד של התורה, הוא הגלגולים הקודמים. המחר שלי הוא מה שיהיה.

כתוב[נ] שיש צדיקים שרואים אצל נשמה את כל העבר, גם הקרוב וגם הרחוק, אבל לא רואים את העתיד, את המחר. אבל יש צדיקים מיוחדים, כמו שמסופר על רמ"מ מויטבסק[נא] ועוד, שרואים גם את המחר, עד ביאת ינון, עד משיח. כל מה שהוא רואה – הוא מכח התורה, "אסתכל באורייתא וברא עלמא", שהיא "דרך הוי'", המשכה לתוך הזמן, שהמקור שלה היא ה' עצמו, שמעל הזמן.

לחיים לחיים.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• החוש של חדש סיון הוא חוש ההילוך – ה' מהלך בתוכנו ואנו מהלכים בין העומדים.
• "משה אמת ותורתו אמת" מלמד אותנו "תורת אמת".
• כל התורה היא הליכה ב"דרך הוי'" – "נר לרגלי".
• ב"דרך הוי'" נכנס הוי' – היה הוה ויהיה כאחד, למעלה מהזמן – לתוך הזמן.
• תכלית "דרך הוי'" היא לגלות דעת עליון בתוך מציאות דעת תחתון.
• מחית עמלק היא תשובה של "רצוא" מהתהו ועיסוק בתורה הוא תשובה של "שוב" לתיקון-ישוב.
• התורה קשורה לסוד הזמן – "קדם מפעליו מאז".
• ראשית התורה הוא סוד ה"שלשום" – העבר הרחוק.
• שלשום-אתמול-היום הם עולם העקודים (תהו יציב), עולם הנקודים (תהו שנשבר) ועולם הברודים (תיקון).
• בלימוד בבחינת "שלשום" כל רבדי התורה כלולים יחד בלי הפסק.
• בלימוד בבחינת "אתמול" הלומד מתעקש ללמוד כל רובד בנפרד.
• בלימוד בבחינת "היום" כל רובד קובע ברכה בעצמו – אך יש ביניהם קשר ויחס.
• עולם התיקון תלוי בצינורות המחברים בין חלקיו השונים.
• מכח התורה – סוד ממד הזמן – ניתן לדעת את כל גלגולי הנשמה, מהעבר הרחוק עד ביאת משיח.